במהלך ריאיון הקבלה לבית הספר היוקרתי לקולנוע סם שפיגל, שאל המראיין חיים יבין את שלום הגֶר איך בחור דתי יכול לעשות קולנוע – הרי כתוב "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה". "זה הצחיק אותי", מודה הגר, "ברור שזו שאלה לא רלוונטית". השאלה של יבין מפתיעה אולי פחות כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שהגר ושותפתו המקצועית בשנים האחרונות, סיגלית ליפשיץ, היו הדתיים הראשונים שלמדו בסם שפיגל. מים רבים זרמו מאז בנהר ההוא, ופירות המפגש בין השניים – שני סרטים שביימו יחדיו – עולים החודש לאקרנים.
הגר (44), נולד בירושלים וגר בה עד היום עם אשתו, האמנית רעיה ברוקנטל, ושלושת ילדיהם. הוא למד בחורב, הלך לישיבות הסדר ("ניסיתי את כולן"), ואז הגיע ללימודי הקולנוע בסם שפיגל. לפני כן התקבל ל"מעלה", אבל לטענתו בית הספר היה אז בחיתוליו, ולא ברמה טובה דיו.
ליפשיץ (48), נשואה, נולדה בבאר־שבע כרביעית מבין שמונה ילדים. היא למדה באולפנה בערד, כשבגרה עברה לירושלים ולמדה ראיית חשבון ב"מכללה", מוסד חצי חרדי לבנות ("עד היום אני לא מסוגלת להגיש חשבוניות"). משם עברה ללמוד עיצוב גרפי במכללת אמונה במשך שלוש שנים. בתום לימודיה התחילה לעבוד בעיצוב גרפי ובקופירייטינג, אבל משהו בפנים אמר לה שהיא לא במקום הנכון.
"הרגשתי שזה לא מספיק, שאני מתפספסת", היא מספרת, "במקביל, המשחק תמיד משך אותי. הייתי כותבת את ההצגות באולפנה, ותמיד אהבתי לשחק. אני באה מבית מאוד יצירתי. אני זוכרת שאבא שלי היה עושה לנו 'פנס קסם', וזה כנראה ניטע בי כבר אז. חשבתי ללמוד משחק, והלכתי למבחני כניסה לניסן נתיב אבל לא התקבלתי. כבר במבחנים, הרגשתי שזה קצת יותר מדי חושפני בשבילי. הבנתי שאני בעד הפורמט, אבל אני רוצה להיות מאחורי המצלמה, לא לפניה. פתאום היה לי ברור שקולנוע זה מה שאני צריכה לעשות".
ולמה דווקא שם? השאלה של חיים יבין מוזרה, אבל אולי זו הדרך שלו לומר – אתם לא שייכים לכאן.
ליפשיץ: "למה סם שפיגל? כי למדתי באמונה. כשאת לומדת במוסד שמערבב דת ומדינה את מבינה כמה צריך הפרדה. לי מאוד הפריע שהיו דברים שהיו אסורים שם. למשל, כשראש המכללה עבר והעיר על לבוש, או שעבודות לא נתלו כי הן לא היו לרוח המקום, גם אם הצנזורה הייתה בניגוד לדעת המורים. בשלב מסוים ניסיתי את המערכת ועשיתי משהו ממש בוטה כדי לראות אם יתלו את העבודה או לא יתלו. במעלה אומרים לך 'את התסריט הזה לא תעשה כאן'. הבנתי שאם אני הולכת ללמוד משהו נוסף אני לא רוצה התערבויות חיצוניות".
הגר: "בתרגיל הראשון שעשיתי, הגיבור שלי חבש כיפה באופן טבעי. והמנחה אמר שאם זה דתי צריך להיות דתי מוגדר. כלומר – הבחירה שלי בגיבור חובש כיפה מצריכה הצדקה, זה לא סתם. לעומת זאת, גיבור בלי כיפה זה ה'רגיל'".
כשדוסים לומדים אמנות במוסדות חילוניים, הם בדרך כלל מרגישים שאין להם מספיק רקע. איך אתם הרגשתם עם זה?
הגר: "אני רואה קולנוע מגיל אפס. אני זוכר את אבא שלי לוקח אותי בגיל שש לראות סרטים בקולנוע 'סינמה' בקריית־יובל. הייתי רואה שלושה־ארבעה סרטים ביום. אחר כך, כשהיה לנו וידאו – הייתי רואה הכול, גם דברים שלא מתאימים לגיל שלי, כמו למשל את 'אפוקליפסה עכשיו' בכיתה ז'. אני זוכר שלקחתי את אחותי כשהייתה רק בת שש לראות 'חיזור גורלי'. פשוט רציתי לראות הכול, וזה מה שהיה. הייתי צופה בכל הסרטים שהיו, כולל ואן־דאם, כולל הכול. רק אחר כך התחלתי לברור, ולדעת מה מעניין אותי, מה יפה לי. אז מבחינתי, כשהגעתי ללימודי הקולנוע הרשמיים, המצב היה הפוך. החבר'ה בכיתה שלי בסם שפיגל לא היו חשופים למדיום כמוני, היה לי יתרון, היה לי אוצר מילים. הדבר העיקרי שקיבלתי בסם שפיגל היה הביטחון".
ליפשיץ: "כשנכנסתי לסם שפיגל, היה לי פחות ידע משהיה לשלום. אבל למרות שאני לא יודעת להגיד שמות של במאים ושל שחקנים ולציין שנים ותמורות, אני כן יודעת שכל מה שאני רואה משפיע עליי ובמוקדם או במאוחר יהפוך לרגע קולנועי.
"פעם שאלו אותי בריאיון קבלה לחממת קולנוע מה הרפרנס שלי, ולא ידעתי מה להגיד. התחלתי להתבלבל ולנסות לומר דברים מרשימים, במקום פשוט לומר שהחיים, מה שאני רואה בעיניים שלי, זה הרפרנס שלי. הלימודים נתנו לי כלים. גם אני לא הרגשתי נחיתות. יש משהו בתוכי שהבין את המדיום הזה, אני לא יכולה להסביר את זה. בזכות המשהו הזה אני יכולה לכתוב ולביים".
ויש יתרון להיות דתי במסגרת כזו?
ליפשיץ: "מילאתי המון־המון פונקציות בכיתה: גם דתייה, גם הזאת מבאר־שבע, גם חצי ספרדייה, גם ממשפחה מרובת ילדים. אפשר לומר שעניתי על כל הקריטריונים לקבלת מלגות".
הגר: "באופן טבעי יש פונקציות. משנה א' ועד הסיום נכנסים למערבולת של הפקות. אז אתה תמיד ממלא איזה תפקיד. די בהתחלה קלטו שאני לא עובד בשבת, ובריצת מרתון כזו יש בכך יתרון ענק".
ליפשיץ: "זה שיש דתי בכיתה זה נותן נישה כיפית כזאת. אם יש את האחד שיש לו גראס ואפשר ללכת לעשן אצלו, אז יש את הדתייה שאצלה עושים סעודות שבת".
הגר: "מבחינתי, הייתה כאן הגשמה של חלום. במסגרות החינוך של ילדותי, הקולנוע היה משהו שאסור. אני זוכר שברחתי פעם מסדר ערב לראות את 'הפיתוי האחרון של ישו'. למחרת מוטי אלון, שהיה ראש הישיבה, אסף את כל התלמידים והעביר שיחת מוסר בעקבות מה שעשיתי. אבל המורכבות הזו גרמה לי להרגיש שאני חי. אני זוכר שבישיבת הגוש המשגיח הסביר לי שאנחנו אוכלים ארוחת ערב לא בשביל ליהנות מהאוכל, אלא בשביל שיהיה לנו כוח לסדר־ערב. כשהוא אמר לי את זה, הבנתי שאני לא במקום הנכון. כי אני רוצה ליהנות מהאוכל. זמן מה לאחר מכן הוא היה זה שאמר לי 'אתה מאוד נחמד אבל משהו בי לא מסתדר לי איתך', ואז העיף אותי מהישיבה. במהלך הלימודים ראיתי איזו תשוקה אדירה יש לי לקולנוע, ותהיתי, האם יכולה להיות לי גם תשוקה כזו לתורה? במקרה שלי נראה שלא".
מה לגבי מגבלות ביצירה שלכם מתוקף היותכם דתיים?
ליפשיץ: "בתקופת בית הספר לא התעסקתי בתכנים ובקונפליקטים הקשורים לדת. במחשבה לאחור, אני לא יודעת להגיד למה. אולי לא רציתי להתבלט בגלל שאני דתייה, לא רציתי שזו תהיה הכותרת שלי – הדתייה. גם היום זה לא הדבר שאני רוצה להיות מיוחדת בו או להתבלט בזכותו.
"אני דתייה, אבל זה ענייני הפרטי. אני מחפשת סיפורים טובים שיעניינו אותי ואוכל לספר אותם בדרך שלי. הדת מכתיבה לי גבולות, של צניעות, למשל, וזה מה שאני אוהבת, כי בזכות הגבולות האלו אני יכולה ליצור דבר אחר. לא יהיה אצלי עירום, אבל אני לא אוותר על סצנות חשובות בגלל המגבלה הזו. אני לא מדברת על טשטוש איברים, אני מדברת על דרכי ביטוי אחרות. זה הכי מרגש אותי. אני אוהבת ליצור מתוך מגבלות. תנו לי מגבלות ואני פורחת".
אנחנו חברותא
מאז סיום הלימודים, ולפני שחבְרה מקצועית להגר, ביימה ליפשיץ את הסרטים "קרב תרנגולים", "תחושות בטן" ו"ירושלים של ברזל". הגר הוציא את "סולדאט", "חסד של אמת", "מלא רחמים", "תכריכים" ו"יונה המינקת", שעוסק בגבר שמצליח באורח פלא להיניק את תינוקו לאחר שאשתו נפטרה. "אף פעם לא הרגשתי שאני פרובוקטיבי בכוונה", טוען הגר, "תמיד ניסיתי למצוא את הדרך המעניינת לספר את הסיפור באופן קולנועי שיהיה מרתק".
ועכשיו שני הסרטים שלכם יחד עוסקים בחרדים. למה?
הגר: "אני לא לגמרי זר לעולם החרדי. אני נצר לשושלת ויז'ניץ ולמדתי שנתיים בחיידר. אבל לא הייתי לגמרי חלק מהחברה. אני זוכר, למשל, איך היו מגלחים לכולם את הראש ומשאירים להם פאות, וההורים שלי לא רצו שיעשו לי את זה. זה כבר יצר פער. אני זוכר את אבא שלי בא לאסוף אותי מהחיידר כשהוא לבוש ג'ינס מכף רגל ועד ראש. אחרי שנתיים הפסקתי ללכת, אבל עדיין יש קצת קשר עם הצד הזה של המשפחה, ואנחנו עדיין נפגשים בשמחות ובהלוויות. ככה אני מכיר את הקהילה הזו".
ליפשיץ: "גם לי יש צד קצת חרדי: אבא שלי היה ניצול שואה ממונקאץ', לבית הכנסת החסידי שהתפללנו בו בשכונה ד' בבאר־שבע קראו 'קדושי אושוויץ' והרבי היה חסיד ויז'ניץ שהלך עם שטריימל. הרגשתי בילדות שלי שאני בעיירה חסידית בתוך שכונה ד' בבאר־שבע. אבא שלי היה מדבר עם החברים שלו ביידיש. בכיתה ד' אפילו ניסיתי לכתוב מחזה ביידיש".
הגר: "זה לא הסרט הראשון שאני עושה על חרדים. עשיתי סרט דוקומנטרי על חסיד בעלז בן 19 שנחשב לאלטער בוחער, כלומר בחור זקן שלא התחתן. צילמתי אותו במשך שנה. אני אוהב לעסוק בחברה החרדית כי זה קרוב אליי אבל לא לגמרי אני. יש מרחק, יש הזרה, ואפשר להסתכל קצת מחדש, אפשר לבקר".
ליפשיץ: "אולי אנחנו עושים את זה כי חרדים לא לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. הסרוגים כן, הם חלוצים, יש להם הרבה עבודה".
השניים הכירו בזמן הלימודים והפכו לחברים טובים. בהמשך, היה הגר נער מים בסרט שביימה ליפשיץ ומאוחר יותר עבדו במשך שנה שלמה, כל יום, מעשר עד חמש על תסריט שכתב הגר. "בעצם היינו חברותא", מחייך הגר.
ועכשיו אתם מביימים סרטים יחד. איך זה עובד?
הגר: "לביים יחד זה הרבה יותר קשה מלכתוב יחד. כשכותבים, אנחנו לא יודעים שכל אחד מדמיין את זה אחרת, אבל כשמביימים זה כבר קונקרטי, ומהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים להחליט את הכול מראש. היינו צריכים להבין שזה סרט של שנינו, ושזה יקבל אופי כזה. זה די נדיר שמביימים יחד, זה הביא אותנו למקומות די קיצוניים בהתחלה".
רוקדים ובוכים
הסרטים שבזכותם התכנסנו הם "סלסול" ו"רעבצען". הראשון, שהוצג בשבוע שעבר בפסטיבל חיפה, מבוסס על סיפור אמיתי ומספר על בחור טוב לב (תומר קאפון), חרדי נשוי ואב לילדים, המסיע ילדים לחדר. יום אחד הוא שוכח את אחד הילדים ברכב הלוהט. הסרט מסתיים בריקוד קורע לב שלו עם סבו של הילד במהלך השבעה.
הצלחתם ליצור הזדהות מוחלטת עם הגיבור, שזה בדיוק הפוך מהביקורת שאנו מרגישים כשאנחנו שומעים דיווח בחדשות על מקרי הזוועה האלה. זה מטלטל ברמות עמוקות מאוד.
ליפשיץ: "זה מה שרצינו. רצינו שהצופה ירגיש בדיוק כמו הגיבור וישאל את השאלות שהוא שואל את עצמו בדיעבד. כי אם לא שמת לב בסרט – גם אולי לא תשים לב במציאות. כי זה באמת יכול לקרות לכל אחד. ראיתי כתבת חדשות על ילד שנשכח באוטו ושהסבא שלו רקד עם מי ששכח אותו, וסיפרתי לשלום על זה. מאוד סִקרן אותנו לנסות לכתוב תסריט שבו הריקוד בסוף יהיה הגיוני. תמיד בסיפורים האלה אתה נשאר שמוט לסת, כי באמת, איך אפשר להמשיך לחיות אחרי דבר כזה".
באמת, איך אפשר לרקוד?
הגר: "בסופו של דבר אנחנו כולנו רקמה אחת, יש איזו ערבות הדדית. החיבוק הזה מחזיר את הנהג לקהילה, הוא נותן לנהג אישור כלפי חוץ שסלחו לו. כמובן שכלפי פנים הוא לעולם לא יצא מזה. זה כמו עיר מקלט, שאתה בורח בה מעצמך אל מי שאמור לדרוש את הנקמה. אבל החיבוק הזה הוא לא רק טוב, יש בו גם קצת חנק, קצת חיבוק דוב. כי אחרי שמישהו סלח לך על דבר כזה – אתה מחויב אליו כל החיים".
ואיך זה לעבוד עם אחד השחקנים הכי מקסימים בארץ?
ליפשיץ: "תומר היה באמת אחלה. הוא לקח סיכון בשבילנו כי היה לו איזה תפקיד גדול בחו"ל שהוא חתם חוזה לגביו ובו צוין שהוא מתחייב לאורך שיער מסוים. בכל זאת, הוא הסתפר בשבילנו והשאיר פאות, וקיווה שהשיער יגדל עד לנסיעה. נדמה לי שהיה לו חשוב לצאת קצת מהתבנית שנוצרה לו, של בוגר סיירת חתיך, ולעשות גם דברים אחרים. היה ממש כיף לעבוד איתו. אני רוצה לציין גם את המפיק, איתי יקיר, שהצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא זה שראוי לכתבה, לא אנחנו".
הגר: "שלחנו את הסרט גם לפסטיבל ירושלים, המקום שהגיוני שיופיע בו. זה סרט שמצולם בירושלים ושהיוצרים שלו ירושלמים. אני רוצה להגיד משהו בלי להישמע בכיין: הוא לא התקבל לפסטיבל כי הרכב חברי הוועדה לא היה מאוזן. כשאני ישבתי בוועדות האלה הייתי הדתי היחיד. אין ייצוג הולם. העובדה שהוא לא התקבל ממש העליבה אותי".
הסרט השני, "רעבצען", הוא סיפור על אדמו"ר שנמצא בקומה. לאורך כל הסרט שומעים את הקול שלו, ורואים מה מתרחש בחדר שבו הוא שוכב בבית החולים. הוא מספר שיום אחד הוא הסתכל על אשתו (גילה אלמגור) ופתאום הרגיש, לראשונה, שהוא אוהב אותה, אבל ברגע שהוא רצה להגיד לה את זה – הוא חטף שבץ. לאורך הסרט החסידים מנסים להעיר אותו, והוא רק רוצה להגיד לאשתו שהוא אוהב אותה. בסוף הסרט היא נשכבת לידו ונוגעת בו, ואז הוא מתעורר. הסרט כולו (במסגרת פרויקט
"Voice Over"), הוקרן בתחילת ספטמבר בסינמטק תל־אביב, ויֵצא להקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ.
"זה סיפור אהבה", מסביר הגר, "שרק בגלל התרדמת בני הזוג זוכים לראשונה לגלות אותה. עד לאותו רגע זאת הייתה זוגיות פונקציונלית, חתונה בשידוך. אם את מחפשת מוסר השכל, אז – לא צריך לחכות לתרדמת כדי לומר 'אני אוהב אותך'".
ליפשיץ: "כשגילה אלמגור קיבלה את התסריט, שבו היא לא פוצה פה, היא שאלה 'למה את צריכה אותי?' אמרתי לה שזה האתגר, להיות הכי נוכחת, ולהיות מסוגלת להעביר דווקא דרך מה שאת לא אומרת את החוסר של הרבנית. זוהי מישהי שמעולם לא אמרו לה שאוהבים אותה. זה לא קורה רק בחברה החרדית: יש הרבה נשים שלא שמעו או לא הרגישו את המילים האלה ואת המשמעות שלהן".
ומאיפה הרעיון לסרט הזה?
ליפשיץ: "רנן שור (מנהל סם שפיגל, ק"א) ביקש לעשות מחווה לסרט 'לאט יותר' של אברהם הפנר. פניתי לשלום וביקשתי שנעשה משהו ביחד. אבא שלי היה מאושפז בבית החולים, מורדם ומונשם באותה תקופה, והיינו לידו במשמרות כל הזמן. הצוות הרפואי אמר לנו שאולי הוא שומע, אז כדאי לדבר איתו. התערבנו על אלף שקל מי יצליח להעיר אותו. בסוף זה היה במשמרת של הפיליפיני, שקנה בכסף הזה פלאפון. אבא שלי יצא מזה.
"במקביל, הרב עובדיה יוסף היה על ערש דווי וכל הקהל שלו היה בבית החולים, כמו שקורה עם כל אדמו"ר. באיזה דיווח בחדשות שמעתי שהבת שלו נכנסה אליו, וזה הדהים אותי. מה זאת אומרת 'הבת שלו נכנסה אליו'?! היא אמורה להיות חלק מהסיפור ולא יוצאת דופן. מזה בא הסיפור. רציתי לכתוב על אבא שלי אבל להרחיק קצת. להפוך את הסיפור ולהתמקד בפרדוקס של האישה או של הבת שלא באמת נוכחות שם.
"כשאבא שלי היה בבית חולים היה מאוד קשה לאמא שלי להגיע לשם, היא לא רצתה ללכת לבית החולים ולראות אותו במצבו. היא הייתה מתקשרת בכל בוקר למי שהיה במשמרת באותו זמן ומבקשת שישימו את הטלפון ליד האוזן של אבא. רק אחרי ה'שיחה' הזאת היא הייתה יכולה להתחיל את היום מבחינתה. ההתקדמות שלו הייתה בשיחות האלה, כל פעם שהוא הצליח להגיד משהו זאת הייתה שמחה גדולה".
הגר: "ההשראה לסרט היא כאמור מאברהם הפנר. למדתי אצלו באוניברסיטה, הכרתי אותו אישית. הפנר היה במאי וסופר מוערך, הוא שיחק את אחת הדמויות ב'לול', וסרטו הקצר 'לאט יותר' זכה ב־1972 בפסטיבל ונציה. בתו הייתה מעורבת בפרויקט שלנו ואמרה לנו שבכל פעם שהיא רואה את הסרט היא מייבבת כי היא נזכרת בסוף חייו של אביה".
אז אם נסכם את הסרטים שלכם, אנחנו מדברים על מוות, אהבה ומגע מחיֵה?
ליפשיץ: "בגדול, כן. סליחה שזה נשמע כמו קלישאה, אבל דרך המוות אפשר להגיע לאנשים, לגעת בהם. המוות מעצים את הסיפור האנושי. בגלל כמה מקרי מוות שהיו בסביבה שלי אני יכולה לגעת בנושא ביד בוטחת. בתקופה שאבא שלי היה מאושפז, המוניטור שמופיע ב'רעבצען' היה החבר הכי טוב שלי".
הגר: "אני במודעות תמידית שאני הולך למות. אמא שלי ניהלה בית אבות והמוות היה מאוד נוכח. אני מתרגש מזה. זה מפחיד אותי, אבל זה נגיש".
נראה שהחיבור עם סיגלית קצת מיתן אותך והנושאים שאתה עוסק בהם פחות פרובוקטיביים.
הגר: "אני לא חושב שאני פחות פרובוקטיבי, אבל הסרטים האחרונים שלי עם סיגי הם סרטים של שנינו. לא סרט של שלום לבד ולא סרט של סיגי לבד, אלא סרטים שהם יצירה משותפת וכתוצאה מכך נוצר סרט שהוא אחר מבחינת השפה, הליהוק, המוזיקה. זו יצירה בשניים".
ומה הלאה?
ליפשיץ: "אנחנו כותבים יחד עם שוקי בן־נעים סדרה לתאגיד השידור בשם 'שישו ושמחו', על מקהלת הרבנות הצבאית. נתחיל צילומים בשנה הבאה. התסריט מבוסס על דמויות מיתולוגיות ממקהלת הרבנות, ועל ההווי בבסיס שדומה מאוד לסוג של שטעטל".
במקביל, כתב הגר תסריט לפיצ'ר והציע לליפשיץ להצטרף אליו. הסרט מגולל את סיפורו של גבר אתיופי שרצח את אשתו, משתחרר מהכלא ויוצא לחפש את הבן שלו. ליפשיץ: "התסריט התקבל לחממת התסריטים של סם שפיגל, ועכשיו מחכים שקרן נחמדה כלשהי תשקיע בו. בארץ זה לוקח שנים".
כלומר, העבודה המשותפת לא פוסקת.
הגר: "תראי, החוויה של לעבוד עם סיגי זה לעבוד עם מישהי מבריקה שלא עושה לי הנחות, שמתעקשת להוציא ממני את המיטב. היא חופרת וחופרת וחופרת וזה לא קל, אבל זה יוצא טוב".
ליפשיץ: "זה שטויות מה שהוא אומר. שלום הוא הצלה בשבילי. הוא גורם לי לכתוב. הוא פחות ביקורתי ממני, וממנו למדתי שפשוט צריך לכתוב ואז על זה אפשר לכתוב עוד טיוטה ועוד אחת, עד שזה נעשה צלול. זה דבר שאני אומרת תמיד לתלמידים שלי, אבל לא מימשתי עד השנים האחרונות, עד שהוא התחיל לשבת לי על הראש. שלום מגיע אליי כל יום כמעט, אנחנו קובעים בתשע, הוא מגיע בעשר. רוב הזמן אנחנו רואים כל מיני דברים באינטרנט, ש'מרחיבים' לנו את הדעת, למשל, היינו מכורים לתוכנית סטייל של מישהי שגרה באפרת ומדגימה איך ליצור שולחן שבת חגיגי ויפה מכל מיני חומרים. אני חושבת שאנחנו צריכים את הקלילות מסביב כדי לבוא לכתיבה ממקום נינוח, לא מלחיץ.
"אני מאוד תובענית ופרפקציוניסטית וקשה לחיות עם התובענות הזו לבד. הוא ריכך אותי. למשל, כשכתבנו את התסריט ל'סלסול' והיינו צריכים לשלוח אותו לתחרות קיבלתי רגליים קרות ואמרתי לו שלא שולחים. הוא אמר שכן, שכתבנו את זה ושזה טוב והוא שולח".
הגר: "אם היו נותנים לה – היא הייתה פותחת עכשיו את שני הסרטים ומתקנת. ככה היא".
ליפשיץ: "אני חושבת שהחיבור בינינו מתאפשר כי אנחנו מאוד שונים בגישה שלנו. שלום מגיע אל הדבר ממקום מאוד רגשי, בא לו על דברים. גם לי בא על כל מיני דברים אבל אני לא נותנת לעצמי, ולא לשלום. אני שואלת שאלות, ומהפלפול הזה הדברים שנראו קפריזיים, הופכים למהלכים מנומקים. וכשזה קורה, זה תענוג צרוף".
