תכולת הספרייה: יש לנו בבית יותר מספרייה אחת, אבל זאת שבסלון היא הגדולה מכולן. לאורך השנים קנינו, קיבלנו וירשנו ספרים רבים. בתקופות שונות – כשנסענו למשל לשנת שליחות בקנדה, או לשלוש שנים בארה"ב – מסרנו מאות ספרים שלא יכולנו לקחת איתנו. כשעברנו לבית הנוכחי לפני כעשר שנים החלטנו שאין מה להילחם בספרים, ומוטב למצוא להם בית. ואכן, הספרייה בסלון היא הרהיט היחיד שתוכנן לפי הזמנה. בספרייה שלנו יש כמעט הכול – ספרי קודש שמשמשים בעיקר את בן זוגי אבל גם הרבה פרוזה, בעברית ובאנגלית, ספרי ילדים ונוער, כמה מדפי שירה, וגם עיון.
שיטת מיון: לפי תחומים וז'אנרים: עיון, שירה, קודש, פרוזה; במדפים התחתונים ספרי הילדים והנוער. וישנם המדפים של הספרים שאנחנו קוראים עכשיו, ואלה שאספנו מספריית הרחוב המצוינת הסמוכה לביתנו. מעת לעת יש קצת בלגן, אבל הוא לא מטריד אותי. ככה זה בספרייה שקוראים בה.
מדף קרוב ללב: באופן לא מפתיע, אלה הספרים שיש להם זיקה ביוגרפית ואישית אליי: מדף הספרים הישנים שהבאתי מבית הוריי (סבי, חיים לנדאו ז"ל היה כורך ספרים במקצועו ורבים מהספרים שכרך, עוד מלפני קום המדינה, נשארו אצלנו והתגלגלו בחלקם אליי). לספרים שערכתי בהוצאת שתיים וכיום בהוצאת התחנה יש מדף של כבוד. ולא אכחיש – גם למדף שבו מוצגים הספרים שלנו, בני המשפחה: ארבעת הרומנים שכתבתי, ארבעת ספרי הילדים, שלושת ספרי העיון שכתב בן זוגי שמואל רוזנר, ספר היסטוריה שכתבה אמי, רות לנדאו, ושני קבצי מאמרים שבהם פורסמו מאמרים של בניי, האחד של יוחאי בתחום המשפט, והשני בתחום תורת המשחקים שכתב בני שאול ואני כלל לא מסוגלת להבין.
השפעת המלחמה: חזרתי לקרוא מיד. חלק מזה נובע מעבודתי; כמו"לית ועורכת אני קוראת בעיקר כתבי יד, כל הזמן ובעיקר בשבתות. אבל לצד אלה המשכתי לקרוא, בעיקר ספרות מתורגמת. אני קוראת מאוד אקלקטית – לפעמים ספרות קלה ממש, צ'יק ליט בעיקר, ולפעמים ספרות גבוהה שמכוונת להיות ספרות ולא רק שעשוע. מאז 7 באוקטובר גיבשתי איזו תפיסת עולם ספרותית שמושכת אותי יותר לספרות שמנסה דרכי סיפֵּר אחרות, כזאת שלא תהיה דומה למה שרואים בטלוויזיה, שתפתיע אותי. שינוי נוסף שאני יכולה להצביע עליו הוא שאיבדתי עניין בספרי מתח; פעם אהבתי מאוד, היום רובם משעממים אותי.
על ארבעה ספרים
העולם של אתמול
סטפן צווייג / תרגום: ברוך קרופניק / הוצאת צ' ליינמן / פלשתינה תש"ד
טקסט שובר לב שלובש משמעויות חדשות וכואבות בשנים האחרונות. פגשתי בו כאישה צעירה מאוד בבית הוריי, אולם בשלב כלשהו כנראה השאלתי אותו למישהו, ובקיצור – חשבנו שהוא אבד. חיפשתי הרבה עד שמצאתי עותק נוסף של אותה מהדורה בחנות ספרים משומשים. בסוף התגלה גם הספר המקורי, שעדיין שוכן בבית אימי.
נשים קטנות
לואיזה מיי אלקוט / כתר, 1992
גם את "נשים קטנות" הבאתי מבית הורי. קראתי בו עשרות אם לא מאות פעמים, ואם יימחו כל עותקיו מן העולם – אוכל לשחזרו מן הזיכרון. בעיקר אהבתי את המילים המסתוריות; וילונות מוסלין, למשל, מה הם?
שואה שלנו
אמיר גוטפרוינד / כנרת, 2000
קרה לי איתו משהו שלא קרה לי עם שום ספר מעולם: קראתי אותו וקראתי את חיי שלי לאחור. כל ילדותי – המאושרת, היפה – בנהריה, נפרסה בפניי פתאום על כל המוראות שרחשו בה, שרחשו שם. הסבתות עם המספרים על היד שפינקו אותנו, העיניים הטובות והאוהבות שליוו אותנו, הילדים בני דורי, לכל מקום. הספר הזה פתח בי מכאוב גדול, ובעקבותיו קיבלתי גם כמה החלטות חיים חשובות.
כל כתבי ג'יין אוסטן, באנגלית
כמו פירה, כמו עוגיות שוקולד צ'יפס, כמו שמיכת פוך בחורף וענבים אדומים קרים בקיץ – כל זמן הוא זמן טוב לקריאה מחודשת בכתבי ג'יין אוסטן שהם תמיד מבדרים ונבונים, מעלים אבחנות חדשות ומאששים ישנות. להערכתי רוב הקלאסיקות – ממובי דיק ועד מלחמה ושלום – הן היום בלתי קריאות עבור רוב הקוראים והקוראות. אבל ג'יין אוסטן מחזיקה מעמד, והיא תמשיך להיות רלוונטית ומעניינת.
