כ־4,000 איש ואישה התקבצו לפני כחודש במרכז הכנסים Excel על גדת נהר התמזה בלונדון, לכנס השנתי השני של פורום ARC, "הברית למען אזרחות אחראית". הכנס הוא מיזם של הפסיכולוג וההוגה הקנדי ג'ורדון פיטרסון, שמובילים ידידיו מן האצולה הבריטית ובראשם חברת בית הלורדים, הברונית פליפה סטראוד, אישיות שנדמית כלקוחה היישר מהשולחן העגול של אבירי המלך ארתור. לצד האצולה התורשתית, שהתבררה כחיננית מאוד, עסק הכנס בניסיון לטפח אצולה ימנית הישגית.
כל ישראל בני מלכים הם, אך כאשר ברישום המקוון נדרשתי לשאלת תארי, ויתרתי על האפשרויות "ברון", "לורד", ו"דוכס", והסתפקתי ב"מר". הדבר יצר בעיה חדשה: המחיר. בהיעדר רקע של אצולה, המחיר המלא של כרטיס כניסה, בין 1,500 ל־2,000 פאונד, היה כבד מנשוא עבורי. אף שלקראת חג המולד ניתנה הנחה, בלי חברים וקשרים לא יכולתי להרשות לעצמי את ההשתתפות.
לאחר הרישום נפתחה גישה לאפליקציה ייעודית ובה פרופילים של כל המרצים והמשתתפים, ואפשרות למיין את הבאים על פי תגיות אזוריות ומקצועיות. כבר בשלב זה ניתן היה להבחין כי האנשים שמוכנים לשלם סכום כה נכבד כדי להגיע לכנס אינם חסידי ברסלב המקבצים נדבות כדי לנסוע לצדיק, אלא יזמים ואנשי עסקים המבקשים לפגוש ידידים חדשים שאינם רק עשירים כמותם אלא גם ימנים, לרוב נוצרים. הלבוש הנשי באירוע היה מהודר ויוקרתי אך גם צנוע באופן מפתיע, אם כי התמונות באפליקציה הסגירו שלא כולן נוהגות כך דרך קבע.
בין הבאים ניתן היה להבחין במחתרת הימנית של עמק הסיליקון. היזם פיטר ת'יל השתתף אומנם רק בשיחת זום, אך עמיתיו הבכירים מחברת הטכנולוגיה הביטחונית שייסד, פלנטיר, וראשי קרן ההשקעות שלו, נכחו בגופם. בארוחת צהריים מזדמנת ישבתי לשיחה עם אחד מראשי קרן ההשקעות אנדריסון־הורוביץ, מייסודו של המשקיע מרק אנדריסון, המקורב לדונלד טראמפ וחברם הקרוב של ת'יל ואילון מאסק.
כמעט כל המשתתפים היו נוצרים אירופים ואמריקנים, רובם לבנים. בלטו בהיעדרם הכמעט־מוחלט שמרנים "אסייתיים": הודים, ישראלים, ערביי המפרץ וכדומה. הינדי אחד הגיע מהודו וכמה מן התפוצה, וארבעה ערבים מן המפרץ. מישראל הגיעו פחות מ־30 איש, ובהם משלחת של כ־15 יהודים משיחיים שהגיעו בהזמנה ישירה של פליפה, דרך חבר מן הקהילה. כחמישה יהודים דתיים נכחו בכנס, בהם רופא מאורלנדו הפעיל נגד הפלות וטיפולים לשינויי מין, וראפר בעל תשובה שעלה ארצה מניו־יורק.
"פה אני לא משוגע"
הנטוורקינג הימני באירוע היה חלומי. היה מהנה לשוחח בנחת עם ידוענים ולשמוע סיפורים מאחורי הקלעים של עשייתם, אך מועיל עוד יותר היה לפגוש עמיתים למקצוע ושותפים לדעה מרחבי העולם. לא בכל יום אפשר לפגוש שניים מתוך שלושת העיתונאים היחידים באירלנד התומכים בישראל, או את נציגי המיעוט השמרני בעיתונות המיינסטרים האירופית. מיטב מכוני המחקר נכחו שם, כמו גם פעילים פוליטיים ממפלגות ימין ומגוון אקטיביסטים.
אולם צדדי התמלא בדוכני תצוגה ממיטב המיזמים הימניים בבריטניה ובארה"ב. אפשר היה לשוחח שם עם ראשי האוניברסיטה החדשה באוסטין, טקסס, המבקשת לקטוף את האלפיון העליון של הכישרון הנמלט מן הרדיקליזם של ליגת הקיסוס. במקום נכחו גם סטודנטים מן המחזור הראשון שהחל השנה, בהם שני יהודים בעלי זהות יהודית חזקה ומרשימה. דוכנים ואולפנים ניידים ייצגו מגוון כלי תקשורת ימניים. דוכן נוסף ייצג התאגדות של אמנים בריטים המסייעת לעמיתים ש"בוטלו" בגלל דעותיהם.
מעבר להצלחה כלכלית מרשימה, החוט החורז רבים מן המשתתפים, בוודאי הצעירים והצעירות שבהם, היה רצון למצוא קהילה שבה יכבדו את אמונותיהם ודעותיהם ה"מוזרות", שלרוב הישראלים הן מובנות מעליהן: מסורת, משפחה וילודה, ושמרנות תרבותית הכוללת התנגדות לתרבות ה"ווק". רבים מהם השמיעו סיפור דומה: "במדינה שלי אומרים שאני משוגע, פה אני יודע שאני לא משוגע. אדרבה, אני נורמלי ותרבותי, והווק הם משוגעים וברבריים". לא במקרה ראשי התיבות של שם הארגון דומים למילה ARK, תיבה באנגלית. בהרצאותיהם, פיטרסון ופליפה חזרו והפצירו בקהל "בואו אל התיבה", המגוננת מפני הסערה שבחוץ. ואולם, יודגש, בכנס לא שררה תחושה של גטו רעיוני.
כל אחד משלושת ימי הכנס הוקדש למוטיב אחר. כותרת היום הראשון הייתה הקריאה "לחזור אל ירושתנו", אל המסורת הנוצרית ואל הערך המכונן של המודרנה, הנגזר אף הוא מן המורשת הפרוטסטנטית: החופש. הנואמים השונים דיברו בלהט בעד חופש המצפון וחופש הביטוי, נגד תרבות הצנזורה, ההשתקה והביטול, ובעד כלכלה חופשית ויזמות. היום השני הוקדש ברובו הגדול לכלכלה חופשית ולחשיבות הקריטית של משק האנרגיה לשגשוג האנושי הגלובלי. היום השלישי הוקדש ל"בונים", תחת הקריאה "הֱיֵה יוצר ולא מתלונן!". השאלה הרטורית "מה לעשות כעת?" הובילה לדיבורים על חשיבות החלוציות ויצירת תנועת המונים חיובית. ראשי ARC שואפים להפוך לתנועה המונית עם נציגות בכל מדינה ואזור בעולם.
כמה דוברים, ובהם שר האנרגיה האמריקני כריס רייט, התמקדו בניגוח יוזמה בינלאומית שאומצה בבריטניה ונראתה להם "מרושעת" ו"מטומטמת" במיוחד, סמל לחשיבה מתחסדת, חסרת אחריות ובלתי־מעשית של האליטה הגלובלית השמאלית: יוזמת Zero Net, לביטול וקיזוז כל פליטות גזי החממה של הממלכה. היוזמה שילשה את מחירי האנרגיה בממלכה, הגבירה את התלות באנרגיה רוסית ובאנרגיה מתחדשת בלתי־סדירה, ועל פי הדוברים מובילה לחיסול התעשייה הכבדה בבריטניה. תחילה נסגרים מפעלי הפלדה המזהמים ומועברים להודו וסין, שם הם מתנהלים בסטנדרטים המאפשרים זיהום גדול פי כמה, ואז הפלדה נמכרת לבריטניה במחיר גבוה יותר. יש לחזור ל"פיכחון" ול"ריאליזם אנרגטי", קרא רייט, ומוטב לעבור עד כמה שניתן לאנרגיה גרעינית.
אחד המושבים עסק במשבר הילודה ובקריסה הדמוגרפית בכל העולם המפותח – "למעט ישראל, מסיבות שאיננו לגמרי מבינים", כלשונו של פיטרסון. נשיאת הונגריה לשעבר, קטלין נובק, תיארה את מדיניות עידוד הילודה ההונגרית, היחידה בעולם שרשמה הצלחה חלקית: בלימת מגמת הקריסה, אך לא היפוך המגמה. ההונגרים נקטו כמה פעולות במקביל, ובהם פרסומות בטלוויזיה. היפנית הינאי ניורי, מייסדת עמותה להדרכת צעירים וצעירות יפנים לחיי נישואין והורות, תיארה כיצד ביפן "איננו יודעים כלל כיצד להתנהל עם תינוקות, כי איננו פוגשים כאלה".
לקרוא לאיומים בשמם
הדוברים השונים הסכימו שלא תהיה למערב תקומה ללא חזרה אל שורשיו הנוצריים. בשיחת זום עם פיטרסון על מותר האדם מן הבינה המלאכותית, ביקר פיטר ת'יל את פרויקט הנאורות על התנכרותו לנצרות. לדבריו, במסורת הנוצרית ערך האדם הנברא בצלם א־לוהים ברור לכול, ואינו תלוי כלל ועיקר במנת המשכל או בערך הכלכלי שלו. לעומת זאת, בעולם טכנו־ברברי נטול א־לוהים, המתנהל כולו על פי חישובים, מאזנים כלכליים ונתונים סטטיסטיים, אדם עלול למצוא את עצמו בצד הלא נכון של טבלת האקסל ולהיחשב חסר ערך ומועמד להמתת חסד.
דאגלס מאריי התבדח בהומור שחור על היוזמות החקיקתיות להמתת חסד בבריטניה: "האם הבירוקרטים שלנו באמת מסוגלים להרוג ביעילות את האזרחים? הם יהרגו את האזרחים, אך דווקא את אלו שאינם רוצים למות". כמה דקות מתוך סרטון־מעבר שהוקרן בכנס הוקדשו לתקיפת יובל נח הררי, שעולמו הרוחני העתידני הוגדר "נטול משמעות וכבוד האדם, עיוור וחסר רחמים, מנוהל בידי 'אוברמנטש טרנס־הומניסטי'".
המגינה הנלהבת ביותר על הנצרות הייתה איאן חירסי עלי, מוסלמית לשעבר ואתאיסטית לשעבר, שעוסקת כעת בכתיבת ספר על המרתה הטרייה לנצרות, הממלאת כעת מקום מרכזי בעולמה הרוחני והאינטלקטואלי. בהרצאתה קבעה כי "ללא סיפור מטאפיזי אין תשתית מאחדת לחברה. במערב זהו המוסר היהודי־נוצרי, למעט בישראל, שם המוסר הוא על פי התורה". דבריה תובלו בפסוקים רבים שמהם נלמדים לדבריה יסודות התרבות הפוליטית המערבית, וכללו הפניות מדויקות לתנ"ך ולברית החדשה. לשיא הרוחניקי של האירוע הוביל העיתונאי והסופר אמריקני רוד דרהר, מחבר הספר "האופציה הבנדיקטית", שטען כי אין למערב תקומה ללא חזרה לגרעין המיסטי של הדת, לקשר אישי ובלתי אמצעי עם האל.
לטוב ולרע, מוטיבים שמרניים הזוכים לעיסוק חדשותי רחב, כגון האיום האלים הנשקף מן האסלאם הקיצוני לעולם המערבי, או סוגיית הטרנסג'נדרים וניתוחים לשינויי מין, זכו לאזכור מועט מאוד על במות הכנס. לטוב, משום שהבחירה לא להתמקד בתוכן היסטרי או ביזארי העניקה לכנס ארשת מיושבת ומחושבת. לרע, משום שגם כאשר העיתונאית בארי וייס ראיינה את יו"ר המפלגה השמרנית הבריטית, קמי בדנוק על הנושאים הבוערים בממלכה, הקפידה בדנוק, שמוצאה ניגרי, שלא לדבר בגנות דת האסלאם והמוסלמים בממלכה, גם כשגינתה את יוזמות החקיקה הדרקוניות של ראש הממשלה הבריטי קיר סטרמר למניעת "אסלאמופוביה". היא אף לא הזכירה את המילה "פקיסטנים" כאשר עסקה בסוגיית ההגירה ובכנופיות האונס הפקיסטניות. אף שסגנון הדיבור של בדנוק נחשב ישיר ובוטה במונחי הפוליטיקה הבריטית, קשה לראותה צועדת בראש מגיני המערב אם אינה מסוגלת לקרוא לאיומים בשמם. ראש מפלגת "רפורמה לבריטניה" נייג'ל פאראג' קיבל ריאיון קצר בהרבה, ודבריו לא הצטיינו במאום למעט חוש הומור פרוע. ועדיין פאראג' יצא טוב יותר מחבר פרלמנט בריטי אחר באחד המושבים, שאירח בשעתו את גרטה טונברג, וכעת נוכח שהרוח נושבת ימינה.
האירוע היה נוצרי ברוחו; ברובו המוחלט נצרות מהסוג שמביע תמיכה נלהבת בישראל, ורואה במלחמותיה את קו החזית של הציוויליזציה המערבית נגד ציר הברבריות והרשע. בין הדוכנים הופצו פליירים המבשרים על מכירה מוקדמת של ספרו החדש של דאגלס מאריי על ישראל וחמאס, "בין דמוקרטיות לכתות מוות", העתיד לראות אור באפריל. הדובר הישראלי היחיד בכנס היה השר רון דרמר, ששוחח עם ההיסטוריון ניל פרגוסון וזכה לתשואות מהקהל.
עלבונה של תורה
עם זאת, כישראלי וכיהודי דתי, היה משהו חורק בדיבורים על תרבות המערב. השאלה מה בין תרבות המערב שסביבי ובין מסורת ישראל והציוויליזציה הישראלית המגלמת את תקומתה ניקרה במוחי, בזמן שהתזמורת הקלאסית ליוותה את האירוע במוזיקה שאינה בדיוק טבעית בבית כנסת, והולמת יותר את שלל האזכורים לבשורה הנוצרית. שלא תטעו, היחס אליי כישראלי היה כמעט תמיד אוהד מאוד. עם זאת, היהדות זכתה בכנס לכבוד אמיתי אך לעיון מועט, וגם ייצוג מועט זה עבר הטיה כלשהי דרך מנסרה נוצרית. ברור לחלוטין שהחברה הישראלית אינה לוקה ברבות מהמחלות שאובחנו באירופה, אך ההבחנה המדויקת בינינו לבינם נותרה אצלי בלתי פתורה באופן מלא.
הצד השני של מטבע ההשוואה היה ההכרה הברורה והמצערת בכך שאין לשמרנים הישראלים כל יכולת להתחרות בכנסים מסוג זה בטווח הזמן הנראה לעין. לשמרנים הישראלים אין אצולת הון, והם אינם יכולים להעלות לבמה בכנסים המעטים שלהם את פיטר ת'יל ואת צמרת הממשל האמריקני, הבריטי והאוסטרלי גם יחד. מגוון הנושאים שבהם מתמחים שמרנים ישראלים מצומצם בהרבה בהשוואה למומחים שנכחו בכנס. ממשלת ישראל הימנית "על מלא" אינה קורעת לגזרים את הדיפ־סטייט הישראלי לפי תוכנית "ישראל 2025", אלא מתקשה למנות ולפטר פקידים משפטיים בודדים, ומסרבת להעביר רפורמות כלכליות בסיסיות שימנעו ממחירי הבננות בישראל להיות גבוהים יותר מאשר בבריטניה.
וראוי לתבוע גם את עלבונה של תורה. בכנס נכחו ונאמו כמרים, ולא מהסוג הנבער והנלעג, אלא ראשי פקולטות לתיאולוגיה ומחברי ספרים מורכבים או ספרות פופולרית איכותית כמו זו של פיטרסון. כמה רבנים יכולים היו לעלות לבמה ולהטעים לקהל מ"חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"? כמה ממקובלי ירושלים וצפת הם "נביאים לגויים", ובפיהם בשורה חשובה לאדם שהגיע לכנס למצוא משמעות רוחנית? איזה אגף ברבנות הראשית מטפל בעניינים אלה?
כשם שהיה מרענן לשמוע בכנס דעות פוליטיות מפי מקבלי החלטות בכירים, ללא מסך הבערות שפורשים בוגרי גלי צה"ל מעל השיח הפוליטי המקומי, לא פחות מרענן יהיה לשמוע על אותן במות שיח תורני שאין לו חלק ונחלה בדיונים הנבערים בערוצי הקודש ובסכסוכי החצרות והישיבות. תלמידי חכמים אמיתיים שישוחחו קבל עם ועולם על השאלות הגדולות של הקיום האנושי ועל רזי הציוויליזציה הישראלית. לעת עתה, עדיין מאתגר למצוא רבנים ישראלים בעלי נטייה אינטלקטואלית הדוברים אנגלית רהוטה וסבורים שיש ערך רוחני לשיחות עם חכמי אומות העולם ותרבויותיהם.
