בפינת האוכל בבית משפחת פישר תלוי לוח מחיק קטן, ועליו נכתב בגיר משפט של אלבר קאמי: "לחפש את האמיתי אין פירושו לחפש את הרצוי". המשפט הזה, מספרת לי איילת פישר, היה אהוב על בנה נבו ז"ל ואפיין אותו מאוד. עוד נחזור בהמשך למשמעותה של האמירה הזו, אבל כשאני שואל ממתי המשפט רשום על הלוח, איילת מחייכת בעצב. "במשך 13 שנה הייתה רשומה פה על הלוח בדיחה מטופשת שקשורה לבישולים שלי", היא מספרת. "שבוע לפני שנבו נהרג החלטנו, יובל הבן הצעיר ואני, שנמחק את מה שכתוב ונרשום על הלוח את אחד המשפטים מהסטיקרים שמנציחים את החיילים שנפלו. התלבטנו איזה משפט נרשום, וכשנבו נהרג הלוח עוד היה ריק…"
סמל־ראשון נבו פישר, מפקד טנק בגדוד 46, עוצבת עקבות הברזל (401), נפל בקרב בצפון רצועת עזה בח' בטבת, כעשרה ימים לפני תחילתה של הפסקת האש בעזה ועסקת החטופים. אני שואל את איילת על הניסיון לחזור לשגרה. "אנחנו מנסים, אבל זו לא שגרה. זה דומה למצב שבו אתה נופל על הרצפה וצריך לקום, אבל נדרש ללמוד ללכת מחדש, כי מה שידעת קודם כבר לא כל כך רלוונטי".
פחות מחודשיים אחרי נפילתו של נבו, יש כבר כמה מיזמי הנצחה לזכרו. אחד מהם קורא לצעירים להתקשר בימי שישי לסבא וסבתא שלהם ולדרוש בשלומם לקראת שבת. איילת מספרת איך נולד המיזם. "קיבלנו את הנייד של נבו די מהר לאחר שהוא נהרג, וביום שישי הראשון לאחר השבעה ישבנו פה בסלון, ופתאום אנחנו שומעים צלצול טלפון מהקומה למעלה. יובל עלה לבדוק והוא ראה שבטלפון של נבו נדלקה התראת תזכורת להתקשר לסבא וסבתא לומר שבת שלום. מאז, בכל שישי יש פה התראה כזו בטלפון שלו. נבו עשה את זה במשך שנים, אף פעם לא אמרנו לו שהוא צריך לעשות את זה, גילינו את זה רק אחרי תקופה, כשסבא וסבתא סיפרו לנו שהוא מקפיד להתקשר, לא משנה היכן הוא נמצא".
בשבועות האחרונים החלה משפחת פישר להפיץ מגנטים לזכרו של נבו, עם תזכורת להתקשר לסבא וסבתא לפני שבת. "קיבלנו כבר הרבה צילומי מסך של סבא וסבתא שכותבים לנכדים כמה הם מתרגשים שהתקשרו אליהם. בסוף זו ההנצחה, שהאור של נבו ממשיך".
צם ביום השואה
סטיקר נוסף של נבו מכיל כאמור את המשפט של אלבר קמי על חיפוש האמת. "נבו השאיר לנו המון משפטים, אבל המשפט הזה אפיין מאוד את סיפור החיים שלו והיה ברור לנו שהוא הכי מתאים. נבו התחיל לשאול שאלות על הדת בכיתה ט' וי', וכשהוא התחיל את התהליך הזה היה ברור שהוא לא חושב להוריד כיפה כי לא בא לו לשמור שבת והוא רוצה לצאת לתל־אביב ולמסיבות, אלא כי הוא לא מצליח לקבל תשובות לשאלות שלו. בתיכון הוא שילם מחירים על השאלות ששאל. אנשים מסוימים אמרו לו אמירות קשות, והחוויה שלו הייתה שמחפשים אותו. הוא התלבט אם להמשיך ללמוד שם אבל הוא מאוד אהב את החברים, את רוב המורים ואת מנהל התיכון, והחליט להישאר ולהמשיך לחפש אמת ולשאול שאלות. מנהל התיכון, שנתן כבוד לשאלות של נבו, היה אומר לי שהוא כל כך נהנה לדבר איתו, והוא רק מצטער שהוא לא מצליח למצוא לו תשובות טובות".
היה רגע שבו הוא הודיע לכם שהוא מפסיק להיות דתי?
איילת: "כן, וזה נעשה בלי הסתרה, עם המון כבוד ובלי שום התרסה. הוא התחיל לזרוע את זה כבר בכיתה י'־י"א, ובכיתה י"ב זה כבר היה על השולחן. בסוף י"ב כבר ידענו שהוא לא דתי. היו לו כעסים על הדת, ובמכתבים שהוא השאיר הוא כותב גם על צלקות. היו ימים שכאב לנו הלב והרגשנו צער מאוד גדול שזה מה שהוא חווה כלפי הדת שאנחנו כל כך אוהבים. לפני צעדים משמעותיים הוא היה מתייעץ איתי איך הוא מכין את ירון לקראתם, כדי לעשות את זה ברגישות. בכל שלב, תמיד היה לו חשוב להיות איתנו בסעודות השבת, בערב ובבוקר. את כל הלו"ז שלו לשבתות הוא בנה מחוץ לשעות של הסעודות המשפחתיות".
לאחר התיכון בחר נבו ללמוד במכינה הקדם צבאית בעין־פרת, שם נחשף לעולם הפילוסופיה והחל לשקוע בו. "בכיתה ד' הוא הצהיר שלא יקרא אף ספר עד כיתה י"ב, ועמד בהבטחה הזאת… אבל במכינה הוא התחיל לבלוע ספרי פילוסופיה הכי כבדים שיש – אפלטון, אריסטו, אלבר קאמי, ובנה לעצמו ספרייה מפוארת. בעקבות עזיבת הדת הוא הרגיש צורך לחקור גם את הציונות שלו, קרא כתבים של ז'בוטינסקי, ובנה מחדש את זהותו הציונית. הוא הגדיר את עצמו 'יהודי נאמן' והחליט למשל שהוא צם ביום השואה. הוא גם החליט שהוא נשאר לשנה שנייה במכינה רק כדי ללמוד, התחיל ללמוד 'מורה נבוכים' וחזר להתעמק ביהדות. אני לא חושבת שהוא מצא בתוכו את א־לוהים אבל הוא המשיך לחפש ולשאול והגיע לרמת לימוד גבוהה מאוד. היה לו קשה עם מעשים שנעשים בשם הדת, ודיברנו בינינו על הצורך להפריד בין אנשים דתיים ובין הדת".
איילת עובדת כיועצת בחטיבת ביניים בעיר אריאל, ומדריכה לאירועי חירום ומניעת אובדנות במשרד החינוך. "חזרתי לעבודה בצעדים קטנים", היא משתפת. "כשאתה נמצא בתוך אירוע כזה, אתה מבין שהחזרה לשגרה יכולה להיות בעצמה פוגענית. בשבילך כדור הארץ קרס, ואתה אמור לחזור ולתפקד על כוכב לכת מקביל, כשכל דבר בכוכב הלכת הזה נראה לך שולי וחסר משמעות, אבל אתה אמור להתנהל שם. לשמחתי יש לי מקום עבודה מדהים שמכיל ועוטף אותי, וזה לא מובן מאליו. עברתי לעבוד בבית הספר באריאל רק בתחילת השנה הנוכחית. אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא ידע שהוא הולך להוריד עליי כזאת מכה, ולכן הוא דאג שאהיה שם, במקום שבו יחבקו אותי כל כך חזק ויאפשרו לי לחזור בהדרגתיות ומתוך התחשבות".
איילת: "נבו לימד אותי שהמושג 'החבר הכי טוב' לא צריך להיות מושג השוואתי. זו אמירה שלא יכול להיות חבר יותר טוב ממך, בלי קשר לחברות עם מישהו אחר. כולם הרגישו שהוא אוהב אותם אהבת נפש, ועכשיו אנחנו מקבלים את זה בחזרה ומרגישים את האהבה הזאת כלפינו"
ירון, בעבר איש הייטק שעסק שנים רבות במכירות באינטרנט ובהשקעות, מנהל בשמונת החודשים האחרונים את בית הקפה "הלל'ס" ביישוב שלו, ברוכין. את בית הקפה הוא פתח לפני כשנתיים יחד עם חבר מברוכין, ושמו מנציח את זכר חברם הלל רוזנר ז"ל, שנפל בלבנון בשנת 1995. "ארבעה ימים אחרי שקמנו מהשבעה על נבו פתחתי מחדש את בית הקפה, בלי שום כוחות, אבל מתוך הבנה שאם לא אפתח אותו עכשיו, לא אפתח אותו אף פעם", מספר ירון. "האבל שואב ומעסיק אותי המון. מסתבר שלהיות הורים שכולים, לפחות בשלב שבו אנחנו נמצאים, זה עוד חצי משרה, ובסוף היום מגיעים למיטה מותשים. העבודה שלי היא סוג של הדחקה. הצוות בבית הקפה מצומצם וזה דורש ממני הרבה עבודה ולא מותיר הרבה זמן לחשוב, אבל קורה שבאמצע הכנת פיצה הדמעות מתחילות לרדת".
בבית משפחת פישר, מספרים איילת וירון, מעולם לא היססו לדבר על המוות. "בגלל התפקיד שלי", אומרת איילת, "הילדים שומעים המון שיחות על אובדנות, מוות ועל אירועי חירום. מבחינתנו למשל זה היה לגיטימי לגמרי לשאול בשולחן שבת מה כל אחד רוצה שיכתבו לו על המצבה. זה מאוד מדייק אותך לחשוב מה עיקר ומה טפל". האווירה הפתוחה הזאת גרמה לנבו לומר לאימו ולאחותו לפני כמה חודשים שאם ימות, הוא מבקש שהלל, חברו הטוב מהמכינה, יירש את ספרי הפילוסופיה שלו, ושהקונדיטור דודו אוטמזגין ייצר קרואסון על שמו. הבקשה הגיעה לאוטמזגין, והקרואסון לזכרו של נבו כבר נוצר. יום למחרת נפילתו הגיעה להורים חברה של נבו מהמכינה, עם רשימת הוראות מפורטת שנבו הותיר בידה למקרה שייהרג.
התאהב בטנקים
נבו תכנן לסיים שנה שנייה במכינה, אבל חודש לאחר שהמלחמה פרצה, הצבא ביקש מהמכינות רשימה של 700 חניכי שנה שנייה שיתגייסו באופן מיידי. "זה קרה ביום חמישי והם היו צריכים לתת רשימה עד יום ראשון", מספר ירון. "נבו הגיע הביתה והתלבט איתנו, אבל היה ברור שהוא יתגייס. בדיעבד התברר לנו אחר כך מאנשי המכינה שכאשר הם הציגו את הצורך בפני החניכים היה שקט, ואז נבו מיד קם ואמר שהוא מתגייס. אחר כך הוא גם נשא נאום לחברים שלו ואמר איך אתם מעזים לא להתגייס, יש מלחמה, צריכים אותנו".
התפלאתם כששמעתם את הסיפור הזה?
ירון: "לא. באופן כללי שום סיפור עליו לא הפתיע אותנו. חלק גדול מהסיפורים גם הכרנו כי הוא שיתף אותנו בהמון דברים. היו סיפורים שלא הכרנו אבל התאימו לו מאוד. שמענו למשל משלושה חברים שונים שהגיעו אחריו לשריון, שכשהם היו בטירונות לפני מסע גדול, הוא הגיע לחדר שלהם והניח להם על המיטה ממתקים ומכתבי מוטיבציה".
גם ההחלטה להתגייס לשריון דווקא הגיעה אצל נבו לאחר חקירה עצמית. "נבו לא היה פייטר", מספר ירון. "אמנם הוא היה בנוי לתלפיות ולקח על עצמו משימות, אבל מבחינתו ללכת לקרבי לא היה חלום חייו. לקראת הגיוס הוא הלך וראיין אנשים מחילות שונים ויחידות שונות והגיע למסקנה שהשריון הכי מתאים לו, כי בזמן קרב יש לטנקים אפקט מאוד משמעותי. הוא התקבל למסלול ייעודי לקצונה, אבל בגלל שהוא הקדים את הגיוס זה נעשה לא רלוונטי. כששאלתי אותו אם לא חבל לו ללכת למסלול רגיל, הוא אמר לי 'דווקא לא. אם אעשה מסלול רגיל שכל חייל עובר, אהיה קצין טוב יותר כי אדע מה הפקודים שלי עברו'".
זמן לא רב לאחר גיוסו נכנס נבו ללחימה בעזה וזכה להשתתף גם במבצע לשחרור חטופים. "הוא התאהב בטנקים, וגם בתחום הזה העמיק ולמד", מספרים ההורים. "בשבוע המקצועות הוא היה אמור ללמוד רק את המקצוע של הטען, אבל בסופי שבוע הוא הביא הביתה מחברות של חברים שלמדו להיות תותחן ונהג. הוא אמר 'אם אהיה מחר בלחימה ויקרה משהו לאחד מאנשי הצוות, אני רוצה לדעת מה לעשות".
היו לו כבר תוכניות להמשך החיים?
"הוא תכנן לעשות כסף כדי שיהיה משוחרר לעבוד במה שהוא אוהב ולא במה שמכניס כסף… מגיל צעיר הוא עבד קשה. בתקופת הקורונה הוא ניהל פה את המכולת והיה קם בחמש בבוקר כדי לקבל סחורה ולאפות. בכיתה י' הוא החליט להשקיע במניה של טסלה ושכנע את החברים שלו להצטרף. שלושה שבועות לפני שהוא נהרג הוא שלח הודעה לחברים בקבוצה שהוא חושב שעכשיו זה שלב טוב למשוך את הקרן. היה לו תיק מניות יפה. הוא אהב להציב יעדים ולעמוד בהם".
כשנבו היה חוזר הביתה לסופי שבוע מהצבא, הוא נהג לאפות קרואסונים לחבריו מהמחלקה. "באחת הפעמים הוא טרח במוצאי שבת עד שתיים לפנות בוקר למצוא קופסאות מתאימות שאפשר יהיה להניח בהן את הקרואסונים לכל החברים". בגלל השינויים באורח חייו צבר נבו חברים מסוגים שונים, ושמר על קשר עם כולם. "היו לו מצד אחד חברים מאוד דתיים מהתיכון עם פאות ארוכות, וגם חברים חילונים", מספר ירון. "במהלך השבעה ספרנו יותר מ־20 חברים שכל אחד מהם סיפר לנו שנבו היה החבר הכי טוב שלו. הייתה לו היכולת לתת לאנשים את התחושה שהם הכי חשובים עבורו".
איילת: "נבו לימד אותי שהמושג 'החבר הכי טוב' לא צריך להיות מושג השוואתי. זו אמירה שלא יכול להיות חבר יותר טוב ממך, בלי קשר לחברות עם מישהו אחר. כולם הרגישו שהוא אוהב אותם אהבת נפש, ועכשיו אנחנו מקבלים את זה בחזרה ומרגישים את האהבה הזאת כלפינו".
פסטיבל פרידה
ביום העצמאות האחרון, בשיחה של איילת עם בתה הבכורה רעות, אמרה לה בתה שעליה לומר לנבו להפסיק להיות כזה מושלם, "כי זה בדיוק סוג החיילים שנהרגים". איילת השיבה לה שהיא יודעת. מאז גיוסו של נבו אמרה איילת מדי יום פרקי תהילים. כשבועיים לפני נפילתו נכנס נבו ללחימה בבית־חאנון וביקש להרגיע את אימו. "הוא אמר לי 'את לא צריכה להיות בלחץ. כבר ניקו שם הכול. אנחנו בסך הכול מורידים בתים כדי שיוכלו לפתוח את קו הרכבת משדרות לאשקלון. בדיעבד אנחנו יודעים מחבר שלו שהוא כן פחד".
ירון: "בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית, החברים מהמכינה הקימו אוהל הידברות בירושלים. נבו ישב שם ודיבר עם הרבה אנשים. זה פחות בא אצלו ממקום של ניסיון לשכנע, אלא יותר ממקום שאומר לאנשים 'יש לך דעה לגיטימית אבל יש עוד דעה שגם היא לגיטימית, וכולנו עם אותה מטרה'"
בימים הראשונים של הלחימה בבית־חאנון נפצע נבו בעינו כתוצאה מכדור שהתפוצץ. הוא פונה לבית החולים ואז נשלח להחלים בבית במשך עשרה ימים, שרובם היו ימי חנוכה. "בדיעבד, איילת קראה לימים הללו פסטיבל פרידה", מספר ירון. "הוא ביקש שבכל ערב נקיים הדלקת נרות עם חלקים אחרים מהמשפחה המורחבת, ובין ההדלקות הוא נפגש עם הרבה חברים. היינו איתו המון בימים הללו". ביום שלישי שלאחר חנוכה שב נבו לצבא. פחות מיממה לאחר מכן הוא נהרג כשהטנק שלו עלה על מטען. בבוקר שבו נפל, איילת חשה צורך לא שגרתי לסדר את הבית. כשירון הזעיק אותה מהעבודה בשעות אחר הצהריים מבלי לספר לה מדוע, היא הגיעה לבית וראתה שהתריסים בו מוגפים. "הבנתי מיד, כי זכרתי שבבוקר פתחתי את התריסים".
בהספדים שנשאו בהלוויה דיברו בני המשפחה גם על הצורך בשמירה על אחדות העם, כחלק מצוואתו של נבו. "המלחמה בתוך העם מאוד העסיקה את נבו", מספר ירון. "במהלך התקופה של המאבק על הרפורמה המשפטית, החברים מהמכינה הקימו אוהל הידברות בירושלים וישבו לדבר על הנושא עם עוברים ושבים. נבו היה יושב שם, מדבר עם הרבה אנשים, מנסה להכיל דעות וגם להסביר את הצד השני. זה פחות היה ניסיון לשכנע, ויותר ממקום שאומר לאנשים 'יש לך דעה לגיטימית אבל יש עוד דעה שגם היא לגיטימית, ואנחנו פה כולנו עם אותה מטרה'. חשוב להיזכר בזה היום כי סביב סוגיית החטופים המתח הזה עולה בצורה מאוד חריפה. מצטיירת תמונה מעוותת שמצד אחד יש כאלה שלא רוצים שהחטופים יחזרו, ומולם כאלה שלא אכפת להם שמדינת ישראל תושמד, העיקר שיחזרו החטופים. אני חושב שכל בר־דעת מבין שזה לא המצב. כולם רוצים שכל החטופים יחזרו וכולם רוצים שמדינת ישראל תהיה בטוחה, וכל אחד פועל מתוך הדעות והרגשות שלו. התקשורת והרשתות מחפשות את הפרובוקטיבי והמתסיס, וזו בעיה. כולנו חוטאים בזה, ואני מרגיש שחלק מהצוואה של נבו היה לשנות את זה".
משפחת פישר הייתה בין שש המשפחות הראשונות שהקימו את היישוב ברוכין בשנת 1999. היום מתגוררות בברוכין יותר מ־500 משפחות. הם הגיעו ליישוב מאלקנה כזוג צעיר עם בתם רעות, ובנם דניאל היה הילד הראשון שנולד בברוכין. נבו היה ילדם השלישי של ירון ואיילת, ואחריו נולד יובל. שני ילדיהם הגדולים נשואים ומתגוררים לצידם בברוכין, ויש להם מהם שלושה נכדים.
"הדבר שהכי מחזק אותנו הוא הידיעה שנבו הוא נשמה שהגיעה לעולם לזמן מוגבל, וירון ואני קיבלנו את הזכות להיות ההורים שלו", אומרת איילת. "נבו היה מקור של נחת ושמחה במשך כל החיים שלו. היה כיף להיות ההורים שלו, ואנחנו אסירי תודה על זה".
