כשאילן הייטנר היה בכיתה ו', שנים רבות לפני שהפך להיות סופר ותסריטאי מצליח, כל מה שהוא רצה זה להיות מקובל. המרדף אחר המעמד הנוצץ כלל הרבה מעשים שהוא לא מאוד גאה בהם, אבל בהחלט מרגיש בנוח להפוך אותם לספר שונה מכל מה שכתב עד עכשיו: "יניב הלא מגניב וחבורת המקובלים האכזרית" (הוצאת תכלת). בהתאמה מלאה לשם הספר, ובהומור הייחודי לו, מגולל הייטנר את סיפורו של הילד יניב הרחוק מלהיות מגניב, שמוכן לעשות הכול, אבל ממש הכול, כדי להתקבל לחבורת הילדים ששולטים בשכבה.
"כשהייתי ילד רציתי להיות מקובל בכל מחיר", הוא מודה, "עשיתי דברים שהרחיקו אותי מעצמי. לא הייתי אני. אפילו כשהרגשתי שמשהו עקום וצורם בדברים שאני עושה, המשכתי. פשוט הפכתי להיות זנב בחבורה שמתנהגת בצורה לא מוסרית. כל פעם שהחבורה צחקה בצד תהיתי לעצמי 'למה אני לא צוחק איתם'. הייתי מצטרף לעוד מסיבה ועוד אירוע, אפילו שרציתי לחזור הביתה. העיקר להיות חלק מהיציאה 'המגניבה' הבאה. אלו סיפורים אמיתיים שנכתבו בספר".
כתיבה לבני נוער היא מהלך אמיץ מצד סופר שקנה לעצמו שם בעולם המבוגרים, אבל אם שואלים את הייטנר, אין שום סיבה שמבוגרים לא יוסיפו את "יניב הלא מגניב" לרשימת הקריאה שלהם.
"ידעתי שיש לי מה להגיד על כל מה שקורה בעולם הילדים והחינוך שלהם, אבל הספר מיועד באיזשהו אופן להורים. שם הכול מתחיל. אני תמיד שואל בהרצאות שלי 'באיזה גיל אתם חושבים שאנחנו מתחילים לחנך את הילדים שלנו?'. אנשים עונים 'שנתיים', שלוש'. אבל התשובה היא שאנחנו מתחילים לחנך אותם מהיום שבו נולדנו. אם כל החיים התנהלת תחת בהלה של 'מה יגידו', כמו שרוב המבוגרים חיים, אל תצפה שהילד שלך לא יצטרף כשעושים חרם על מישהו אחר מהכיתה. ואם אתה בוחר לקנות אוטו חדש או לשדרג את הבית כמו שהשכן עשה, למרות שאין לך כסף, איך אתה מצפה שהילדים שלך לא יהיו כאלה? אנשים לוקחים הלוואות כדי לנפוש בחו"ל, ואז אומרים לילד שלהם 'תהיה אתה, לא משנה מה'. מה אתם באים אליו בטענות?"
הייטנר, בן 54, נשוי ואב לארבעה מרעננה, אוהב לספר סיפורים. אנחנו יושבים שעות ארוכות בלובי בית מלון, מול הים, מנווטים בין אירועי חייו או מה שהוא מכנה "הסיפורים שאני אוהב לספר לעצמי שקרו". אבל עד גיל 26 הוא לא כתב מילה אחת. למעשה הוא בכלל דמיין את עצמו שב מלימודי הכלכלה באוניברסיטת תל־אביב עם חליפה מחויטת ומתחיל לספור את השטרות. המציאות האכזרית הנחיתה אותו לקרקע והביאה אותו לעשות את המעשה הנואש ביותר – לכתוב יומן.
"עד גיל 26 לא כתבתי אף פעם", הוא נשען על הספה ומתחיל במלאכה האהובה עליו, "באתי מבית של עורכי דין. אבא שלי היה מנכ"ל, רציתי שההורים שלי יתלהבו ממני. תחום היצירה לא נתפס בעיניי כתחום שיביא אותי להיות אדם מצליח. אבל כשסיימתי את הלימודים לא הצלחתי למצוא עבודה".
ואז?
"היה תסכול נורא גדול. זה כאב לאללה. כאב של אדם שלא מוצא את מקומו בעולם. לא יכולתי לשתף, ולא היה לי עם מי. לא ההורים, גם ללכת לפסיכולוג לא הייתה אופציה, אלא אם כן רצית להיראות 'קוקו', ובטח שלא לחברים שכולם התקבלו לעבודות הכי נחשבות. חבר שלי סיפר לי שהוא התקבל לעבודה, אז חיבקתי אותו ואמרתי 'יופי, מדהים'. כשחזרתי הביתה התחלתי לבכות והרגשתי שאני החבר הכי רע בעולם. התחלתי לספר הכול למחברת וזה זרם ממני".
שטף המילים שנולד מהתסכול לא רק שסיפק לו נחמה, אלא גם הוליד את "חוכמת הבייגלה", ספר ביכוריו שמכר מאות אלפי עותקים ונעשה לרב מכר. אבל מי שמתיימר לחשוב שמכאן הכול הלך חלק בחייו, יתבדה מהר מאוד.
"מאוד אהבתי את מה שיצא. הכתיבה שחררה אותי מאוד, כמו תחושה שמישהו מקשיב לך ואתה יכול לשתף אותו בהכול. כמו תרפיה. הייתי מחובר לזה וחשבתי לעצמי 'למה שזה לא ישחרר יותר אנשים? ייתן להם הקלה".
ההוצאות לאור לעומת זאת, חשבו אחרת, והן דחו את הייטנר על הסף. בנחישות ובעקשנות הוא השקיע את כספו המועט והדפיס עשרת אלפים ספרים בעצמו, שנחטפו כולם מהמדפים.
"הספר הזה נולד בדרך מסויטת לגמרי, נדרש מאבק שלם כדי להוציא אותו לאור", הוא נזכר, "הדפסתי אותו לבד, הבאתי אותו לחנויות ושיווקתי אותו בעצמי לאנשים ברחוב. ואז נמכרו מאות אלפי עותקים, והוא הפך להצלחה כלכלית כבירה. לא הייתי צריך לשלם אחוזים לאף אחד כי הייתי המוציא לאור של עצמי. הייתי על גג העולם, והבנתי שאני במצב הכי גרוע שהאדם יכול להיות בו".
למה?
"הייתי רק בן 28 ולא עשיתי כלום כי לא הייתי צריך. את מכירה את המשל על האדם שעומד על הגג של עזריאלי בלי מעקה והוא מפחד לזוז? לא הייתה לי אישה, לא היו לי ילדים, לא הייתי צריך להתפרנס. שום גדר. הקדוש ברוך הוא נתן לי לחוות את הקצה ואני מודה על זה. רק כשאדם חי בקצה, הוא מבין שאין שם אושר. תמיד האמנתי שאם ארוויח סכומים כאלה אהיה מאושר. אבל זה לא עובד ככה. זה הכלא הכי מפחיד. לאדם עסוק יש עוגנים בחייו. פגישות, מחויבויות. הוא מאושר. היומן שלי היה ריק, וכשהיומן ריק אתה נכנס לשיתוק. לא הייתי מסוגל לקבוע כלום".
הפתרון שלו לבטלה הקיצונית שנקלע אליה היה פשוט. הייטנר עלה על מטוס ונחת היישר בבית הספר לקולנוע בניו־יורק, כדי לתת לחוכמת הבייגלה מקום גם במסך הגדול. מה שהוא לא ידע זה שהמאבק הבא שלו נמצא ממש מעבר לפינה.
"הפכתי את הספר לתסריט וגם כאן היה לי מאוד קשה להפיק אותו. הפכתי למשקיע של עצמי, שמתי את הכסף ובסופו של דבר הפכתי גם לצלם הראשי".
איך לא ויתרת גם שם?
"היה בי אז, ויש שיגידו עד היום, משהו מאוד החלטי. כשאני רוצה לעשות משהו אני עושה אותו. לא משנה אם הוא טוב או לא טוב לי. יש לי תיאוריה קטנה, שחלום הוא כמו אפליקציה בטלפון. עד שאתה לא מגשים אותו הוא גומר לך את הסוללה. אף פעם לא הייתי בטוח בדברים שהייתי עושה, אבל בשבילי עדיף לנסות ולהיכשל, העיקר לסגור את מה שקופץ לך כל הזמן וגוזל את כל האנרגיה".
האפליקציה הנוספת שנותרה פתוחה הייתה החלום להקים משפחה. כדי להגשים אותו הוא החל במסע רוחני עמוק בעולם היוגה, עד שהבין שאת ערכי המשפחה הוא יוכל למצוא בעצם בדת אבותיו. וכך, ברבות הימים, הרווק התל־אביבי בן ה־37 החל לחזור בתשובה.
"מאיפה להתחיל?" הוא שואל אחרי שאני מבקשת שיתאר את מה שהוביל להתחזקותו, "הייתי רווק ושנים חיפשתי את האחת, רק לא ידעתי מי זו. רציתי מאוד להתחתן ולהקים משפחה, ובינתיים היה לי המון בלגן, עניינים, קרחנות ותל־אביב. בתוך כל הדבר הזה רציתי לפתח סנטר והתחלתי ללמוד יוגה. פגשתי חכם אחד שאמר לי שאין מישהי שהיא האחת, תביא מישהי ותהפוך אותה לאחת. התחברתי לזה מאוד. אבל הבנתי מהר ש'הדת' הזו, המורים שלה ו'הרבנים' שלה מכוונת לחיים של נזירות, של להיות לבד. זו דת שלוקחת אותך החוצה מהעולם, רחוק ממשפחה וילדים. הבנתי שהתשובה שלי נמצאת ביהדות. לא סתם אנחנו קוראים לאברהם, יצחק ויעקב 'האבות'. היהדות מאדירה את ערך המשפחה, היא סובבת סביבו. אנחנו כולנו משפחה".
אז הוא שם את הבודהיזם על הולד, תפס מקום קבוע בשיעורי תורה, ודרך חברים משותפים הכיר לבסוף את אלונה אשתו. "הפכתי אותה לאחת והיא הפכה אותי לאחד", הוא מסביר בחיוך, "זה היה בשבילי משהו חדש, לשבת לארוחת בוקר ופשוט להכיר. בלי אלכוהול וברים עד אחת בבוקר. הייתה פה בשלות. עניין של תזמון".
אז החלפת את היוגה בתורה?
"אף פעם לא נמאס לי מהיוגה. זה כלי מדהים. רק שהוא לא הספיק לי ולא התאים לחיי המשפחה שרציתי. כשהיינו במזרח הגעתי לגורו אחד ואמרתי לו שאני עצבני מהאישה והילדים. אז הוא אמר לי 'תעשה אום', וחזרתי עוד יותר עצבני. היהדות גרמה לי להבין דברים חדשים על כל עולם הזוגיות והמשפחה ואהבתי את מה שלמדתי".
כמו מה למשל?
"הרב האדמו"ר כפיר שחר, שהוא חבר טוב שלי, היה אומר לי 'אהבה זה רגש חם שנובע מהחלטה קרה'. דרכו הבנתי שאהבה נובעת מנתינה. העובדה שאני קם להכין תה ושואל את אשתי אם היא רוצה גם, ומוכן להוסיף לה דבש, גורמת לי לאהוב אותה. הילדים בכלל זו נתינה שהיא מעל הטבע. אנחנו סובלים מהנתינה הזו ואוהבים אותם ללא גבול. אנחנו לא אוהבים אותם כי הם הילדים שלנו. יום אחד חבר שלי קיבל דפיקה בדלת, היה שם ילד בן 18 שאמר לו 'אתה אבא שלי', זה לא גרם לו להתחיל לאהוב אותו. בהרצאות נחשפתי גם לשיר 'אשת חיל' ששרים בקידוש, והבנתי כמה זה מדהים שיש טקס שבו שרים לאם המשפחה ומהללים אותה".
אלונה הצטרפה למסע ההתחזקות, ומה שהחל כהרצאות ושיעורים מעניינים הפך לשופינג של מיחם ופלטה ושמירת שבת "אחת לארבע". את המנהג הזה הייטנר מתאר כסטארטאפ שהלך והתפתח, עד שכבר לא היה אפשר לחכות בין שבת לשבת.
"הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות מהלך", הוא מסביר, "משהו גדול יותר מהרצאות פה ושם. התחלנו מהקבלה כמו כולם, ובהתחלה היה לנו קשה לעבור לשמירת מצוות. התנגדנו. למה אני לא יכול פשוט לשמור על קשר עם הקדוש ברוך הוא בלי להתחייב? אבל תמיד הסקרנים והאמיצים, אלו ששואלים שאלות, יסיימו ביעד. הם לא יכולים לעצור באמצע הדרך. אז התחלנו לשמור שבתות אחת לארבע. סגרנו את הטלפונים, שיחקנו עם הילדים, שאגב עפו על זה. וזה התקצר לשבת אחת לשלוש, אחת לשתיים. עד היום".
היום אתה מגדיר את עצמך דתי?
"למי אני צריך להגדיר את עצמי? מי ישאל אותי?" מקשה הייטנר, אך לבסוף מתרצה. "אני אוהב להגיד על עצמי שאני דוס, לא בהתנהלות, אבל אנחנו שומרים שבת, טהרת המשפחה. כשרות מינימלית, סבירה. לא מחפוד. פשוט חיים חיים טובים ומתוקים במסגרת שמאפשרת חופש. האמת, זו הקבלה מעולה לכתיבה".
באיזה מובן?
"תמיד שאלו אותי מה מקור ההשראה הכי גדול שלי. מצפים שאענה 'הים, האינסוף, שוק הכרמל, חתולים', לא יודע מה. אבל ההשראה הכי גדולה שלי היא בעצם דדליין", הוא אומר, "קו המוות, הגבול שמכריח אותי ליצור. כמו שהמוות הוא מקור ההשראה של החיים. אם הוא לא היה, לא היינו זזים לשום מקום. אפילו חג החירות שלנו נפתח בליל הסדר. כל ההצלחה של העם היהודי נובעת מהחיים בגבולות.
"זו הקבלה מעניינת כי הרבה אנשים באים אליי כשהם רוצים להתחיל לכתוב, ורובם נכשלים בגלל משמעת עצמית. אז הם באים אליי, ואני נותן תרגילים ומסגרת ודדליין. אנשים משלמים המון כסף כדי שאציב להם גבולות וכדי שיוכלו להתחייב. גם לנו לפעמים אין כוח להתפלל בבוקר ולהניח תפילין. אבל התחייבנו. אימצנו מערכת חוקים שלא אנחנו קבענו אותם. כשאדם שם לעצמו גבול הוא מזיז אותו כל הזמן, אם אתה הנידון למשפט וגם השופט, אז איזה מין נידון אתה?"
אתה מרגיש שהדת תופסת מקום גם בספרים שלך?
"בכתיבה שלי הדת נמצאת אבל לא מורגשת. היא נמצאת במוזיקה. ספר טוב הוא מוזיקה. הקורא לא תמיד יודע להגדיר מה הוא שומע, אבל הוא מרגיש. אצל כל אחד זה מתנגן קצת אחרת".
"קציצות", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה", "האידיוט המושלם", הם רק חלק מהרשימה הארוכה של הספרים שהוציא הייטנר אחרי חוכמת הבייגלה. "הספר הזה פתח את הפתח, אבל אני מקווה שחלה התפתחות רצינית מאז", הוא צוחק.
כולם הגיעו להרבה מדפי ספרים בישראל, אבל מה שבאמת מחבר בין כולם זו מטרה אחת – לעורר הזדהות עם הקוראים ובעיקר לתת להם תחושה שהם בסדר.
"זה מה שתמיד ניסיתי לעשות בספרים שלי. להביא את הקורא למצב שהוא יכול לנשוף בהקלה ולהרגיש שמשהו בו משתחרר כשהוא קורא את המחשבות של עצמו ומבין שהוא לא מוזר".
כך נולד גם הספר "7,250", כשהייטנר וזוגתו הבינו שהם לא נמצאים במקום הנכון להם ונסעו למזרח להיוולד מחדש. הספר עוקב אחר החוויות המשותפות שלהם, כשבין לבין הם לא פוחדים לחשוף את הצדדים האפלים בזוגיות שלהם ושל כל האחרים.
"לפני הקורונה גרנו בפרדס־חנה ולא הרגשנו שאנחנו יכולים לנטוע שם שורש", הוא מספר, "בדיוק התחלנו לשמור שבת, וזה התחיל לעשות לנו בלגן עם המשפחה והקרובים. לא הרגשנו מחוברים לשום דבר. אז נסענו למזרח. הודו, סרי לנקה, וייטנאם, תאילנד. זו הייתה מעין בריחה. רצון להתנתק בשביל לבנות מחדש את הזוגיות שלנו. בסוף יצא ספר שרוב התוכן שבו הוא הריבים שלנו".
והרגשתם בנוח להיחשף?
"ברור, כולם ככה. פעם בשבוע אני מקבל לפחות שתיים־שלוש תגובות של אנשים שעמדו על סף גירושים. האישה קראה את הספר, הראתה לבעלה, והם עצרו. הזוגיות שלהם הסתדרה בגלל הספר. איך אני מסביר את זה? כולם משקרים לגבי מה שקורה בחדרי חדרים. גם החברות הכי טובות משקרות אחת לשנייה, כי כולם רוצים שיחשבו שאצלם הכול טוב. יש לי זוג חברים שהיו מתוקים והפגינו אהבה גדולה רק לפני שבועיים, והשבוע הודיעו לי שהם מתגרשים. מתברר שהם היו שנים בריבים ובכאסח. אז בזכות התהליך שעברנו במזרח ומה שהעלינו על הנייר, אנשים קלטו שיש מישהו שחושב כמוהם מחשבות נוראיות על בן הזוג, ומפריעים לו דברים קטנים. זה מרגיע".
בספר הנוכחי, אף שהוא דקיק בהרבה מקודמיו, הכתיבה השנונה והמעשים ההזויים שמבצע הגיבור יניב כדי להיות מקובל (ובהם גנבה ופיזור אבקת גירוד על עורפם של חפים מפשע), נועדו לעורר הזדהות בבני הנוער, אפילו במי שנחשב ל"מקובל אכזר".
"כל נער שיקרא את הספר יוכל מיד להזדהות", מכריז הייטנר, "לא משנה אם הוא יזדהה עם הילד הלא מקובל או המקובל. דרך הרצון של הגיבור להיות מקובל בכל מחיר, ומה הוא מוכן לעשות עם זה, כל ילד יכול להרגיש שהוא בסדר. לכן זו סדרת ספרים ולא ספר אחד גדול. שאר הספרים כבר כתובים ואני רוצה שהם יצליחו ויגיעו לכמה שיותר קוראים. אני רוצה שדרכם הילד יפתח חוסן, ידע איך להתנהג בקבוצה, ידע לשאול שאלות. דרך הדמות של יניב כל אחד יבין שהוא יחיד ומיוחד. לכל אחד יש ארגז כלים, ואיתו אתה אמור לנצח. בלי השוואות".
לקראת סיום הריאיון הייטנר מסכם: "כל מה שאמרתי על ההצלחות והכישלונות שלי, אלו סיפורים שסיפרתי לעצמי. אם האדם נכשל הוא מספר לעצמו סיפור אחד, אם הוא מצליח הוא מספר סיפור אחר".
אז מה האמת?
"זו שאלה מאוד טובה", הוא מרשה לעצמו להרהר מספר דקות, "צריך להטיל ספק במה שאנחנו מספרים לעצמנו. להבין שכל מי שאנחנו ומה שאנחנו אוהבים או חושבים שאנחנו אוהבים מגיע מהחברה. אתה צריך להיות מאוד בטוח, סקרן ועניו באמת בשביל להתקדם ולחיות חיים טובים ומלאים. להבין שאתה טועה לפעמים, כי מי שאומר 'זה אני וזו האמת' נשאר תקוע במקום. לאף אחד אין מושג מי הוא. הכול קיבלנו מהסביבה".
כמו מה?
"אפילו הקפה, מי אוהב קפה בכלל? זה גועל נפש", הוא מרים את הספל שבידו, "שותים בכוח עד שמתרגלים, מעשנים, שותים ויסקי, בירה. הכול מגעיל בהתחלה. אבל בשביל להיות מקובלים עשינו גם את זה. כולנו כמו יניב הלא מגניב".
