"רצינו לספר על נתיבות סיפור אחר, לא רק על הבבא סאלי"

כשליאל צבן־שטרום מדברת על קהילות עיניה נוצצות. "קהילה היא חברה עם פני אדם" היא מצטטת את הרב יונתן זקס ומוסיפה, "זו היכולת לפגוש את הזולת, לחוש שייכות ומשמעות, לגבש זהות. הקהילה היא החיים עצמם, והיכולת ליצור חיבורים בתוכם ולהשפיע על איך שהם נראים. קהילה מבוססת על ברית ועל שותפות, והיא התשובה לניכור, לצרכנות, לחוסר אינטימיות ולציניות. אני מאמינה שהקהילה היא הפתרון לכל אתגר אנושי כמעט, ויישובי העוטף הם ההוכחה הטרייה לכך. אתה רואה קשר ישיר בין רמת הקהילתיות בקיבוצים ובמושבים לבין רמת החוסן ומהירות השיקום של התושבים".

את צבן־שטרום פגשתי בסיור ביישובי העוטף. היא רק בת שלושים, אבל המעוף, החזון, ההצלחות וגם הכישלונות שהספיקה לצבור הם סיפור מעניין לכל מי שאקטיביזם חברתי מעניין אותו. היא בתם של נשיא אוניברסיטת בר־אילן, פרופסור לכימיה, ואם מרפאה בעיסוק. מבית מבוסס בשוהם, עיר שהיא מגדירה כ"הומוגנית ואליטיסטית", הפכה בתוך זמן קצר לדמות מפתח בפיתוח הקהילתי של נתיבות. כבר בתיכון, באולפנת צפירה, הטרידו אותה הפרבילגיות והפערים החברתיים. "שאלתי את ההורים, איך זה הגיוני שיש אנשים שאין להם כסף והם לא יכולים לגור בשוהם? למה היישוב הזה כל כך הומוגני, ואיך זה שבכל שוהם יש אולי יוצא אתיופיה אחד?" היא נזכרת. בכיתה י"ב הקימה צבן־שטרום את "צוותא" – מיזם שחיבר בין נוער משוהם לנוער מלוד, "מתוך אמונה שרק מפגש בין שונים בגובה העיניים יכול להוביל שינוי".

השירות הלאומי שלה התחלק בין שנה כקומונרית בשוהם לשנה בנתיבות. "זו הייתה שנת המפנה. עבדתי עם תלמידים והתאהבתי במגורים בעיר, התאהבתי בנתיבות. הרגשתי שזה המקום שבו אני רוצה לבנות את עתידי ב'קהילת חיים', קהילה של אנשים שמתפתחים יחד, שעוטפת את כל הרבדים, מחינוך ותרבות ועד לפיתוח פיזי וכלכלי של המקום". לאחר שנת מדרשה ב'נשמת' ונישואים לאיתמר, שפגשה בישיבת ההסדר בנתיבות, נטעו בני הזוג את ביתם בעיר הדרומית. צבן־שטרום למדה בתוכנית צוערים לשלטון מקומי (תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל וגיאוגרפיה), המשיכה לתואר שני בתכנון ערים, ועבדה כשלוש שנים ברשות הבדווים. "בהתחלה התגוררנו בשכונות הוותיקות והיותר מורכבות", היא משחזרת. "אלו בלוקים ישנים ומתפוררים, שורצים מקקים ועכברים, זבל מוטל בכל מקום, מישהו יכול להקיא על הרצפה ואף אחד לא ינקה. האוכלוסיה מגוונת מאוד: מבוגרים, חרדים, עולים, בלי הרבה תקשורת בין אלו לאלו. היה חשוב לי לבוא בגובה העיניים, כשווה בין שווים, לא בגישה מתנשאת של מי שיודעת איך הדברים צריכים להיות. באתי לחיות כתושבת נתיבות. אני רוצה להיות חלק מהעיר, אני רוצה להשתלב באופן מלא ולהפוך את העיר למקום שבו ארצה לגדל בו את ילדיי, וזה לא היה קל בכלל".

יחד עם קבוצת חברים הקימה צבן־שטרום ועד לשכונה. "הקמנו מרכז למידה עם חוגים לילדים, אירועים קהילתיים סביב חגים ומועדים". אבל משהו לא עבד. "היינו מאוד חריגים בנוף, וכשנולדו הילדים, התחלנו לשאול האם אנחנו לא עושים יותר נזק מתועלת. כי אם לא נישאר לגור ולגדל את הילדים בשכונה, אז נהיה עוד מהאלה שבאים לעשות סיבוב. מצד שני איך תגדל ילדים כשאין גני משחקים, אין הזדמנויות והזבל נערם על הרצפה? בשלב מסוים הבנו שנכון יותר לעבור לשכונות החדשות, שבהן מרוכזים הצעירים, ולהשקיע את האנרגיה שם".

///

לפי "שיטת המעגלים" של שמוליק בן־שלום, כדי להשפיע אתה לא יכול לעבוד עם הקצוות, שבהם נמצאים הכי חזקים והכי חלשים, אלא במעגלים הסמוכים אליך. החזק יחזק את מי שסמוך אליו והוא יחזק את מי שקרוב אליו. לא תוכל לתפוס את כל הספקטרום מקצה לקצה. על הגישה הזאת אומרת צבן־שטרום: "יש גרעינים תורניים שבאים כדי ללמד יהדות. יש גרעינים משימתיים שבאים לעשות צדקה בגישה של התנדבות. אני לא רציתי צדקה אלא צדק, צדק חלוקתי. וגם רציתי אמת, שהמפגש יהיה אמיתי וכן וישנה את שני הצדדים, ולא שצד אחד בא ביהירות להעניק מחסדו לילידים. האמנתי שגם אם עליי יישארו סטיגמות, הילדים שלי כבר יהיו לגמרי בני המקום. המבחן היה מתי אוכל להגיד שאני מנתיבות בלי להוסיף 'במקור משוהם'".

בשכונה החדשה החלה צבן־שטרום לפעול בשיתוף פעולה עם "תוצרת הארץ" – תנועת צעירים המקימה קהילות ברחבי הארץ ב"מודל הרשת". הרעיון הוא שהאקטיביסט החברתי לא מנהל הכול בעצמו אלא יוצר רשת של פעילים מקומיים הנוטלים אחריות כל אחד בתחומו וכישוריו. "השאלה שליוותה אותנו כל הזמן הייתה איך להדביק את התושבים בסיפור הקהילתיות, איך להביא את בשורת הקהילה. רצינו להראות שאפשר לחלום ולייצר מציאות חיים אחרת". היא הקימה קבוצת פייסבוק, הזמינה צעירים לביתה, ופתחה את המפגשים בשאלה פשוטה – "באיזו נתיבות הייתם רוצים לחיות?" כך גיבשה כ־30 פעילים מרכזיים שהובילו משימות, אליהם הצטרפו מעגלים נוספים של פעילים ותומכים. "קהילה היא סיפור של משמעות, שייכות, זהות והיכולת לשנות ולהשפיע". מהתובנה הזו נולד הפרויקט הראשון: פאב חברתי. "לצעירים בנתיבות לא היה לאן לצאת בערב", היא אומרת. "הוצאנו קול קורא לעסקים, חיפשנו עסק שלא עובד בערב ואפשר להשתמש בו ב'עירוב שימושים'". היא הגיעה למוכר פלאפל שהסכים להעמיד לרשותה את המחסן שלו. "המחסן הפך לפאב ולא היינו צריכים להתעסק באוכל. הוא מכר את הפלאפל ואת השתייה, העסק שלו התרחב מאוד ולא היינו צריכים לשלם על המקום".

"כשנולדו הילדים, התחלנו לשאול האם אנחנו לא עושים יותר נזק מתועלת. כי אם לא נישאר לגור ולגדל את הילדים בשכונה, אז נהיה עוד מאלה שבאים לעשות סיבוב. מצד שני איך תגדל ילדים כשאין גני משחקים"

אבל הפרויקט הגדול באמת היה גן הבנים. "הגן הזה היה שם דבר בנתיבות", צבן־שטרום מציינת בגאווה. "התושבים זוכרים אותו כמקום של הדייט הראשון, הנשיקה הראשונה, מפגשים עם החבר'ה, פיקניקים משפחתיים". המקום היה מוזנח וצבן־שטרום החלה ליזום התכנסויות חברתיות בימי חמישי עם גרילנדות, מחצלות, כריות ופוד־טראק. "סחבנו את כל הציוד בידיים והרמנו פרויקטים מאוד יפים: הרצאות על הבר, ערבי הקרנת ליגת האלופות, ערבי שירה בציבור, זיכרון בסלון". ראש העיר נדבק בהתלהבות והחליט לאמץ את היוזמה. "הוא התלהב ממש. לקח אותי כעוזרת שלו והעמיד לרשותי תקציב של שישה מיליון שקלים לשיפוץ מקיף של הגן", היא מספרת. "אדריכלית הנוף תכננה מושבי בר עם שולחנות גבוהים. הקדשנו שטח לגינת כלבים, שיפצנו את גינת המשחקים הישנה, החלפנו את התאורה, חיברנו ארון חשמל לפודטראקים. המקום הפך להאב ביום, ולגן מגניב לאירועים קהילתיים בערב".

ומה עם מערכת החינוך?

"זה היה החלום הבא, להקים גן ילדים ייחודי. הקונספט היה גן דתי־חילוני חקלאי, ובהתחלה הוא נראה בלתי ניתן להשגה. הרימו עליי גבה – 'לא תצליחי להקים גן. זה מטורף'". צבן־שטרום מסבירה שהסיפור הדתי־חילוני מורכב בנתיבות. "במקומות כמו כפר־אדומים או תקוע הדתיים והחילונים קרובים סוציולוגית ותרבותית. במקומות כמו נתיבות דתיים רבים הם באוריינטציה חרדית או חרד"לית והרתיעה שלהם מחינוך מעורב היא גם על רקע דתי וגם על רקע תרבותי ומנטלי". היא התעקשה על הקונספט כחלק מהשליחות להשאיר את הצעירים החילונים החזקים בעיר. "רציתי לספר על נתיבות סיפור אחר, שאינו רק הסיפור של הבבא סאלי". ההצלחה הייתה מסחררת. "התחלנו בגן אחד, היום יש שישה", היא מציינת בגאווה. "יש חממה ליד הגנים, הם יוצאים החוצה, שותלים צמחים ומטפלים בהם. הסיפור החקלאי מאוד משך את ההורים שחיפשו חינוך עם חיבור לטבע".

המשימה הבאה שהציעה לראש העיר הייתה חלוקת העיר לשכונות, כך שכל תושב ידע לאיזו שכונה הוא שייך. "נתיבות גדלה ל־50 אלף תושבים ואמורה לגדול ל־120 אלף. צריך לחשוב בגדול ולא כעיירה קטנה", היא מסבירה. "טיפוח קהילות מבוסס על החיבור בין השטח להנהגה. לא היינו מצליחים בלי הרשות המקומית, וגם ראש עיר לא יכול לעבוד בלי התושבים שלו. החלוקה לשכונות הכרחית כי אי אפשר שיהיה רק מרכז קהילתי אחד שנותן שירותים. הקמנו שישה מרכזים עם רכזים, והדגש הוא על שיתוף הציבור. תושבי השכונה הם שיחליטו אילו אירועים וחוגים יהיו בשכונה. ובכלל התחלנו לעבוד בצורה יותר עסקית, עם יעדים ומדדים ותפוקות. זה לא תמיד טבעי לפעילים חברתיים אבל היה לי ברור שאם לא אמדוד את עצמי יהיה לי קשה לייצר התקדמות והתפתחות. אני רוצה לדעת כמה אנשים עוברים דרכנו, כמה משתתפים באירועים? המטרה היא לגדול בכמות ובאיכות, והצבתי יעדים כמו – מהגן הזה אני רוצה לגייס עשרה הורים לפעילות התנדבותית בקהילה".

///

אחד הפרויקטים שהקימו הוא מחסן שיתופי לכלים כמו מסור, מקדחה וציוד לטיולים. "מה שהתברר כפרויקט כושל שלא עבד", היא מודה בכנות. "באירוע הזה התחלתי להבין את הפער ביני לבין תושבי המקום. הם לא היו זקוקים למחסן הזה, כי יש להם דוד ודודה וסבא וסבתא ואחים ותמיד אפשר לשאול מהם כלי שאין לך. אבל לי, ליאל שהגיעה משוהם, אין עורף משפחתי בעיר ואני זקוקה גם לתמיכה הטכנית וגם לביחד שלא היה לי".

המחסן כמשל?

"באופן טבעי יש בערים תחושות של ניכור. אנשים לא מכירים זה את זה, יושבים על הספה ומתלוננים שאין לנו לאן לצאת בערב", היא מסבירה. "היה חשוב לנו לשנות את התפיסה לתודעה של אחריות אישית – אנחנו התושבים לוקחים אחריות על עצמנו, ואנחנו לא מחכים שמישהו אחר יעשה את זה במקומנו. אבל לאט־לאט הבנתי שגם לי יש צרכים פה והם לא תמיד משתלבים עם הצרכים של הקהילה שהקמתי".

הנושא הטעון, שאליו גם הקדישה צבן־שטרום את עבודת התואר השני שלה, היה בית הכנסת. "בית הכנסת הוא המרכז החשוב ביותר של הקהילה: אלה המפגשים השבועיים, זה הקידוש, אלו החגים והשמחות המשפחתיות. כשבית הכנסת פעיל ושוקק חיים, הקהילה חיה. אבל בית הכנסת הוא גם מקום מאוד אינטימי, ואתה מגלה שבקהילה שלך יש דרישה של חלק מהחברים לצורת ניהול מאוד מסוימת של בית הכנסת: מוציאים החוצה ילדים שמרעישים קצת, אין מקום לנשים בבית הכנסת, ואפילו בקידושים מדירים אותן מהשולחן המרכזי ודוחקים אותן לצד. עבורי בית הכנסת הוא הכול, אבל דווקא במרחב הזה חוויתי המון נוקשות. מצד שני לא רצינו להקים בית כנסת נפרד כי זו הייתה בגידה בכל רעיון האינטגרציה. בסוף לא הייתה ברירה והקמנו בית כנסת נפרד, ומטבע הדברים הוא אשכנזי והרבה פחות 'נתיבותי' באופי שלו".

אבל לא עזבת את נתיבות בגלל בית הכנסת.

"אני עדיין מרגישה מחוברת מאוד לנתיבות, אבל עזבתי כי לא הצלחתי לגשר בין השליחות שלי לבין הצרכים העמוקים שלי. נתיבות היא עיר מאוד קהילתית, אבל הקהילה הבסיסית היא המשפחה המורחבת. בשבת הולכים לסבתא ולדוד ולהורים. אני מאוד רציתי קהילה שאוכל להישען עליה. חיפשתי התרחשות הרבה יותר אינטנסיבית, אבל בקטע טוב. שייכנסו אליי שכנים, יפתחו את המקרר וירגישו בבית. זה לא קרה. השבר האישי היה כשהייתי צריכה לנסוע למיון בשבת עם צירים והבנתי שאין לי חברים מספיק קרובים שאפשר לקפוץ אליהם ולהשאיר אצלם את הילד הקטן, והוא נאלץ לנסוע איתנו למיון. אני לא מאשימה אף אחד. התושבים של נתיבות לא היו זקוקים לסוג הקהילה שאני הייתי זקוקה לה. לאורך זמן זה גבה ממני מחירים עד שהבנתי שזה לא מדויק לי. ולמרות שאני נתיבותית בנשמה עברנו לקיבוץ סעד. סעד הוא לא הפריפריה החברתית שחיפשתי אבל הוא מקום שבו הקהילה נוכחת בכל מקום – בבריכה, במכולת, בבית הכנסת, בשבילים".

///

הרומן של צבן־שטרום עם נתיבות נמשך גם כשעברה להתגורר בסעד. היא המשיכה לעבוד כעוזרת ראש העיר, עד 7 באוקטובר. החיים השלווים בקיבוץ שהפך לביתה נקטעו ביום אחד. "זה היה יום מזעזע. אני ובעלי תקועים בממ"ד עם תינוק בן חצי שנה וילד בן ארבע. כמה דקות אחרי פתיחת המתקפה עבר מישהו בין הבתים וצעק שיש חדירת מחבלים. הדלת של הממ"ד לא ננעלה והייתי בהתמוטטות עצבים, בקריסה מנטלית, פחד משתק שאי אפשר לתאר".

"רציתי שהמפגש יהיה אמיתי וכן וישנה את שני הצדדים, ולא שצד אחד בא ביהירות להעניק מחסדו לילידים. האמנתי שגם אם עליי יישארו סטיגמות, הילדים שלי כבר יהיו לגמרי בני המקום"

בזמן הזה, היא עוד לא ידעה שטנק אחד הניס 70 מחבלי נוחבה רגע לפני הכניסה לקיבוץ, ובעצם הציל אותם מגורל דומה לזה של כפר־עזה הסמוך. "שמענו בלי סוף יריות ולא ידענו כלום. ההצלה שלי הייתה הקהילה. שכנה אחת התקשרה אליי, הבינה מה המצב שלי ופשוט עשתה לי מיינדפולנס בטלפון. זוג שכנים מבוגרים התקשרו והציעו לנו לבוא להיות איתם בממ"ד, רק לא להשתגע פה. התלבטנו אם ללכת אליהם כי אתה שומע קולות ירי ואף אחד לא יודע להגיד לך אם יש או אין מחבלים ביישוב. בכל זאת הלכנו אליהם וחזרנו בערב. הסיוט נמשך עד שתיים בלילה. אז החלטתי שזהו, אני לא יכולה להמשיך יותר. יצאתי מהממ"ד, ארזתי במהירות שיא שני תיקים, לקחנו את הילדים ורצנו לאוטו. פחדתי שיירו עלינו בדרך כי יחשבו שזה רכב מחבלים". למחרת איתמר נסע למילואים והיא הצטרפה לקהילת סעד במלון בים המלח, וכיוון שכולם הגיעו לשם בלי כלום היא נאלצה למצוא בגדים לה ולילדים מתרומות שהגיעו למלון. "עד עכשיו אני 'מפונה', וזה מלווה בתחושה קבועה של תלישות ופליטות".

התואר "מפונה" בפיה לא מתייחס לאירוע חד־פעמי, אלא מתאר תודעה מתמשכת, זהות חדשה ובלתי רצויה. "זה לא אירוע שנגמר", היא מסבירה, "זה משפיע על כל דבר בחיים שלנו. סיפור הזהות שלי נסדק, ציר הזמן נשבר. הסיפור שסיפרתי על עצמי בעשור האחרון התפרק ברגע". אחרי שלושה שבועות היא עברה לגור אצל ההורים, בידיעה שאין לה אפשרות לחזור לעבודה בנתיבות. אז היא קיבלה הצעה לתכלל את הפעילות של פרויקט 'הורייזן' של הפדרציה היהודית של ניו־יורק (UJA). זהו מיזם פילנתרופי גדול שהוקם למען שיקום אזור עוטף עזה בימיה הראשונים של המלחמה, בשיתוף 150 מהחברות המובילות במשק. במיזם הושקעו עשרות מיליוני שקלים במטרה לסייע לקהילות שנפגעו לקום ולצמוח. "הפרויקט תוכנן במקור ל־18 חודשים. התחלנו עם שמונה הקהילות ה'אדומות' שחטפו הכי חזק בשבעה באוקטובר, והתרחבנו עד ל־54 קהילות. בהתחלה כיסינו את היישובים בקו 0־7 קילומטר מהגבול, ובהמשך התרחבנו ליישובים נוספים שנמצאים מחוץ לקו ה־7 אולם נפגעו במלחמה. הסיוע הוא בעיקר בתחומים הרכים: חוסן קהילתי, חינוך בלתי פורמלי, הזדמנויות בתעסוקה וטיפול בטראומה. הרעיון הוא שהקהילה במרכז. היא הקובעת כיצד להשקיע את הכסף כי היא יודעת מה היא צריכה. אנחנו פה כדי לבנות את תכנית השיקום, לדייק אותה, להעביר את המענק וללוות את יישום התוכנית".

צבן־שטרום מציגה תובנות מעניינות על כושר העמידה של קהילות שונות. כמי שמלווה עשרות מהן במסגרת הפרויקט היא מזהה הבדלים דרמטיים בין קיבוצים למושבים ובין קהילות חזקות לחלשות. "הסיפור של חוסן קהילתי והיכולת להתמודד עם משברים נמדד בתקופה הזו", היא מציינת. מתברר שמדד "הקהילתיות" תאם במדויק את החוסן שהפגינו יישובים. היכולת להקים במהירות מוסדות חלופיים, לטפל בטראומה ולבנות נרטיב קולקטיבי – הייתה שונה באופן דרמטי מיישוב ליישוב. במושבים, היא מזהה את המחיר של היעדר מנגנונים קהילתיים חזקים לפני המלחמה. "התפיסה שלי הייתה שלא נכון להזרים כסף בלי ליווי קהילתי", היא טוענת בתקיפות. "בחלק מהמושבים אין מוסדות קהילתיים, והם יכולים לשפוך עשרות אלפי דולרים על מסיבות חנוכה במקום להשקיע בחוסן ובצמיחה. כדי שהמענק יהיה אפקטיבי הוא צריך להיות מלווה בעבודה קהילתית מעמיקה".

גם הקיבוצים לא עשויים מאותה מקשה, תושבי ניר־עוז, לדוגמה, לא רוצים לחזור לקיבוץ.

"בניגוד לרוב הקיבוצים, ניר־עוז באמת ניצב בקטגוריה נפרדת. הם הקהילה היחידה שאומרת בקול שהם לא מתכוונים לחזור", מחדדת צבן־שטרום. "הגרעין הצעיר אומר: 'אתם מכירים מישהו שחזר לגור במיידנק? למה שנחזור לשם? אנחנו רוצים סיפור אחר לילדים שלנו'". הרטוריקה הזו קשה להכלה, אבל גם הסיפור של ניר־עוז יוצא דופן, "זה הקיבוץ שחווה את הנטישה הכי קשה. לא נורה שם כדור צה"לי עד השעה שתיים בצהריים", מזכירה צבן־שטרום בכאב. "אין שם בית אחד שלא נפגע. המחיר שהקהילה שילמה היה חריג וקיצוני. לעומתם, ביישובים אחרים מדברים על אחוזי חזרה גבוהים. אבל גם להם זה ייקח זמן, ביישובים כמו בארי וכפר־עזה וניר־עוז יידרשו עוד לפחות שלוש שנים עד שהתושבים יוכלו לחזור הביתה".

///

עם תום עבודתה בהורייזן קיבלה צבן־שטרום הצעה חדשה, ניהול תקציבי "האחריות הקהילתית" של חברת שטראוס. מבחינת מקום המגורים צבן־שטרום, כמו רבים אחרים, טרם החליטה על עתידה. "אני מאוד רוצה לחיות בקהילה במערב הנגב", היא אומרת. "המקום הזה הוא חלק מהזהות שלי, מהסיפור שלי בעשור האחרון. אני מעדיפה קהילה מגוונת ולא הומוגנית אבל הקיבוצים מתקשים עם קליטה של דתיים, ומגורים במושב עם סגנון מאוד פריפריאלי זה מורכב ולא פשוט".

בעיניה, קהילה היא "תנועתיות, משהו שוקק חיים, חי ונושם. לב פועם". אבל הקהילה שלה התפזרה, והשיבה – אם תתרחש – תארך זמן. "אולי ביישוב אופיר, שאמור לקום בין סעד לתקומה, אמצא את ביתי החדש". בינתיים היא מגדירה מחדש את מושג השליחות. "בבית שלי כל הזמן דיברו על להיות 'שותפים במעשה בראשית'". היא מצטטת את אבשלום פיינברג, "אם האמן נאמין בעתידנו, הן ידוע נדע שהאחד סוף־סוף יגיע. ומכיוון שאין איש יכול לדעת שהוא אינו האחד – חייב כל אחד להעז ולנסות".

לצד הכאב העמוק על האובדן, יש בה נחישות: "חובה על כל אחד מאיתנו להעז ולנסות. אני הולכת עם זה שנים, שאני חייבת לממש את הייעוד שלי. אין לי באמת אפשרות לעצור. אולי המוטיבציה שלי מאוד פרטית וקטנה, באתי למצוא לעצמי קהילה מתוך רצון אמיתי להיפגש", היא מצטנעת בסיום. אבל באמירה הזו מקופל כל הסיפור החלוצי הישראלי: הפרטי והקטן הוא כללי וגדול כשהמטרה היא לבנות בית על אדמה שאינה מפסיקה לרעוד תחת רגלינו. זה אולי ההיבט שהשיח הישראלי נוטה להתעלם ממנו. עבור מי שחיו בעוטף, מדובר בקריסת עולם. הסיפור שבנו במשך שנים התנפץ לרסיסים. צבן־שטרום סיפרה סיפור במשך עשור, ופתאום הוא סדוק.