מרגע שהן יוצאות מהרכב, האוויר סביבן מתמלא בצחוק מתגלגל. בדיחות נשלפות מהמותן ונורות לכל עבר ללא הפסקה. מי שנקלע לאזור ושומע את השיחה של אורטל ברזילי והדר בן־חמו – סטנדאפיסטיות, שחקניות ומנהלות תיאטרון "שחרית" – לא יכול שלא להקשיב ולחייך בלי שליטה. מהר מאוד זיהו השתיים את הפוטנציאל של הדיאלוגים הספונטניים האלה, שאפילו מושכים אליהן קהל בבית הקפה, והחליטו להפוך אותם למופע. טקסטים נכתבו והודקו, שלב הבימוי כבר היה בעיצומו. אלא שאז התחילה מלחמה.
"אני זוכרת ששאלתי את אלוקים: למה דווקא זה חייב להיות המקצוע שלי?" נזכרת בן־חמו. "פתאום להצחיק נראה לי עלוב כל כך, לא מהותי ולא משנה".
"חשבתי שהיה עדיף אם היינו בשלניות", מצטרפת ברזילי. "לפחות היינו מכינות אוכל לחיילים. או מנהלות חמ"ל. אבל לזה אין לנו כישרון".
בן־חמו: "הייתה לי חוויה קיומית קשה מול המקצוע באותם ימים. היה ברור לי שהמופע שאנחנו עובדות עליו, 'הדתיות האלה', נגנז. בכיתי המון, הרגשתי ריקנות כי אי אפשר לצחוק יותר, אי אפשר ליצור. מי שהוציא אותי מהמחשבה הזאת היה גיא הוכמן. אני יושבת מול הפייסבוק, עם דמעות, ופתאום קופץ לי סרטון שלו ואני מתחילה לצחוק. דרכו התחלתי להבין שיש לי כיוצרת מקום בעולם אפילו בזמן המלחמה. אבל בינתיים הכול מסביב נכנס לשיתוק, וגם אנחנו".
ברזילי: "היה מין קיפאון של כולם, חרדה קיומית. אני נעתי בין התנדבות בצח"י לבין נטפליקס".
כשהמסעדות נפתחו מחדש, השתיים נפגשו כהרגלן בבית קפה. הצחוק השתחרר מתוכן מהר מאוד, התגלגל לכל עבר, ושוב עורר סביבן תגובות דומות. "התחלנו לדבר על המלחמה ויצאו לנו המון פאנצ'ים, בלי כוונה", משחזרת ברזילי. "אמרתי לה למשל שאצלנו ביישוב אפשר ללכת בלי כיסוי ראש, כי כל הגברים במלחמה, וזה נוח מאוד. ופתאום ניגשו אלינו אנשים ושאלו אם אנחנו מעלות מופעים".
ברזילי: "התחלנו לדבר על המלחמה ויצאו לנו המון פאנצ'ים, בלי כוונה. למשל, שאצלנו ביישוב אפשר ללכת בלי כיסוי ראש, כי כל הגברים במלחמה. ופתאום ניגשו אלינו אנשים ושאלו אם אנחנו מעלות מופעים"
וכך מתוך הפחד והכאב נולד מופע חדש, "הפסקת אש". על הבמה מתקיימת פגישה של שתי חברות טובות בבית קפה, בצל המלחמה, מעין התכנסות של קבינט נשי־הומוריסטי. המופע הזה נוצר בתוך שבוע בלבד, הודות לכתבה שהקדימה את זמנה. "איזו כתבת התקשרה אלינו וביקשה לראיין אותנו על ההצגה שאנחנו מעלות בזמן המלחמה. ולא היה לנו כלום!" נזכרת ברזילי וצוחקת. "אמרנו לה שאנחנו עוד עובדות על המופע, וזה לא בשל. אחרי השיחה הזאת חברנו לכותבת מדהימה, מוריה הנגר. אנחנו נתנו רעיונות, היא כתבה את הסצנות, ותוך שבוע הרמנו מופע מאפס".
ברזילי: "בכל פעם שיש לנו משהו חדש אנחנו מתרגשות, אבל הפעם הייתה תחושה פנימית טובה במיוחד. זה עבד בצורה מדהימה, יצאנו לעשרות מופעים. עם יד על הלב, זו הייתה השנה הכי מטורפת שלנו מבחינה מקצועית. היה רעב וצמא למופעים כאלה. נשים מגויסות, נשות מגויסים – היה לנו למי לפנות. הבאנו את נושאי השיחה הכי יומיומיים, על הילדים, על הבעלים, על זה שכולם פתאום אומרים תהילים ומסיימים ספר דברים. וגם הטירוף, התחושה שסוף העולם הגיע, ואנחנו רוצות שכבר תבוא הגאולה".
הסיפור שלהן מתחיל במכללת "אמונה" בירושלים, לפני 25 שנה. ברזילי, אז סטודנטית לאמנות פלסטית, ישבה בשיעור ציור ושמעה כמה בנות ממסלול לימודי התיאטרון חולפות ליד הכיתה וצוחקות בקולי קולות. "הייתי משועממת למות, וכשהן עברו בחוץ הבנתי ששם באמת המקום שלי". הן התחילו להעלות יחד ערבי אלתורים, "והייתה לנו כימיה מטורפת", אומרת בן־חמו. באותה תקופה הן הפכו גם לשותפות לדירה, וכך חלקו לא רק את המסע הבימתי אלא גם את תקופת הרווקות על כל מורכבויותיה. מהשיחות המצחיקות־עצובות שאחרי הדייטים, נולד המופע שפרץ להן את הדרך. "זה היה תיאטרלי כל כך – מישהי חוזרת מפגישה, וכולן מתקבצות סביבה", הן נזכרות. "הבנו שהחיים עולים על כל דמיון, וחייבים לצאת עם זה החוצה".
יחד עם חברתן נטע רוטנר הן יצרו את ההצגה "בעצב תצאי עם בנים", ששופכת מול הקהל את כל עולם הרווקות, היישר מדם ליבן. היו שם קטעים כמו שחזור הודעות פרדה, משחק כרטיסיות של השותפות־לדירה עם משפטי היכרות נדושים, וגם מונולוגים נוקבים על הבדידות וההמתנה לאחד שיגיע. "כולן סביבי התחתנו כשהיו בנות 20, ואני הייתי רווקה 'מאוחרת', בת 30" מספרת ברזילי. הרבנים והקהילה מסביב טענו שאני לא עושה מספיק, לא משתדלת מספיק. התחרפנתי מזה. החלטנו שאת כל הבטן המלאה הזאת, עם הצחוק ועם הבכי, נביא לבמה".
בן־חמו: "ברור שזה התחיל גם מרצון להופיע, אבל הכול התחבר לחוויה האישית. מאז כל המופעים שלנו הם אוטוביוגרפיים. הכנסנו קטע שבו אני מספרת לברזילי שאני מתחתנת. זה רגע שהתרחש באמת, והוא לא היה רגע משמח. זה היה קשה וכואב".
ברזילי: "בא לי לבכות גם עכשיו כשאנחנו מדברות על זה. אמרתי לה: 'סליחה שאני ככה'. לא הייתי מסוגלת. גם כשזה לא בא בהפתעה, זה לא פשוט".
ההחלטה של שתי הסטודנטיות הצעירות לצאת לדרך עם המופע שלהן דרשה לא מעט אומץ. הרשתות החברתיות טרם פרחו אז, ושיטת הפרסום הייתה חלוקת מודעות ברחוב. דווקא כיתוב קטן בתחתית עורר רעש גדול. "שכרנו אולם, הדפסנו בעצמנו פוסטרים, ולמטה הדגשנו 'הכניסה לנשים בלבד'", מספרת בן־חמו.
ברזילי: "פתאום אנחנו קולטות שיש הרבה כתבות ותגובות על המילים האלה. היה איזה אתר שהחליט שכתבנו 'הכניסה לגברים אסורה'".
בן־חמו: "רעדתי כשהזמינו אותנו להופיע מול נשים חילוניות. יש קטע שבו אני מברכת, והתחלתי להתלבט – אולי יאשימו אותי בהדתה. בסוף בירכתי בלב"
כשברקע נמשך הפולמוס על הדרת הגברים, התכוננו השתיים להצגת הבכורה. המופע זכה לשבחים, אך מטבע הדברים, בחלוף הזמן כל אחת מהן סללה לעצמה את דרכה המקצועית. "הרגשנו שפע, אבל עם השנים זה התחיל לגבות מחירים" מספרת בן־חמו. "אחרי 200־300 הצגות רציתי להיכנס לאיזשהו שקט, לנוח. בינתיים קמו גם יוצרות דתיות אחרות, ואמרתי לעצמי 'הן עושות את העבודה'. לא הרגשתי אחריות להביא תיאטרון דתי לארץ. אחר כך התשוקה חזרה, אבל באופן משני יותר. אני מתגעגעת לבערה הפנימית שהייתה לי. אם אז ההופעות היו בשבילי פיצוחים, היום אני רוצה שזה יהיה האוכל".
ברזילי: "בעבר יצרנו יותר בקלות, והיום אנחנו חושבות על כל צעד, על כל סרטון. אבל בנוגע לרעב, אצלי זה היה שונה. לא משנה באיזה מצב הייתי – רווקה, נשואה, עם ילדים או בלי – תמיד רציתי להופיע עוד ועוד".
בן־חמו, נשואה לעוז ואם לחמישה, מתגוררת היום בבית־שמש. לצד היותה שחקנית היא גם במאית, פסיכודרמטיסטית ובעלת מרכז "כאן ועכשיו" לתיאטרון ופסיכודרמה. אורטל ברזילי, נשואה לעופר ואם לארבעה, היא תושבת מבוא־חורון. גם היא שחקנית, במאית, עוסקת בפסיכודרמה ומרצה במכללת אמונה.
לאורך כל השנים לא הפסיקו השתיים את שיתוף הפעולה המקצועי ביניהן. מ"בעצב תצאי עם בנים" הראשוני, ועד המופע שהושעה בשל המלחמה ומחכה לפרוץ מחדש, כל הצגותיהן התאגדו תחת קורת הגג של "שחרית" – תיאטרון נשי שהן הקימו בעשרים אצבעותיהן. "זה תיאטרון שהוא רק שלנו, והוא כמו משפחה", אומרת בן־חמו. "אנחנו שורדות רק בזכות הנשים שהולכות איתנו לאורך כל הדרך. בשבילי הצגה שאני יוצאת אליה בלי שרה חזן, המפיקה שלנו, היא לא הצגה".
התיאטרון הזה הפך למוכר בקרב נשים דתיות?
ברזילי: "השבוע הופענו באופקים, והתלבטנו איך להציג את עצמנו. בסוף ניגשה אלינו מורה צעירה ושאלה 'למה לא אמרתן שאתן תיאטרון שחרית?! גדלנו עליכן. אתן הגשמת החלום של כל יוצרת דתייה מתחילה'".
בן־חמו: "אנחנו מביאות בו משהו שונה. הומור דתי אינטליגנטי מאוד".
ברזילי: "שגם חודר ללב ולנשמה. אותה מורה אמרה שבמופע שלנו היא הרגישה כמו בשיעור תורה. היה לי כיף גדול לשמוע את זה. אני חלמתי להיות רבנית".
בן־חמו: "זה החזון – שנשים יצאו מההצגות שלנו באותה תחושה כמו אחרי שיעור. זה לא מתוך מגמה של הדתה, החיבור לבורא עולם פשוט קיים שם. בהתחלה שאלו אותנו כל הזמן 'מה המסר של ההצגה?', ואני עניתי שאין מסר, ושהצופות מוזמנות לקחת הביתה מה שהן רוצות".
לחברות טובות קשה לעבוד יחד כל כך הרבה שנים?
הן מתגלגלות מצחוק, כאילו לרגע הזה חיכו. "בוודאי", אומרת ברזילי, ובן־חמו מוסיפה: "אנחנו לא בסטיות מתוקות שכל הזמן עוזרות ומחבקות".
ברזילי: "אנחנו אויבות! סתם. תראי, עברנו דרך ארוכה כדי להצליח להסתדר. שתינו מחוספסות, בוסיות, אוהבות לנהל ולא אוהבות שמנהלים אותנו. אבל יש לנו המון דברים משותפים, בעיקר גמישות. למדנו את הדינמיקה, אפילו הלכנו לטיפול זוגי".
באמת?
בן־חמו: "קבענו עם יועצת עסקית, אבל היא התייאשה מאיתנו מהר. מערכת היחסים שלנו לא פשוטה, אבל בעיניי זה שווה את זה. רואים את המורכבות גם על הבמה, וזה קורע מצחוק. יש משפטים שאני לא מבינה מאיפה היא מביאה, ובא לי לחנוק אותה".
ברזילי: "יש קטע שבו אני שותה מים, היא אומרת לי משהו מצחיק ואני יורקת אותם. באחת ההופעות היא לא אמרה כלום, ואני שותה ושותה".
בן־חמו: "כי לא שתית את המים בזמן".
ברזילי: "אבל בכנות, אם הייתי צריכה לנסוע לכל הופעה לבד, ולחזור לבד, לא הייתי עושה את זה".
בן־חמו: "אנחנו מרחמות על אמנים שמופיעים לבד. איך אפשר להחזיק את הבמה? וזה לא שאין לי רצון להצליח לבד. אפילו ניסיתי".
ברזילי: "היא פזלה לצדדים, אבל נתתי לה. שתרגיש מה זה בלעדיי".
"היה לי קשה", מודה בן־חמו. "היום, כשמציעים לי משהו אני אומרת 'אם זה יחד עם ברזילי, סבבה. אם לא – לא לפנות אליי, לא לדבר אליי, לא כיף איתי'. אבל לכל אחת מאיתנו יש נישות משלה, וזה שומר על החברות".
ברזילי: "היא מכניסה לי המון סטרס לחיים, ובכל זאת אני אוהבת אותה".
בן־חמו: "זו פעם ראשונה שהיא אומרת את זה. למה זה לא קרה בריאיון המצולם?"
ברזילי: "אנחנו לא מרבות להגיד, אבל רואים את זה. יש לנו כבוד והערכה, וכל אחת מסכימה לאכול את הצפרדע של האחרת".
בן־חמו: "ויש גם ביקורת…"
ברזילי: "היום היא באה עם פוני גבוה. אף פעם היא לא עשתה את זה!"
בן־חמו: "לא ביקורת מצידנו! יש ביקורת על הדינמיקה שלנו. הרבה פעמים מנסים לסכסך בינינו – 'למה את כן והיא לא, למה היא יותר ואת פחות'".
ומה אתן עונות?
בן־חמו: "שהכול בסדר, וגם אם יש חצי שעה שבה היא מדברת ואני שותקת, אני נהנית מזה מאוד".
ברזילי: "למדנו לשמור על החברות בתוך היצירה. לפעמים היא באה ואומרת לי 'תחפי עליי, קרה משהו, הגעתי עצבנית', אז אני נותנת יותר גז. ויכול לקרות גם ההפך. למדנו לדעת במה אנחנו חזקות, ולהוקיר גם את האיכויות של האחרת".
כבר עשרים שנה הן מופיעות מול נשים מכל גוני המגזר הדתי ואפילו החרדי, אבל רק השנה, בפעם הראשונה, התיישבו מולן נשים חילוניות. "זה משהו חדש", אומרת בן־חמו. "עד 'הפסקת אש' מעולם לא חתרנו או שאפנו להופיע לציבור החילוני. אנחנו מדברות בשפה שמותאמת למגזר הדתי. אבל במלחמה משהו קרה".
ברזילי: "כי מלחמה זה לא מגזרי, כולם עוברים טלטלה יחד".
בן־חמו: "פתאום הזמינו אותנו להופיע מול נשים חילוניות. רעדתי. יש קטע שבו אני מברכת, והתחלתי להתלבט לגביו – אולי יאשימו אותי בהדתה. חשבתי שאני צריכה להקטין ולצמצם את היותי דוסית. אני מודה שמעולם לא פחדתי כל כך מהופעה מול קהל. בסוף בירכתי בלב".
ברזילי: "חשבנו גם להוריד קטע שבו אנחנו מדברות על אמירת תהילים. בסוף התברר שהחשש היה מיותר. הן קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, וחוץ מזה, במלחמה כולם אומרים תהילים".
בן־חמו: "הן אלו שאמרו לנו להירגע, ושהיה להן כיף ומעניין. ההצגה פתחה להן פתח לעולם שלנו. התרגשתי לראות את היכולת שלנו, כעם, להכיר את האחר. זה תקף גם לחרדיות שמגיעות להופעות".
גם המופע שחוזר מההקפאה, הן מספרות, יהיה על־מגזרי. "עבדנו עליו עם מירב הרון־מדואל, שלא מגיעה מרקע דתי. כשכתבנו איתה חומרים, אנחנו היינו לוקחות את השיח לזווית המגזרית, מנסות להבין אם זה יצחיק או לא יצחיק דוסיות. מירב ניערה אותנו ואמרה: 'זה מצחיק גם אותי, תיפתחו'. ואז יום אחד היא בישרה לנו שלמופע יקראו 'הדתיות האלה'. הסתכלנו זו על זו ולא הבנו. היא הסבירה, 'זה דווקא מפני שאתן הולכות להופיע מול כל המגזרים. אף אחד לא יזכור את השמות שלכן, אבל יזכרו אתכן בתור הדתיות האלה, עם המטפחות'".
בינתיים ברזילי ובן־חמו החליטו להיענות לכל אלו שביקשו להיות זבוב על הקיר בשיחות שלהן, והעלו הסכת מצולם שנושא גם הוא את השם "הדתיות האלה". "רצינו להמשיך ליצור", אומרת ברזילי, "ויותר מזה – לעשות משהו חדש. אז החלטנו ללכת על פודקאסט. קודם כול, כי אנחנו נהנות לקשקש ולדבר, ויש לנו מה לתת. אנחנו לא צעירות, עברנו דבר או שניים. השיחה שלנו, כמו כל שיחת נשים, בסוף נהיית טיפולית ומצחיקה. הכול קורה אצלנו בפגישה אחת שלא נגמרת, סוגרים עלינו בתי קפה".
רגע לפני שיסגרו גם עלינו את בית הקפה שאנחנו יושבות בו, הן מספרות שכמו המופע הפסקת אש, גם הפודקאסט הוסיף לקהל המעריצים שלהן עוד אוכלוסייה: הגברים. "ייעדנו אותו לכולם, גם להם", אומרת בן־חמו. "רצינו להעניק לגברים הצצה לעולם הזה. בהתחלה היה מביך, אף אחד לא הכין אותנו לזה, אבל יש תגובות מצחיקות מאוד".
ברזילי: "אני זוכרת שהלכתי ביישוב, ומישהו בא מולי ואמר 'את חורכת את הרשת'. זה היה מוזר, היינו צריכות להתרגל. העולם שלנו הוא מגזרי ונשי, תמיד ידענו למי אנחנו מדברות, עכשיו זה פתוח לכולם".
ובהצגות, ההחלטה שלכן להופיע רק מול נשים גובה מחיר?
"יש מקומות שאנחנו לא יכולות לשכור, למשל אולמות כמו זאפה", הן מספרות. "התרגלנו. אנחנו עדיין נחשבות מגזריות, ואצל בנות צעירות זה פאסה".
ברזילי: "אני מנסה להסביר לסטודנטיות שלי את הרעיון של לשמור על עצמך ולהעניק את האמנות שלך רק לנשים. זה זר להן, מרוחק מהן שמיים וארץ. את אומרת להן 'הופעה לנשים בלבד', והן מתקוממות".
בן־חמו: "רוב ההתנגדות מגיעה מתוך המגזר, וזה מצחיק. החילונים מדברים על חשש מהדתה – אבל כשעירייה מסוימת מעלה מופע מיוחד ליום האישה, פתאום זה בסדר. אבל החלטתי שאני לא נכנסת לאזורים האלה, לא מעניין אותי".
ברזילי: "יש לנו התנאים והמגבלות שלנו, וזו ההחלטה שלנו. גם הפודקאסט היה תהליך מבחינתי. אני מרגישה שנכנעתי, כי לפני שש־שבע שנים לא הסכמתי בכלל להצטלם לסרטונים. תמיד ניסו לשכנע אותי, הדר אמרה לי 'זה העולם', אבל לא עניין אותי שזה העולם, כי זה היה מנוגד לאמת שלי. התייעצנו עם רבנים, הם אמרו לנו שמותר רק תמונת סטילס קטנה ומרחוק, וזה מה שהאמנו בו. אבל מאז ראינו שגם רבניות מצטלמות, עושות טיקטוק".
בן־חמו: "הצטלמנו פעם לשער של עיתון 'בשבע', והיינו עם פאות. אחרי שראיתי את התגובות, הבטחתי לעצמי שיותר אני לא מצטלמת ככה".
אילו תגובות?
ברזילי: "נסעתי בכביש, וגבר זיהה אותי מהרכב לידי ובהה בי. בואי, שני הפרצופים שלנו היו מרוחים על העיתון. הבנתי שיש איזו חוכמה בכך שאישה צריכה להיות יותר מוצנעת, יותר לעצמה. אז גם מול הביקורת, אנחנו נעשה את היצירות שלנו בצורה הכי טובה שאנחנו יכולות".
בן־חמו: "כשהעלינו את 'בעצב תצאי עם בנים', הייתה גם התלהבות מכך שהמופע מיועד לנשים בלבד. זה היה אז קטע חדש, וגם חילונים התרשמו. רק אחר כך זה התהפך עלינו. אבל אני לא רוצה להתייחס לטענות שתופסות את זה כ'אני אישה קטנה ומופיעה רק לנשים'. ההחלטה שלי מגיעה לא רק ממניע הלכתי. כשגברים שואלים 'למה אתן לא מזמינות אותנו', אני עונה – 'זה לטובתכם, אתם לא תבינו'. אגב, הבעלים שלנו לא ראו את ההופעות".
גם לא הצצה?
"כל אחד מהם ראה אולי קטע וחצי. אז בגדול אין להם מושג למי הם נשואים".
הקווים הברורים שהן מותחות בהתנגשות בין ההלכה לעולם הבמה, הפכו גם למחיצה בינן לבין התיאטרון הישראלי. מצד שני, הן אומרות, גם אילו רצו לעלות לבמות הגדולות, אין שם מקום לשחקניות כמוהן. "זו בחירה שלנו לא להיות חלק מהתיאטרון הרפרטוארי, אבל גם בחירה שלהם שלא נהיה", אומרת ברזילי. "הערכים שאני מביאה לא חופפים לערכים של 'הבימה' או 'הקאמרי'. ועזבי אותי, אני כלום, אבל למה בתיאטרון הרפרטוארי אין עיסוק ביהדות? למה לא מראים את היופי שלה? זה תיאטרון שמתעסק בעיקר ביצריות, בבגידות, בכל הצגה חייב להיות קטע לא צנוע. לכן אני לא שואפת לשם".
אבל גם שם יש כיפות בקהל.
בן־חמו: "ברור, אנחנו גם צופות בהצגות האלו".
ברזילי: "אבל מתפשרות. תמיד יש קטע קטן ומיותר, פרובוקציות, והדתיים והיהדות מוצגים בצורה שלילית מאוד".
כשתי שחקניות שלא מפסיקות ליצור הן כועסות על כך שכספי המיסים שלהן הולכים גם להצגות שאינן תואמות את אורח חייהן, ואילו את ההפקות שלהן עליהן לממן בעצמן. בן־חמו: "אני כיוצרת דתייה נאלצת לעשות תיאטרון ממקום עני ודל. אני חסרת משאבים ותקציבים. אם היה לי הכסף שמקבלים התיאטראות הגדולים, הדברים היו נראים אחרת. המיסים שלי מגיעים לתיאטרון גשר ולהבימה ולקאמרי, אבל אליי לא. אני אומרת, בואו נתחיל במשהו, נחלק את התקציבים אחרת".
ברזילי: "כשמוציאים 'קול קורא', תכנים כמו שלנו לא יקבלו מקום. יוצרת חילונית־שמאלנית תקבל את התקציב, ואני לא".
בן־חמו: "יש היום אומנם יותר אמנים דתיים מבעבר, וזה מבורך, אבל זה שינוי שקורה מלמטה, ואני מחפשת גם שינוי מלמעלה. שיבוא יום ויוצרים דתיים לא יצטרכו ליצור מהלחם והחלב שלהם".
כשלמדתן תיאטרון, שאפתן להתפרסם יותר?
בן־חמו: "נשמה, אני דמיינתי שאני עושה מסיבות סידור, הכתרות, ואני מלכת העולם. לא דמיינתי משהו אחר".
ברזילי: "אני בכלל רציתי לעשות תואר שהוא קייטנה, לא מעבר. לסיים במינימום כאב. אמרתי – יאללה, חממה, דוסים, יהיה לי כיף".
בן־חמו: "רציתי בכלל ללכת ל'בית צבי', אבל אמרו לי שאני לא אשרוד שם יומיים. לפני עשרים שנה לא היה לנו אפילו מודל, מישהי לחקות. לא חשבנו שנגיע למקום שאליו הגענו".
ברזילי: "יש דברים שקורים במציאות, ואתה פשוט מתגלגל לתוכם. אנחנו טיפוסים כאלו. המציאות אוהבת אותנו ואנחנו אוהבות אותה".
בן־חמו: "לכן אל תשאלי אותנו את השאלה המעצבנת 'איפה תהיו בעוד עשר שנים', כי אין לנו מושג. גם לא איפה נהיה בעוד שנה".
ברזילי: "אני רוצה שנגיש תוכנית משותפת כשכבר פחות נוכל לזוז ולהשתגע. משהו בישיבה, עם איפור, שיער, סטייליסטית".
