ביתם של עמיחי ורינה אריאל בפאתי קרית ארבע, טובל בגפנים של "כרם הלל". בכל בוקר יוצא עמיחי לעבוד בכרמים וביקב שבנה במרתף הבית. לפני כשנתיים הם התחילו לכתוב מעין בלוג שהופץ בווטסאפ, ובו תיעדו את עבודת הכרם וייצור היין, והנגישו אותה מתוך מבט אמוני גם למי שמעולם לא בצרו או זמרו.
"ישבנו כל שבוע למעין חברותא", מספר עמיחי על הדרך המשותפת שבה נוצרו הטקסטים. "סיפרתי לרינה את החוויות והשלבים המקצועיים מהשבוע, והיא חיברה להם מקורות ורעיונות מחז"ל ומהחסידות. היא תלמידת חכמים ממש. בהתחלה זה זרם, אבל אחרי כמה עשרות פוסטים היה יותר קשה למצוא נושאים שאפשר להנגיש בקלות לציבור, כך שכל פוסט דרש מאיתנו להשקיע הרבה זמן ומחשבה". כעבור כשנה קיבצה רינה את הפוסטים, הרחיבה וערכה אותם, וכעת הם יוצאים כספר תחת השם "יומנו של כורם".
"הספר הזה הוא ממש לידה זוגית", אומרת רינה. "את התוכן המקצועי, החומרים האורגניים, עמיחי הביא, אבל אני הכנתי את התבשיל. הייתי צריכה לעבד ולהנגיש את העבודה שלו. דווקא בגלל שהעין שלי לא מקצועית, יכולתי לראות מה מעניין. זה לא ספר למי שרוצה ללמוד ייננות או כורמות, זה ספר של חיבור לארץ ולתנ"ך. תורת ארץ ישראל.
"זה התחיל מהתבוננות שלי במה עמיחי עושה, שהובילה אותי לבקש ממנו לעצור ולעשות זום־אאוט כדי להסביר. בשבילו זמירה זו פעולה יומיומית, ואז התיישבנו והוא חשב מה יש לו להגיד עליה. עמיחי הוא איש ספר רציני, במשך שנים הוא היה מורה לתנ"ך ולהיסטוריה, ויש לו גם רקע ביטחוני. אז הוא לקח את הפעולה שהוא עושה וחיבר אותה להקשר הרחב הזה, לעולם מחשבתי ופנימי.
"במסע שעשינו חיפשנו את המשמעויות ביחד, הבנו שכל הפעולות שעושים באדמה מתכתבות עם החיים. למשל בזמן הקורונה כל המשפחה עזרה לזַבל, זה נתן לנו פעילות אקטיבית ועניין, ועמיחי היה מבסוט שסוף־סוף אנחנו עוזרים לו. אחר כך הסתכלתי בתנ"ך וניסיתי לחשוב איך מהזבל מגיעים לזבול, למקדש. איך החיבור הזה נוצר. ביחד חיפשנו תשובות. כשחיים את תורת ארץ ישראל רואים שלזַבל זה לא רק לפזר זבל, זה מביא אותך לקדושה. יש דיאלוג עמוק בין העשייה בקרקע למחשבה".
האשמת הקורבן
אנחנו יוצאים לראות את הכרמים, ורינה מצביעה על הגדר: "זה המקום שבו המחבל קפץ". בבוקר 30 ביוני 2016 חדר מחבל לקריית־ארבע, רץ לבית משפחת אריאל בחסות הצמחייה, מצא את הלל בת ה־13 ישנה במיטתה, ורצח אותה באכזריות.
"מה שקרה אצלנו הטרים לגמרי את 7 באוקטובר, כל הסימפטומים היו כאן", אומרת רינה. "אנחנו בית צמוד גדר, המחבל פרץ לכאן לאור יום, רצח את הלל בצורה מחרידה ועוד נשאר בבית. היה נס שחוץ ממנה אף אחד לא היה בבית. אם זה היה קורה למחרת, ביום שישי, כולנו היינו כאן וזה היה נגמר במשחטה. הגיעו לכאן כוחות ביטחון והיה קרב. אם לא היו מגיעים בזמן, הוא היה עולה ומגיע לשכונת הקרוונים. לא השכילו אז להבין שמדובר בשיטה ולא באירוע חד־פעמי. שמענו גם קולות בסגנון 'אתם גרים במקום מסוכן, אולי זו אשמתכם'. היום אנחנו מבינים שכולנו בית צמוד־גדר, לא משנה אם זה בארי, מטולה או קריית־ארבע. ילדה תמימה שישנה במיטתה בשמונה בבוקר נשחטה, כמו שקרה בעוטף. היום אנחנו מודים על זה שהוא לא הספיק להגיע לשלב ההתעללות והפגיעה המינית כמו הנוח'בות, והיא כביכול 'רק' נרצחה.
"בשבעה שאלו אותנו אם לא הגיע הזמן לעזוב, אבל ההחלטה האינטואיטיבית והמיידית הייתה שאנחנו נשארים וגם מרחיבים את הנוכחות, עם 'כרם הלל' ומרכז המבקרים שהקמנו. הבנו שאם נעזוב ונפסיק לעבד את הקרקע הזאת, האויבים שלנו יהיו פה. שאלנו את הבנות אם הן רוצות להישאר בחדר, והן אמרו שזה עדיין החדר שלהן".
עמיחי: "תלמיד שלי לשעבר הזמין אותי לדבר בחנוכת כרם בין כרמל למעון. נסענו בשטח, והעיניים ממש מתרחבות. אני מעריץ את הדור הזה. כל אלה שקוראים להם 'גבעונים' ו'מופרעים' – צריך להצדיע להם, אתם לא יודעים עם מה הם מתמודדים. אנשים ישנים באוהל וחוטפים מכות ואבנים. זו הציונות האמיתית של היום"
סיפורו של הכרם החל בשנת 1991, כאשר עמיחי ואשתו הראשונה, שני ז"ל, הגיעו לקריית־ארבע. עמיחי שאף תמיד לחזור לתחום החקלאות, שאביו נאלץ לפרוש ממנו בשל פציעה במלחמת העצמאות. "כשהגעתי לקריית־ארבע, במקביל להוראה בישיבה התיכונית, התחברתי למנחם לִבני שכבר היה לו כרם לענבי מאכל", הוא מספר. "כיוון שאני קודם כול מורה לתנ"ך, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה הברכה ליהודה בפרשת ויחי. יש שם שישה סופרלטיבים על יין, חמישה על אדום ואחד על לבן: 'אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב'. יעקב אבינו מכיר את היין, הוא נולד לתוך הנוף שרואים פה מהחלון. גם במעמד הברכה הוא הגיש ליצחק יין. חשבתי שאין תועלת בכרם מאכל, והצעתי שנעקור אותו לטובת כרם יין. חברון היא בירת היין של ישראל, אם לא של העולם כולו".
אחרי כמה שנים השותפות התפרקה, ועמיחי איתר שטח חקלאי בפאתי קריית־ארבע. השטח המדובר הוא חלק מבקעת בית ענות, המשתרעת ממזרחית לקריית־ארבע ועד גשר חלחול. "זו הבקעה הגבוהה ביותר בארץ, והיא מתאימה מאוד לגידול. ב־1995 החלקה הייתה מחוץ לגדר של קריית־ארבע, אז פתחנו שער שאפשר יהיה לעבור. הכרם הזה הוא הכי פחות מוצלח שלי. נתי עוזרי הי"ד המליץ לי לעקור אותו, חבל שלא עשיתי את זה". עוזרי, חלוץ נוסף בפיתוח החקלאות היהודית באזור, נרצח בביתו ב־2003 בידי מחבלים שחדרו לשטח קריית־ארבע.
במקביל לצעדיו הראשונים ככורם, שימש עמיחי כמורה לחקלאות ומדריך בישיבה התיכונית. תוך שהוא נוטע כרמים נוספים, החל עמיחי לבנות את היקב בשנת 1999. "הבאתי באגר וחפרתי בור של 300 קוב, ומעליו בניתי את הרצפה של הבית. כשעשיתי את זה המנהל האזרחי היה בדיוק בשביתה, אז הם באו לראות מה קורה אבל לא יכלו לעשות שום דבר. כרגע הבית בשלבים אחרונים של הסדרה. כבר יש החלטה מדינית, ונשארו עיכובים בירוקרטיים". בשנת 2004 היה עמיחי רכז קרקעות בקריית־ארבע. כשיצרו תוכנית אב נוספת לעיר, הגדירו אותה לבקשתו כיישוב עירוני עם חקלאים: "זה נכתב כדי שאפשר יהיה להמשיך לגדל פה. היום יש לי עשר חלקות, ועוד שבע בתכנון".
בזכות הלילות הקרים
את היין הראשון מתוצרתו הפיק עמיחי בשנת 2004. "הוא היה די טוב, אבל לקח עוד כמה שנים עד שייצרתי יין שזכה במדליית זהב בינלאומית כפולה. עשיתי בו בערך את כל הטעויות האפשרויות, ובכל זאת קיבלתי את הפרס. אני לא יינן מדופלם ולא כורם מדופלם, אבל ידעתי שהיין שלי יזכה בפרסים בכל העולם כי זה המקום הכי טוב לגידול ענבי יין".
ההכשרה שלו בתחום איננה רחבה. הוא למד קורס ייננות באריאל, "ולמדתי הרבה גם מ'ספר היין' של מיכאל בן־יוסף שקיבלתי במקרה". לאחר פטירת אשתו שני בעקבות מחלה, הוא התלבט אם לטוס ללימודי ייננות של שלוש שנים בחו"ל, אבל החליט להישאר בארץ. "אני שמח שלא נסעתי, זה אִפשר לי לעשות דברים אחרים. אני איש של תורה ושל עבודה, הדקדוקים של הייננות פחות מדברים אליי. יינן מקצוען צריך לעבוד כל היום עם היין. אני רוב היום מתעסק עם הכרם, ומגיע ליין לעיתים רחוקות. לפני 11 שנים יצאתי לפנסיה ומאז אני רק בכרם, ואת זה אני הכי אוהב. אני יודע מה צריך לעשות עם היין אבל למשל אני לא מאוד טוב בהרחת יין, שזה חלק מאוד חשוב. מה שהופך את היין שלי לטוב אלה הענבים. אני מאוד גאה ביין שלי, לדעתי הוא שם את רוב היינות בכיס הקטן. אם היו פה יין וכורם מקצוענים, הם היו מביאים את זה למקום הרבה יותר גבוה".
מה כל כך מיוחד באזור הזה, שלדבריך גם כורם בינוני יכול להוציא ממנו יין ברמה בינלאומית?
"בצרפתית קוראים לזה טרואר – תנאי הגידול במקום", מסביר עמיחי. "יש פה אדמת טרה־רוסה שהיא לא כבדה, הסלע והאדמה מחלחלים. באחד השבועות ירדו כאן 60 מ"מ, הכול זרם לכרם והמים נעמדו, אבל אחרי יומיים הם נעלמו. כשהמים לא עומדים, אין ריקבון בשורשים. בנוסף קר פה מאוד, וזה הדבר הכי חשוב להבשלה של ענבים. גם לילות הקיץ של אוגוסט קרירים. בשנים האחרונות קצת יותר חם, אבל היו שנים שבאוגוסט היו עשרה לילות עם טמפרטורה של פחות מעשר מעלות.
"אפשר להשוות את זה לאזורים אחרים; בזכרון יעקב מגדלים ענבים ב־200 מטר גובה. השם ישמור, מסכנים הענבים האלה. בדרך כלל ביום הגפן נושמת, ובלילה היא רק מוציאה דו־תחמוצת הפחמן. אבל כל כך חם במישור החוף, שיכול להיות 24 מעלות בלילה, ואז הגפן לא מצליחה לנשום, אין לה מאיפה להביא סוכר ולכן היא מפרקת את הסוכר שבענב ושואבת אותו אליה בחזרה. ההבדל בגובה נותן תוצאות שונות לחלוטין. זה ליגה אחרת, ב־950 מטר גובה אתה נמצא על האולימפוס".
כאשר עמיחי אריאל נטע את הכרם הראשון, היו בסביבה כרמים בודדים; היום מדובר על יותר מאלף דונם של כרמים מגוש עציון ועד הר חברון, ועוד היד נטויה. "הייתה בישראל מהפכה בתחום היין", אומר עמיחי. "במשך שנים היו שני יצרנים גדולים: ראשון־לציון וזכרון־יעקב – שניהם של כרמל מזרחי – ועוד כמה יקבים קטנים. מי שפרצו את הסכר היו יקבי רמת הגולן, ובעקבותיהם קמו עוד ועוד יקבים. לקח זמן עד שזה התפשט גם ליהודה ושומרון. למיטב ידיעתי הראשונים היו הכורמים של כוכב־השחר, שקיבלו מהסוכנות שטחים מעבר לכביש אלון. יקב טורא למשל, מהיקבים הגדולים ביו"ש שגם קוצר פרסים בינלאומיים כל הזמן, שייך לבן כוכב־השחר, שהוא דור שני לכורמים. הוא היה מהילדים שבצרו שם, ובשנת 1997 נטע את הכרם הראשון שלו".
בתחילת המלחמה שירת עמיחי במילואים בהגנה המרחבית, ואז הכיר לעומק את ההתמודדות של הכורמים החדשים בחוות. "לפני שנה וחצי תלמיד שלי לשעבר הזמין אותי לדבר בחנוכת כרם בין כרמל למעון. נסענו בשטח, והעיניים ממש מתרחבות. אני מעריץ את הדור הזה". רוב החקלאים במדינת ישראל, מציין עמיחי, הם בני שישים ומעלה, "וזו בעיה, צריך דור חדש. כל אלה שקוראים להם 'גבעונים' ו'מופרעים' – צריך להצדיע להם, אתם לא יודעים עם מה הם מתמודדים. אנשים ישנים באוהל וחוטפים מכות ואבנים. זו הציונות האמיתית של היום".
מפרקי אבות לפרקי בנים
רינה נולדה בארה"ב ועלתה עם הוריה כילדה. "לקח לי שנים להבין שגם אם אין לנו איזה סיפור שואה או מחתרות, הסיפור שלנו הוא ציונות אמיצה", היא אומרת. "רק בשנים האחרונות הכרתי בגדולה של עליית יהודים דווקא מארצות השפע, מתוך בחירה. לקחת את המזוודה מניו־יורק ולגור בארץ, בכל עיר או יישוב, זה מבחינתי שיא הציונות. ממש לא צריך להגיע לחווה מבודדת".
רינה: "היום אנחנו מבינים שכולנו בית צמוד־גדר, לא משנה אם זה בארי, מטולה או קריית־ארבע, ילדה תמימה שישנה במיטתה בשמונה בבוקר נשחטה. בשבעה שאלו אותנו אם לא הגיע הזמן לעזוב, אבל ההחלטה האינטואיטיבית הייתה שאנחנו נשארים. שאלנו את הבנות אם הן רוצות להישאר בחדר, והן אמרו שזה עדיין החדר שלהן"
ובכל זאת, לפני כ־15 שנה היא הגיעה לקריית־ארבע, בעקבות עמיחי. "כשהיינו צעירות, להרבה חברות שלי היה חלום להתחתן עם חקלאי, זה היה האידיאל", היא מספרת. "לי לא היה אידיאל כזה, ודווקא אני מצאתי את עצמי נשואה לחקלאי וגרה בבית בודד בקריית־ארבע, מוקף בכרמים".
ההגעה לקריית־ארבע בכלל, ולבית המבודד בפרט, הייתה עניין מורכב מבחינת רינה. "זה היה מטלטל להתקרב כל כך לשכול. כל מקום וכל אירוע מוקדשים לזכר מישהו שנרצח. לאורך הכביש יש אנדרטאות, ולא בגלל תאונות דרכים. בסוף גם אנחנו מצאנו את עצמנו עמוק בתוך הסיפור הזה. אמרתי לעמיחי 'יש כאן המון אבנים, יש פה משהו קשה'. זה בא יחד עם העוצמה והנחישות לגור כאן, אבל בהתחלה הרגשתי בעיקר את הקשיחות".
מה גרם לך בכל זאת להישאר כאן?
"קודם כול החיבור לעמיחי, בנינו פה בית חדש. הגעתי עם הלל ושירה, ונולדה לנו כנה. התחלנו את היום־יום, והחיים עצמם צמחו פה.
"העבודה והבית יכלו להיות מאוד מעורבבים, אבל עשינו הפרדה ברורה: הכרם והיקב של עמיחי, ואני לא מפריעה לו. זו הייתה החלטה מודעת כדי לשמור על העיסוקים שלי בחוץ, וגם כי זו באמת השליחות והעניין שלו. הוא בוחר איך לנהל ולפתח את זה. עזרתי לו פה ושם, אבל אני משתדלת לא להיכנס יותר מזה כי הייתי מכניסה רעיונות, אג'נדות וקצב שהם לא שלו. אחרי שהלל נרצחה, דברים יותר התחברו. שנינו מעורבים במרכז המבקרים של היקב".
זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה הנוכחית, החלו רינה ועמיחי לבקר אצל משפחות שכולות כדי להעניק מניסיונם, לחבק ולחזק. "אחרי שעמיחי היה חודש וחצי במילואים, חיפשנו את הנתינה שלנו למלחמה", מספרת רינה. "דרך עמותת 'כרם הלל' הוצאנו אוטובוסים של מתנדבים לעזרה לחקלאים, ואז התחלנו ללכת למשפחות שכולות. בדרך כלל אנחנו נוסעים אחרי השבעה. מביאים איתנו בקבוק יין במתנה, כסמל של תקווה. פגשנו כבר מאות משפחות. גדלנו על פרקי אבות, עכשיו הגיע הזמן של פרקי הבנים, צריך לשמוע את סיפורי הגבורה שלהם, את ההתמודדות של המשפחות ולהתבונן מה השכול הזה עושה לנו כחברה. אני מאמינה שמשהו חדש יצמח מהצעירים, מהחיבורים בשדה הקרב, בבתי החולים ובין המשפחות השכולות.
"לא קל לפגוש כל הזמן את המלחמה בקצה הכי סופי שלה, את המשפחה שמחזיקה בדמעות את התמונה של הבן. האמירה שלנו היא שאפשר לצמוח, שאפשר לחיות עם זה, שאפשר וצריך לבנות סיפור. אנשים עברו דברים כל כך קשים, ומחפשים את הדרך להנציח ולהמשיך כל אחד בדרך שלו".
מה עזר לך בתקופה ההיא, שאת יכולה להעביר הלאה?
"האמונה עזרה לי מאוד. אצלי זו אמונה בריבונו של עולם, אבל כל אחד צריך למצוא אמונה והיאחזות בסיפור גדול יותר. אני מרגישה מאוד קרובה לסיפור של האנשים ב־7 באוקטובר. אני לא יודעת כמה הם מרגישים קרובים אלינו, זו סוגיה שצריך ללבן אותה, אבל אני חושבת שכל מי שיושב היום בארץ – לא משנה אם ברעננה, בשתולה או בניר־עוז – זה בסוף אותו סיפור. יש ניואנסים וצבעים שונים, אבל זה אותו סיפור של תקומה ומלחמה על הבית. אם נבין את זה, יהיה לנו יותר קל להתמודד.
"אני תמיד אומרת בחשש גדול, אם טבח כזה היה קורה בקריית־ארבע, כשיש כאן אירוע המוני כמו שבת חיי שרה, אני מתה מפחד לחשוב מה היה קורה ומי היה בא ועוזר. בחוויה שלי אני מרגישה את הכאב והקושי אבל גם את העוצמות. יש לנו איך להתחבר ולבנות חברה מאוחדת. ביום כיפור לפני הטבח הגענו כחברה לשפל הכי גדול, הרגשתי שאני מפחדת על המדינה ועל הבית. הטבח לא בא רק מבחוץ, מהחמאס, זה בא מתוכנו, ממשהו עמוק שהתפספס בלכידות ובחוסן שלנו. אם נצליח לדבר בשפה שתכלול את כל צבעי הקשת ותיתן מקום לשונות, אז יש לנו סיכוי. אם לא – אנחנו נהיה בבעיה. לא בגללם, בגללנו".
כמו הספר הקודם שכתבה רינה – "פרקי הלל: מסע משותף לאם ולבת המצווה" (יחד עם אחותה צפורה פילץ) – גם הספר "יומנו של כורם" מוקדש לזכרה של הלל הי"ד. בכל פרק בספר יש חלק אישי בשם "רגעי הלל", שעוסק בדמותה ובהתמודדות עם אובדנה. אפשר לרכוש את הספרים באמצעות האתר של עמותת כרם הלל, וההכנסות מוקדשות להמשך הפעילות.
