אירוע כמעט חסר חשיבות בחייה של חיה גלבוע שינה את מסלול לימודי הדוקטורט שלה. זה קרה בימים הקשים שלאחר מתקפת 7 באוקטובר. גלבוע הייתה חלק מצוות שגייס כספים לפינוי משפחות מהעוטף לירושלים, וכשחזרה לביתה באחד הערבים הטלפון שלה רטט בהודעה שהתקבלה: "בימים קשים אלו, אנחנו רוצים להושיט לך יד", נכתב בהודעה מקופת החולים שלה, "אולי זה היה מחסור בשעות שינה או מצב נפשי רעוע", היא אומרת, "אבל אני זוכרת שברגע הראשון עלו בי דמעות של התרגשות מהניסוח", כשהמשיכה לקרוא את ההודעה היא נוכחה לדעת שהדרך שבה קופת החולים שלה רוצה לתמוך בה היא לא דרך דיקור סיני או טיפול פסיכולוגי, אלא דווקא דרך טיפולים מעכבי הזדקנות במחיר מבצע וחלוקה נוחה לתשלומים. "נעלבתי", היא אומרת. "זה מה שחושבים עליי?! שזה מה שמעניין אותי?". במחשבה שנייה היא הבינה שיש פה איזושהי נקודה: "בהיבט הפואטי אמרתי לעצמי – 'וואלק, אתם צודקים, אני באמת רוצה לעצור את הזמן", היא צוחקת, "וככה, התחלתי לחקור את התופעה".
גלבוע, 41, דוקטורנטית לספרות ו"המורה לתלמוד של הסלבס" – הגדרה שהיא מתנערת ממנה, ועוד נשוב אליה – כבר הגישה לאוניברסיטת בן־גוריון הצעת מחקר על לילית וחוה וייצוגים נשיים בסוגיות חז"ל, אך החלה בשנת השלמות באוניברסיטה העברית לחקור את נושא האנטי־אייג'ינג. "עשיתי פילוח שוק וניסיתי להבין את התופעה מכיוון ניאו־ליברלי, נכנסתי למחקר מהזווית של ההיבטים המגדריים והכלכליים של התופעה. ראיתי איך כלכלת השוק מתלבשת על פחדים מגדריים, אבל ככל שנכנסתי לעומק, עניינו אותי דברים אחרים: האם אנחנו מחזיקים בתרבות יופי שמתבגרת ומזדקנת? מה היחס שלנו לזמן? פילחתי את המילים שמופיעות בפרסומות של מכוני יופי: לנסר, לבלום, להדק, למצק, להרים, למתוח – שפה אלימה. זה נשמע כאילו מישהו מתחמש נגד הזמן. הסיפור של הטיפולים מעכבי ההזדקנות המם אותי, והבנתי שכדאי שנשאל את עצמנו שאלות שעוסקות ביחס שלנו לזמן. עניין אותי לדעת אם בהגות היהודית מתייחסים לזה, ולכן התחלתי לחקור סוגיות שעוסקות ביופי ובזמן בתלמוד. בלב, אני כל הזמן קוראת לעבודת המחקר שלי 'להשיב את היופי לחז"ל ולהשיב את חז"ל ליופי', שזה כמובן יומרני כי הם לא באמת צריכים אותי שאשיב אותם ליופי. אבל אני מרגישה באופן עמוק תחושה של דיכוי אסתטי, לפחות באופן שבו הטקסטים מתווכים ונלמדים. יש היררכיה בין היופי החיצוני לפנימי, יש חשדנות כלפי דמויות יפות, יש ביקורת על יופי שנתפס מוחצן או גנדרני, ואותי מעניין לחפש את הסוגיות שנמצאות אולי בשוליים אבל מדברות עם היופי. למדתי בבית ספר מכוער כל כך מבחינה אדריכלית ועיצובית וזה ממש התקשר לי לחוויית הלימוד וההתבגרות. הבטון האפור והמראה המרושל של רוב המורות שחינכו אותי התחבר לי לאופן שבו רעיונות שיכלו להיות סוערים נלמדו באופן חיוור. זה לא סתם. התגובה שלנו ליפי העולם מייצרת חיבור עמוק לעולם. ההתנזרות או ההתכחשות ליופי תביא לחוויה שטחית יותר עם המציאות. אז אני מחפשת סוגיות שמתפעלות מיופי הטבע, מיופי אדריכלי או מיופי אנושי, הן מעניינות אותי".
את יכולה לתת לי דוגמה לסוגיה שאת מתעסקת בה ויכולה להיות רלוונטית לנשים שמטורגטות על כל טיפול אנטי־אייג'ינג, לא בשבילי כמובן, אלא בשביל חברות שלי?
"יש סוגיה תלמודית שמספרת על רבי יוחנן, שמגיע לבקר תלמיד חולה. כביכול, המפגש הוא סביב הדעיכה של התלמיד, אבל בעצם הוא מדבר על זמניות היופי. רבי יוחנן מתואר בסוגיות התלמודיות כאדם בעל יופי מסנוור וזוהר, יופי שמעורר משהו עמוק אצל מי שמביט בו. כשהוא נכנס לבית האפל של תלמידו החולה, הוא מפשיל את שרוולו והבית מתמלא באור. התלמיד מביט ביופיו ומתחיל לבכות. רבי יוחנן שואל מדוע הוא בוכה: האם כי לא ישאיר נכסים למשפחתו? האם כי הוא מבין שהזמן שלו אוזל והוא לא הספיק ללמוד תורות רבות? אבל לאחר רצף שאלות, התלמיד עונה: "אני מביט בך ומבין משהו מאוד עמוק על זמניות היופי. גם היופי המרשים ביותר – יתבלה בעפר, גם הוא זמני". ואז רבי יוחנן עונה לו – "על זה באמת ראוי לבכות", והם יושבים ובוכים יחד. זו סוגיה כל כך מרגשת בעיניי כי היא נוגעת בכאב של כולנו", אומרת גלבוע. "מוות הוא דבר שקשה לתפוס, אבל המראה מספרת לנו על מוות באופן יומיומי. אין איך להתחמק מזה. יופי הוא בר־חלוף, וגם הוא יתבלה, יתקמט, יחוויר, יצנח, ויתמלא בעפר. ועל זה – ראוי לבכות. זו הרשות להתאבל וכמה חשוב שהיא קיימת".
איך את מתמודדת בעצמך עם סימני הזמן?
"עם יד על הלב, ההתמקמות שלי מחוץ לתופעה הזו היא אשליה, אני קוראת מאמרים על איבוד היופי וסימני הזמן, משוחחת עם קוסמטיקאיות, כותבת ומלמדת על זה ובמקביל מתבוננת במראה ויודעת שזו לא תופעה סוציולוגית מרוחקת שאני חוקרת. גם אני מרגישה אימה ושואלת את עצמי אם במוקדם או במאוחר אשתף פעולה עם תעשייה שאני מבקרת. זו לא שאלה נעימה במיוחד, אבל זה דיסוננס שאני מחזיקה. מצד אחד ־ פמיניסטית, מישהי שרואה את עצמה מודעת היטב לכוחות השוק ולהשפעת המדיה החברתית ומצד שני, גם אני מתלבטת האם, מתי ובאיזו דרך אשכב על מיטת הטיפולים. הייתי רוצה לענות לך שאני חיה בשלום עם מה שהזמן מביא איתו ומתיידדת עם שערה לבנה שצצה או קמט שאני מזהה, אבל זה לא המצב. גם אני מביטה בתמונות שלי מלפני עשר שנים ומתגעגעת למראה שמתחיל לחמוק ממני. אבל אני כן אגיד שאולי לפני עשור העור שלי היה מתוח וקורן יותר אבל הקולות הביקורתיים הפנימיים היו אצלי מאוד חזקים, ודווקא עכשיו יש בי איזו נינוחות שאני מתחילה להרגיש שלא הייתה קיימת בי קודם, וזה כנראה קשור לגיל ולמקום שאני מרגישה שיש לי בעולם היום, ויש לזה ערך אסתטי. אז אני נעזרת במחשבה הזו ־ שהחוץ והפנים אינם מנותקים אף שהתרבות סביבנו כן מנתקת אותם. יש עשורים שבהם החוץ מחפה על הפנים ויש עשורים שבהם הפנים תומך את החוץ".
"פילחתי את המילים שמופיעות בפרסומות של מכוני יופי: לנסר, לבלום, להדק, למצק, להרים, למתוח – שפה אלימה. זה נשמע כאילו מישהו מתחמש נגד הזמן"
את המחקר התחלת בשנה כל כך קשה, כשלא תמיד היופי היה זמין לנו ־ זה משפיע על הכתיבה ועל המחשבות שלך?
"כמו רבים סביבי, אני חשה דיסוננס עמוק בנושא הזכות לעסוק ביצירה בזמן המלחמה, גם בהיבט האידיאולוגי של הרצון להיות מחוברת לכאב שאני רואה סביבי וגם בהיבט העמוק של מה הטעם בכלל לשבת בספרייה, לקרוא מאמרים, לנסח הצעת מחקר על יופי כשהעולם בחוץ במשבר אמיתי. אני חושבת שזו שאלה שאנשי רוח ותרבות מתמודדים איתה תמיד: מה הצידוק והערך ליצור בתוך עולם שנמצא בהישרדות. ברגעים שאני מלמדת או כותבת וקוראת על היופי שנמצא סביבנו, האנושי, הטבעי, זה נראה לי במקביל מנותק וגם הכרחי. ללאה גולדברג יש רשימה שהיא כתבה כשפרצה מלחמת העולם השנייה והיא כותבת שם שדווקא במלחמות אנחנו חייבים להתעקש להזכיר את היופי שקיים בעולם, אז חודש מתחילת המלחמה הדפסתי לי את מה שהיא כתבה וזה נמצא בקייס של המחשב שלי ואני נעזרת בזה. יצא לי לרוץ במסלול ריצה שעובר דרך מחנה רעים, המתחם של מסיבת הנובה, המיגונית של ענר והירש, ומסביב השדות יפים כל כך, הכול ירוק, הטבע הכי מרגש שאפשר לדמיין, וכל כמה מטרים יש ספסל לזכר מישהו או תמונה ־ יש בזה משהו שהנפש לא יודעת להכיל. הפער צורם מדי. תוך כדי הריצה אמרתי לעצמי: אלו החיים. היופי לצד ההרס, השקט לצד האלימות, ואם יש לנו תפקיד בטרגדיה הזו זה לגונן על היופי ולהתעקש עליו. להתעקש על מה שחי".
לגלבוע קריירה עשירה בעולמות התוכן היהודיים. היא הייתה שליחה של הסוכנות היהודית ברוסיה ובאוקראינה, ניהלה תוכניות בארגון "בית הלל" ולימדה ב"פיידיאה", מכון אירופי ללימודי יהדות. עד לאחרונה כיהנה כמנכ"לית קרן לישטאג, קרן פילנתרופית יהודית, וכיום היא מייעצת לה ומנחה דרכה תוכניות. היא כתבה והגישה סדרה על פרשת השבוע, "קול התור" בכאן 11, וכעת היא עובדת על סדרה חדשה שתעסוק בסוגיות תלמודיות במבט עכשווי. היא גרה בירושלים עם בן־זוגה ד"ר מריק שטרן – גיאוגרף פוליטי וחוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, ולהם שלושה ילדים: מיכאל (10), אבשלום (7) ואימרי (בת 3). גלבוע היא בעלת תואר ראשון בתלמוד והיסטוריה מאוניברסיטת בן־גוריון ותואר שני בתוכנית מצטיינים במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית. את עבודת התזה שלה עשתה על נשים חרדיות בהייטק, ויש לה גם הסמכה לרבנות ממכון הרטמן. "כשמריק התחיל ללמוד לדוקטורט, אמרתי לו שאני גם רוצה, והסכמנו שאני אתחיל כשהוא יסיים״, היא מספרת, ״ביום הולדת 40 אמרתי שאני מצטרפת לרבי עקיבא ונרשמתי ללימודי דוקטורט".
היא גדלה בירושלים במשפחה דתית־שמרנית, ומלבדה, שאר אחיה ואחיותיה דתיים כיום. "אין כותרת אחת שאפשר להכניס את המשפחה שלי תחתיה. אנחנו חמישה אחים ואני מרגישה שכל אחת ואחד מאיתנו תפס כיוון עצמאי, שזה כנראה אומר משהו טוב על החינוך של ההורים שלי. אבא שלי מתפלל בבית כנסת ששייך לציבור החרדי ועובד בסקטור החרדי, כותב ספרי לימוד לתלמודי תורה, אבל התכנים שהוא עוסק בהם הם לא שגרתיים. הוא למשל כתב ספר לימוד שנוגע בנושאים של איכות סביבה ואקולוגיה דרך שימוש במקורות הלכתיים. הוא מצליח להגיע לקהילות מאוד שמרניות־חרדיות ולהרחיב להן את נקודת המבט בתוך השפה ההלכתית. אמא שלי לדעתי תגדיר את עצמה חרד"לית. היא מצד אחד דוקטור לפיזיקה, מה שמשאיר אותה עם רגל אחת נטועה בעולם עם רעיונות אוניברסליים ואקדמיים, אבל מצד שני היא אדם מאוד מאמין ומחויב להלכה".
בילדותה, כשאבא שלה למד עם אחיה גמרא, היא קינאה נורא. "הלך הרוח היה שנשים יכולות ללמוד טקסטים שהן יכולות ליישם, אבל לא יכולות להיות במגע עם טקסטים רעיוניים. במקרה הפחות גרוע לא נבין, ובמקרה הגרוע נסלף את החוכמה העתיקה. היום מתרחשות מגמות מאוד מעניינות בציבור הדתי וגם החרד"לי ביחס ללימודי גמרא, אבל כשהייתי בשנות התיכון שלי, היו מסגרות מצומצמות שלימדו בהן גמרא. באולפנת צביה בירושלים שבה למדתי, שמו על זה מנעול, ואני אמרתי לעצמי שאיכנס מהחלון".
זה בדיוק מה שעשתה. גלבוע נרשמה לחוג לתלמוד באוניברסיטת בן־גוריון ושם הרגישה לראשונה שאין טאבו על שום נושא. "אני באה מעולם דתי שיש בו הרבה גבולות ברורים – מה מותר ומה אסור, מה לומדים ומה לא. בבית המדרש תמיד יש אזורים שלא מדברים עליהם, שלא ראוי לחקור אותם, גם לא במחשבה. ואז ביום הראשון באוניברסיטה, רמי ריינר פתח את השיעור על מסכת ברכות בתלמוד, והוא התחיל לדבר על קנאה וניאוף ויצירתיות, על דילמות בין בית המדרש לעולם וההרפתקאות שבו, על המתח ביניהם. זו הייתה יהדות שלא הכרתי, שיש בה הרבה דמיון וחירות מחשבתית. והטקסטים היו פשוט כתובים טוב: הגיבורים כתובים נפלא, מאופיינים בצורה פנומנלית, העלילה לא גנרית, ההסתעפויות מרגשות. אני לא האמנתי שיש לנו את זה.
"החוויה הרגשית שלי באוניברסיטה הייתה חזקה יותר מהחוויה האינטלקטואלית. השנים שבהן למדתי באולפנת היו משמימות ודלות, ואילו באוניברסיטה פגשתי מורים שהסעירו את עולמי. מי ידע שיכול להיות כל כך מרגש? באתי לעשות תואר וחשבתי שאהיה מצטיינת דיקן במחשבת כי אני מגיעה מעולם דתי ומכירה מושגים מסוימים מגיל אפס, אבל גיליתי שאני בכלל לא יודעת לקרוא טקסט בצורה אקדמית, וחמור מכך ־ גיליתי שאני לא יודעת לחשוב. הייתי מצנזרת את עצמי באולפנה, הייתי באה לשאול שאלות וידעתי אילו תשובות אקבל ולכן לא שאלתי. פתאום באוניברסיטה השאלות שלי קיבלו מקום ולא היו 'מתריסות'. פתאום הפכתי מאדם מתריס לאדם מעניין".
"עד המלחמה הסתכלתי על ההגות היהודית בעיקר כמקור השראה ליוצרים, כעיסוק אינטלקטואלי. אבל מאז המלחמה אני ממש רואה שזה כלי תרפויטי. אלה כלים מעשיים שמעניקים לאדם אדמה לדרוך עליה"
כשפרצה המלחמה, הפסיכולוגית של גלבוע התקשרה כדי לדרוש בשלומה, וכשענתה לה שהיא אורזת קופסאות מזון בחמ"ל, היא צעקה עליה: 'תגידי, השתגעת? למה הכשירו אותך בחיים? לגייס כסף וללמוד! עוד מעט יצטרכו את הלימוד שלך. צאי מהמחסן ותתחילי לגייס כסף'."זו הייתה אמירה חזקה״, אומרת גלבוע, "במלחמה, כל אחד צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. יצרנו צוות והתחלנו לגייס כסף למפונים. ואז, חודשיים אחרי כן התחלתי ללמד, וראיתי בעיניים עד כמה זה משמעותי. פגשתי אנשים שהאדמה שלהם נפערה תחתיהם, שכל עוגני חייהם נעלמו. הם חיפשו אחיזה – לא רק בכאן ובעכשיו, ויש משהו בטקסטים היהודיים שבאמת יכול להציע נחמה. עד המלחמה הסתכלתי על ההגות היהודית בעיקר כמקור השראה ליוצרים, כעיסוק אינטלקטואלי. אבל מאז המלחמה אני ממש רואה שזה כלי תרפויטי. אלה כלים מעשיים שמעניקים לאדם אדמה לדרוך עליה. זה אולי נשמע מליצי, אבל אני מתכוונת לזה במובן הכי קונקרטי שיש. ככל שאני רואה את המשבר סביבי, כך אני מבינה עד כמה לטקסטים האלה יש כוח לייצר משמעות, להעניק פרספקטיבה, להציע נחמה אמיתית. הם מומחים לשבר, הם נכתבו מתוך משבר, ויש בהם חוכמה עמוקה על הנפש האנושית ועל היכולת שלנו למצוא אחיזה גם בזמנים קשים ביותר. לימדתי משפחות של חטופים ומפונים. גיליתי שהיכולת שלי לדבר איתם על בית דרך מסכת כתובות הרבה יותר עמוקה מכל כתיבה עכשווית.
///
בין 2018 ל־2020 התגוררה גלבוע עם משפחתה בחווה בקליפורניה, בין תרנגולות לתותים. כשמריק עבד על הפוסט־דוקטורט שלו, חיה ניהלה את התחום החינוכי־יהודי של החווה.
"בקליפורניה יותר ויותר אנשים מתרחקים מבתי הכנסת״, היא מסבירה, ״יש הרבה נישואים בין־דתיים, ורבים מבני הזוג הלא־יהודים לא מרגישים בנוח במרחבים הלכתיים וקהילתיים. מתוך הצורך הזה, קרן אמריקנית רכשה שטח אדמה והקימה חווה חקלאית יהודית מתוך רצון לדבר לאנשים שאקולוגיה היא מרכיב דומיננטי בזהות שלהם ושגם רואים את עצמם כיהודים. ועם זאת הייתי מאוד בודדה. התנתקנו מירושלים, המקום שבו אנחנו מאוד מעורבים חברתית. נסענו לצד השני של העולם, ולא חשנו חיבור מיידי – לא לקהילה הישראלית ולא לקהילה היהודית. ושם, מתוך הבדידות פתחתי קבוצת לימוד חינמית בזום לנשים ישראליות ברילוקיישן ברחבי העולם. פעם בשבועיים היו עולים חלונות קטנים מניו־יורק, לונדון, אמסטרדם. כולן חילוניות לגמרי, ושאלות של שייכות היו הציר המרכזי. משהו בטקסטים – ספרותיים או עתיקים – עורר הזדהות. מצד אחד, הם נגעו ישירות בנושאים אוניברסליים: שייכות, געגוע, יחסי הורים וילדים. מצד שני, המרחק הפיזי – להיות רחוק מירושלים, מהבית – דווקא אפשר להסתכל פנימה ביתר בהירות. זו הייתה קבוצה מאוד משמעותית בשבילי".
כשפרצה הקורונה, הם חזרו לארץ. שיחת טלפון מעלמה זהר גרמה לה לפתוח קבוצת זום נוספת שמיועדת לנשות תרבות. "היא אמרה, 'את יודעת, חיוש? אנשי התרבות היו הראשונים שנעלמו. בשאלות של חיים ומוות, מי בכלל צריך תרבות? וגם, תרבות לא צורכים לבד בבית, אלא בקהילה'. היא הציעה לי לפתוח קבוצת לימוד למוזיקאיות, סופרות ומשוררות שחיפשו את עצמן. נוסף לזהר הצטרפו לקבוצה הזו מיה טבת־דיין, מעיין איתן ותמי יצחקי. וככה נולד "הבייבי שלה", או כפי שהיא מכנה את תוכנית הלימוד שיצרה "חדר משלנו". ״זה היה מאוד מגדרי. הבאתי סוגיות תלמודיות כאובות. הרגשתי משיכה לסוגיות פוליטיות קשות יותר – כאילו אני צריכה להצדיק למה אני מלמדת. חשבתי לעצמי: אם אלמד סוגיות נעימות וספרותיות, יש עוד אלף כמוני, וטובים ממני. הייתי צריכה למצוא את המשבצת הלא־תפוסה. ואז – שיעור ראשון: סוגיה ממסכת כתובות על בתולים. אחריה – מסורבות גט. ואחר כך – אישה סוטה. טקסטים חזקים ללא ספק, אבל אז עולה השאלה – איך אני מתמקמת בתוך זה כמורה? מצאתי את עצמי מביאה השוואות מהקאנון של פוקו, קוראת טקסטים על יחסי מין. זה היה מעניין, אחר. הרגשתי שאני עושה משהו שמעטות עושות, אבל ברגע ששיח נעשה פוליטי, מלא באג'נדות ובהנחות מוקדמות על איך לקרוא – הוא הופך מוגבל. בהתחלה, חשבתי שהנשים שבאות ללמוד ממני רוצות מבט חתרני ורדיקלי על טקסטים עתיקים – שאולי הן יצאו מהשיעור חמושות טוב יותר, מוכנות לקרבות שלהן. אבל עם הזמן, הבנתי שזה לא באמת מה שאני רוצה לעשות. מצאתי את עצמי מרוקנת, מלמדת מתוך זעם, משתמשת בטקסטים העתיקים כהוכחה לתופעות שקורות היום. יש לזה מקום – אבל ההישאבות האוטומטית שלי לשם נבעה יותר מהצורך שלי להצדיק את עצמי".
///
כשמפגשי הקבוצה הסתיימו, הבינה גלבוע שיש לה משהו חזק בידיים, "אז הפסקתי ללמד בזום והתחלתי לחפש נשים מכל עולמות התרבות – שחקניות, זמרות, סופרות, יוצרות. בהדרגה, שילבתי גם נשות טיפול. ופתאום, הרגשתי שאני נפרדת מהסילבוס הפוליטי ומתקרבת יותר למשהו אחר – משהו שמוציא את הזהב שיש לנו בתרבות. הטקסטים האלו מצליחים לפתוח פתח לשאלות ולמחשבות הכי מעניינות שיש על המציאות. גם היום, הם עוברים דרך אזורים כאובים. אני לא מייפה את היהדות כאילו היא כולה אוניברסלית ונפלאה. אני גם לא מכתיבה באילו משקפיים צריך לקרוא. אני נותנת לנשים ללמוד, לחשוב, לפרש מתוך המקום שלהן".
וככה הפכת ל"מורה של הסלבס"?
"אני מאוד לא אוהבת לשמוע את הביטוי 'המורה של הסלבס'. קודם כול זה מקטין אותן וגם מאוד מצמצם אותי. אני פותחת עכשיו קבוצה בעוטף עזה, הייתה לי קבוצה לנשות מילואימניקים, יש לי קורס וירטואלי לציבור הרחב. זה נכון שמה שתופס את העין, ודאי בגלל הרשתות, זה קבוצות הלימוד של נשים יוצרות. אני מבינה את זה, אבל זה מקטע מאוד קטן ממה שאני עושה. גם נכון שזה הדבר שאני הכי מתרגשת ממנו ומתפתחת ממנו כמורה. לא כי חלקן דמויות מוכרות אלא כי המגע עם נשים וגברים יוצרים הוא תמיד מלהיב. נקודות ההתייחסות שלהם לטקסט היא יצירתית ולא גנרית וזה משאיר אותי כמורה תמיד על הקצה במובן טוב של התפתחות והתחדשות. אלה אנשים שיש להם שפה לדבר בה על אסתטיקה, על אדריכלות, על תנועה, אנשים שחיים עוד רובד במציאות. לקרוא איתם טקסט כמורה זו חוויה שמרתקת אותי, כי אלה התלמידים שאני רוצה לפגוש. למשל מאז שפגשתי את רננה רז אני קוראת אחרת סוגיות תלמודיות, אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה הגוף. לומדת אצלי המוזיקאית מאיה בלזיצמן ויש לה לפעמים אמירות שחושפות את הרובד של הסאונד בטקסט כי היא קודם כול שומעת את הטקסט. היא מזהה משהו שהיה קיים שם, שלי לא הייתה נגישות אליו. אני המורה, אבל באמת בעומק של הדבר ההתפתחות שלי מאוד בזכות הנשים שאני מלמדת״.
״המגע עם נשים וגברים יוצרים הוא תמיד מלהיב. נקודות ההתייחסות שלהם לטקסט יצירתית ולא גנריות וזה משאיר אותי כמורה תמיד על הקצה במובן טוב של התפתחות והתחדשות״
ויש לך קנאה בנשים יוצרות?
"ברור שיש בי קנאה בנשים יוצרות. אני יכולה לדרג לך. אני הולכת לכל ההופעות של כל התלמידות שלי, וכשהאור נדלק בהיכל התרבות הן בפסגת העולם, מה יותר טוב מזה? אני מאחלת לעצמי לעסוק ביצירה בצורה מלאה בגלגול הבא. בגלגול הזה אני מאוד שייכת לעולם הרעיוני שרואה בטקסטים מקור ליצירה. היה לי ברור שגם אם הייתי מקבלת תקן באוניברסיטה, לאישיות שלי זה לא היה מתאים. הייתי מרגישה שהחיים שלי יבשים או שיש בהם משהו עקר. מנגד, אין לי שום תחום יצירה מובהק שיכולתי לעשות ממנו קריירה. אז אני מנסה ללמד בצורה יצירתית וליצור בצורה אינטלקטואלית – לקחת את שני העולמות האלו ולחבר ביניהם".
ולמה לדעתך הן באות ללמוד אצלך? מה הן מוצאות בלימוד שלך שהן לא מוצאות במקום אחר?
"טוב, זו שאלה שאת צריכה לשאול אותן. אם אני צריכה בכל זאת להסביר אז אני חושבת שסגנון ההוראה שלי הוא כזה שמצד אחד מציע שיחה אקדמית אינטלקטואלית אבל מצד שני הוא בגובה העיניים, לא מתנשא. הרבה ממי שלמדו אצלי לא עברו באקדמיה אלא בבתי ספר למוזיקה למשחק לכתיבה. אז יש איזשהו צמא אצלן לפגוש רעיונות באופן מורכב ולא מעובד. מצד שני אני מניחה שזה גם יכול לאיים או להרתיע ואני חושבת שאני מציעה איזון טוב בין עומק לנגישות. הבנתי גם שאצל חלקן תהליך הכתיבה הוא בודד מאוד. יש משהו בחבורה תומכת שמקל על הבדידות של היצירה, אבל לא רק – היא גם מקור להשראה. אני חושבת שלגברים יש הרבה רשתות בחיים – בצבא, במילואים, בתפקידים בכירים. לנשים, לעומת זאת, לא תמיד יש את אותן רשתות תומכות. הסילבוסים שאני בונה תמיד מתחילים משאלות שבעיניי רלוונטיות למי שאנחנו כיום ובטח למי שעוסקת ביצירה, ככה שהלימוד לא מנותק מההווה. וגם הקבוצות שאני בונה מושתתות על 'עין טובה', זה דרמטי בשבילי שזה לא יהיה מרחב מרכל ומצמצם. ההפך. עבורי, לראות שנוצרים שיתופי פעולה או חברויות, אחרי שקורס הסתיים, זה מאוד חזק. גם אם לא יזכרו בדיוק את הסוגיה או מי זה רבי שמעון – זה לא העיקר. הלימוד נותן אוויר, נותן עומק ומחבר. ואולי גם אגיד בזהירות – מטפח חמלה ואנושיות בתקופה מאוד מרוקנת".
ומה השתנה אצלך בשנים האלו שאת מלמדת?
"אם אתן לך לראות את הסילבוסים שאני כותבת בעשר השנים האחרונות, יותר משינוי של רעיונות תראי את השינוי שחל בי. ככל שאני מרגישה יותר נינוחה בבית, ככה אני מלמדת יותר רך, ככל שאני מרגישה שאין לי מקום אני מלמדת יותר צעקני. נפרדתי מהרבה אג'נדות. אני מלמדת יותר הגות ומחשבה, פחות מגדר, והשפה שלי יותר רכה ופתוחה. היום גם יותר נשים דתיות מגיעות ללמוד אצלי, בעבר הן לא היו באות כי זה היה נראה שהולכות ללמוד קריאה ביקורתית והיום זו יותר קריאה מתפעלת. זה קשור לכך שמצאתי מקום בעולם ואני לא צריכה מקום של פרובוקציה. זה קשור יותר לשלום בתוכי מאשר לשלום בחוץ".
