אני תופס את יחיאל ג'ייקובס בקצה השני של העולם, כשהוא בעיצומו של סבב הופעות סטנדאפ ראשון באוסטרליה. "מי אי פעם חשב ש־11,000 איש יקנו כרטיסים כדי לשמוע אותי?", הוא שואל אותי בטלפון. גם אם אתם לא מכירים את שמו, כנראה נתקלתם לפחות פעם אחת בחיוכו הגדול, הענק, של יחיאל כשגללתם באינסטגרם וחיפשתם משהו או מישהו, שינעים את זמנכם.
"נולדתי בירושלים, ועד יום הולדתי הרביעי גרתי בבית־שמש ובביתר", הוא מספר. "כשהייתי בן ארבע, הוריי החליטו לעבור לארצות הברית". יחיאל גדל בקהילה יהודית אורתודוקסית, וכשסיים את לימודי התיכון חזר לישראל ולמד שנה בישיבה. אחרי התלבטות לא פשוטה, הוא החליט לשוב למשפחתו ולהתחיל לעבוד בתחום השקעות הנדל"ן. ואז הגיע 7 באוקטובר.
"הופתעתי ובעיקר נפגעתי מאוד מכמות השנאה והשקרים שרצו ברשת בימים שאחרי הטבח", יחיאל משתף. "חיכיתי שמישהו יגיב, שמישהו ישמיע את קולו, את קולנו, אבל אף תגובה לא סיפקה אותי. אף סרטון לא נתן לי את התחושה שהוא נוגע בנקודות הנכונות, בסוגיות הקריטיות". כך, חודש אחרי היום הקשה בהיסטוריה של מדינת ישראל, יחיאל ג'ייקובס עבר מדיבורים למעשים.
"יום אחד נתקלתי בסרטון שבו אישה מבוגרת אומרת: 'אם אתה בצד של בן שפירו, אתה בצד הלא נכון של ההיסטוריה'. זה היה הקש ששבר את גב הגמל", הוא נזכר. "רצתי לרכב, הפעלתי את המצלמה ואמרתי תוך כדי שאני מחקה את קולה הצרוד: 'אם את בצד של חמאס, כנראה את בצד הלא נכון של ההיסטוריה'. זה היה ספונטני לחלוטין. פעלתי מתוך כעס ותסכול. זעמתי. רק אחרי שהעליתי את הסרטון, הבנתי עד כמה הוא אפקטיבי ובעל ערך".
הסרטון התפוצץ ברשת מעבר לכל דמיון. תוך יומיים הוא צבר חצי מיליון צפיות. הסרטון השני כבר חצה את מיליון הצפיות. חודש אחרי שהתחיל את עשייתו ההסברתית, הפרופיל של יחיאל הפך לאחד האהובים, הפופולריים, המצליחים והמזוהים ביותר עם ישראל. את הפורמט המנצח שפיצח בסרטון הראשון, כשצילם את עצמו בתוך רכבו והגיב לגולשת אנטישמית, שמר לאורך כל הדרך ואף שדרג אותו באמצעות הומור מתוחכם ומשובח.
"להומור יש כוח אדיר, הרי אין אדם שלא אוהב לצחוק", הוא מסביר. "אני משוכנע שאם אעסוק רק בעובדות ולא אשתמש בהומור, אף אחד לא ירצה לצפות בסרטונים שלי. בזכות ההומור, גם האנשים שלא רצו לשמוע את טענותיי ולא האמינו בנרטיב הישראלי שאני מקדם התחילו לעקוב אחריי, פשוט כי הצחקתי אותם. הצחוק הזה חשוב עבורם, כי הוא נותן להם לגיטימציה להיחשף לתכנים שלי".
אבל מעבר לרצונו לספר את הסיפור הישראלי האמיתי, מטרתו של יחיאל היא לשמח את עם ישראל בשעתו הקשה ביותר. "אחרי 7 באוקטובר הרשת הוצפה בסרטונים קשים, בלתי נסבלים", הוא משחזר. "אני חושב שיהודֵי ישראל ויהודי התפוצות כאחד זקוקים לחיוך הזה יותר מתמיד. להעביר מסרים פרו־ישראלים ולגרום להם לחייך, מבחינתי זה אותו ההישג".
"קיבלתי איומים על חיי ועל חיי משפחתי, וכמעט עזבתי את כל העניין. תהיתי אם המאבק שלי שווה את הסיכון, והבנתי שאני מאמין בשליחות הזאת, ושלא אתן למי ששונא אותנו לנצח"
עם כוח גדול באה אחריות גדולה. "ברגע שהבנתי שעוקביי לא רק צוחקים מהתכנים שלי, אלא לומדים מהם דברים על ישראל, התחלתי ללמוד בעצמי", הוא חושף. "הרי בלב ידעתי מדוע מלחמת הקיום של ישראל צודקת ונכונה, אבל רציתי שהתחושה הזו תהיה מגובה בעובדות, בנתונים, במספרים. היום אני מרגיש שבהחלט יש לי תשובה לכל שאלה".
עם זאת, גם הפעם, לא כל הנוצץ זהב. יחד עם האהבה הגדולה יחיאל ספג כמות אדירה ומבהילה של שנאה. "חששתי בהתחלה", הוא מודה. "גל השנאה הראשון פשוט טלטל אותי. קיבלתי איומים על חיי ועל חיי משפחתי. לא אשקר – כמעט עזבתי את כל העניין. תהיתי אם המאבק שלי שווה את הסיכון, והבנתי שאני באמת מאמין בשליחות הזאת, ושלא אתן למי ששונא אותנו לנצח".
בשנה שחלפה השתנו חייו של יחיאל ג'ייקובס מקצה לקצה. הפרופיל שלו, שמנה 800 עוקבים לפני המלחמה, הפך למפעל של הומור ושל הסברה הנוגע מדי יום במיליוני איש מסביב לעולם. "פעם לא ידעתי בדיוק מהו החלום שלי", מספר יחיאל, ושוב חיוך גדול על פניו. "היום אני יודע שהחלום שלי הוא להצחיק אנשים, וזה מה שאמשיך לעשות כל חיי".
