"ממש התלהבתי לשחק בסדרה שההורים שלי גדלו עליה"

"זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני". די בשורה הזו כדי להחזיר את רוב המבוגרים בישראל 40 שנה אחורה ולעצום עיניים בחיוך. אי אז, בימים שלערוץ הראשון לא היו מתחרים והטלוויזיה הייתה המסך היחיד שילדי ישראל הכירו, הפציעה התוכנית "הילדים משכונת חיים" והדביקה אותם מדי צהריים למסך. היום הטלוויזיה צבעונית והדור החדש מעדיף לצרוך תכנים ביוטיוב או בטיקטוק, אבל זה לא מנע משני מלמד־ניצן ועודד רז להרים את הכפפה ב"כאן חינוכית" וליצור גרסה מעודכנת לסדרה הנוסטלגית. למאמץ גויסו כמה שחקנים מוכרים, ובהם יוסי אלפי שכיכב בגרסת המקור. אבל מי שמפיחים חיים בשכונה החדשה הם שחקנים צעירים במיוחד שכדאי שתזכרו את שמם מעכשיו: אורי אגת (13) מרעננה, אליה הספרי (13) מתל־ אביב, אגם מדני (13) מראש־העין, עמית לקאו (15) מחריש, אמלי קקון־סלונים (13) מתל־אביב והקטן בחבורה, שחר ליאור (11  וחצי) מאור־יהודה. אגת, הספרי, מדני וליאור שהתכנסו יחד רגע לפני עליית הסדרה לא פוחדים לחשוף באומץ את הריחוק ביניהם לבין זו הישנה.

"לא ידעתי על קיומה של הסדרה המקורית", מודה אגת בכנות, "לא שמעתי עליה אף פעם לפני שהתקבלתי".

"גם אני לא", מצטרפת הספרי, "לפני הצילומים אני ואמלי רצינו לראות איך נראתה הגרסה הישנה. חיפשנו באינטרנט, ומצאנו רק קטע אחד בשחור־לבן. הפעלנו, הכנו פופקורן, אבל לא הבנו כלום. אבל אמא שלי ממש התרגשה וסיפרה לי הרבה על הסדרה. גם על הסט שאלנו את יוסי אלפי מיליון שאלות".

"אני דווקא הכרתי את הסדרה", מפתיעה מדני, "אבל בחיים לא דמיינתי שיעשו לה חידוש ועוד שאני זו שאשחק שם. כשראיתי שעושים אודישנים לשכונת חיים, רצתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא, זו לא הסדרה הישנה ההיא?'. ממש התלהבתי מהרעיון שאשחק בסדרה שההורים שלי גדלו עליה".

"מה שמתחדש בסדרה הזו", אומרת הספרי, "הוא שבסדרה הישנה לילדים לא היו בכלל מסכים, כי לא היו טלפונים. ובסדרה החדשה יש כל הזמן מאבק בין ההרגל להיות בטלפון לבין הרצון להיות עם ילדים אחרים ולעשות דברים בחוץ. גם בגרסה החדשה מדברים הרבה על הנושא של חדש מול ישן, החיבור הזה בין הדורות. יש הרבה עיסוק ביחסים בין הילדים עצמם, איך הם מתנהגים כלפי חברים, איך אומרים את האמת בלי להעליב".

היא אומנם עברה שדרוג משמעותי, אבל גם בשכונת חיים של 2025 רושמים במכולת, השכנה צופה מלמעלה עם מגפון והשוטר הקהילתי מחלק דו"חות על "חמידות יתר". הסיפור נפתח בשני ילדים חדשים שמגיעים לשכונה, אדם ואלה שאותם מגלמים ליאור וקקון־סלונים, והם נכדיו של יהודה (יונתן צ'רצ'י). שאר הילדים מגלמים את המקומיים, שכבר רגילים לחיות בשכונה בטעם של פעם שבה הכול קורה בחצר למטה ואת הסודות מוטב להשאיר בשכונה אחרת.

"אני מרגישה שהחיים בשכונה כזו הם לגמרי מותרות", טוענת הספרי, "היא צנועה ומחממת ומשפחתית. בתקופה שבה אין טלפונים, זה המקום פשוט להיות עם כולם ולהכיר את כולם. יש לך חברי אמת, ואפשר לפתור איתם הכול".

הייתם רוצים לגור בשכונה כזו בעצמכם?

אגת: "ממש לא. לא בגרסה הישנה ולא בחדשה. אין פרטיות. אתה צועק על אחותך וכל השכונה יודעת, וכולם מכירים אותך. אני לא אוהב את הרעיון. מעדיף להיות לבד".

"אבל זה בדיוק היופי של הסדרה!" מתעקשת הספרי. "זו נראית לי שכונה שמה־זה כיף לגור בה. שנות ה־70 היו גם תקופה מהממת וטובה".

אליה הספרי: "בסדרה הישנה לילדים לא היו בכלל מסכים, כי לא היו טלפונים. ובסדרה החדשה יש כל הזמן מאבק בין ההרגל להיות בטלפון לבין הרצון להיות עם ילדים אחרים ולעשות דברים בחוץ"

מדני: "אני לא יודעת אם הייתי רוצה לחיות בשכונת חיים של שנות ה־70, אבל לגמרי הייתי שמחה לגדול בשכונת חיים כמו זו שצילמנו. יפה לראות שכונה מגובשת למרות שכל אחד שונה. יש דמות אחת שהיא ארגנטינאית, ויש את יוסי (ואסה) ממוצא אתיופי, שמשחק את אברהם השוטר הקהילתי. זה כל כך קסום".

הספרי: "לדמות שלי ולחברים שלה יש מועדון שהוא רק לילדים, ברור שהייתי רוצה לחיות ככה גם".

אילו סצנות היו לכם משמעותיות במיוחד?

הספרי: "יש פרק אחד שבו הילדים מעלים הצגה במועדון, וכולם חושבים שתולי לא תרצה לשחק את הדמות של טינקרבל וללבוש שמלה, אבל היא מחליטה להפתיע אותם. זה היה עבורי פרק מאוד משמעותי, כי הייתי צריכה להראות בו צד נוסף של תולי, שונה מאיך שהתרגלנו לראות אותה קודם. זה היה יותר מעניין ומאתגר".

///

נרגשים ומלאי אנרגיות, אני פוגשת אותם בגינה שכונתית בלב תל־אביב. שם הילדים לא משחקים קלאס וחמש אבנים, אלא מרוכזים במסך הקטן שבידם. אחרי חודשיים שבהם חוו חוויית ילדות אחרת, הם מוכנים להתמסר אליה שוב בתנאי אחד. "אני מוכן לאמץ את החוויה של שכונת חיים", אומר ליאור. "לרדת לשחק עם חברים ולהתנתק מהטלפון, בתנאי שהוא יהיה שם כשאני אחזור". "נשמע לי ממש כיף לפתוח את החלון ולקרוא לשכנים שלך לשחק", קובעת הספרי בחיוך, "במקום לסמס להם".

מדני: "אם הייתה לי שכנה־חברה כזו, הייתי גרה אצלה. אני יודעת שאם לא היינו מכירים את הטלפונים לא היינו מתגעגעים אליהם, אבל בכל זאת לא הייתי מוותרת על הטלפון. זה עוזר להתנתק מהעולם. אפילו מרגיע".

התחברתם לדמויות שלכם?

אגת: "אני אחד כזה שתמיד רוצה להתפרץ ולהגיד משהו מצחיק, והבעיה היא שלוקאס, הדמות שלי, עושה את אותו הדבר בדיוק. לא היינו מסתדרים". ליאור: "אני מאוד דומה לדמות של אדם. קופי. שנינו מבולבלים, אני מפיל דברים כל הזמן וגם הוא. אבל למדתי ממנו המון, למשל איך לא לוותר. הוא חדור מטרה".

הספרי: "אני חושבת שאני ממש דומה לטולי, רק פחות בסטייל. ביסודי הייתי כמוה, המנהיגה של החבורה. יש סצנות שקרו לי בחיים האמיתיים. אבל טולי היא גם חברה ממש טובה שמאוד אכפת לה".

"אצלי זה מאוד מורכב", מדני צוחקת, "כי אני כל כך שונה מעמליה, חוץ מהכוונות שלה. אני גם משתדלת לא לריב עם חברות. אבל הייתי רוצה לשכנע אותה לעמוד יותר על שלה. עבדתי הרבה באופן פרטני עם הבמאי, כי היה מאוד מאתגר לגלם אותה".

"והיא עשתה את זה כל כך טוב", מחמיאה הספרי.

"היה מדהים לראות איך אגם, שמדברת הרבה ומהר, הופכת לשקטה בשנייה שאומרים אקשן", מחייך אגת.

///

הפרגון ההדדי ביניהם לא מתרחש סתם. בזמן שחבריהם ליקקו גלידה או שיחקו בים, הם קמו כל בוקר עם שחר, קראו יחד טקסטים ובילו ימי צילום שלמים. אבל לשאלה האם הם מתחרטים שוויתרו על החופש הגדול הם עונים פה אחד שלגמרי לא.

איך לא?

שחר: "אני מודה שבימים הראשונים קצת התחרטתי. אמרתי לעצמי 'וואי, איזה סתום אני. אין, עשיתי טעות'. אבל בסופו של דבר היה פי אלף יותר טוב לשחק שם מאשר לשבת בבית ולשחק במחשב".

אגת: "אני לא זוכר מה עשיתי בחופשים אחרים, אבל החופש הזה בהכרח היה יותר טוב. היו פעמים שהזמינו אותי לשחק כדורגל ואמרתי 'אני לא יכול, יש לי צילומים'. זה לא ביאס אותי כי ידעתי שהצילומים יותר כיפיים".

מדני: "בדרך כלל בחופשים אני בקייטנות, ובאיזשהו שלב באמת נמאס להיתקע בבית מול הטלוויזיה. המון פעמים שאלו אותי אם אני יכולה להיפגש והייתי צריכה לסרב לחברות. לא רק בגלל הצילומים. גם אחרי שחוזרים הביתה, צריך לשבת וללמוד טקסטים. אבל מצאתי את הדרך לשלב, לפעמים חברות היו באות לעזור לי, באו לבקר אותי בצילומים והקריאו איתי את הטקסט. זו הייתה החוויה הכי מטורפת שהייתה לי אי פעם בחופש".

היו דברים שפחות התחברתם אליהם בצילומים?

אגת: "הסתדרתי עם הרבה מאוד דברים מאתגרים – טקסטים, כמות סצנות, הרבה טייקים. הדבר היחיד שלא הסתדרתי איתו זה לעמוד. תמיד רציתי לשבת, לנוח. איך שאמרו 'קאט' התיישבתי, וכשרצו שוב להתחיל צעקתי 'רגע, רגע, רגע'".

אגם מדני: "הייתי שמחה לגדול בשכונת חיים כמו זו שצילמנו. יפה לראות שכונה מגובשת למרות שכל אחד שונה. יש דמות אחת שהיא ארגנטינאית, ויש את יוסי (ואסה) ממוצא אתיופי, שמשחק את אברהם השוטר הקהילתי. זה כל כך קסום"

הספרי: "היה מאוד חם. צילמנו בקיץ, בחוץ, כי שם האנשים בשכונה נמצאים. אני זוכרת יום צילומים אחד שצילמנו ארוחה של כל השכונה וכל השחקנים היו. ישבנו סביב שולחן גדול. היה רותח, עשינו מיליון טייקים. אני לא יודעת מה קרה שם, כי ממש הקפידו שנשתה ושתיתי המון. התחלתי להרגיש סחרחורת, באתי להגיד את זה למי שהייתה לידי ופשוט התעלפתי על המצלמה".

מדני: "לא, קודם התעלפת על הסלט כרוב".

הספרי: "העלו אותי למזגן וטיפלו בי".

מדני: "בואי נגיד שזה גרם לנו להעריך את היכולת לשבת, ובמיוחד במזגן".

ליאור: "גם הטייקים. כל פעם היה צריך לצלם מחדש. עוד לא הספקת לנוח וכבר אומרים שוב אקשן".

"דווקא ללמוד את הטקסטים היה החלק הכי כיף", מפתיעה הספרי, "זו הסדרה הראשונה שבה אני מצטלמת, ודי חששתי לפני כן. היו ימים שחזרתי כל כך מאוחר ובאתי לעצום עיניים, ואז נזכרתי ששכחתי ללמוד את הטקסטים למחר. אבל זה חיזק לי מאוד את הזיכרון".

מדני: "היום, כשאני לומדת למבחנים, מספיק לי להסתכל פעם אחת ואני כבר זוכרת".

אגת: "אני יודע לזכור טקסטים מהניסיון שלי בתיאטרון גשר. אבל אם תשאלי אותי מה אכלתי לפני כמה ימים, אני לא אדע להגיד לך. כי זה לא חשוב לי".

לפני הסדרה, חלקם השתתפו בתפקידי אורח או חוו את הבמה מקרוב, ולחלקם יש אפילו קשר משפחתי לעולם הבידור. את המפגש עם השחקנים הבוגרים והמנוסים על סט הצילומים הם לא ישכחו אף פעם, בעיקר לא את הרגשות והחששות שחוו לפני הצילומים.

"היה מאוד מלחיץ", נזכר אגת, "יש להם המון ניסיון ואנחנו חדשים".

הספרי: "בהתחלה חשבתי שהם יהיו מפחידים. אבל זה ממש לא היה ככה. הם לימדו אותנו המון דברים והם היו מצחיקים מאוד. יונתן צ'רצ'י למשל הסתכל עלינו משחקים ונתן לנו המון טיפים".

"לגמרי", מאשרת מדני, "התרגשתי מאוד לפגוש אותם, הכרתי כמעט את כל השחקנים מכל מיני סדרות שראיתי מהילדות. ידעתי שהם לא יתנשאו ויהיו חמודים, וזה מה שהיה".

ליאור: "אני הקטן בחבורה, ופחדתי שגם החבר'ה שלי פה יתנשאו עליי. ביום הראשון שנפגשנו בא מולי נער ענקי, הרים אותי ושאל אותי 'מי אתה, ילד?'. בסוף התחברנו".

כשהם מעלים זיכרונות על כוס שוקו קר ומתפקעים מצחוק, קשה להאמין שהכירו בפעם הראשונה רק בחזרות שלפני הצילומים. אבל הקסם של שכונת חיים חלחל למציאות והפך אותם עם הזמן לקרובים מאוד גם בחיים האמיתיים.

מדני: "לפני ששיחקנו לא הכרנו אחד את השני, פגשנו את עודד ושני (עודד רז הבמאי ושני מלמד־ניצן היוצרת והתסריטאית, ש"ד), וכשיצאתי ראיתי את אליה וחשבתי שהיא ממש יפה. דיברנו אחת עם השנייה ורק בשיחה קלטנו שאנחנו הולכות לשחק את החברות הכי טובות".

אגת: "כשנפגשנו ישר התפרעתי. בקטע טוב. רציתי להראות לכולם שיש לי ביטחון גבוה".

"בדיוק ההפך ממה שאני עשיתי", מודה ליאור, "אני זוכר שלקח לי זמן להיפתח. בחזרות שעשינו בהתחלה, הקראנו את הטקסטים ישר כשעשינו היכרות, ואני הייתי צריך לשחק את אמלי שמשחקת את אחותי. אני לא מכיר ולא זוכר מה השם של הילדה הזאת בכלל. אבל בסוף ברור שהתחבקנו".

אורי אגת:  "גם בגרסה הישנה וגם בחדשה אין פרטיות. אתה צועק על אחותך וכל השכונה יודעת, כולם מכירים אותך. אני לא אוהב את הרעיון. מעדיף להיות לבד"

אז אחרי ששאלנו מה היה קשה בצילומים, הגיע הזמן לדעת מה היה לכם כיף?

"לקום בבוקר ולדעת שיש לך משהו לעשות", משיב אגת במהירות, "כשהפעם זה לא בית ספר, שאני שונא להיות בו. קמתי כל בוקר בשמחה, בידיעה שאני הולך לעשות את מה שאני אוהב".

הספרי: "היה כל כך כיף לקום מוקדם ולהתלבש בידיעה שאני הולכת לשכונה ולצילומים. זו שכונה כל כך צבעונית, והכול היה באווירה ממש טובה. גם השינון של הטקסטים, גם החזרות. אהבתי את זה שהאנשים שבאמת גרים בשכונה באו לראות את הצילומים. הם היו תמיד מתאספים סביבנו והיו מצלמות ושמש ודשא. זה היה מהמם, איך בכיתי ביום האחרון".

"זו באמת הייתה הרגשה מטורפת. לקום לבוקר של עשייה ולהגשים חלום, ועוד בגיל שלנו", מחייכת מדני.

///

אנחנו נפגשים רגע אחרי שעלה הפרק הראשון של הסדרה. ובזמן שהם מתחילים להתרגל למבטים ברחוב ולבקשות הסלפי שהולכות ומתרבות, הם מבינים שזו רק ההתחלה.

"מאז שיצא הטריילר לסדרה, כל צעד שני שלי בבית ספר עוצרים ואותי ואומרים לי 'היי, זה אתה משכונת חיים'", משתף ליאור, "בהתחלה זה היה נחמד אבל זה מתחיל קצת לעצבן".

"תתחיל להתרגל לזה", מציעה מדני מניסיונה האישי. מדני היא בתה של כוכבת הילדים "נתי הגעתי", שרגילה לראות את אמה מצטלמת ורק לאחרונה התנסתה בחוויה בעצמה. "לקראת פורים הסתובבתי עם אמא שלי, וילדים עברו לידי וחייכו ודיברו. אני רגילה שזה קורה לאמא שלי, אבל פתאום באו כמה בנות וביקשו להצטלם איתי. והסדרה אפילו לא עלתה!"

אגת: "גם לי היו כמה אינטראקציות של סלפי, קצת אחרי שיצא הפרומו. אני רגיל, כי גם אחרי ההצגות ב'גשר' יש אנשים שמחכים לי מחוץ לאולם ומבקשים תמונה. תמיד ניסיתי להסביר להם שלא צריך לעשות איתי סלפי, שאני ילד בדיוק כמוהם ואין שום דבר שונה ביני לבינם. אחרי הצילומים גם אני חוזר הביתה ומשחק בפיפ"א. אני לא כזה מפורסם, אני לא בראד פיט. לא תמיד זה יוצא לי טוב, אבל אם מישהו רוצה לעשות איתי סלפי, אני לא אגיד 'לא', אבל זה מוזר".

מדני: "אמא שלי אמרה לי שלפני שהיא התפרסמה היא הבטיחה לעצמה שלא משנה מה יקרה, היא תמיד תשמור על צניעות ולא תתנשא. זה מה שגדלתי עליו מאז שאני קטנה ועד היום. גם אחרי שתתפרסם הסדרה הזו, וגם בסדרות הבאות בעזרת השם, אני תמיד אסתכל לכולם בגובה העיניים, ולא עם אף למעלה. אני רוצה שמי שיבקש ממני תמונה ילך אחרי זה לחברים שלו ויספר להם ש'היא הייתה ממש חמודה'".

הספרי: "אני מקווה שילדים יאהבו את הסדרה ויבקשו תמונות. זו סדרה מאוד מיוחדת, שכונה חמה שיש בה משהו חדש וגם ישן. זה נחמד שהילדים של היום יוכלו לחוות את מה שההורים שלהם אהבו לראות, ואז הם גם יוכלו לצפות ביחד איתם. אני חושבת שבשכבת הגיל שלי כבר פחות רואים את הדברים האלה, אבל חברים שלי ממש מפרגנים וכבר הודיעו שהם יראו אותה רק בשבילי".

ותרצו להיות שחקנים גם כשתהיו גדולים?

"ברור", מכריזה מדני, "החלום הכי גדול שלי הוא להיות שחקנית וזמרת שכותבת לעצמה שירים. הרבה זמן עשיתי כל מיני אודישנים וקיבלתי לא. זה בסדר, הגיוני לא לעבור, אבל תמיד קיוויתי ברמות בכל אודישן. כשהתקבלתי לשכונת חיים צרחתי מהתרגשות, ממש בכיתי פיזית. במיוחד רציתי לשחק בכאן חינוכית, וכשאמרו לי שהתוכנית הולכת לעלות הייתי בהלם והודיתי לא־לוהים. עכשיו אני חולמת שהסדרה תצליח".

ליאור: "האמת שאף פעם לא חשבתי להיות שחקן, אבל התחלתי לעשות אודישנים וראיתי שזה מגניב".

אגת: "לא תמיד חלמתי להיות שחקן, אבל תמיד רציתי להתעסק בדברים שקשורים למשחק. תמיד ראיתי סדרות וסרטים, ולא הבנתי שמה שהם עושים נקרא 'לשחק', וכשיותר הבנתי את זה לגמרי נסחפתי. כשהתקבלתי לשכונת חיים הייתי בעננים. אבל החלום שלי הוא להצליח בכל דבר אפשרי, שיהיה לי הרבה כסף כדי שאוכל לקנות בית ולשמור על הילדים שלי".

"החלום שלי הוא להצליח במה שאני אוהבת ואני מאמינה שהמשחק זה מה שאני אוהַב לעוד הרבה זמן", מסכימה הספרי, "תמיד אהבתי משחק אבל לא כיוונתי לסדרות. כשהציעו לי את האודישן אפילו לא הייתה לי סוכנות. אבל זה תמיד ישב לי במאחורה של הראש. כשהתקבלתי פחדתי בהתחלה, כי לא ידעתי איך זה יהיה. אבל המשחק היה לי הכי כיף בעולם, אני ממש אוהבת, אז אני לא חושבת שהחלום ישתנה".