בבית שתמרה אהרוני גדלה בו אבא נהג לבשל, אבל אמא – היא "הכינה" אוכל. בזמן שאבא ישראל היה במסעדה, מנצח על סרוויסים, מגיש מנות ותוכניות טלוויזיה על אוכל, כותב את הנוסחה לטעם הישראלי, אמא חגית הייתה מכינה את הסנדוויצ'ים לבית הספר, את ארוחות הצהריים, החביתה והסלט, השניצל והפסטה, ואילו את ארוחות שישי והחג המשפחתיות היה אבא מבשל. "זו לא הבחנה שלי, ככה ההורים שלי הגדירו את זה: אבא מבשל ואמא מכינה אוכל", אומרת אהרוני בריאיון שאנחנו מקיימות לקראת מדור האוכל החדש שלה שיעלה בשבוע הבא כאן, במוצש.
אנחנו יושבות בבית קפה שנמצא בין תיאטרון הבימה לבית שגדלה בו, שם תמיד היה עניין סביב אוכל. סבתה מצד אביה הייתה בשלנית מעולה, העמידה סירים מלאי אוכל בוכרי קלאסי, והיא בישלה כי היה צריך להאכיל את המשפחה. אבא שלה לא נשאר מתחת לסינר של אמו והרחיב את הרפרטואר, למד ממטבחים אחרים ואימץ אותם למסעדות שפתח. היו לו מסעדה צרפתית ומסעדה סינית וכך חשף את בני הבית לתרבויות שונות של אוכל.
לעסקים, ישראל ואורי אהרוני. צילום: מתוך הרשתות החברתיות
"טיילנו בעולם וראינו הרבה דברים", מספרת אהרוני, "אבל בסוף גרנו כאן וכל הקונטקסט הקולינרי הוא מאוד מקומי. אחת התוכניות הראשונות של אבא שלי בטלוויזיה הייתה עם גברי בנאי על המטבח של כור ההיתוך, הם היו הולכים למשפחות ממדינות שונות וטועמים בכל בית את האוכל המסורתי שלו, ודרך הצלחת היו שומעים את הסיפור המשפחתי. כילדה הייתי מתלווה אליו לנסיעות האלה, טועמת מזה ומזה. בכל נסיעה לחו"ל היינו הולכים למסעדות, מבקרים בשווקים המקומיים ומבשלים יחד. החיבור שלי לאוכל מגיע ממנו, זה פחות עניין של גנטיקה. כן הייתי הולכת לסבתא ועוזרת לה לבשל, אבל עיקר החיבור שלי למטבח הוא דווקא מאבא".
היום אהרוני מתקשה לתת הגדרה אחת למה שהיא עושה. "אני לא אוהבת לשים את כל הביצים בסל אחד, אז תמיד יש לי כמה כיוונים. בגלל זה קצת קשה לי להגדיר את עצמי. אבל בגדול, אם אני צריכה להכניס את כל העיסוקים שלי תחת מטרייה אחת: אני אשת קולינריה, מתכונאית, יזמית בתחום הקולינריה ובלוגרית. ומתחת למטרייה הזאת יש דברים שאני עושה כבר הרבה שנים, כמו תוכניות הטלוויזיה שהשתתפתי בהן הרבה לפני שפתחתי את הבלוג והאינסטגרם. הייתי עושה תוכניות יחד עם אבא, עשיתי תוכניות עם עומר מילר ועם נבחרת הבלוגרים של פודי". כל העניין הזה, היא מתוודה, בכלל התחיל כבדרך אגב. "תוכנית בישול בטלוויזיה אף פעם לא היו שאיפת חיי", היא אומרת, "כשזה הגיע מאוד נהניתי, אבל לא לשם כיוונתי, בשום שלב לא חשבתי שאהיה אשת קולינריה".
למה כן כיוונת?
"להיות אדריכלית".
היא למדה חמש שנים לתואר ראשון באדריכלות באוניברסיטת תל־אביב, והחלה לעשות סטאז'. אלא שאז נולד הבן השני שלה, נורי, ולמחרת הקורונה פרצה, וחוץ מלסגור אותה בבית היא גם גרמה לאהרוני לעשות שינוי בחיים. "היינו בסגר, לא יצאנו מהבית, בטח לא עם התינוק הקטן, ובזמן הזה התחלתי להעלות מתכונים לבלוג ולשתף באינסטגרם. כשזה תפס תאוצה זה הפך להיות עניין והתחיל להכניס כסף. עם שני ילדים קטנים היה לי מאוד נוח לעבוד מהבית בקצב שלי, ובסך הכול לעשות משהו שאני מאוד אוהבת. וזה היה הסטארטר של כל הדבר הזה. בהמשך חזרתי לעשות גם תוכניות טלוויזיה, ואז זה כבר כן היה מכוון והפך לעוד שאיפה".
אהרוני (37) מתגוררת בתל־אביב, נשואה לסיימון ואמא של יולי, בן שבע וחצי, נורי, בן חמש ויאני, בת ארבעה חודשים, שבדיוק הצטרפה אלינו לבית הקפה אחרי שבילתה כמה שעות עם סבתא. ויש גם את הכלבה שוש. היא נולדה בתל־אביב, בתם הבכורה של חגית וישראל אהרוני. יש לה עוד אחות, אח מאומץ והאח אורי שאיתו ועם אבא היא שותפה בעסקים המשפחתיים.
בין ביס מהסלט לתיפופי הרגעה על הגב של יאני, אהרוני מגיבה לעוברים ושבים ברחוב שעוצרים לשאול בשלומה, מה שמשווה לפגישה שלנו ריאיון עם סלב מקומי. הדבר הזה אינו זר לה, היא נולדה לשם משפחה שאין איך לברוח ממנו. "זה משהו להסתובב איתו, אני מרגישה שלפעמים זה פותח דלתות ולפעמים סוגר, וזה בסדר גמור. אני כן מאוד משתדלת לעשות גם הרבה דברים שהם רק אני, שאני יכולה להגיד – הנה, אני עומדת על שתי רגליים לבד, אני טובה גם בזכות עצמי. זה חשוב לי מאוד ולא סותר את זה שאני גם מאוד נהנית לעבוד עם המשפחה, אני נהנית לעבוד עם אח שלי ולעבוד בעסק משפחתי. לפעמים אני צריכה שותפים, כי יש עסקים בחיים שאי אפשר לעשות אותם לבד. אז אם כבר שותפים, למה לא המשפחה שלי?"
"ישראל היא אחד המקומות הבודדים שבהם קיבוץ הגלויות עשה משהו טוב. זה הצליח, נשמרו הרבה זהויות אתניות באוכל, ויחד עם זאת נהיה איזה שעטנז מעניין בין תרבויות"
מה דעתך על תרבות המזון בארץ?
"יש פה קולינריה מאוד מעניינת, שהבסיס שלה הוא קיבוץ גלויות. ישראל היא אחד המקומות הבודדים שבהם קיבוץ הגלויות עשה משהו טוב. זה הצליח, נהייתה פה האחדה של האוכל. נשמרו הרבה זהויות אתניות באוכל, ויחד עם זאת נהיה איזה שעטנז מעניין בין תרבויות. יש הרבה משפחות שאינן ממוצא מזרח־אירופי שאוכלות גפילטע פיש בפסח או בראש השנה, ולצד זה משפחות שאוכלות חריימה או ג'חנון גם אם זה לא שייך למסורת שלהן. העובדה שכמעט בכל בית בישראל אוכלים ביום שישי חלה זה מיוחד, אני לא חושבת שבכל מקום בעולם היו אוכלים חלה באופן מסורתי. בנוסף לזה, יש פה הרבה מאוד משחקים קולינריים של ישן מול חדש – בטכניקות, בטעמים, יש פה מיש־מש במובן הכי טוב של המילה. וזה לא שאין את זה במקומות אחרים בעולם, גם במטבח ההולנדי ישנו האוכל ההולנדי המסורתי לצד הרבה מאוד השפעות מהמטבח האינדונזי. ובארצות הברית יש השפעות מקסיקניות, כי זה קרוב לגבול, וגם שם יש כל מיני מסורות שהביאו איתם מהגרים, כמו הצ'יפס ההולנדי והפיצה של האיטלקים".
את מדברת על אדפטציה בין תרבויות, אבל גם בתוך מסורת משפחתית קיימים שינויים.
"למדתי שאוכל הוא דבר מאוד דינמי, שעובר שינויים כל הזמן. פעם סבתא שלי ראתה את אבא שלי מכין אושפלאו, מאכל שהיא עצמה הייתה מכינה, והיא לא הבינה למה הוא מכין את זה עם שמן זית. 'מכינים את זה עם שמן רגיל', היא אמרה לו, ובתגובה הוא ענה לה 'אמא, אתם הכנתם את זה עם שמן רגיל, כי לא היה לכם שמן זית. אבל יש לנו בארץ שמן זית, אז ברור שאכין עם שמן זית כי זה יותר טעים'. יש שינויים ודינמיות במעבר הבין־ דורי הזה, שמתקדם עם הזמנים ומתפתח לפי ההקשרים של אותו זמן – תקופות של מלחמה, צמצום ושינויים בהרגלי הצריכה. בבוכרה היו לסבתא שלי חומרי גלם מסוימים, ופה בישראל חומרי הגלם שהכירה עברו אדפטציה, והמזווה שלי כבר אחר ממה שהיה בשנים שהייתי ילדה".
תרבות השפע גם משפיעה על זה?
"יש מנות שהשפע לא קשור אליהן. בסוף למנות יש מרכיבים מסוימים, ויש דברים שהם מה שהם. דווקא באוכל מסורתי נכון יותר להסתכל על זה הפוך. מה שמשפיע על זה הוא לא השפע, אלא דווקא המקומות שהיה בהם חוסר ומתוכם נולדו מאכלים. כאלו שנולדו מתוך הצנע או מתוך מחסור, ומעניין לראות איך הן נשמרות בתרבות של שפע, כששומרים על המינימליזם אבל מחליפים לחומרי גלם איכותיים יותר. כל הדברים האלה בסוף עושים הבדל נורא קטן ומייצרים שינוי גדול בטעם".
אהרוני עצמה עברה תהליך של אימוץ המסורות והתאמה שלהן לחיים שלה. "אני גם וגם", היא עונה לשאלה אם היא מכינה אוכל או מבשלת. "אני אמא וגם בשלנית, ואצלי בבית אוכלים הרבה טעמים. אתמול לדוגמה היה יום צילום למדור וצילמנו המון אוכל, אז אחר כך הילדים אכלו ארוחת ערב מאוד מושקעת, מאוד מבושלת נקרא לזה. אבל יש ימים שאין לי זמן אז אני מוציאה מהקפיא רביולי או שניצל קפוא או פסטה בלי כלום, מה שהם רוצים".
זה בא לידי ביטוי גם בבלוג שלך?
"הבלוג מגוון. אין לי סגנון בישול אחד. כשהמדור יתחיל תגלו שאני אוהבת גם מלוח וגם מתוק, גם לאפות, וגם מטבחים אתניים, אסייתיים, הודי, וגם מטבחים יותר קלאסיים כמו הצרפתי והאיטלקי, וגם קציצות של סבתא. אני באמת אוהבת הכול מהכול. אני אוהבת דברים מאוד פשוטים להכנה שלוקחים עשר דקות. ואני אוהבת גם להכין לפעמים דברים מורכבים יותר עם טכניקות מאתגרות. אני חושבת שהייחודיות של הבלוג בא לידי ביטוי בהנגשה – ההסברים מאוד ברורים. זה פידבק שאני מקבלת מהעוקבים ומהקוראים שלו".
מה יותר מספק – כשאנשים אוכלים את האוכל שלך, או כשהם מבשלים לפי המתכונים שלך?
"אני תמיד אומרת שמי שאוהב לבשל בעצם אוהב להאכיל. רק אחרי שהתחלתי עם הבלוג ושיתוף המתכונים גיליתי שיש משהו מאוד מרגש בעשייה הזאת. את בעצם נכנסת לבתים של אנשים לרגעים מאוד מיוחדים וגם סתם ליום־יום שלהם. מישהי הכינה ליומולדת של הבת שלה דווקא את העוגה שלי וכתבה לי שזה עשה לה את היומולדת. וכשבחג אנשים מכינים דווקא את המתכונים שלי, יש בזה משהו ממש מרגש. לכן מאוד חשוב לי שהדברים יהיו בהירים ונהירים וברורים. אני חושבת שהרבה פעמים אנשים נבהלים קצת, נרתעים לפעמים בלי סיבה, נגיד מפחדים להכין דגים. וכשמסבירים את זה ברור, אפשר ממש לשחרר את הפחד. גם במאכלים שיש בהם הרבה שלבי הכנה, זה לא בהכרח אומר שהם קשים או מורכבים".
כמו שמרים לדוגמה.
"זו דוגמה מעולה למשהו שאנשים מפחדים ממנו, אבל זה באמת לא קשה. כששומרים על הכללים ועובדים לפי הכמויות הנכונות ולפי המתכון, ומבינים את העיקרון של עבודה עם שמרים, זה ממש לא נורא. אפילו כיף".
"אני מאוד משתדלת לעשות גם הרבה דברים שהם רק אני. זה לא סותר את זה שאני גם מאוד נהנית לעבוד עם המשפחה. אני צריכה שותפים, ויש עסקים בחיים שאי אפשר לעשות אותם לבד. אז אם כבר שותפים, למה לא המשפחה שלי?"
היא אינה שומרת כשרות, אבל בבלוג שלה אין מתכונים לא כשרים. "לא כי אני מפחדת מה יגידו אלא כי חשוב לי שכולם ירגישו בנוח, ואם יש מי שממש דחוף לו איזה מתכון לא כשר הוא יכול לשלוח לי בפרטי ואעזור לו כמיטב יכולתי. חשוב לי שהמרחב הזה, שמגיעים אליו לא מעט אנשים, יהיה נגיש לכולם. לא חסרים מתכונים לא כשרים, אבל ממש אין לי הרגשת פספוס, אני מאוד־מאוד שלמה עם האופן שבו זה מתנהל".
כשאני שואלת אם יש גם תגובות לא טובות, אהרוני עוצרת רגע, כמחשבת את מילותיה ועונה שיש לא מעט הערות פוגעניות שהיא מקבלת. "זו תופעה מאוד בעייתית. היד מאוד קלה על המקלדת. עם הזמן הבנתי שאנשים לא באמת חושבים שאני קוראת את מה שהם כותבים, קלטתי את זה כשהגבתי להם על דברים לא מכבדים שכתבו לי, מהתשובה או מזה שלא עונים אני מבינה שהם קצת נבהלים. יש לי דיסוננס מאוד קשה עם זה שאני מקבלת המון תגובות מאוד טובות, אבל התגובה האחת הרעה נשארת איתי".
מה יש לאנשים להגיד על אוכל?
"זה לא רק על אוכל. זה על הילדים שלי, על המשפחה שלי, על מה שלבשתי. לפעמים זה נעשה בתום לב כמו הערה על בגד שלא מחמיא לי או למה לא גרבתי גרביים לתינוקת. אנשים מרגישים בנוח להעיר על כל דבר. הייתה פעם שהעירו לי שהזמנתי חברים לבראנץ' בזמן שיש ילדים רעבים בעולם. לא חסרות דוגמאות".
קיים פער שלא תמיד קל לגשר עליו, בין רמת החשיפה לבין הציפייה שלא יגיבו.
"נכון, וקיים דיסוננס מאוד גדול בין כמה את חושפת וכמה את מוכנה להיות פגיעה, לבין זה שאני לא יכולה שלא לחשוף. אין לך הרבה זכות קיום במרחב הזה אם את לא נותנת הצצה לחיים הפרטיים שלך. נכון שלעמוד שלי יש קו מקצועי קולינרי, אבל עמודים ברשתות החברתיות לא יכולים להתקיים בלי פרסונה. נדירים המקרים שבהם את לא רואה את הדמות ולא רואה קצת מהחיים שלה. אנשים רוצים לראות מעבר לתוכן שאת מביאה, הם רוצים לראות קצת את הבית, את החיים, את הכלבה, את הילד, להבין מי הבן־אדם, אני מבינה את המציצנות הזאת, גם אני נהנית להציץ אצל אנשים אחרים".
אחרי מי את עוקבת?
"אני עוקבת אחרי מגוון רחב של אנשים. בעיקר אנשים שיש להם קצת חוש הומור. כל מיני משפיעניות, יש גם מתנחלת, יוצאי תוכניות ריאליטי, וגם מישהי שיש לה בלוג על משפטנות".
יעל כרמון, יוצאת תוכנית הריאליטי "המרוץ למיליון", היא אחת הדמויות שמופיעות מדי פעם בסטוריז של אהרוני. למי שאינו עוקב קבוע נדמה שהן מכירות כבר שנים רבות, אלא שלמעשה הן נפגשו לפני שנים בודדות בסטודיו לאימוני כושר של ליקי. כשאהרוני הגיעה לסטודיו היא הייתה אחרי לידה וממש לא בכושר, "באמצע האימון הייתי מבקשת מליקי כוס פטל והיא הייתה מביאה לי את הסוכר המרוכז בלי להתרגש מהעניין. כשנכנסתי לכושר ונגמלתי מהפטל התחילה להגיע מתאמנת חדשה, וזיהיתי מהצד איך אחרי חצי אימון היא מאבדת דופק. אמרתי לה שהכול בסדר והבאתי לה מאותו סוכר מרוכז. נהיינו חברות מאוד טובות, גילינו שיש לנו הרבה קווי דמיון והרבה דברים שאנחנו אוהבות לעשות ביחד. אני מלמדת את יעל לבשל והיא מלמדת אותי על החיים".
אהרוני אינה שפית, והיא גם לא מעוניינת להכניס את עצמה להגדרה הזאת. "אנשים מגדירים את עצמם שפים בקלות רבה מדי", היא אומרת. "לא כל מי שזוכה במאסטר שף ואחר כך מציג את עצמו כשף הוא באמת כזה. אני לא כל כך מתחברת לזה, ואני לא שפית, ולכן אני לא מגדירה את עצמי ככזו. לא למדתי בישול ולא קיבלתי הסמכה של שפית, מעולם לא עמדתי בראש מסעדה והייתי שפית של מסעדה. אני פועלת בתחומי הקולינריה, אבל שפית אני לא".
אפשר לומר בכלליות שאין נשים שֵפיות?
"אין הרבה שפיות, ואלו שיש, הן שפיות מעולות. עם הזמן יש יותר ויותר. אבל זה מקצוע שהוא עדיין גברי ברובו. כשאת מסתכלת על זה היסטורית, זה תמיד היה מקצוע מאוד גברי, לנשים היה מאוד קשה להיכנס למקומות האלה, ולשמחתי עם הזמן הדברים האלה משתנים. אני יכולה למנות כל מיני סיבות, ואני לא באה לייצג פה אף אחת אז אדבר על עצמי – בשילוב עם האמהוּת, האפשרות שזה יהיה המקצוע שלך מאוד קשה. שעות של מסעדה אלו שעות קשות, הרבה מהן חופפות לשעות של משפחה, טיולים, ערבים, שבתות, ימי שישי, וזה קשוח".
את מרגישה ששילמת מחיר או שזו בחירה מלכתחילה?
"בחרתי את הבחירות שלי בדיוק מהמקום שבו אני יכולה לשלב את זה עם חיי משפחה. גם בתחומי העיסוק שלי אני מוצאת את עצמי משלמת מחירים. לפעמים אני יושבת עם הילדים ליד השולחן ובודקת באינסטגרם מה קורה, ולרוב סיימון מזכיר לי להניח את הטלפון. היתרונות שלי בבחירה להיות עצמאית הם בשליטה על הזמן שלי, ובהיותי היחידה שמקבלת החלטות עבור עצמי. לפעמים אני מפשלת בהחלטות עליי, ולפעמים אני מצליחה לשלב בין כל הדברים".
"מי שאוהב לבשל בעצם אוהב להאכיל. רק אחרי שהתחלתי עם הבלוג ושיתוף המתכונים גיליתי שיש משהו מאוד מרגש בעשייה הזאת. את בעצם נכנסת לבתים של אנשים לרגעים מאוד מיוחדים"
וכשמדברים על קונפליקטים והצורך לעשות בחירות בחיים, במיוחד כשמדברים על אוכל, כמעט שאי אפשר להתעלם מהנושא של דימוי גוף. "זה קונפליקט שמלווה אותי כל חיי", היא אומרת כמי שהגיעה לשלום עם הנושא. "אני מאוד אוהבת אוכל, זה המקצוע שלי והוא שזור בחיים שלי באופן מאוד עמוק, אבל אני לא מהאנשים שיכולים לאכול מה שהם רוצים ולהיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמם. היו שנים שהיו לי יותר מאבקים סביב זה ושנים שפחות. היום אני נמצאת במקום שבו יחסית אני מרגישה מאוזנת, אפילו שאני אחרי לידה. לא שאני יכולה לאכול מה שאני רוצה, אבל אני מתאמנת הרבה, וזה משמעותי. מצאתי דרך להרגיש מאוזנת עם האוכל, ולפיה אני לא מלקה את עצמי כשאני חורגת ממה שנראה לי הגיוני, אני אוכלת הכול מהכול במידה, ואם יום אחד התפרעתי אז למחרת אני מאזנת. אני כל הזמן במודעות למה שיש לי בצלחת".
לילדים שלך את נותנת הכול מהכול?
"אני נותנת הכול מהכול כי אני רוצה שהם יהיו פתוחים קולינרית, ואנחנו מדברים בבית על מה זה אוכל בריא ומזין. אבל אני בחיים לא אדבר איתם על משמין – לא משמין, אני לא רוצה שהילדים שלי יתעסקו בדבר הזה בכלל, אני רוצה שהם ידעו מה טוב ומה פחות טוב לגוף שלהם. אני לא אומרת להם 'לא' על אוכל שהם רוצים, אבל אנחנו מדברים על מידתיות – אפשר לאכול קינוח, אבל קודם אוכלים ארוחת ערב, אי אפשר לאכול רק קינוח".
הם יודעים מה המקצוע שלך?
"הם יודעים כל מיני דברים. אבל אני חושבת שגם להם חסר טייטל. הם יודעים שיש לי את החנות ויש את המסעדה ולפעמים אני מצלמת סרטון. הם מכירים את הפרקטיקות של הדברים ותמיד שואלים אותי 'אבל במה את עובדת?'"
איך התחושות לקראת המדור החדש?
"אני מאוד אוהבת להוסיף דברים לרשימה. מדור חדש זה סופר־מרגש, אני מודה שאני אדם שלא נלחץ בקלות מדברים. אם היית אומרת לי עכשיו לעשות עוד תוכנית טלוויזיה – קל, בלי בעיה. אני קצת לחוצה כי זה חדש לי, זה משהו שלא עשיתי. אני חושבת שזה מלחיץ כי אני עוד צריכה להוכיח את עצמי במשהו שלא עשיתי קודם. אפילו שיש לי בלוג, זה סוג אחר של תקשורת עם הקהל שלי. ובאופן כללי כתיבת טקסט עבורי היא קצת כמו ללכת לחדר כושר – זה הדבר הזה שאני נורא לא רוצה לעשות ואני דוחה ודוחה אותו, ואז שכשאני עושה אותו אני ממש נהנית ובסוף אני כותבת טקסטים שצריך לקצר. זה מרגש ומלחיץ בו־זמנית, מצד שני יש לי כבר רשימה של 200 רעיונות".
תני לנו הצצה.
"לא אגלה את כולם, אבל אגיד שהמדור הראשון שיהיה סמוך לפסח יכלול היכרות איתי דרך המנות האהובות עליי בחג, המנות המשפחתיות שמלוות אותי מילדות. ועוד אגלה שבמדור שאחרי פסח תהיה חגיגת שמרים, כי איך שנגמר פסח אני נכנסת לטירוף של אפייה. אני מקווה שכולם מוכנים לשנס מותניים ולהכין בצקים".
