הצלחה של ספורטאי מקצוען היא תוצאה של עבודה מאומצת שכוללת אימונים, מסעות, ניצחונות, הפסדים, התגברות על משברים, פציעות, עמידה באתגרים ובלחצים כדי להוציא את הטוב ביותר. המסע הזה קשה לכל אחד, וכאשר מדובר בספורטאית שמתמודדת עם מגבלה גופנית – הקושי כפול ומכופל. מסע כזה מתואר בסרט הדוקומנטרי המרגש ויוצא הדופן "נינה", המגולל את סיפורה של נינה גורודצקי, שחקנית בדמינטון (כדור נוצה) על כיסא גלגלים, שמנסה להגשים חלום ולהעפיל למשחקים הפאראלימפיים בטוקיו. "במהלך עבודה על סרט אחר המליצו לי לצפות בדוקומנטרי בנושא אגרוף בגלל הדרך המיוחדת שבה ערכו את הסרט", הבמאית רוית מרקוס מתארת את התהליך. "אף שהנושא לא עניין אותי, הסרט היה כיפי, וחשבתי לעצמי שיהיה נהדר לעשות סרט ספורט. בתוך 24 שעות קיבלתי הודעה מגיסתי, שנינה שלנו זכתה בעוד מדליה. פתאום נזכרתי שיש לנו במשפחה ספורטאית מצליחה. פניתי לגיסתי ליבי קסל, שהיא אחותו של דור, בעלה של נינה, ויוצרת דוקו מוערכת בפני עצמה, וביקשתי שתצלם קצת את נינה ואת אחיה כדי שנבין אם מתאים לעשות עליהם סרט. אחרי יום היא חזרה ואמרה שלא רק שהם מאוד טבעיים ומצחיקים מול מצלמה, אלא שיש כאן סיפור, משום שענף הבדמינטון התקבל בפעם הראשונה למשחקים הפאראלימפיים בטוקיו, ונינה רוצה מאוד להגיע לשם. מנגד, היא עוד רגע בת 40, ומתכננת להיכנס להיריון שני ומפחדת לפספס את ההזדמנות".
מרקוס, ילידת בוסטון, גדלה בהרצליה וחיה היום על הקו בין תל־אביב ללוס־אנג'לס. היא בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ועושה חיל כבר שנים בתחום הדוקומנטרי. בין השאר סייעה לבן זוגה הקולנוען דן קציר להביא לאקרנים את סרטו "אישה אגדה", שזכה להצלחה מסחרית ולשבחים בניו־יורק טיימס, ויצרה איתו את הסרט American Pot Story, שזכה בפרסים ב־70 בפסטיבלים בכל העולם. כשהחלו הצילומים האמינו מרקוס וקסלר, שהייתה לבמאית ולמפיקת משנה של הפרויקט, שהם יארכו כשנה, אבל למציאות הייתה תוכנית משלה. לאחר שפרצה הקורונה ונדחו משחקי טוקיו בשנה, היה התהליך לארוך ומסובך הרבה יותר, ובמהלך הסרט התקשתה סביבתה של נינה להאמין שהיא תעמוד במשימה, על אחת כמה וכמה אחרי שהרתה ועברה ניתוח קיסרי.
"נינה כבר הייתה בגיל שבו רוב הספורטאים פורשים אחרי לידה וניתוח, הרגשנו שצריך נס כדי שהיא תצליח להגיע לטוקיו", מרקוס מסבירה. "בזכותה למדתי על הצד המנטלי של אלופת ספורט. למרות כל הקושי היא פועלת בשקט נפשי ובאמונה גדולה בעצמה. החזרה שלה למגרשים חודשיים וחצי אחרי הניתוח בימים שבהם היא מניקה ולאחר לילות בלי שינה, היא ממש סיפור מהאגדות. כל התנאים היו נגדה – אין לה מתחרות ברמתה בארץ ולכן נמנעה ממנה התחרות בזוגות ובכך נגזלו ממנה נקודות דירוג קריטיות במסע האולימפי".
במבט לאחור, גם גורודצקי עצמה מתקשה להבין איך כל זה קרה. "הלידה הראשונה עברה לי בקלות יחסית. לא האמנתי שהשנייה תהיה קשה כל כך, והרגשתי כאילו עברה עליי משאית. אבל רציתי מאוד להגיע לטוקיו והייתי חייבת לחזור", היא נזכרת. "בגלל הקורונה לא נערכו תחרויות, וכך לא איבדתי נקודות דירוג, אבל המתחרות שלי המשיכו להתאמן ולא יכולתי להישאר מאחור. אחרי חודשיים וחצי כבר שעמם לי בבית ורציתי להיות במגרש ולעשות את מה שאני אוהבת, אבל החזרה הייתה קשה מאוד מבחינה פיזית. הייתי פשוט מטורפת לעשות את זה, אבל הייתה לי מטרה והייתי חייבת לעשות הכול בשבילה. הבנתי שגם אם לא אצליח, אדע שמבחינתי נתתי את כל מה שאפשר".
///
נינה גורודצקי, בת 44, נולדה וגדלה בעיר סוחומוי, ברצועת חוף מרהיבה בצידו של הים השחור בגאורגיה. היא עלתה לארץ כשהייתה בת 10, והיום היא נשואה ואם לשניים, מתגוררת עם משפחתה בקריית־טבעון ועובדת בייעוץ חינוכי בבתי ספר. "הקליטה בישראל הייתה קשה מאוד לכולנו. עזבנו בגאורגיה חיי נוחות. ההורים שלי היו רופאים מוכרים והיו להם קריירות ארוכות שנים, אבל התפיסה הציונית והחשש ממלחמה שתפרוץ לאחר התפוררות ברית המועצות הביאו אותנו לארץ", היא משחזרת. "לא ידעתי עברית כשהגעתי, וסבלתי בישראל מסטיגמה על נשים רוסיות, שהובילה אותי לא פעם לעימותים פיזיים בבית הספר. אמא שלי הייתה שמרטפית, ואבא, אחרי עשרים שנה כרופא, עבד שנתיים כאלונקאי במשמרות לילה, והמצב הכלכלי היה קשה כל כך, שפעם בחודש הוא תרם דם תמורת 180 שקל. עם הזמן הדברים היו לקלים יותר לכולנו".
בגיל 17 השתנו חייה לתמיד – בדרך לבילוי עם בן זוגה באותם ימים נקלעו השניים לתאונה ובעקבותיה שותק פלג גופה התחתון. "לקח לי כמה שנים לקבל את המציאות החדשה של חיי. היו לי הרבה שאלות קיומיות וקושי להתרגל לכיסא גלגלים. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה ליהנות מהחיים ולעשות הכי טוב שאני יכולה", היא משתפת. "ספורט היה חלק מחיי מגיל צעיר, שחיתי ושיחקתי טניס והמשכתי בארץ גם בשנים שלא היה לנו כסף. שנתיים אחרי התאונה התחלתי לשחות בבית הלוחם, פגשתי אנשים טובים, והם עטפו אותי ולימדו אותי הרבה, ועם הזמן למדתי לקבל את המציאות כדי לחיות את החיים באהבה ובשמחה".
גורודצקי: "רואים את הנכות שלי, והיא חלק ממני, אבל אני לא עושה לעצמי הנחות. אני עושה הכול לבד – ספונג'ה פעמיים בשבוע על הכיסא, כביסה, גיהוץ, לוקחת לגנים ולא מתביישת לבקש עזרה"
בשלב מסוים סבלה גורודצקי מפצע לחץ ונמנעו ממנה אימוני השחייה. לפיכך היא החליטה לנסות אימון בדמינטון. "מאמן ששמו ולדימיר פיש כל הזמן שכנע אותי לנסות, ואחרי כמה אימונים שהלך לי בהם לא רע החלטתי להישאר. אחרי חצי שנה זכיתי בתחרות בינלאומית ראשונה, ומאז לא חזרתי למים", היא מספרת, "הספורט העצים אותי ונתן לי משמעות נוספת. הייתי בחורה צעירה שלא ידעה לאן לקחת את החיים שלה, וזה הפך לחלק ממני".
ההצלחה של גורודצקי בענף הייתה פנומנלית. היא זכתה בסגנות אליפות העולם בתאילנד ב־2007, הייתה לאלופת אירופה בגרמניה ב־2008, ב־2018 השיגה עוד תואר אירופי, הפעם בזוגות מעורבים באליפות בגרמניה, נוסף על כמות מרשימה מדליות מהתחרויות היוקרתיות ביותר בעולם. ב־2013 נישאה לדור קסל, אדריכל ומאמן בדמינטון. בסרט הוא מספר שהתאהב בה כבר בפגישה הראשונה, ואילו היא התקשתה לסמוך עליו, ועבר זמן עד שנתנה לו הזדמנות. "בתקופה שהכרתי את דור הלב שלי היה במקום אחר. כשהוא החל לחזר אחרי הוחמאתי מאוד, אבל לקח זמן עד שהתפנה לי מקום. תמיד שואלים אותי אם בעלי כמוני, כלומר אם גם הוא נכה על כיסא גלגלים. אני מבינה את הסקרנות של אנשים על זה, כי גם אני אחרי הפציעה תהיתי אם יש סיכוי שמישהו לא נכה ירצה מישהי כמוני. בפועל, כל הנכים שאני מכירה נשואים לבן זוג בריא".
בסרט מוצגות כמה סצנות אישיות מאוד בין בני הזוג. "אני חושבת שהעובדה שאנחנו משפחה עזרה לנינה ודור לסמוך עלינו ולאפשר לצלם גם רגעים אינטימיים או רגעים שאינם זוהרים", מרקוס מסבירה. "הם מעולם לא הגבילו אותנו, אלא נתנו לנו להיכנס לרגעים אישיים מאוד בחייהם".
אחד הרגעים הקשים בסרט הוא כשנינה מתבשרת שלא זכתה בקריטריון ולא תיסע לטוקיו. "זה היה רגע נוראי, הייתי פשוט הרוסה ומפורקת. רציתי סוף הוליוודי, וכמה שנינה בכתה, אני בכיתי יותר", מרקוס מספרת. "כאב לי גם הלב על נינה, כי ידעתי כמה היא רוצה, וזה היה שוק. כמה ימים לאחר מכן התקשרו אליי וביקשו שאכין את המצלמות כי היא עומדת לקבל בשורה טובה. למזלי זכיתי לתעד את הרגע המרגש הזה". הבשורה הייתה שבסופו של דבר היא בכל זאת תוכל לקבל את הקריטריון, ותהיה לישראלית הראשונה אי פעם שתייצג אותנו בענף הבדמינטון הפאראלימפי.
ואכן, באוגוסט 2021 נסעה גורודצקי לטוקיו עם מאמנה לאון פונץ' כדי להגשים את החלום האולימפי. "זו הייתה חוויה מוזרה. היו אז כל ההגבלות והבדיקות, ולא כך בדיוק דמיינתי את החוויה האולימפית – לשחק מול אולם ריק", גורודצקי נזכרת, "אבל עדיין היה לי מיוחד להיות שם אף שהוגרלתי ל'בית המוות', בתחרות עם השחקניות הבכירות ביותר בעולם. רק שתיים עולות מהבית המוקדם, ובמקרה שלי אחת מהן זכתה בזהב ואחת בארד. לשמחתי בפריז חוויתי מעין תיקון, בטקס פתיחה מרהיב מול המוני אנשים ואולמות מלאים. חימם לי את הלב לראות את התמיכה בספורט הנכים".
הסיטואציה בטוקיו הפכה את החוויה של מרקוס למורכבת. "ההגבלות היו קשות מאוד, אבל לפעמים בקולנוע האתגרים יוצרים קסם בלתי צפוי".
///
בינואר 2024, בפסטיבל סלמדאנס היוקרתי ביוטה, הוקרן הסרט בפעם הראשונה, לאחר שהיה לאחד ממאה הסרטים שהתקבלו לפסטיבל מתוך 13,000 סרטים שהוגשו. הוא התקבל בהתלהבות. "הרבה לפני ההקרנה הזמנתי את נינה להקרנה פרטית כי רציתי לשמוע את דעתה. הצעתי להכין לה טישו מראש והיא לא רצתה, אבל בסוף היא התרגשה מאוד והייתה זקוקה לו", מרקוס מספרת. "אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי הוא שהיא כלל לא האמינה שיצא מזה סרט. כשהודעתי לה שהוא מוכן היא הייתה בהלם".
גורודצקי מאשרת את הדברים: "לא חשבתי שאני או הסיפור שלי נעניין מישהו, בטח אחרי הטרגדיה של 7 באוקטובר. הסכמתי שיצלמו אותי כי זו הייתה משפחה ולא היה לי נעים להגיד לא", היא צוחקת. "גם לא ידעתי מה זה ידרוש ממני, וכשנכנסתי לזה היו רגעים שהיה לי קשה כי לא רציתי שיצלמו, אבל התעודדתי מהרעיון שיהיה לי בעתיד חומרים להראות לילדים שיגדלו. היה לי מוזר, נחמד ומרגש לראות את הסרט. ההקרנה הראשונה עם קהל הייתה הרבה יותר קשה בשבילי כי הרגשתי נבוכה לחשוף לפני כולם את החיים הפרטיים שלי, והרגשות היו מעורבים. היה לי גם עצוב לראות את אבא שלי בוריס, שנפטר מאז הצילומים, אף על פי שבזכות הסרט יש לי מזכרת ממנו. הופתעתי לראות אנשים צוחקים או מזילים דמעה, ואם הצלחתי לגרום לאנשים לקבל מזה משהו לחיים שלהם אני שמחה".
גורודצקי: "לא חשבתי שאני או הסיפור שלי יעניין מישהו, בטח אחרי הטרגדיה של 7 באוקטובר. הסכמתי שיצלמו אותי כי היא הייתה מהמשפחה, ולא היה לי נעים להגיד לא. כשנכנסתי לזה היו רגעים שהיה לי קשה, אבל התעודדתי מהרעיון שיהיו לי בעתיד חומרים להראות לילדים שיגדלו"
לאחר הקרנת הבכורה המוצלחת המשיך הסרט לפסטיבל הקולנוע היהודי בלוס־אנג'לס, ושם זכה בפרס חביב הקהל, המשיך לפסטיבל היהודי בניו־יורק בהקרנה יוקרתית בלינקולן סנטר, בנוסף להקרנות בפסטיבל חיפה וסינמטק תל־אביב. "חשוב לי מאוד שחטיבות ביניים ותיכונים יזמינו הקרנות של הסרט כי הרבה מהם לא מכירים מישהו נכה, ויש להם הרבה סטיגמות והנחות מוטעות. העולם צריך להקל על חיי הנכים, אבל הם לא מסכנים בהגדרתם", מרקוס קובעת. "מפיק העל של סרט הוא ג'ים לברכט, שביים את הסרט 'קיץ בלי הגבלה' וכיכב בה. הסדרה היא אולי היצירה החשובה והמשפיעה ביותר על תנועת זכויות הנכים בארצות הברית. היה לו חשוב שנציג את נינה כאישה חזקה, מסעירה, שיש לה אתגרים כמו לכולנו, והיא באה לייצג חיים מלאים בעליות ובמורדות. קיבלתי ביקורות על סצנות שבהן יש שיח כן שלא תמיד נעים לאוזן, אבל דווקא בזכות הכנות הזאת שנאמרת בצורה מכבדת, נינה יכולה לענות ולחנך אותם, וכך אנשים יכולים להתקדם ולהתנתק מהדעות הקדומות".
גם לגורודצקי חשוב להראות צדדים שלא מוכרים מחייו של אדם הסובל ממגבלה גופנית. "הנכות שלי היא משהו שרואים והיא חלק ממני, אבל אני לא עושה לעצמי הנחות. אני עושה הכול לבד – ספונג'ה פעמיים בשבוע על הכיסא, כביסה, גיהוץ, לוקחת את הילדים לגנים ולגני שעשועים וגם לא מתביישת לבקש עזרה כשצריך. בשביל מי שלא מכיר נכים זה עלול להיות מפחיד, לכן חשוב לחשוף את כולם לנושא מגיל צעיר".
אף שחשבה לפרוש בסיום משחקי טוקיו, בחרה גורודצקי להמשיך עוד שלוש שנים למשחקי פריז, ואליהם העפילה בשעה שהמלחמה עוד נמשכת. "ב־7 באוקטובר דור יצא מהבית אחר הצהריים, ובמשך חמישה חודשים כמעט שלא חזר הביתה. הכול הושבת, לא היו מסגרות לילדים או אפשרות להתאמן, הדאגה הייתה גדולה והבנתי שיש סיכוי שלא אשחק בפריז, ושזה בסדר", היא משתפת. "עם הזמן דברים קצת נפתחו, חזרתי להתאמן והגעתי לאליפות העולם לא מוכנה, ובכל זאת הגעתי לרבע הגמר, וזה נתן לי הרבה נקודות דירוג. כבר שנים שאני מאוהבת בעולם הבדמינטון, לאורך הזמן יצרתי הרבה חברויות, וכמה מהיריבות שלי הציעו לי לבוא ולהתארח אצלן כשהכול החל. פרט למתחרה איראנית שפרשה מולי באחת התחרויות כי כפו עליה, לא נתקלתי בשום בעיה משום מתחרה ממדינה מוסלמית או ערבית".
רוית מרקוס: "הרגשנו שצריך נס כדי שנינה תצליח להגיע לטוקיו. החזרה למגרשים חודשיים וחצי אחרי הניתוח – בימים שבהם היא מניקה אחרי לילות בלי שינה – היא ממש סיפור מהאגדות"
הקריירה המקצוענית של גורודצקי כנראה בדמדומיה, אף שלא פרשה עדיין פרישה רשמית. "היום קשה לי להאמין שחמישה ימים בשבוע התאמנתי עד 11 בלילה בנוסף לעבודה, גידול ילדים, לידות ולילות בלי שינה. אבל כשהמטרה מול העיניים, הקשיים מתגמדים. אני לא רואה את עצמי חוזרת לאינטנסיביות הזאת, אבל אולי אצא לכמה תחרויות קרובות באירופה מדי שנה", היא מסכמת. "אני חייבת תודה גדולה לוועד הפאראלימפי, לבית הלוחם, למאמנים, למטפלים וכל מי שהעניק לי את המעטפת הכי טובה בעולם. אני מכירה שחקנים בכירים מאירופה שצריכים לממן בעצמם חלק מהעלויות, ואילו כאן דאגו לנו להכול".
לגורודצקי גם חשוב מאוד להעביר מסר בכל הנוגע ליחס לנכים בישראל. "חשוב שידאגו כאן ליותר חניות שמתאימות לכיסאות גלגלים, לנגישות ברחובות ולשירותים במסעדות", היא קובעת. "צריך לשלב יותר נכים במקומות עבודה. אומנם אנחנו במגמת שיפור, אבל יש עוד הרבה מה לעשות. יכול להיות שצפויה עכשיו תנופה בנושא בגלל הפצועים החדשים הרבים".
