כשזה מגיע למסעדות כשרות בחו"ל, נראה ששומרי הכשרות מנמיכים סטנדרטים. אולי כי בהשוואה לארץ יש מהן מעט מאוד וקשה להיות בררנים, ואולי כי בהשוואה לקופסאות הטונה והתירס שהבאנו מהארץ (לא אני) הן באמת ברמה גבוהה. אחרת אי אפשר להסביר את כמות ההמלצות המטורפת שקיבלנו על "פלור" לפני שנסענו לאיטליה.
אודה ואבוש, אחרי שחמישה ימים מתוך עשרה במרוקו בוזבזו על חיפוש מסעדות כשרות או מארחים מקומיים שומרי כשרות, ואחרי שבוע שלם בפריז שבמהלכו אכלתי רק בגטים עם גבינת שמנת ופלפל שחור – התחלתי לשחרר קצת. אם תיקרה בדרכי מסעדה כשרה אי שם בנכר – אשב בה, אבל לא אחצה מדינות או אשנה תוכניות בשביל לשבת ולאכול אוכל מוכר.
אבל כאמור, קיבלנו כל כך הרבה המלצות מרוגשות, שהיינו חייבים, דקה לפני הטיסה חזרה הביתה, להיכנס שוב לרומא לאכול פיצה אחרונה למסע הזה.
בכניסה אנחנו קצת מבולבלים. לא ברור אם זו מסעדה עם מטבח של ממש או רק בופה שמגיש מנות לפי משקל. הדלפק הארוך עמוס מאכלים, חלקם מקומיים – פוקאצ'ות מעוטרות פרחי קישוא, פיצות ופסטות, אבל היה שם גם צ'יפס. לאחר בירור קצר מתברר שפלור היא גם וגם – יש בופה (שמחירו 5.5 יורו לאדם עם משקה לא אלכוהולי) ואפשר גם להזמין מתוך תפריט.
בהתחלה הלכנו על אופציית הבופה. טעמנו לזניה שהייתה ביתית וטובה ופוקאצ'ה עם עגבניות ועשבי תיבול. כל יתר המנות היו קרות ומהבוקר (השעה הייתה שעת ערב מאוחרת). טעות שלנו. אז ביקשנו תפריט והתכוונו להתחיל מההתחלה, אלא שאז אחת המלצריות הוציאה דברים חדשים לבופה. אלון מיהר להכריז "אנחנו עדיין שם", והביא דג בטמפורה. אז מה אם הוא הרגע יצא מהמטבח? גם הוא היה קר וסמרטוטי.
בשלב הזה מישהו מעמעם את האורות, ואני מוכנה לתת צ'אנס אחרון. "ברוסקטה ריקוטה" קראו למנה הראשונה והכי טובה שעלתה לשולחן. זו הייתה מנה מעולה שהתחסלה תוך דקות ספורות. גבינת ריקוטה מעולה עם ממרח עגבניות מיובשות, רוקט, פלפל שחור ושמן זית. כל חומר גלם במנה היה עז טעם ואופי. ככה פשוט, ככה איטליה, ככה טעים.
המנה הבאה הייתה קרוסטיני פרחי קישואים שנחו על מוצרלה טרייה ומעליהם אנשובי טובים ופרג קלוי. פרחי קישוא הם הבריאה הכי יפה בטבע, ומי שבנה את המנה הזו השתמש בכל היופי הזה בחוכמה אדירה. זו הייתה מנה יפהפייה ומוצלחת עד מאוד.
הערב מתחיל להשתפר, ורעבים דוברי עברית מתחילים למלא את המסעדה. אבל עם המנה הבאה חזרו שוב הבעיות. הזמנו פסטה קפלאצ'יו, סוג של טורטליני ממולא "בחציל נמס בפה" על קרם של מוצרלה באפלו, בזיליקום וקונפי עגבניות. לפני הכול, המנה הזאת הגיעה על מגש. שטוח. בלי שוליים. לא יודעת באיזה עולם אפשר להגיש פסטה על מגש. ועוד פסטה שאמורה לשבת בתוך "קרם מוצרלה באפלו". אז מתברר שהקפלאצ'יו בושלו במים ולא נכנסו לאיחוד עם הקרם במחבת, אלא הונחו ישר מהמסננת על המגש ואת הקרם זילפו עליהם בתנועות לא אחידות. מיותר לציין שכל נטיפי הקרם מצאו את דרכם אל מחוץ למגש ואל השמלה שלי. ומילא זה, הפסטה פשוט לא הייתה אכילה. בלי טעם בלי ריח, בלי שום תמיכה משאר המרכיבים במנה.
לזכות הפיצה ייאמר שהייתה הטובה מבין הפיצות שאכלנו בארץ אך הפחותה מכל אלה שאכלנו באיטליה.
כל הארוחה חיכיתי לשלב הקינוח. לידנו ישב זוג לא צעיר, והבעל שראה את מבטיי הפוזלים אל עבר הוויטרינה היפה והצבעונית, השביע אותנו להזמין את הפרופיטרול שוקולד. הוא באמת נראָה טוב. אבל כשהגיע הרגע התקרבתי לוויטרינה נפלו פניי – הכול פרווה. קשה לומר איך ידעתי את זה, פשוט רואים על קינוח כשהוא פרווה. במיוחד על כאלה שאמורים להיות חלביים. שאלתי את הבחורה מעבר לוויטרינה והיא אישרה את החשד. היו שם קרוב לחמישים סוגים של מאפים ועוגיות ומיני עוגות ופטיפורים והכול־הכול פרווה. למה למען השם? זו מסעדה חלבית. למה לשים מרגרינה וריצ' היכן שלא חייבים? כנראה מאותה הסיבה שאפשר להגיש פסטה על מגש.
← כתובת: NE 29th Ave, Aventura 18851
