"עד שאחי הקטן נהרג הייתי בן אדם ממש שמח. הצחוק היה סימן ההיכר שלי. אני צוחקת מהכול, ותמיד. יש לי חוש הומור מטומטם להחריד. הייתי רק אופטימית, וצוחקת. פתאום, בבת אחת לקחו לי את האסנס. אי אפשר לצחוק יותר. זה כאילו עוקרים לך את השמחה מהגוף".
כך מספרת ע', שעומדת מאחורי הפרופיל האנונימי באינסטגרם "דארק שכול", שפתחה לפני כשנה, חודש לאחר שאחיה הצעיר נפל בקרב בעזה. "אחרי השבעה חזרתי הביתה, התיישבתי על הספה ואמרתי – אין כלום יותר, פשוט כלום לא שווה. זו תחושה שאי אפשר להסביר, ריק שלא דומה לשום דבר אחר שהרגשתי עד אז. ההומור נשאר איפשהו, אבל הוא שונה. הן יבינו". היא מצביעה לעבר בקה בר־און ורותם עזר שמצטרפות לשיחה, גם הן אחיות שכולות. "בהלוויה צחקנו, וגם בשבעה. אני מרגישה שאני מנסה עם הצחוק להסיר את הדבר הזה שנפל עליי, אבל אח שלי לא חוזר, והוא חסר לי נורא, נשאר חור ענק, והדבר הזה לא הולך לשום מקום, והצחוק האמיתי לא מגיע, והכאב מציף, ואין לך שום דרך החוצה. אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בחיים היה הפעם הראשונה שעליתי לקבר – אני עומדת מעל הקבר של אחי הקטן, ואני לא מוצאת את מה שאני אמורה להרגיש. וכשחזרתי הביתה עשיתי על זה 'מם', כי זה הצחיק אותי והייתי חייבת לשחרר את זה. ואחר כך היה עוד משהו שהצחיק אותי, וגם עליו עשיתי מם. הבנתי שאם צחוק היה דרך החיים שלי, עכשיו הוא קרש הצלה שמחזיק אותי מעל למים הסוערים. על כל דבר בערך עשיתי מם ושלחתי לאחים שלי, אבל זה לא תמיד התקבל כי עולם השכול שנכנסתי אליו מאוד רציני, מלוטש כזה, יש איזו תחושה שמצופה מאיתנו להיות מאוד ממלכתיים. דוגמני שכול, קדושים מעונים. אנחנו חייבים להתיישב לאנשים במסגרת של הבן אדם הזה שנהרסו לו החיים, אבל מיד נכנס לתפקיד. הכול חרטא בפיתה, אני לא גיבורה ואני לא שום דבר, הייתי מוותרת על זה. הרגע אח שלי מת, לא רוצה להיות חזקה. אז בואי נגיד שאני לא דמות המופת של השכול – אני עצבנית ואני כועסת ואני עצובה ואני לא משחררת, כי אח שלי הוא אהבת חיי. הייתי מפגיזה את כולם בממים, ואף אחד לא היה עונה, אז פתחתי פרופיל נטו בשבילי, פשוט מקום לשחרר, אולי למצוא אנשים שדומים לי. הנחתי את זה שם ובחיים לא שיערתי שזה יגדל, אבל פתאום התחילו לעקוב אחריי גם שכולים ותיקים, וסוף־סוף לא הרגשתי לבד".
גיא, אח של רותם עזר (30) מראשון־לציון, רקד במסיבת הנובה עד שנרצח במהלך ניסיונותיו לברוח. במשך שבוע נחשב לנעדר, "צחקנו שהוא בטח בדרך איפשהו", נזכרת עזר, "חשבנו שהוא שכח להתקשר ולעדכן, אולי בכלל הלך לאיזו ידידה. התחושה הייתה שעוד שנייה הוא דופק בדלת". הדפיקה בדלת הגיעה בסוף, בדיוק כשהוציאו ספגטי לארוחת צהריים, אבל בצד השני היו המודיעים. "עד היום אני לא אוכלת ספגטי, ואמא שלי בכלל הפסיקה לבשל, אבל אני מזכירה לה שאני חיה. גם אחרי שקיבלנו את ההודעה המשכתי לצחוק, כי כזו אני, רואה את העולם דרך הומור וסרקזם. בהתחלה הייתי עם זה לבד, עד שגיליתי את דארק שכול והיא נתנה לי בית".
ע': "להורים יש לגיטימציה להיעלם ולהתפרק, כי הם הורים, אבל אנחנו לא יכולים כי אנחנו הילדים שנשארו, ואנחנו צריכים להיות שם גם בשבילם"
משה בר־און, אח של בקה בר־און (29) מרעננה, נהרג בחנוכה אשתקד בתקרית בשג'עאיה שבה נהרגו אל"מ יצחק בן־בשט, סא"ל תומר גרינברג, רס"ן רועי מלדסי, סרן ליאל חיו, סמל ערן אלוני, סמל אחיה דסקל, רס"ן בן שלי ורס"ל רום הכט. חודש וחצי אחרי שנהרג, בקה התגייסה למילואים לחמ"ל של אוגדה 98, ושבועיים מאוחר יותר עמדה מתחת לחופה לצידו של שמעון, שאיתו הייתה מאורסת עוד קודם. גם הוא יצא מעזה כדי להחליף את המדים בבגדי חתן. "היה לי יום הולדת בזמן השבעה, זה היה אירוני. הגיעו אליי עם עוגה, אבל אז אמרתי שבאופן חד־פעמי אחגוג השנה בעברי, מה שמהר מאוד התברר כתאריך שבו נעלה לקבר בתום ימי השבעה. התאריך של החתונה שלי היה בדיוק התאריך שבו משה נהרג שלושה חודשים קודם. שאלו אותי כבר בשבעה אם אני מתחתנת בכל זאת. זה הצחיק אותי, אבל לא הבנתי עד כמה כל החיים עכשיו מתנקזים לאירוע אחד – המוות של אח שלי. אף אחד לא התרגש מהחתונה שלי, התרגשו שאחות של בר־און מתחתנת, כי זה מחזק את המשפחה, אבל שכחו שאני – בקה – מתחתנת, מצאתי את עצמי בחתונה של 500 איש למרות שברשימה המקורית היו 100 מוזמנים. זה היה אירוע הנצחה למשה".
לפני שהתגייסה למילואים עבדה במשרד הביטחון ולמדה מדעי המדינה, אבל מאז שאחיה נהרג היא עובדת בקשרי חוץ וממשל, מבקרת הרבה בכנסת, טסה עם משלחות הסברה לחו"ל ומקימה מיזמים. "אני לא יכולה להילחם במקום אחי, אז בחרתי להשמיע את הקול של המשפחות השכולות".
ומתי את שמה לזה גבול?
"אני חושבת שעוד לא שמנו גבול. כולם אומרים שהשנה הראשונה היא ההתמודדות הכי קשה, אבל אני מרגישה שרק עכשיו אני מתחילה להפנים שכלום כבר לא יהיה אותו דבר. חנוכה היה החג האהוב עליי, וביחד עם אח שלי גם הוא מת".
ע': "ביחד עם כל חגי ישראל, חוץ מיום הזיכרון. כל יום בשנה הוא יום זיכרון עבורנו, אבל ביום הזיכרון זה היום היחיד שבו אנחנו לא מתאבלים לבד. זה יום כיף. לימים שבין פסח ליום הזיכרון אנחנו קוראים שכול המועד, זה סחי בטירוף להגיד את זה, אבל זו התחושה. לקראת יום הזיכרון של שנה שעברה לא ידעתי איך ארגיש, והפתיע אותי שהיה לי בו יותר קל משאר הימים, חוץ מהערב שהוא מחריד בגלל הטקס, אבל יום העצמאות קשה הרבה יותר. מחמש אחר הצהריים של יום הזיכרון כולם פתאום חוזרים להיות שמחים, ואת חוזרת להחזיק את כל מטען האבל לבד. כמו פורים, שכל השנה אנחנו עם מסכות, ואז ביום הזיכרון אנחנו מורידים מסכות – אנחנו יכולים לבכות, לדבר על זה, לפרסם אלף סטוריז, וזה יהיה ממש סבבה".
בר־און: "ביום הזיכרון פתאום נפל עליי שאני שייכת לשורות הראשונות בטקס הממלכתי. לקראת יום הזיכרון את נערכת כאילו זה יום־העצמאות: יש מלא דברים שאת עושה, ומתכננים יחד כל המשפחה איך נעשה את זה, איזה טקס, מי יגיע, אצל מי עושים".
"אנחנו הרגשנו ממש לבד ביום הזיכרון", אומרת עזר, "כי כולם בחלקה הצבאית. אנחנו שומעים את הטקס מהחלקה הצבאית, מצד אחד אני מרגישה שיש לי מזל שאני לא צריכה להיות חלק מהמעמד הלא קל הזה, ומצד שני אני עומדת לבד בקבר של אח שלי. יום הזיכרון שייך לשכול מסוים. אולי 7 באוקטובר שינה משהו, אבל עדיין מורגש ההבדל בין טרור אזרחי לצבאי. אנחנו יושבות פה עכשיו שתי אחיות שאיבדו אחים בקרב, ואחד שנהרג במסיבה".
יש היררכיה?
"בטח. יש כוחות הביטחון, יש הקיבוצים, יש ילדים. אני מרגישה שהנובה קיבל את הדירוג הכי גבוה בטרור האזרחי". עזר מבקשת אישור מהאחרות והן מהנהנות בחיוך. "ואנחנו בעצם מצטרפים למשפחה גדולה שהייתה פה קודם, ובהרבה מובנים עושים להם קצת שירות. מאז 7 באוקטובר נעשה שינוי ביחס לאחים השכולים".
אבל בעצם האופן שבו נעשה הדירוג שייך בכלל לציבור הכללי, כך הן טוענות. "בסוף התוצאה היא אותה תוצאה", מסבירה ע', "מבחינת הציבור חלל צה"ל יהיה מעל לכול. אני לא אומרת את זה כי ככה צריך, אבל אני מבינה את זה שילדים על מדים שנפלו בקרב הם מעל הכול. זה משהו בדי־אן־איי החברתי שלנו, ואני מודה שלי זה נותן הרגשה טובה. אבל אני שומעת את מה שרותם אומרת ולא חשבתי על זה שבזמן שאני בקושי הצלחתי להגיע לקבר היא עמדה שם כמעט לבד".
ומה ההיררכיה בדרגות קרבה למת?
"יש אלמנות", מסמנת ע' עם היד מעל ראשה כנקודה הכי גבוהה על איזשהו ציר מאונך, "יש הורים", היא מוסיפה יד לאותה נקודה שבה סימנה את האלמנות, "אחים זה הכי למטה", היא מתכופפת כדי לסמן נקודה דמיונית שנושקת לרצפה. "יש גם ילדים־של, אבל עד גיל מסוים, ויש בנות זוג, יש מאורסות שמקבלות מעמד יותר מאיתנו, ויש גם חברות־של, שהן בכלל מסכנות בסיפור הזה".
בקה בר־און: "יש מלא לפַחוֹתים. לפחות יש לך קבר. לפחות יש לך גופה לקבור. לפחות זה בקרב. לפחות יש עוד ילדים. לפחות הייתה מישהי שאהבה אותו. מה זה עוזר לי? מי מנחם ככה?"
הכול נוגע לדרך שהחברה מתייחסת לאחים השכולים, וגם לזכויות שהם מקבלים ממשרד הביטחון או מביטוח לאומי. טיפולים פסיכולוגיים שתקפים רק לשנה למשל, "ואת לא יכולה להתעורר עוד שנה וחצי ולהגיד – וואי, רגע, עכשיו אני מרגישה שיש לי פניוּת לטיפול. אנחנו עדיין בתוך מלחמה. מי יכול בכלל להתחיל את הטיפול? אני מצחיקה את הפסיכולוגים, לא מסתדרת איתם ונוטשת סדרתית".
לע' חשוב לתת קול לכולם, ולכן היא מעלה גם פוסטים וממים שלא בהכרח מצחיקים אותה. היא גם מעלה דברים רציניים, כמו פוסט שכתבה סביב התרגשות הציבור עם חזרת החטופים, גם אלו החללים, ושיתפה בתחושות הכאב של המשפחות השכולות. כאילו נשכח שהיו פה מי שלחמו עבור זה, וכל יום שסופרים כדי לציין את הימים שהחטופים בשבי מצטרף לרצף הימים האינסופי שמזכיר לה שאחיה לא יחזור. פוסטים מעין אלו מושכים גם תגובות לא אוהדות ממי שקיבלו את הכינוי "נורמיז", האנשים שלא חוו אובדן של בן משפחה. אבל גם על אלו המצחיקים היא מקבלת הערות. "נורמיז כועסים שאני מעיזה לחלל את הקודש, אבל מי אתה שתגיד לי שאני מחללת את הקודש? זה אח שלי. סף הרגישות של כולם מאוד גבוה בגלל שקרה לנו משהו בעוצמות כל כך גבוהות. פרופיל כמו שלי לא בטוח היה תופס בסדר גודל כזה אחרי פיגוע באוטובוס או אחרי פעולה באיו"ש, זה היה כל כך עצום שזה היה חייב להתפרץ גם בדרך הזאת. מה שקרה עכשיו נתן גם לשכולניקים ותיקים את האישור לצחוק על החוויות שלהם בפומבי, למרות שזה נושא רגיש מאוד".
לא כל אחד יכול לצחוק על זה?
"לא כל אחד יכול לצחוק על השכול. ובכלל, אני לא עמוד של הומור שחור, אני עמוד הומוריסטי שהופך את הטראומות שלנו למשהו שאפשר לצחוק עליו. אני גורמת לשכולניקים לצחוק. אלו החיים שלנו, ואם לא הרווחתם את הזכות הזאת כנראה לא תבינו, וגם כדאי שתנהגו בזהירות עם הצחוק הזה. בהתחלה הכינוי נורמיז היה פשוט ההגדרה לאלו שלא חוו אובדן של אדם קרוב, אבל הוא נהפך לשם גנאי כי היו תגובות שהכעיסו אותי. היה אחד שכתב פוסט ש־7 באוקטובר שייך לכולם, שזה לא תחרות למי כואב יותר, שזה לא שייך לעוטף ולא שייך לחטופים ולא שייך לכמה משפחות שכולות. זה הכעיס אותי ממש.
"משפחות החטופים יכולים להגיד מה שהם רוצים", היא מוסיפה, "אם אח שלי היה חטוף, הייתי הופכת את המדינה. ומשפחות נפגעי פעולות האיבה שמשתחררים המחבלים שרצחו את בן משפחתם יכולים להגיד מה שהם רוצים. ומשפחות שכולות שהבנים שלהן נהרגו בלחימה בעזה וכועסות שיוצאים משם, יש להן מה להגיד. אבל כל שאר הציבור שאני מבינה שיש לו דעה, תשמרו אותה לעצמכם, כי אנחנו משלמים את המחיר. כבר שילמנו. והדבר הכי מזעזע שהציבור עשה זה להפוך את משפחות החטופים ואת המשפחות השכולות למחנות מנוגדים. אומרים לי 'בשבילך הסיפור נגמר, זהו'. מה? אני לא התחלתי בכלל, על מה אתם מדברים? אני לא הולכת לראות את אח שלי גם עוד מאה שנה. אני נעה באי־נוחות בכיסא כי החטופים זה נושא ממש רגיש. אין לי ספק שכולם צריכים לחזור הביתה, ועדיין מותר לי להגיד שקשה לי לראות אותם חוזרים הביתה. קשה לי, כי אני יודעת שאח שלי לא יחזור. כל יום שסופרים שהחטופים עוד שם זה עוד יום שאני כבר לא אראה את אח שלי. הביקורת שלי היא כלפי הציבור הרחב, וחלילה לא על משפחות החטופים, על הציבור שמציג תמונות ניצחון ואומר שחזרנו לנשום לרווחה. כן? מי חזר לנשום לרווחה? יש משחק שאני עושה בדארק שכול – למצוא את ה'הותר לפרסום' בכותרות, ואגלה לך שהוא תמיד מגיע בסוף אחרי ה'לא תאמינו מי יוצאת עם השחקן האוסטרלי' או 'הלוק החדש של עינב בובליל', ורק אז, למטה־למטה־למטה, יש הותר לפרסום על שלושה חיילים שנהרגו ממטען בחאן־יונס".
בר־און: "אנחנו מדברות הרבה על זה שבהתחלה עוד קיבלנו צומי, אבל אחרי האחים שלנו נהרגו עוד מאות. גם במקרה של אח שלי היו עוד שמונה, והיו שם גם כאלו עם דרגות גבוהות, אז היה עליהם הרבה פוקוס. מה שנקרא – אם כבר למות, אז עדיף חייל, ואם כבר חייל אז עדיף למות קצין".
ע': "חד־משמעית עדיף למות מג"ד ומעלה. כי אז זוכרים את השם שלך, וגם המון חיילים הכירו אותך. אח שלי נהרג והוא עוד לא סגר שנה בצבא, לא סיים מסלול, הוא היה ילד. וזה מטורף שאחרי השביעי הוא עוד המשיך להילחם וסיפר לי על חברים שלו שנהרגו. הייתי נורמיז, היינו נורמיז חודשיים".
עזר: "אצל חיילים נאחזים בסיפורי הגבורה, וגם אצלי מחפשים איזה סיפור גבורה, אבל וואלה אח שלי נרצח באוטו, נקודה. אני לא חושבת שהוא בעצמו אפילו הבין מה קורה, הוא כתב לאחותי שיש לידו מחבל. עד כדי כך הוא לא הבין את גודל האירוע, וזה נגמר די מהר. אולי טוב שהם לא הספיקו לראות את כל הזוועות. מנחמים אותי שלפחות היה לנו מה לקבור".
"יש מלא לפַחוֹתים", מאשרת בר־און. "לפחות יש לך קבר. לפחות יש לך גופה לקבור. לפחות זה בקרב. לפחות יש עוד ילדים. לפחות הייתה מישהי שאהבה אותו. מה זה עוזר לי? מי מנחם ככה? במסיבה ביום העצמאות הענקנו פרס שנקרא שכולים חסרי מנוח, על כל הניחומים הכי גרועים של הנורמיז. מלא תהיו חזקים בשביל ההורים. מלא חיבוקים וליטופים. ויש את השלב שאת בטוב ופתאום מישהי באה לנחם אותך ולא מפסיקה לבכות, אז את מוצאת את עצמך מנחמת אותה. כשבעלי חזר בפעם הראשונה מעזה צילמתי אותו ואז אמרתי – תתפלאו, יש כאלה שחוזרים. הגיבו לי שאני לא נורמלית. נכון, אני לא נורמלית, אבל זו האמת. אני שלחתי אחד והוא לא חזר, ואז שלחתי עוד אחד והוא חזר".
רותם עזר: "אצל חיילים נאחזים בסיפורי הגבורה, וגם אצלי מחפשים איזה סיפור גבורה, אבל וואלה אח שלי נרצח באוטו, נקודה. אני לא חושבת שהוא בעצמו אפילו הבין מה קורה"
יש ביקורת גם מצד משפחות שכולות?
"משפחות שכולות לא מבקרות אותי", עונה ע', "היה מישהו שהרגשתי שהוא שואל עם נימה של ביקורת אם אני לא מקיפה את עצמי כל הזמן בשכול. עניתי לו שאני לא תנועה פוליטית, ולא עמותה, לא מנהיגה של כלום, אני מישהי שאיבדה את אח שלה ופתחה עמוד אינסטגרם. בשונה מפייסבוק וטיקטוק, שהן זירות יותר מלחיצות, באינסטגרם אם לא נוח למישהו הוא לא צריך לעקוב אחריי, ואין סיבה שהוא יראה את מה שאני מעלה. ברור לי שדרכי התמודדות הן עניין מאוד אישי, וגם בתוך ההומור הזה לא תמיד בא לי לצחוק. יש ימים שבא לי להתעצבן, אז אני אעלה מם של עצבים. אני מרגישה שזה עוזר לי וגם נותן מענה להרבה אחרים. זה באמת התחיל עם בדיחות וממים אבל הפך להרבה יותר מזה. זה הפך אותנו לקהילה של משפחות שכולות. זו קהילה עם לגיטימציה ועם כוח, יש פה מקבץ של חבר'ה יחסית צעירים וזה נותן פתאום את הפרספקטיבה הזאת. יש הרבה צעירים שכל החיים לפניהם שהיו עסוקים בחיים שלהם ולא בהכרח בחיים של האחים שלהם. פתאום בנות בגילי נהיו אלמנות, אנשים צעירים הפכו ליתומים, זו קבוצת עם מכנה משותף מאוד־מאוד חזק שרגע אומר – מגיע לי, נתתי, עשיתי. 90 אחוז מהקהילה הזאת הם גם משרתי צבא. וזה תופס הרבה אנשים כי זה פרופיל אנונימי. אני כל אחד מהם. וזו הסיבה שאני רוצה להישאר אנונימית, כי באינפלציה של השכול את לא מעניינת אף אחד, לאף אחד לא אכפת על מסעות ע' בארץ השכול. אני מביאה קול קולקטיבי, משקפת סיטואציה שהרבה מתחברים אליה. אני צוחקת על שבעות בכלליות, ולא רק על השבעה שלי, אז עוד אנשים מוצאים נקודה להתחבר, כי כולם עוברים בערך את אותן תחושות. זה גורם להרבה אנשים לצחוק. לפעמים אני משתפת חומרים שאנשים שולחים, שהם לא בהכרח מצחיקים, כי הקמתי את הבמה הזאת כדי לאפשר לכולם להביא את עצמם לידי ביטוי. אני פרצופו של השכול".
הקהילה שהתגבשה סביב ע' גם יצאה ממרחבי הרשת ואפילו נפגשה, פעם אחת במסיבת יום העצמאות ובמסיבה נוספת שנקראה "אפטר דארק".
"Misery loves company", מסבירה ע', "במקום שבו מרוכזים הרבה אנשים שחוו אובדן, שם את יכולה להניח לכמה זמן את המועקות בצד ולהיות ברגע. חוויתי את זה במפגש אחים של עמותת 'משפחה אחת', ביום הזיכרון, פתאום לא היינו צריכים לדבר, ולא היו מבטים מרחמים, הייתה מוזיקה ויכולת לשיר ולרקוד, לא כמו בסתם מסיבה שהלכתי אליה, שרקדו לידי אנשים שלא יודעים שאח שלי מת כדי שנוכל לרקוד פה, וזה שובר כי את רואה אנשים רוקדים ונהנים ואח שלי לא יהיה פה יותר, אף פעם. ואין להם מושג בכלל שהיה אחד כזה שהוא אח שלי".
רגע לפני סיום, ע' משתפת בסיבה העיקרית לאנונימיות. "אני לא מדברת על אח שלי בכלל", הקול שלה נסדק, "אני לא מסוגלת לדבר עליו, קשה לי לראות תמונות שלו. האנונימיות מאפשרת לי לגעת בשכול בלי להתעסק בדמות של אח שלי שנהרג. הוא חסר לי. אני ממש מתגעגעת אליו, הוא ממש אהבת חיי. ואין יותר צחוק סתם. העמוד הזה נותן לי את הלגיטימציה לצחוק כי לעולם לא יוכל להיות משהו שלא קשור אליו, ואם אני צוחקת סתם זה כאילו שכחתי ממנו, ואז אני מרגישה רע עם עצמי. מפחיד אותי שאני שוכחת את מראה פניו ואת הקול שלו, ושורף אותי מבפנים שאני לא מנציחה אותו מספיק. אין מספיק סטיקרים שלו, אני לא מצליחה לדבר עליו, לא מספיק מכירים אותו. יש לי ייסורי מצפון שלא עשיתי בשבילו מספיק, שלא הייתי שם בשבילו מספיק, ועל הפעם ההיא שלא עניתי לו, וההיא שלא חזרתי אליו, והכול תמיד לא מספיק. לא מספיק טובה בשביל אמא שלי, או לאחים שלי שנשארו, ואני פשוט עייפה ותשושה. להורים יש לגיטימציה להיעלם ולהתפרק, כי הם הורים, אבל אנחנו לא יכולים כי אנחנו הילדים שנשארו, ואנחנו צריכים להיות שם גם בשבילם.
"אגב", היא מציינת, "רק בן אדם אחד הבין באמת את דארק שכול. הוא שלח לי הודעה שזה הפרופיל הנצחה הכי מצחיק. בסוף, עם כל המקום לקהילתיות, זה עמוד שפתחתי כי אני מתגעגעת לאחי הקטן. אנחנו מדברות פה על צחוקים אבל בסוף זה עמוד של אובדן וזה העמוד הכי עצוב בעולם. כל מם הוא טרגי כי אח שלי מת, המשפחה שלי מתה, וגם אני. העליתי פעם קטע של הארי פוטר שנכנס לחדר שבו יושב איש חצי־מת, והוא שואל אותו – מה שלומך, והאיש עונה – חי. כתבתי על זה "כשהאמא השכולה שלי ברגעי הדיכאון שלה אבל אני עדיין בחיים וצריכה ארוחת צהריים". זו סיטואציה נוראית, והיא יומיומית. אמא שכולה כרגע לא מסוגלת לראות שום דבר אחר חוץ מהאובדן של הבן שלה. ויש פה עוד ילדים שחיים עם אובדן כפול בעצם, אנחנו איבדנו את האח שלנו אבל גם את ההורים ואת הדינמיקה המשפחתית. זה עוד תיק שקוף שאנחנו נושאים".
