בין השבילים העטופים בירוק שופע של קיבוץ כברי, מתרחשת כעת פגישה מאוחרת: יחיאל שמי ואורי ריזמן, מהאמנים הבולטים והמשפיעים של האמנות הישראלית, שבים להיפגש אחרי מותם, דרך עבודותיהם המוצגות בתערוכה חדשה וגדולה. אל היצירות עצמן מצטרפים סרטונים תיעודיים, יצירות עכשוויות שנוצרו כמחווה לשני האמנים, ואפילו ספר ילדים המוקדש לכל אחד מהם.
"התוכנית הייתה לציין מאה שנה להולדתם", אומרת תמר הורביץ־ליבנה, מנהלת גלריה כברי ואחת מאוצרות התערוכה. "יחיאל שמי נולד ב־1922, ואורי ריזמן ב־1924. תכננו לחגוג להם בדיוק באמצע, ב־2023". התערוכה יועדה להיפתח בנובמבר שעבר, אך נדחתה בשל המלחמה. בשבוע שעבר התקיימה פתיחה חגיגית שמסמנת גם את חזרת הגלריה לפעילות סדירה. קיבוץ כברי, הממוקם 7 קילומטרים מגבול לבנון, אמנם לא פונה רשמית, אך עם פרוץ המלחמה תושביו התפנו עצמאית, מלבד אוכלוסייה מבוגרת שבחרה להישאר. בזמן המערכה בצפון הפך הקיבוץ לבסיס צבאי; טנקים עמדו בכניסה ליישוב, והגלריה שימשה למגורי חיילים.
"זו זכות והתרגשות גדולה לחזור לפעילות כאן", אומרת הורביץ־ליבנה, שבמשך שמונה חודשים התגוררה עם משפחתה במכון וינגייט, יחד עם מפונים רבים מהצפון והדרום. "היינו שם ארבע נפשות בחדר קטן", היא מספרת. הם חזרו לכברי ביולי 2024, לאחר סיום שנת הלימודים של הילדים. "חזרנו לכברי בתקופה הכי קשה של מטחים ולחימה. לא פשוט להיות אורח לתקופה ממושכת".
גלריה כברי, הגלריה הראשונה בתנועה הקיבוצית, הוקמה על ידי יחיאל שמי ב־1977. בשנת 2012 היא הפכה ל"גלריה השיתופית", ופועלים בה אמנים יהודים, מוסלמים ודרוזים, כולם מצפון הארץ. האמנים יוצרים פרויקטים משותפים במגוון תצורות של אמנות פלסטית, ומציגים במקומות שונים בארץ. גם בתקופת המלחמה והפינוי, הורביץ־ליבנה לא ויתרה על הפעילות המשותפת. "דווקא בגלל המצב, החשדנות והקושי", כדבריה.
איך העבודה המשותפת נראתה אחרי 7 באוקטובר?
"הרמתי טלפון לאמנים הערבים בגלריה ואמרתי להם שאנחנו מכירים, יש בינינו חברות ואמון, ואנחנו ממשיכים לעבוד יחד ולהציג תערוכות. כולנו תושבי הגליל, יש עבודה משותפת, תמיכה הדדית ודיבור פתוח על הכול. זה לא תמיד קל, בטח כיום, אבל אנחנו מחויבים לאמנות, לכבוד הדדי ולהקשבה לנרטיבים שונים. גם הם היו מזועזעים מהברוטליות של 7 באוקטובר, אבל רבים מהם הרגישו שגם האמון בהם נפגע. חלקם תיארו למשל דרישה להצהיר במקומות העבודה שלהם הצהרות נאמנות לישראל. אבל יש מספיק אנשים שמכירים בערך של האמנות המשותפת למרות כל המתיחויות".
תמונה משתנה
בתשובה לשאלתי על קונפליקטים שהתעוררו בעקבות המתיחות של המלחמה, מספרת הורביץ־ליבנה על יצירתו של אשרף פואחרי, "חמור על הגג", המתכתבת עם "הבית של הגבעה" של ריזמן. היצירה, המוצגת כהדפס הולוגרמה, מציגה לסירוגין את הגבעה האייקונית של ריזמן ואת הכפר שבו נולד אביו של אשרף. השינוי בנוף מתרחש בהתאם לתנועת הצופה.
"זו עבודה שמדגישה את המורכבות של אזור הגליל", אומרת הורביץ־ליבנה. "יש אנשים, גם בכברי, שמתקשים עם זה. ריבוי הדעות והגישות קיים גם בקיבוץ. יש בכברי בית כנסת שפועל בשבת, וגם חופש למי שזה לא שייך אליו. אנשים מהצד הימני יותר בקיבוץ מעלים שאלות כמו 'למה לדבר על הנכבה', 'למה את מציגה את זה עכשיו, כשהחיילים שלנו נלחמים בעזה'. אני יכולה להבין את זה, גם האחיינים שלי נלחמים שם. אבל המטרה שלי היא לא להקניט אלא לתת במה לריבוי קולות. אמנים ערבים מתעסקים בזהות שלהם, כמו אשרף שמדבר על הכפר של אבא שלו, ולקהל הישראלי לא תמיד קל לראות את זה. אני מסוגלת להכיל את העובדה שזיכרון של מישהו אחד הוא טראומה של מישהו אחר".
האם מתוך אמונה בריבוי קולות, הגלריה תיתן מקום גם לאמנות שמגיעה מהצד הימני של המפה? למשל עבודות שעוסקות בנושאים כמו הר הבית או ארץ ישראל השלמה?
"לפני הכול, אמנות צריכה להיות טובה. גם בקרב היהודים בתוך הגלריה אין תמיד הסכמה מלאה, ולעיתים מתקיימים ויכוחים בנוגע לדעות שונות. לדוגמה, היו כאלה שראו באירוע של פיצוץ הביפרים בלבנון דבר נורא, בעוד אחרים התפעלו מתחכום הפעולה. כאוצרת אני משתדלת להישאר פתוחה לדיאלוג ולפגוש אמנים מכל קצוות המפה הפוליטית. אני לא מציגה רק אמנות פוליטית מהשמאל, ולעיתים קרובות אני לא יודעת מהן דעותיו הפוליטיות של האמן שמולי. אני מאמינה שהמפתח בחברה שלנו הוא היכולת לדבר זה עם זה. אם נצליח להגיע להסכמות פנימיות בינינו, אולי נוכל גם להשפיע על המציאות ולחיות יחד בצורה טובה יותר".
לא מעט מאנשי הקיבוצים בעוטף תיארו התפכחות כואבת.
"גם בקרב קיבוצי העוטף נשמעים קולות שונים: יש מי שמרגישים שהאמון נשבר, ואחרים, כמו חברתי ליאת אצילי, מדגישים את חשיבות המשך השיח. היא נחטפה וחזרה, בעלה אביב נרצח וגופתו מוחזקת בעזה – אבל לדבריה מעגל הדמים לא יביא תועלת. העניין הפוליטי סבוך ואני לא אפתור את זה. ברור לי שאין לי שפה משותפת עם חמאס, אבל אני חיה בגליל עם אמנים ועם בני אדם, וכל עוד אני יכולה אני אנסה לעשות עם זה דברים טובים. אני לא אשת צבא או פוליטיקה, אני אשת אמנות ואלה הכלים שלי.
"האמנות לא יוצרת רק שיח פוליטי, לפעמים השיח הוא פנים־אמנותי", מוסיפה הורביץ־ליבנה. "השיח מתחיל סביב העבודה עצמה: החומר, המשמעויות, האופן שבו היצירה מצליחה לתקשר עם הצופה".
תמר הורביץ־ליבנה היא אמנית, אוצרת ומנהלת הגלריה השיתופית בכברי. לפני כן עבדה במשך שנים במוזיאון תפן ועסקה שם בהדרכה, חינוך, מחקר ואוצרות, עד סגירתו לפני פרוץ הקורונה. היא מתגוררת בכברי זה 25 שנה ("חדשה יחסית", היא צוחקת), דוקטורנטית לאמנות והיסטוריה, ומתמחה בחקר תקופת היישוב. כעת היא מבקשת להחזיר את האמנות והקהילה למרכז הבמה, לאחר תקופה ממושכת של טלטלות.
"במרץ שעבר פתחתי שוב את הגלריה בכברי, בעיקר עבור הקהילה שחיה בקיבוץ ואלה שחזרו הביתה. היו בעיקר תערוכות שמותאמות למצב ומגיבות אליו. רק עכשיו אנחנו חוזרים לפעילות עם התערוכה הגדולה הזו, ועכשיו יש קהל שמגיע מבחוץ. עבדנו קשה כדי שיהיה לאנשים מה לראות. כל החודשים בווינגייט חלמתי על התערוכה הזו, דמיינתי איך נסיים את המלחמה ונפתח את התערוכה, ושלקהילה יהיה משהו מדהים להתאחד סביבו".
רגישות צבעונית
התערוכה "מפגש מאוחר" אינה רק מחווה לשני היוצרים שחיו בכברי, אלא גם הזדמנות לבחון את הדיאלוג השקט שניהלו במשך עשרות שנים שתי דמויות שונות באופיין ובסגנונן, ואת הדמיון והשוני בין פיסול לציור, בין מינימליזם לצבע מתפרץ, ובין אמן שזכה להערכה כבר בראשית דרכו לעומת שכנו שהתמודד עם חוסר הכרה מתמשך ועם נפש רגישה.
הצייר אורי ריזמן נודע בצבעוניות רגישה וביכולתו ללכוד את נופי הארץ ואנשיה. יצירתו, שהחלה בהשפעות קלאסיות והתפתחה לסגנון מופשט ייחודי, זכתה להכרה משמעותית רק בשנותיו האחרונות. הוריו, בת־שבע וניסן, היו חלוצים שעלו לארץ מרוסיה והשתתפו בהקמת קיבוצי העמק. בילדותו נדדה המשפחה לפריז בעקבות עבודתו של האב, שהיה מהנדס בניין, ושם נחשף אורי לאמנות ותרבות צרפתית. עם חזרתם לארץ התגוררו בתל־אביב, ואורי למד בגימנסיה הרצליה. תחילה ניגן בכינור, אך בגיל 15 עזב את המוזיקה לטובת לימודי ציור אצל יצחק פרנקל. עם סיום לימודיו יצא להכשרה בקיבוץ יגור, ובהמשך הצטרף עם חבריו – בהם האמן יחיאל שמי – להקמת קיבוץ בית־הערבה שבצפון ים המלח. בתקופה זו עבד במפעלי האשלג וצייר את נופי המדבר, תוך חקר מעמיק של אור וצבע.
בבית־הערבה פגש ריזמן את מזל חמדי, בת למשפחה ירושלמית ממוצא תימני, והשניים נישאו. לאחר פינוי הקיבוץ במלחמת העצמאות עברו עם בתם אסנת לקיבוץ כברי שבגליל המערבי. בכברי עבד ריזמן בעבודות שונות, בהן שטיפת כלים בחדר האוכל ועבודה במטעי הבננות, אך הקדיש את עיקר זמנו לציור בסטודיו שהקים במבנה ישן.
בעזרת תמיכה מאביו נסע ריזמן ללימודים בפריז בשנות החמישים. הלימודים תרמו להבשלת סגנונו, שהתאפיין ברגישות צבעונית ובהשטחת הצורות. לאחר שובו לקיבוץ נאבק על מקומו כאמן, מאבק שעם השנים השפיע על מצבו הנפשי. למרות הקשיים, בשנות השבעים החלה יצירתו לקבל הכרה, עם הצגת תערוכות במשכן לאמנות בעין־חרוד ובמוזיאונים נוספים. בשנות השמונים חלה עלייה משמעותית במעמדו האמנותי, כאשר ציוריו נרכשו על ידי מוזיאון ישראל ומוזיאון תל־אביב. תערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לו ב־1988 סימנה את מקומו כאחד הציירים הבולטים של דורו.
עם זאת, ריזמן נאבק בדיכאון, שהחמיר לאחר מות רעייתו. יצירתו דעכה, והוא צייר פחות ופחות. הוא נפטר ביום הולדתו ה־67, במהלך מלחמת המפרץ. לאחר מותו זכו עבודותיו להוקרה מחודשת. "מרכז גוטסמן לתחריט" פועל כיום במקום שבו עמד הסטודיו שלו, ומשמש מוקד ללימוד ולשימור יצירתו.
קנאת אמנים
לעומת דמותו של ריזמן כזאב בודד, יחיאל שמי, מחלוצי הפיסול המופשט בארץ, היה חלק מחבורה עוד בתחילת דרכו. כחבר קבוצת האמנים "אופקים חדשים" – שביקשה לעודד השפעות בינלאומיות על האמנות הישראלית – הוא הוביל את המעבר מפיסול פיגורטיבי לעבודה בברזל ובחומרים תעשייתיים.
הוריו של שמי עלו ארצה מפולין כשהוא היה תינוק בן חצי שנה. הוא גדל בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי. מגיל צעיר נמשך לאמנות ולמד ציור אצל פאול קונרד הניך, ובמקביל היה פעיל בתנועת המחנות העולים. בגיל 17 הצטרף לקיבוץ בית־הערבה, שם עבד בחקלאות והחל לעסוק בפיסול, ובגיל 18 נשא לאישה את חביבה. בתקופה זו פיסל לראשונה באבן, ובמקביל היה פעיל בארגוני התיישבות וציונות. בשנת 1945 יצא לשליחות בארה"ב מטעם "החלוץ", ושם נולדה בתו הבכורה יעל. בתקופה זו שינה את שם משפחתו משטיצברג לשמי, במעין הצהרה על שורשיו ושייכותו לארץ ישראל.
עם המעבר מבית־הערבה לכברי הפך שמי למזכיר הקיבוץ ושימש דמות מובילה בחיי התרבות של המקום. הוא היה לאמן הראשון בתנועה הקיבוצית שזכה להכרה כ"ענף", מה שאִפשר לו להקדיש את חייו לאמנות. יצירתו עברה תהליכי שינוי: משימוש באבן ועץ עבר לברזל, ובהמשך החל לשלב חומרים תעשייתיים ולהשתמש בטכניקות של חיתוך והלחמה. יצירותיו הוצגו בארץ ובעולם והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס דיזנגוף ופרס ישראל.
בסוף שנות השבעים, לצד עבודות הפיסול, גילה שמי מחדש את הציור והחל לעסוק גם בהדפס ותחריט, תוך שימוש בצבעים תעשייתיים ובמינימליזם צורני. במקביל המשיך ליצור פסלים גדולי ממדים שהוצבו במרחבים ציבוריים בישראל. לאחר מותו הפך הסטודיו שלו בכברי, "אטלייה שמי", למרכז תצוגה ולגן פסלים.
"כשעולים לגבעה של כברי רואים שהסטודיו של כל אחד מהם היה במרחק 100 מטר אחד מהשני. אבל הקרבה הייתה גיאוגרפית בעיקר. הם היו דמויות מאוד שונות", אומרת הורביץ־ליבנה. "אורי היה צייר רגיש, עם תקופות של חוסר יציבות רגשית. הוא צייר באינטנסיביות, אבל במשך זמן רב לא זכה להכרה. יחיאל לעומתו היה דמות ציבורית וזכה לקריירה ולהכרה בשלב מוקדם יחסית. להיות אמן בקיבוץ זה לא פשוט. האידיאולוגיה דוחפת לעבוד, ולהיות אמן זה לא תמיד מתגמל, בטח לא בהתחלה, אבל יחיאל ידע לשלב את זה יפה. אורי, לעומתו, זכה להכרה רק כעבור שנים.
"במותו של אורי, יחיאל נשא דברים על קברו וראו את ההערכה שהוא רחש לו. בין השאר הוא הגדיר אותו 'צייר ישראלי אמיתי, מובהק', ותיאר במילים חמות את אישיותו. אבל אני מניחה שזה היה מורכב, שאולי הייתה גם קנאה. מצד אחד אולי אורי קינא בהצלחה של יחיאל, ומצד שני קשה לעמוד מול היכולות של אורי כצייר, ויחיאל התמקד בפיסול ובסוף ימיו הגיע גם לציור. אני בטוחה שהייתה שם הדדיות מורכבת. בתערוכה ניסיתי לא ליפול למקום הזה של השוואות. עם כל השוני ביניהם, יש אזורים משותפים. בתערוכה רואים את הקשרים ביניהם, למשל היחס הדומה שלהם לנוף".
המציאות הנוכחית של הפינוי והשיבה מהדהדת את קורות חייהם של שני האמנים, שהגיעו לכברי מבית־הערבה. "את כברי בנו מפונים של בית־הערבה, קיבוץ שנעזב ב־1948. נותרה שם אדמה חרוכה. ההקשר ההיסטורי של הפינוי, אז ועכשיו, בולט ומטלטל כמציאות שחוזרת על עצמה. עכשיו שקט, אבל ההר עדיין פה".
זיכרונותיהם של המודליסטים
התערוכה מתקיימת בשלושה מוקדים: בגלריה השיתופית כברי, באוצרוּתה של תמר הורביץ־ליבנה; באטלייה של יחיאל שמי, באוצרוּת סמדר שינדלר; ובמרכז גוטסמן לתחריט, שם היה כאמור הסטודיו של אורי רייזמן, באוצרוּת עפרה רעיף.
לצד יצירות האמנות של שני האמנים, מוצגות יצירות מחווה לשניים מאת אמנים עכשוויים. מוצגים גם קטעים מסרט תיעודי ייחודי שנעשה על דמויותיהם ואמור לצאת בקרוב. במקום לדבר עם חוקרי אמנות בחרו יוצרי הסרט – הדר סייפן, יאיר פרידמן והורביץ־ליבנה – לבנות את הדמויות שלהם דווקא על רקע הקהילה, ולראיין 18 חברי קיבוץ שריזמן צייר לאורך השנים. "הפגשנו מודליסטים עם הפורטרט שלהם, שאורי צייר לפני 30־40 שנה, ורצינו להבין איך זה השפיע על החיים שלהם".
המודליסטים מספרים שבזמן שריזמן צייר, אי אפשר היה לדבר עם ריזמן או לתקשר איתו. הוא היה נכנס לאקסטזה, חושק שיניים ומזיע, ומשקיע את כל כולו בפעולת הציור. אחד המרואיינים מספר על נסיעה של ריזמן ברכבת לעכו, כשבדרך ראה שדה של חרציות ולא היה יכול לעמוד בכך. הוא ירד מהרכבת, רץ כל הדרך לכברי כדי להביא את מכשירי הציור, ורץ בחזרה לשדה.
בנוגע ליחיאל שמי, מודגש האופן שבו האמנות שלו השתלבה בתוך הקהילה. שמי ראה בפיסול חלק בלתי נפרד ממרחב החיים בקיבוץ, ויצר פסלים שילדים יכולים לטפס עליהם ולשחק בהם.
"קשה לראות יצירות מקור של ריזמן, שרבות מהן לא נשמרו, ומבחינה אוצרותית זה הישג גדול להציג את שניהם יחד בבית שלהם", אומרת הורביץ־ליבנה. "אלה שני אמנים שהאמנות הישראלית אוהבת לחבק. אני כל הזמן נתקלת בשאלות 'איפה אפשר לראות אורי ריזמן מקורי', אז הנה זה מוצג וזו חגיגה".
דרך נוספת ומקורית שבה מוצג סיפור יצירתם של שני האמנים, היא ספרי ילדים שנכתבו ואוירו במיוחד לתערוכה. סופרת הילדים שהם סמיט הופקדה על הכתיבה, לי מינצי ורוני פחימה איירו. שני הספרים מנגישים בשפה קלה, רגישה ונגישה את התפיסות האמנותיות של השניים דרך טקסט מינימלי, מלא חן וצבע.
ספרי ילדים זו בחירה אוצרותית מעניינת ויוצאת דופן. מאיפה הגיע הרעיון הזה?
"אני מגיעה מתחום החינוך המוזיאלי, והרעיון ליצור ספר ילדים היה של יעל כנעני, בתו של יחיאל שמי. אהבתי את ההצעה, ובעיצומה של המלחמה יצאתי לגייס משאבים. לאחר שהשגתי את הסכום הראשון, הפרויקט החל להתגלגל. שהם סמיט, שנבחרה לכתוב, הגיעה לכברי במהלך המלחמה לצורך מחקר, משימה לא פשוטה בשיא האזעקות והנפילות. רציתי שהספרים יהיו חלק מהתערוכה, וכיום הם מוצגים לצד עמדה פעילה לילדים. כרגע הספרים נמכרים בכברי. הם לא מיועדים רק לילדים אלא גם למבוגרים שחשים רתיעה מאמנות פלסטית, והספרים הופכים אותה לנגישה יותר".
לסיום, מה מרגש אותך אישית ביצירות שלהם?
"כל אחד מרגש בדרכו השונה. לאורי היה כישרון בהבנה של צבע ובמופשט. הוא צייר המון נופים ודיוקנאות, כישרון שהוא מעל הזמן, ובאופן שמפתיע אנשים שלא מכירים את הביוגרפיה שלו, הוא ידע להעריך את עצמו. אצל שמי, החומר מאוד חזק. יכולת ההפשטה והצמצום, הבנה של תלת־ממד, הבנה של פיסול בתוך סביבה. אלה שני אמנים מאד מרגשים ומצוינים. זו זכות שהגעתי לכברי ויכולתי להתעסק בתקופה הקשה הזאת בדבר המרומם הזה".
