יום למחרת שמחת תורה תשפ"ד, ב־8 באוקטובר, הייתה אמורה ד"ר אילה שקלאר להציג בפני חבריה ללימודים במכללת ספיר את הסרט התיעודי "זמניים", העוסק בקהילה שלה במושב שובה. את הסרט, שביימה במשך כשנה, היא התבקשה להכין כמטלה בקורס יומנים תיעודיים במסגרת תואר שני לקולנוע חזותי. הסרט של שקלאר ליווה את החיים במושב שובה בעוטף עזה, כשברקע שתי סוגיות שהעסיקו את חברי הקהילה בשנים האחרונות. הסוגיה הראשונה היא סבבי הלחימה בעזה, שנכרכו לעיתים גם בהתפנות מהבית למשך מספר ימים ויצרו תחושת זמניות, והסוגייה השנייה היא מחסור במגרשים לבנייה במושב, שהוביל לעזיבה של חלק מהמשפחות.
מכיוון שהסרט היה מוכן כבר בחג הסוכות, הזמינה שקלאר את חבריה לקהילה לצפות בו בהקרנת טרום־בכורה אצלה בסוכה, ביום רביעי של חול המועד. "החברים ראו את הסרט", מספרת שקלאר, "אמרו שהוא נחמד מאוד, אבל חלקם טענו שהחיים בעוטף הם כבר לא כל־כך סיפור של זמניות, משום שבסבבי הלחימה האחרונים כל המדינה חטפה טילים ולא רק יישובי העוטף. בעקבות התגובות התחלתי להסתובב עם השאלה האם באמת אנחנו זמניים או לא, והאם עדיין יש 'סיפור' בחיים בעוטף. ואז הגיע בוקר שמחת תורה, והדבר הראשון שאמרתי לבן־ציון, בן זוגי, הוא שכן, אנחנו זמניים. גם החברים מהקהילה כתבו לי באותו בוקר: אנחנו זמניים, לא הבנו עד כמה".
תושבי שובה היו חלק מחזית המלחמה בעוטף בבוקר 7 באוקטובר. הם התעוררו מקולות הטילים והיירוטים הרבים, ומיהרו להיכנס לממ"ד. קולות הירי מכיוון צומת סעד הבהירו להם שיש סכנה גם לחדירת מחבלים. כיתת הכוננות נערכה, אך בסופו של דבר מחבלי חמאס לא חדרו למושב בזכות מסוק יסעור שהנחית עשרות חיילי צנחנים בסמוך לכפר־מימון, ואלה בלמו את המחבלים שהיו בדרכם גם לעבר שובה. בשעות אחר הצהריים הוקם בית חולים שדה בכניסה לשובה על ידי פרמדיק צבאי, ומי שתפעלו אותו היו רופאים ואחיות מהמושב. תושבים אחרים הביאו למקום ציוד ואוכל לפצועים ולחיילים, ומאז ועד היום פועלת שם "פינה חמה". ימים ספורים לאחר מכן, כשתושבי שובה החלו להתפנות מיישובם, שקלאר החלה להחזיק במצלמה ולתעד. במשך כמה חודשים היא תיעדה את חיי הקהילה שלה במתחם שאליו פונו, בקיבוץ אלמוג בצפון ים המלח, ולאחר מכן תיעדה את העשייה החברתית בקהילה לאחר חזרתם למושב.
מתקופת התיעוד נולדה סדרת סרטונים קצרים, שבתקופה האחרונה היא חיברה אותם להרצאה תחת הכותרת "זמניים 2". "באחד הסרטונים, שנקרא 'אדמה רועדת', אני מביאה חוויות מחדר הכביסה. בחודשים שבהם היינו באלמוג בחרתי להתמקם שם עם המצלמה, ולצלם את חברי הקהילה בזמן שהם מגיעים לשם עם בגדיהם. חדר הכביסה הפך להיות מעין תא וידויים, שאנשים פתחו בו את הלב. הסיבובים של מכונות הכביסה התחברו לי גם למעגלי השיח הרבים שקיימנו באותם ימים בעניין החזרה למושב. הרגשתי בדיונים הללו מערבולת בלתי נגמרת של דיבורים, שחידדה את ההשוואה בין מכונות הכביסה לדיונים".
סרטון אחר של שקלאר, "מרקים ולב", מתעד יוזמה יפה שנוצרה בעקבות סיור של חברי הקהילה בקיבוץ ניר־עוז. אחד מחברי הקהילה הוא איתי דקל־חן, אחיו של שגיא דקל־חן ששוחרר לאחרונה משבי חמאס. איתי הביא את קהילת שובה לסיור בניר־עוז, הקיבוץ שבו הוא ואחיו גדלו, ובעקבותיו נולדה יוזמה של קבוצת נשים משובה וסעד להביא מדי שבוע מרק חם לחברי קהילת ניר־עוז במשכנם הזמני בכרמי־גת. "נזכרנו עד כמה אנחנו התרגשנו לקבל מרקים מתושבי מצפה־יריחו כשהיינו בקיבוץ אלמוג", אומרת שקלאר. "זה לא רק המרק, אלא ההתייחסות והחום. הנסיעות עם המרק לחברי ניר־עוז יצרו הזדמנות למפגש ולחיבור מרגש". סרטון נוסף שלה, "מעפר קומי", מתעד יוזמה אחרת של חברת קהילת שובה: מעגל ניגון ותפילה של נשים מכל יישובי הנגב המערבי, שמתקיים מדי יום שישי באתר מסיבת הנובה.
ארכיון ווטסאפ
המלחמה השפיעה רבות על סדר יומה של ד"ר אילה שקלאר. בשנה האחרונה, לצד תפקידיה בהכשרת מורים להיסטוריה במכללה האקדמית חמדת, ובהוראת היסטוריה באולפנת אבן־שמואל, היא עובדת גם כמנהלת תוכן במיזם "זיכרון 710", הפועל להנצחת אירועי שבעה באוקטובר באמצעות איסוף ראיות דיגיטליות מתושבי העוטף שהיו בבתיהם בשעות הקריטיות של אירועי הטבח. מטרת המיזם היא להציג באופן אותנטי את ההתמודדות, את זיכרון הנרצחים, ואת סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית. מקים המיזם הוא יניב הגי, חבר קיבוץ בארי, שניצל מהמתקפה בעור שיניו.
השניים הכירו בתוכנית של מכון מנדל בבאר־שבע. "כשנפגשנו במלונות ים המלח בתחילת המלחמה, הוא שאל אותי מתי הקימו את 'יד ושם'. אמרתי לו שיד ושם הוקם כבר תוך כדי השואה, ואז הוא סיפר לי על הרעיון שלו ושאב אותי לעשייה. אנחנו שואבים מהניידים של תושבי העוטף את המידע מהיומיים הראשונים באופן טכנולוגי. יש לנו מאגר מתוחכם שממפה את מה שנאסף, ואני אחראית על מתנדבים שקוראים את החומר, ממיינים אותו ומייצרים ממנו תכנים. כל מי ששיתף אותנו במידע מקבל תקציר של מה שתרם, כדי שאנשים ירגישו שהיה להם חלק פעיל באירוע. זה הארכיון הראשון בעולם שעושה שימוש בחומרי ווטסאפ. העבודה שם מרתקת לא רק בגלל התכנים אלא גם בגלל מגוון האנשים שעוסקים במלאכה, שכולם מיישובי העוטף".
את החיבור בין מחקר היסטורי לתיעוד קולנועי החלה שקלאר לפני חמש שנים, מיד לאחר שסיימה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן־גוריון. "תמיד האמנתי בחיבור בין קולנוע והיסטוריה ותמיד אהבתי את המדיום החזותי התיעודי, וזה מה שרציתי לעשות", היא אומרת. את התזה שלה כתבה על פרשת ניסיון ההתנקשות במנהיג המזרחי, דוד צבי פנקס, בעקבות עימות בענייני דת ומדינה. לאחר הגשת העבודה היא ביקשה להפוך את המחקר שלה לסרט, ומכיוון שלא למדה את התחום נעזרה בבמאי יאיר אלעזר, ויחד הם יצרו את הסרט "הפנקס פתוח". "דרך העשייה של הסרט הבנתי שאני רוצה ללמוד קולנוע כדי ליצור סרטים בעצמי, וכך הגעתי ללימודי תואר שני בקולנוע תיעודי. כשאתה עוסק במחקר היסטורי אתה מבין שכשקורים דברים אתה צריך להיות בעמדת המתעד. זה היה מאוד חזק עבורי לעבור מעמדה של קוראת תיעודים ליוצרת תיעודים.
"כשפרצה המלחמה לקח לי שבוע להחזיק מצלמה. במקום להיות בתוך החוויה בזמן הפינוי שלנו מהיישוב, הייתי בתפקיד. מצד אחד התיעוד שמר עלי, ומצד שני גם הרגשתי שאין לי דרך להתנתק ממנו. כל הזמן חשבתי איך יראו בעתיד את מה שקורה לנו עכשיו. כבר ב־8 באוקטובר פתחתי תיקייה במחשב והכנסתי אליה תמונות לתיעוד. גם בקהילה וגם במשפחה שלי אני בתפקיד המתעדת, וזה מייצר פעמים רבות דילמות ומתחים מתי לצלם. קשה לצלם באמצע דיון סוער של הקהילה, כשיש מי שמבקשים ממך לכבות את המצלמה, אבל כבר היום הרבה אומרים לי 'טוב שהתעקשת, זה יצא הקטע הכי טוב בסרט'".
הראשונים שדיברו על שואה
בימים אלה יוצא לאור ספרה הראשון של שקלאר, "ולוּ רַק הֵד" (בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן). הספר עוסק בסיפורה הלא מוכר של מחלקת החרדים בקרן הקיימת לישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, שבו עסקה עבודת הדוקטורט של שקלאר. החזון הגדול של מקימי "המחלקה לתעמולה בקרב חרדים" כשמה הרשמי, שנתמכה על ידי קרן היסוד וקק"ל, היה להעלות וליישב מיליוני יהודים חרדים על אדמות קק"ל בארץ. שני האישים המובילים שהקימו את מחלקת החרדים ועמדו בראשה במשך שנים היו הרב ישעיהו שפירא, ממייסדי הפועל המזרחי, המוכר גם כ"אדמו"ר החלוץ"; והסופר יהושע רדלר־פלדמן, שנודע בכינויו ר' בנימין. בקק"ל ראו במחלקה ובפעילותה אמצעי לגיוס כספים מהציבור החרדי, אבל לצמד המייסדים היו מטרות גדולות יותר. מלבד העלאת החרדים לארץ הם ביקשו גם לאחד את פלגי הציבור החרדי והדתי, לחבר את הציבור החרדי לתנועה הציונית וכך גם להשפיע על עיצובה.
חלק מרכזי בפעילות המחלקה היה הוצאה לאור של ירחון בשם "ההד", שהיה פורץ דרך בשדה העיתונות הדתית במאה ה־20. "ההד" פנה לכל פלגי החברה החרדית, נמנע מזיהוי מפלגתי, ועודד היכרות של הציבור החרדי עם העשייה הציונית. בסופו של דבר המחלקה החרדית לא השיגה את מטרותיה; היא לא הצליחה לחולל שינוי משמעותי ביחסם של החרדים לציונות, ולא הביאה לעלייה משמעותית שהייתה מצילה רבים מאימי השואה.
שקלאר הגיעה לחקור את סיפור המחלקה החרדית בעקבות המחקר שלה על פנקס. "כשישבתי בארכיון המזרחי כדי לחקור את הסיפור של פנקס, גיליתי שהייתה מחלקת חרדים בקק"ל. חשבתי שזה היה רק גוף מנהלי, אבל עם הזמן גיליתי סיפור דרמטי לא מוכר בכלל. בשורה התחתונה מדובר באחת ההחמצות הכי גדולות בהקשר של החרדים והציונות. הרב ישעיהו שפירא ור' בנימין ראו בחזונם את הכליה של יהדות אירופה החרדית, והבינו את האסון המתקרב עוד לפני הציבור החילוני. כבר בשנת 1931 הם קראו מעל דפי 'ההד' ליהודים באירופה לעלות לישראל, והזהירו אותם במילים הבאות: 'אפשר שהשואה המתאספת עתה ממעל לראשכם לא תתחולל'. הקריאה הזאת הפכה את 'ההד' לבמה העיתונאית הראשונה שהזכירה את המושג 'שואה', שמונה שנים לפני שהיא התחוללה. הם הבינו שהדרך היחידה להציל את היהדות החרדית היא החיבור לקק"ל, כדי שתהיה לחרדים אפשרות להתיישב באופן פיזי על אדמות בארץ, כי הקרנות שהחרדים הקימו לא יכלו לאפשר להם את זה".
את ההזדמנות הגדולה שהוחמצה מסמנת שקלאר גם בהסכם ייחודי שהצליחה מחלקת החרדים לייצר בין המזרחי לקק"ל. בראשית 1935 נחתם הסכם ולפיו כספים שיאספו חברי תנועת "תורה ועבודה" וחברי המזרחי במזרח אירופה עבור קק"ל, יועברו ישירות לרכישת קרקע להתיישבות של התנועות הדתיות בארץ ישראל. "בעקבות ההסכם שנחתם, הרב שפירא ור' בנימין הצליחו להגיע לאנשים של אגודת ישראל ולהחתים 153 רבנים, רבים מהם מאגודת ישראל, על כרוז תמיכה בקק"ל. בסופו של דבר צעירים מאגודת ישראל הגיבו באלימות ובמתקפות כלפי אותם רבנים, והם חזרו בהם מהחתימה. גם הרב יצחק ברויאר, ממייסדי אגודת ישראל, התנגד לשיתוף פעולה עם קק"ל, ובסופו של דבר קרן היישוב של אגו"י לא הספיקה להם. הם לא עלו ולא התיישבו. ב'אגודה' הבינו את הטעות שלהם רק ב־1943, כשפועלי אגודת ישראל הקימו את קיבוץ חפץ חיים על אדמות קק"ל תוך כדי השואה. בסוף הם כן שיתפו פעולה עם קק"ל, אבל בשביל החרדים שנספו באירופה זה כבר היה מאוחר מדי".
אם המטרות של ראשי המחלקה החרדית היו מתגשמות, כל יחסי החרדים עם התנועה הציונית היו משתנים ואולי גם אופי המדינה.
"לר' בנימין הייתה בעיה עם האופן שבו הציונות שוללת את הגולה ואת החרדיות, והפריע לו גם שהיא שוללת את הערביות. בחזון שלו הוא ראה משהו אחר לציונות וגם לחרדים. השורשים שלו היו מאוד מושפעים מחסידות רוז'ין, באופן ספציפי מהאדמו"ר מדרוהוביטש, שהיה בן דודו של הרב שפירא, וגם מהרב קוק. גם ר' בנימין וגם הרב שפירא היו תלמידים של הרב קוק, ולא התביישו להגיד שהם רוצים לשנות את הציונות מבפנים. הם התמודדו גם עם קק"ל שלא הבינה מה הם רוצים, ביקרה אותם ולא סייעה להם כמו שהם רצו, וגם עם הציבור החרדי".
מצד שני, הכישלון הזה היה קצת צפוי. את כותבת בספר שלרב שפירא ולר' בנימין הייתה עמדה מורכבת שלא זכתה לאהדה, שהם לא התאימו כל כך להובלת תנועת המונים, שבקק"ל ובקרן היסוד לא התלהבו מעלייה חרדית המונית, ושגם הזיקה של המחלקה למזרחי פגעה בה.
"את רוב הסיבות לכישלון כתבתי מצורך אקדמי, אבל אני באמת חושבת שהיה לזה סיכוי להצליח. אלה שחתמו על הכרוז שתמך בהסכם עם קק"ל היו רבנים מאוד חרדים ואפילו מזוהים כאנטי־ציונים, וזה היה הישג גדול. כשזה נכשל, אגו"י הוציאו עיתון בשם 'דרכנו', שיצא נגד המחלקה החרדית בצורה חריפה. רוב האנשים שכתבו ב'דרכנו' נגד המחלקה נספו אחר כך בשואה. בנוגע לקק"ל צריך לזכור שהיא כן השקיעה באופן ייעודי במגזרים כמו נוער ונשים, אבל לא אהבה את המגזריות החרדית. הרב ישעיהו שפירא גם יצר חיבורים עם רבני ג'רבה, תוניס, מרוקו ואלג'יר, אבל קק"ל לא הסתכלה לכיוון של יהודי המזרח עד אחרי השואה".
למרות ההחמצה של המטרות הגדולות, למחלקה החרדית בקק"ל היו גם הצלחות. "הם הוציאו את 'לוח הדינים והמנהגים' והצליחו להגיע איתו לעשרות מדינות, הוא קיים עד היום ויוצא על ידי היכל שלמה. 'ההד' היה עיתון יוצא דופן, שכתבו בו גם הרב קוק וש"י עגנון, וגם הוא הגיע למקומות רבים ומגוונים, כולל של מתנגדי הציונות. הם התחילו את המנהג שהפך בהמשך למפגשי 'עונג שבת' שקיים ביאליק בתל־אביב, וגם את התהלוכות בחגים בירושלים מבית הכנסת ישורון לעיר העתיקה. הם עשו קורסים לעיתונאים, ועבדו הרבה על חיבור בין אשכנזים לספרדים ועל עזרה לעולים".
תחושת ההחמצה ממחלקת החרדים בקק"ל מזכירה קצת את ההחמצה היום ביחסי החרדים והצבא. האם אפשר ללמוד משהו מהסיפור של המחלקה החרדית בקק"ל לימינו?
"כשמדברים על תקופת המנדט, המגזריות הייתה פחות חדה. היום אנחנו מאוד מתוחמים. בערב ההשקה לספר, ד"ר אליעזר היון אמר שיש במגזר החרדי הפנמה של הלאומיות, אבל הם לא מבטאים אותה בפועל כי הם מרגישים מאוימים ולחוצים. במחלקה החרדית, ר' בנימין והרב שפירא לחצו על החרדים מתוך דאגה כנה. המדהים הוא שהם אף פעם לא ביקרו את עיתון 'דרכנו' שיצא נגדם, וכשאגו"י קיימו כנס בארץ הם פרגנו לכינוס. מצד אחד הם היו אנשי המזרחי, אבל מצד שני הם גם היו חלק ממשהו יותר רחב, והייתה להם התבוננות עמוקה. היום כולם יותר בתבניות. לצערי אין היום מספיק אנשים שמסוגלים לראות את התמונה הרחבה ולהסתכל בעין טובה על הציבור החרדי ועל מה שחוסם אותו מלשתף פעולה. אם לא יהיו מספיק חרדים שישתכנעו בכוונות הטהורות של אלו שרוצים לגייס אותם מסיבות של הצלה, לא יקרה שינוי וזו שוב תהיה החמצה".
לשבור את המגזריות
אילה שקלאר (44) גדלה בבאר־שבע לזוג הורים רופאים, שלישית מתוך 11 ילדים. לאחר שירות לאומי במדרשה למורשת הציונות במזכרת־בתיה, למדה לתוכנית הוראה במדרשת נשמת ועבדה כרכזת הדרכה בבית הרב קוק. לאחר נישואיה לבן־ציון, מטפל ברפואה סינית, הם התגוררו כמה שנים במעלות, ובשנת 2009 הצטרפו לגרעין חדש של משפחות דתיות שהצטרף למושב הוותיק שובה במסגרת פרויקט הרחבה. "חיפשנו משהו קהילתי מעניין, רוחני ולא קונבנציונלי, שיהיה גם יותר קרוב להורים". יש להם חמישה ילדים, בגילאי 8 עד 17.
איך המלחמה השפיעה על הקהילה שלכם?
"מצד אחד, כגרעין של אינדיווידואליסטים, בעקבות המלחמה התחברנו יותר למרחב של העוטף. נשברו חומות ואנשים נעשו יותר פעילים. אנשים גם הבינו עד כמה חשוב לחזור, ולמעט משפחה אחת, כולם חזרו. מצד שני יש ייאוש בנושא הפשרת המגרשים לבנייה. חשבנו שישתנה משהו בעקבות המלחמה, וזה לא קרה. כשישים משפחות משתייכות לקהילה שלנו בשובה, ומתוכם רק למחצית בערך יש בתי קבע, והשאר נאלצים לשכור בתים או לגור בקרוונים ללא אופק של בנייה. הוועד של המושב לא משחרר מגרשים לבנייה, ומשרדי הממשלה וגם ראש המועצה לא רוצים להילחם עם המושב".
עד כמה מערכת היחסים שלכם עם ותיקי המושב קשורה למציאות הזאת?
"אנחנו אחרי 16 שנים של יצירת חיבורים, וזו לא הסיבה. הרבה שנים חשבנו שהמצב נוצר באשמתנו כי אין לנו קשר מספיק טוב עם הוותיקים, אבל עם הזמן הבנו שלא משנה כמה נתקרב. ברמה האישית יש לנו היום קשרים מאוד טובים עם הוותיקים, והמלחמה הידקה עוד יותר את מערכת היחסים, אבל זה לא שינה את המצב. הנהגת המושב חושבת באופן חמולתי ולא קהילתי, ובסוף אלו אינטרסים כלכליים והמדינה בוחרת שלא להתערב. מקבלי ההחלטות לא מבינים שיש עשרות אנשים שרוצים לגור בעוטף ולא יכולים לבנות כאן. זו תחושה מתסכלת".
לפני כמה שנים התארחתי בשבת אצל הגרעין ששקלאר חברה בו, שחגג אז עשור לעלייתם לקרקע. את הפן הרוחני והחסידי של משפחות הגרעין חווינו כבר בתפילת ליל שבת השמֵחה שקיימה הקהילה, ומאוחר יותר בהתוועדות באחד הבתים שנמשכה לתוך הלילה. גם את הפן הסביבתי־אקולוגי מצאנו בבתיהן של כמה משפחות ובתחום עיסוקם של כמה מחברי הקהילה, אם כי הוא לא הפך למאפיין של הקהילה כולה. במהלך אותה שבת שמענו גם על פרויקט חינוכי שהעסיק אותם – מסלול לימודים ייחודי המאופיין בתפיסה אנתרופוסופית וחסידית ("אנתרופודוסית" כלשונם), שהם ייסדו באחד מבתי הספר של המועצה שבו לומדים ילדיהם.
אתם קהילה עם מרכיב דומיננטי של בעלי תשובה. איך זה משפיע בתקופת המלחמה?
"האמת היא שזה רק דימוי שהיה בשנים הראשונות של הקהילה, היום זה לא נכון. כן נכון שיש אצלנו אנשים עם חשיבה אחרת על חינוך מסוג אחר. בתחילת המלחמה התפנינו כולם לאזור הערבה, והיו משפחות שהתאים להן להישאר כמה חודשים בחאן מואה בלב הערבה, וזה חידד את התנועות השונות בתוך הקהילה. אני לא הייתי מסוגלת. כשהיינו באלמוג, היינו כמה משפחות שאמרנו שבלי עשייה אנחנו נשתגע. כמו בהרבה קהילות, המלחמה בחנה את היחסים הפנימיים אצלנו, אבל בסך הכול אני חושבת שהתגבשנו יותר בעקבות התקופה. ההתבוננות שלי כמתעדת מבחוץ על הקהילה עוזרת לי ברגעים שאני מרגישה פחות הזדהות".
שקלאר מוצאת מכנה משותף בין עיסוקיה כהיסטוריונית ומתעדת ובין הסיפור של המחלקה החרדית בקק"ל. "קודם כול, זה להבין כבר כשאתה בתוך האירוע שאתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול. הרב שפירא אמר לחרדים כל הזמן: אתם חלק ממשהו הרבה יותר גדול שתהיה לו משמעות בעתיד. בנוסף, בעבודה שלי, בעיקר בעמותת 'זיכרון 710', אני מנסה לשבור קצת את המקום המגזרי ואת הזווית האישית, ולנסות לקבל עוד זוויות על המציאות. ראיתי את זה גם אצל הרב שפירא ור' בנימין שהיה להם חיבור גם לחילונים וגם לחרדים, ולא ממקום מאולץ".
