עשרות שנים חלפו ממבצע משה ומבצע שלמה ומבצעים נוספים שהעלו רבים, אך בעיני רבים המסע טרם תם, עדיין נותרו פצעים פתוחים ופערים אצל בני העדה האתיופית. וכמו בהרבה קונפליקטים מסביב לעולם ובתוכנו – המוזיקה יכולה לנפץ, לחבר ולהיות ספתח לשיח ופתח גדול לאמונה ותקווה.
המוזיקה האתיופית השורשית נטועה במסורת ארוכת שנים, מתחלקת לז'אנרים ומורכבת מכלים וסולמות משלה. בסוף שנות ה־90 הגיעה "אתיופיק" ("Ethiopiques"), סדרת אלבומים של מוזיקאים מאתיופיה ומאריתריאה, המכילים בין השאר יצירות משנות ה־60 ו־70 של המאה ה־20, תקופה הידועה גם כתור הזהב של המוזיקה האתיופית, לצד יצירות מסורתיות של קבוצות אתניות שונות מאתיופיה, וכן הקלטות חדשות. בישראל היו ההרכב של שלמה גרוניך ומקהלת שבא שזכה להצלחה בשנות ה־90, אבל הכניסה הגדולה הגיעה דווקא בעשור הבא, עם עידן רייכל והפרויקט שלו, שאיתו פרץ לתודעה ובו שילב זמרים וזמרות בני העדה לצד השפעות מוזיקליות רחבות שיצרו עולם חדש בפופ הישראלי של תחילת שנות האלפיים, נגיש אך בד בבד רוחש כבוד רב לתרבות שממנה שאב השראה. בהמשך יפרצו לתודעה בני העדה עצמם, ובהם אסתר רדא, גילי יאלו, תמרדה (בת דודה של אסתר, אגב) ונגן הג'אז הוותיק אבטה בריהון, שעבד וניגן בין השאר עם אהוד בנאי, אריאל זילבר וערן צור לצד מוזיקה מקורית, מסורתית ושורשית.
כל אלה ועוד הביאו המון כבוד לעדה והרחיבו את המנעד העצום של המוזיקה הישראלית במדינה שהיא קיבוץ גלויות. ובכל זאת – בשנים האחרונות מתעוררת תנועה חדשה שמגיעה דרך תנועה ותיקה שהיא אולי הז'אנר המוביל והמשפיע במוזיקה העולמית כבר שנים רבות ובטח כיום – ההיפ הופ.
היפ הופ שפה קלה
עליית ז׳אנר ההיפ הופ בישראל התרחשה בעצם פעמיים. בתחילת שנות האלפיים עם סאבלימינל והצל (שתרגמו את הסאונד האמריקני לארץ הקודש), הדג נחש ושב"ק ס' שפעלו כבר מאמצע-סוף העשור הקודם ויצרו משהו שאפשר היה לכנות "סצנה". לאחר מספר שנים שחונות כשנראה שאין אור בציון, קרתה המהפכה השנייה, מאזור 2014 עם קפה שחור חזק (שחוו הצלחה במיינסטרים ואפילו השיאו משואה), הלהיט "יהיה בסדר" עם הראפר הצעיר נצ'י נצ' (היום רביד פלוטניק) שעם הזמן הפך לראש החץ של הדור הזה, טונה ו"גם זה יעבור", ג'ימבו ג'יי ו"עשיתי" ואיתם גם כהן, פלד וטדי נגוסה – רובם ילדי ההיפ הופ של שנות ה־90 והאלפיים, מעלים על נס תרבות אמריקנית עם מחשבות וחרוזים בעברית. החיבור של העדה האתיופית בישראל להיפ הופ הולך לאותן שנות אלפיים, ובדמות איש חשוב בשם ג'רמי קול חבש – פעיל חברתי, ראפר ויוצר ששילב בין אמהרית לעברית ועסק בהדרכת ילדים ונוער, והיה החלוץ הראשון מהעדה בז'אנר.
בכתבה של גל גבאי בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2 משנת 2004 הוא מדבר על הצעירים שהוא עובד איתם: "מאוד חשוב לי שאנחנו לא נברח מהשורשים״, הוא אומר שם, ״מאוד חשוב לי שילמדו את השפה האמהרית… כי אם אין לך את השורשים אז מה אתה בכלל?". ההסתמכות העמוקה שהוא לקח ממסורת ההיפ הופ שמחברת אנשים אל מהות ואל שייכות כפי שאפשר ללמוד ממה שקורה מעבר לים, הביאה ליצירת דור חדש של ילדים שגדלו לתקווה ושינוי, שפה שמדוברת בבית אך לא נשמעת במרחב הישראלי הצברי בשאיפה להבין את המקום של בני העדה באותו מרחב בדיוק. ואכן, השורשים שג'רמי חיזק הביאו המון גאווה וחוזק ליוצרים של היום, בין אם במודע או לא.
ואלה (חלק מה)שמות
טדי נגוסה (29) הוא כבר חלק מהדור שנולד בארץ והפך לאחד ממרכיבי חוד החנית של ההיפ הופ הישראלי. הוא גדל בלוד (ועליה כתב לא מעט והיה חלק מקולקטיב "זולוד" (Zoolod) שכלל בנוסף את אדם חמדאן וענאן חפאג'ה, ושירת כלוחם בפלחה"ן נח"ל. ב־2016 הוציא את "ט.ד.י", אלבומו הראשון, ובו גם השיר "אזיקים על הידיים" שיצא במחאה על אלימות שוטרים כלפי צעירים אתיופים, עם שורות כמו "אני זה בעיה אני זה המיעוט / אני זה הסיכון זה הצבע הלבוש / אני תעלומה אז תביאו ת'בילוש / אני זה העילה לא צריך ת'צו חיפוש". המוזיקה של נגוסה נתנה קול חשוב לבעיה ידועה אך לא מדוברת, ושם גם החל לגלגל את שמו בסצנה המקומית. בהמשך יצא השיר "זה בדם שלי" עם יסמין מועלם, שהביא לו את הפריצה המיוחלת, יחד עם האלבום השלישי שהפיק איתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס, אביתר בנאי) הנושא את שם הסינגל ושירים שמתנגנים בפלייליסט גלגלצ. בהמשך גם התארח אצל חנן בן־ארי באלבום "יש כאן יותר מזה" ואצל טונה ב"מזרח פרוע", ולמרות החיבוק הגדול מהסצנה התל־אביבית שבה הוא גם פועל כיום – זה עדיין נגוסה שמתמיד ועובד מתחילת הדרך ומדבר את המציאות שגדל עליה, גם שנים אחר כך.
שם נוסף שכדאי להכיר הוא יניב אלמנך, או בשם הבמה שלו "יא נה". הוא בן 24, כבר חלק מהדור הצעיר יותר שגדל בארץ, מרפרר לאביתר בנאי ומטייל במרחב של מוזיקה שחורה לגוניה, כפי שאפשר לשמוע באלבום הבכורה שלו "סיבה לכלום" מ־2024, שם יצר ערבוב שיש בו המון ישראליות. אלמנך גם שיחק בסדרה ״עלומים״ של כאן 11 וכיכב בתפקיד הראשי בסדרה "אינדל" ששודרה ב־HOT, שנוגעת בנושא הגזענות ובסיפור של עולים חדשים והקשיים שלהם מול הממסד. המרחק בין יניב המוזיקאי והנפש העדינה שלו לבין אינדל העבריין המבריק והמניפולטיבי הוא מרחק עצום שחושף אותנו לכישרון ייחודי שמסתמן כהבטחה בתרבות הישראלית בשנים הקרובות והלאה, ובתקווה שיביא לאותם מקומות יצירתיים את הילדים בדור שאחריו.
יופיעו הנערים לפנינו
ואם כבר דור צעיר, שם כנראה נמצא שמות שלא בהכרח ישודרו ברדיו או יופיעו בכותרות של העיתונות הממוסדת, אבל הם לגמרי חלק משגרת ההאזנה של צעירים רבים. מדובר בסצנה שמתרחשת כבר שנים במועדונים, במות ומסיבות של מוזיקה שחורה שמערבבת בתוכה גם את הדאנסהול הג'מייקני ואת האפרוביטס האפריקאי למיקס של להיטי שטח שהקהל הצעיר צורך בהמוניו. משהו בתופעה ובתנועה הזאת מזכיר את מה שהתרחש עם הז'אנר הפופולרי ביותר כיום בישראל – המוזיקה הים־תיכונית. פקטור נוסף הוא שבשנים האחרונות המוזיקה יצאה מההופעות עצמן והסטרימינג הנגיש המון אמנים גם עבור מי שלא ימצא את עצמו ברחבה.
לא מזמן לקחתי את בן דודי הלל (17) להופעה בתל־אביב. בתור נער שלומד בתיכון חילוני בכפר־סבא הוא נחשף יותר למסיבות ואירועים שבהם עולה הסבירות לפגוש היפ הופ על שלל הביטויים שלו. הלל מושפע בעיקר מהז'אנר בצד הלועזי שלו, והתלהב מאוד לראות את ההתרחשות על הבמה ואת הקהל, שברובו מכיל נערים בני גילו ממקומות שונים. כששאלתי אותו האם יש לו חברים מהכיתה או מהשכבה שיסתקרנו וירצו גם הם ללכת, הוא השיב: "הם ילכו לגדולים יותר כמו פלד ורביד (פלוטניק), וישמעו את הקטנים יותר אבל לא ידעו אפילו על ההופעה. וזה חבל ברמות". כשהמשכתי ושאלתי הוא סיפר לי שחלק גדול מהכיתה ובעיקר הבנים – צורכים מוזיקה שמגיעה מהשמות הקטנים יותר בהיפ הופ הישראלי, ובהם לא מעט מבני העדה.
בנסיעה רנדומלית עם טרמפיסט, בן ישיבה הלומד בצפון, מצאתי מספר שירים שלרגע כמו נלקחו מהפלייליסטים האזוטריים שלי. כשתהיתי מהיכן הגיע להיפ הופ ישראלי ובמיוחד אל יוצרים צעירים – הוא אמר בפשטות שאלו ההמלצות מהספוטיפיי. "אתה מתחבר לזה באמת או שזה רק נעים באוזן?" שאלתי, והתשובה שלו נעה בשני הכיוונים; גם הנאה וגם שפה חדשה ומסקרנת שלא הכיר, בתור חובב פופ ופולק. עולם שקורה במקביל אליו ולא הכיר, מוזיקה שמזמנת שיחה על מה שלא עולה בדעתנו ביום־יום.
ובכלל, מהיותי טיפוס שמסתובב בהופעות היפ הופ רבות במשך השנים, לאט־לאט נצפות יותר ויותר כיפות בקהל. מתי גם נראה את אותם אנשים על הבמות הגדולות ומובילים את התרבות הזאת? זה כבר נושא לכתבה אחרת. ולחלוטין, יש לזקוף המון לרשתות ולסטרימינג, בהשפעה שחוצה מבן דוד שלומד בתיכון בכפר־סבא ועד בן ישיבה גבוהה בצפון – מסמלת תנועה שבה אפשר לראות התעוררות מעניינת גם בקהלים הצעירים וה"מיינסטרימיים" יותר, כאלה שפעם ניזונו מהרדיו והעיתונות וכיום יפגשו את המוזיקה האהובה הבאה עליהם כנראה לראשונה כסאונד בטיקטוק. נציין שעיקר ההתעניינות היא מצד בנים ופחות מצד בנות, שיעדיפו אולי את השמות הגדולים כדוגמת פלוטניק וטונה לצד פופ ישראלי, רוק ואינדי. משיחות ושיטוטים בדרך אפשר לזהות התעניינות מסוימת במגזר הדתי, שם הנוער לא ייטה בדרך כלל למוזיקה כמו היפ הופ המזוהה עם שפה גסה וקליפים פרובוקטיביים (לפחות בקלישאה המוכרת). תמצאו שם בדרך כלל את ישי ריבו, ביני לנדאו, אהוד בנאי, דודו טסה ורוק ישראלי (אולי גם כמו במקרה של הבנות קצת פופ ואיזה פלוטניק וטונה לרפואה, וכמובן תמיד את השירים באנגלית שטוב לא לדעת מה נאמר בהם אבל באים בטוב). אבל גם את טדי נגוסה, אם זה דרך שיתוף הפעולה עם יסמין מועלם, טונה או חנן בן־ארי ואולי כי הספוטיפיי המליץ בשאפל.
החיבור של העדה האתיופית בישראל להיפ הופ הולך לאותן שנות אלפיים, ובדמותו של ג'רמי קול חבש – פעיל חברתי, ראפר ויוצר ששילב בין אמהרית לעברית, עסק בהדרכת ילדים ונוער והיה החלוץ הראשון מהעדה בז'אנר
לדוגמה וכדי להבין את היקף ״התופעה״, חמשת השירים המואזנים ביותר בספוטיפיי של הראפר אופק אדנק עומדים יחד כרגע על סך של כ־12 מיליון האזנות, זאת בלי לספור את הצפיות ביוטיוב שכאמור שימש שחקן חשוב בשנים עברו, ובלי למנות את הפלטפורמות האחרות. מדובר במספרים שרבים מאמני ישראל היו יכולים רק לקוות להם. ואם כבר, אז סיפורו של אופק אדנק בהחלט מסקרן, כשכבר בגיל 14 הוציא את להיט השטח "בואי בובה" שהפך ויראלי בימים שבהם המושג עוד התגבש עם עצמו (אעיד שהגיע גם עד הישיבה התיכונית בקרני שומרון וטיולי הנוער) וכיום, כמעט עשור מאז, עדיין פועל ויוצר. הוא הספיק להשתתף בתוכנית "הכוכב הבא" ב־2019 (ולהתווכח קצת עם אסף אמדורסקי כי למה לא בעצם), לשתף פעולה עם עדן בן־זקן ולמלא את מועדון הבארבי מספר פעמים, הישג שכשלעצמו הוא פורץ דרך במספר מובנים; עצם ההחלטה על פתיחת קופות ומכירת כרטיסים בסצנה שמתנהלת בדרך כלל מסיבות ומועדונים, והופעה על במה מיתולוגית כמו זו של הבארבי, מעוז הרוק הישראלי – מראה שקיימת התעוררות לתרבות נוספת, שמחכה לקבל עוד במות והכרה. אדנק גדל על ראפרים מהסצנה ובמיוחד על אלה שהגיעו מהעדה עצמה, אחד מהם הוא בזי בי (תאטקה משה טסמה), שכבר חצה את גיל 30 והוא עדיין שם חשוב בסצנת המועדונים, אף שמרבית המופיעים עדיין לא התחילו לחשוב על משבר גיל השלושים שלהם. החומרים שבזי הוציא במסגרת ההרכב KGC (קריית־גת סיטי) בעשור הקודם הפך לקאלט בקרב בני העדה ואף מחוצה לה, ולחלוטין ניתן לזהות את ההשפעות על הדור הצעיר יותר. ההשראה הברורה שבזי לוקח מטופאק שאקור תחזק את התחושה של גיבור תרבות לרבים, כפי שהיה שאקור לרבים במהלך שנות ה־90 וגם היום, שנים אחרי הירצחו. כמו ג'רמי קול חבש, גם כאן במקרה של בזי יש אמונה בתרגום והנגשת ההיפ הופ לישראל ולמציאות שהוא חווה, בין שזה כבן העדה, כתושב פריפריה או כאדם ויוצר ככלל.
זמן לא מחכה, לא עוצר
תשע (יוסף) אדגו, הוא יזם ומנהל קהילת "עולם ההיפ הופ" הפעילה ברשתות החברתיות ובהפקת אירועים והופעות. מדובר בפלטפורמה הגדולה בישראל לסיקור ושיח של התרבות הענפה של ההיפ הופ. תשע עצמו נולד באתיופיה ועלה עם משפחתו בשנת 1990, ובמשך השנים הכיר את הנפשות הפועלות בסצנה הישראלית והחל את פעילות הקהילה בשנת 2015. לכבוד הכתבה נפגשנו לשיחה. "האמנים שאנחנו רואים וצורכים הם אמנים שחורים, וקל לנו להתחבר אליהם באופן הכי בסיסי", הוא מסביר על החיבור של העדה להיפ הופ, "זאת אומנם לא אותה תרבות שגדלנו עליה בבית ולא אותו הלך רוח, אבל כשאני ראיתי בתור ילד על המסך אנשים כמו ויל סמית או טופאק כשבארץ אין בכלל השוואה כלשהי – זה נתן השראה. הבנה שאפשר לפרוץ את הגבול. היום אנחנו ברנסנס, יש לדור הצעיר יותר חבר'ה להסתכל עליהם".
מה יש במוזיקה של החבר'ה מהשנים האחרונות שתופס ככה את הצעירים, גם אלה שמחוץ לעדה?
"מדובר ביוצרים שמשרתים בצה"ל, מצביעים בבחירות, מדברים עברית, הם לגמרי ישראלים. דור אחר לגמרי. זה משהו שמדבר להמון חבר'ה שגם גדלו בשכונות אפילו שהם לא אתיופים. הם שומעים ברמקול את אופק אדנק או רואים את יא נה על המסך ב'אינדל'. זה מדבר לישראלים ועוד יותר לצעירים בפשטות. כל עוד זה זורם זה מדבר".
אז ההיפ הופ משמש דלת השתלבות בארץ?
"לגמרי. היפ הופ זאת הדרך להכול. צמיחה, עשייה, רוח ועוד ערכים שנתחבר אליהם בתור חבר'ה אתיופים, כי זה משהו שנטוע אצלנו בשורש. מהמצוקה של קהילה שחורה מעבר לים ותופעות של גזענות שאני יכול להזדהות איתן ולקבל מזה כוח, כדי להביא שינוי אצלי פה בארץ".
ברחובות ובמנגינות
ומחאה – קיימת ולא מעט. מ"פרשת הדם" שהחלה בעקבות השמדת מנות דם של עולים מאתיופיה במשך שנים על ידי מד"א, דרך הקריאה לשחרורו של אברה מנגיסטו (שחזר ממש לאחרונה אחרי עשר שנים בעזה), מותם של יוסף סלמסה, יהודה ביאדגה וסלומון טקה ואלימות שוטרים בכלל, או דריסתו ומותו של הילד רפאל אדנה בן הארבע והיעלמותה של היימנוט קסאו – שעוד רוחשות ברחוב. כל אלה התאפיינו לא פעם גם בביטוי מוזיקלי. השיר "מדינת משטרה" של רביד פלוטניק יצא כחלק מאלבומו החמישי "ועכשיו לחלק האומנותי", ב־30 ביוני 2019. באותו יום נהרג סלומון טקה בתקרית מצערת שבה קצין משטרה (שלא בתפקיד) הותקף באבנים על ידי ארבעה בחורים צעירים. הקצין שחשש לחייו ירה אל עבר הכביש במטרה להרחיק את התוקפים, בעוד הקליע שנורה התפצל וחלק ממנו פגע בטקה. פלוטניק, שגדל בפתח־תקווה בשכונות עם חברים בני העדה (ומהם קיבל את הכינוי שאיתו פעל שנים, נצ'י נצ' – "לבנבן" בתרגום מאמהרית) הכיר את המציאות הזו מקרוב. הוא סיפר לא פעם בראיונות על מעצרי שווא של חבריו ועל גזענות שראה ושמע בסביבתו, ושזר את אותם סיפורים בשירו שמספר על חוויותיו של בחור אתיופי צעיר בישראל ("נותנים לי הרגשה מוזרה / שהצבע עור שלי מביא איתו צרה / כן, אומרים שזה חקוק אצלי מנטלית / ומספרים שיש לי יצר קרימינלי") ומייחל לשינוי במציאות ("רוח חדשה תבוא עם בוא השמש / השמש שתזרח עלינו / זה רק עניין של זמן עד שיבוא שינוי / ואיך יבוא שינוי אם לא מתוכנו).
אורית טשומה (35) היא ראפרית ואמנית ספוקן וורד ייחודית וחדה שהתפרסמה בשנת 2018 כשעלה ליוטיוב קטע הספוקן שלה "סליחה אמא אתיופיה", שבו טשומה מבקשת סליחה מהארץ שממנה הגיעו הוריה ומהזהות שלה עצמה ("לא שכחנו את ירושלים / אבל די מהר שכחתי אותך / תראי, זה לא שאני חוזרת את הרי יודעת ש / אין לי ארץ אחרת, ישראל היא האחת / אך אדם השוכח עברו יעשה טעויות כל ימים חייו").
שנה לאחר מכן הוציאה את אלבום הבכורה שלה "השפע בדלות" ובו מספר שירי מחאה, לצד שירים "רגילים" לכאורה עם דגש על הבית של ההורים והתרבות האתיופית העשירה.
רוח חדשה תבוא עם בוא השמש
כאמור, מוזיקה היא פתח גדול לאמונה ותקווה. החיבורים המוזיקליים שנוצרים אט אט בין העולמות, הם למעשה המוזיקה הישראלית המתחדשת, זאת שכבר ראתה את המהפכה הים־תיכונית וכעת את גל ההיפ הופ, ובתוכו רבים מבני העדה, כצרכנים ומאזינים וכיוצרים ואנשי תרבות. המסע הזה לא ייגמר בקרוב, אבל כבר אפשר לנוח לרגעים ולהבין שיש מציאות שבה רב המשותף על המפריד. כששאלתי את תשע (יוסף) אדגו על דור העתיד ומה מצפה לנו, הוא חייך. "אני מתרגש ממה שיבוא. מי שצומח ובונה את עצמו כעת הם כבר דגם חדש. כעולים חדשים לא ידענו לשאול את השאלות הנכונות. בתור ילדים, בן דוד שלי רצה להקליט שיר שלו אבל לא ידע לאן ללכת. היום הדברים פתוחים יותר והחבר'ה תחמנים כמו ישראלים צברים, אי אפשר לעבוד עליהם. יש להם בפה כבר יותר עברית מאשר אמהרית. יש להם שניצל על שולחן שבת, לא אינג'רה. וזה שינוי טוב".
