הקשיים שאני חווה כשאני מנסה למצוא מקום לריאיון עם עומר הברון – כלומר הראפר ג׳ימבו ג׳יי – משמשים הצצה עצובה אל קשיי החיים בעוטף עזה. בהתחלה אנחנו קובעים להיפגש בבית קפה באזור. אבל יום לפני השיחה שלנו הפסקת האש מסתיימת, הלחימה מתחדשת ובית הקפה נסגר זמנית. אנחנו מסיבים את הלוקיישן לסלון ביתו שבקיבוץ אור־הנר, אבל אז הגנים נסגרים, והקטנות בבית, אז אי אפשר גם שם. הימים הם ימי ראשית אביב נעימים, ואנחנו שוקלים מקום בטבע – אבל גם זה בלתי אפשרי, כי בעוטף בימים אלה אי אפשר לקבוע בשום מקום שאינו שוכן במרחק 15 שניות ממרחב מוגן.
איך אפשר לחיות לצד חוסר הוודאות המתמיד, הסכנה והחשש? כמו שאר תושבי העוטף ששבו לביתם, הברון אינו מפסיק לשמוע את השאלה הזאת. כדי לענות עליה, הוא עשה את הדבר ההגיוני בשבילו וכתב שיר. הסינגל ׳מפרש לבן׳ שיצא לפני כשבועיים מתאר את הקשיים והכאב, ולצדם את ההתעקשות להיאחז בחיים, בכל מה שעוד פועם. ״השיר הזה הוא בעצם מעין תשובה מבחינתי לשאלה איך אפשר לגור פה עכשיו״, הוא אומר.
׳דוקטור, תגידי לי מתי החיים הכול כך קלים שלי נהיו כל כך כבדים / אחד עבר לתאילנד ברפורמה / שניים בקורונה / שלוש הודיעו תאילנד עכשיו / ההוא כמו תקליט שבור ממלמל במרמור / המצב, המצב, המצב, המצב / רק אני קניתי שישייה / אוזניות מצית ומטרייה / יש לי חצי שיר בראש / אין לי תוכנית מגירה. // אחת לכמה זמן / אני רואה מפרש לבן / מציץ מבעד לענן אפור / […] עם יד על הלב / אני עדיין מאמין׳.
זהו השיר הראשון שכתב הברון מאז מתקפת 7 באוקטובר. ״שמונה חודשים בכלל לא הצלחתי לכתוב. הייתי מפונה מהבית, החיים שלי היו על קופסאות״.
מה ששחרר אותו מהאלם היה העבודה על השיר ״חיים שקשה לחיות״ במסגרת מיזם שירי נופלים בגלי צה״ל. בשיר הוא הלחין את מילותיו של יובל זילבר, שנפל בקרב בצפון הרצועה. ״הוא השאיר מכתב ארוך, ואבא שלו עיבד אותו לטקסט, ואותו הלחנו. זה עזר לי להבין שגם בתוך שגרת המלחמה האיומה הזו אפשר ליצור, שזה לא דבר והיפוכו. אחריו התחלתי לכתוב, נפתח לי מחדש הרצון הזה״.
הרצון לכתוב השתלב בשיבה הביתה. ״רציתי לתאר מה רואים כאן עכשיו. המקום השתנה. וגם, לכאורה לא השתנה. את השינוי הזה ניסיתי לתפוס בשיר״.
את הסקיצה שיצר על הפסנתר בבית שלח למפיק המוזיקלי קותימאן, שכמאמר השיר נמצא כרגע בתאילנד. ״ידענו זה על קיומו של זה, אבל לא היינו בקשר בעבר. אחרי יומיים הוא החזיר לי את השיר עם העיבוד״.
אבל היצירה לא הייתה מוגמרת בלי הממד החזותי. ״הקליפ היה החיפוש הגדול מבחינתי. הרגשתי שזה שיר שאם לא יראו איתו את מה שאני רואה כאן בעיניים, לא יקבלו הרבה רבדים שלו. פשוט הסתובבנו פה וצילמנו. צילמנו גרפיטי, את המיגוניות, את מגדל המים המחורר, את הירוק מסביב, את שלטי החטופים והכיסאות הצהובים. צילמנו אותי עם המשפחה גם, מה שאף פעם לא עשיתי״.
עוד סוגיה שהקליפ עוסק בה היא סוגיית אנשי הטיפול הנפשי במלחמה. ״אני מכיר הרבה מטפלים שאומרים בנימוס ובאחריות: אנחנו קורסים ממה שאנחנו שומעים בקליניקה. יש סיפורים על רופאים שהתמוטטו ב־7 באוקטובר לאחר שנחשפו למראות האיומים. הקליפ מספר על פסיכולוגית שמחזיקה את עצמה מול כל עם ישראל שמגיע״. בסרטון הברון יושב מול הפסיכולוגית ויורה את מילות השיר, וברקע ממוסגרים כמו פסיפס הסרטונים שצולמו בעוטף. בהמשך, דמותו מתחלפת ב׳מטופלים׳ נוספים. ״יש בקליפ הזה סגירת מעגל ששימחה אותי. היינו צריכים ללהק מגוון אנשים מהחברה הישראלית, ובהם ליהקנו את עמית בר, לוחם שנפצע בעזה והוא קטוע רגל״.
איך הכרתם?
״הייתי בדרך החוצה מבילינסון, אחרי ביקור של נגינה לפצועים, ופגשה אותי אחות במעלית. היא אמרה: אני לא מאמינה שאתה פה, בדיוק עכשיו מישהו בטיפול נמרץ חוגג יום הולדת וביקש שתבוא. בדרך כלל אסור לנגן שם, אבל היא אמרה: בוא, זה יום ההולדת שלו, אני מחריגה את זה. אז אני עומד באמצע טיפול נמרץ, והוא מבקש את השיר ׳בומים׳. יש בשיר הזה משפט: ׳עוד אלוף במשחקים הפארלימפיים׳. ומולי שוכב בנאדם שעומד לעבור כריתת רגל, ואמא שלו, שבכלל לא יודעת מי זה הג׳מבו הזה שהופיע שם פתאום, אבל הוא ביקש, אז אני שר לו. היום הוא לא זוכר כלום מהביקור הזה״, הברון צוחק. ״יש משהו סמלי בעיניי בכך שגם הוא וגם אני בקליפ הזה מול אותה מטפלת. לשנינו יש דרך לעשות״.
השיר "בומים" יצא לאור בקיץ 2023, ותיאר את המציאות הבלתי נתפסת תחת שגרת הטילים מהרצועה. מילות הפתיחה של השיר, שמתארות אב שמשקר לבתו על טבעם של הפיצוצים ומזמין אותה ל׳טיול׳ כדי להתחמק מהם, הפכו למצמררות חודשיים אחר כך, כשב־7 באוקטובר נאלץ הברון להימלט מאור־הנר עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, על רקע הבומים. ׳בואי קומי מתוקה עשיתי לנו הפתעה / יש לילה משוגע בחוץ נצא לטיול / החורף בא מוקדם הרעש ששמעת זה רעם / אוטוטו טפטוף יביא מבול׳.
"פגשתי באחת ההופעות בחור ממגלן, והוא אמר לי: מתו לי שמונה חברים ב־7 באוקטובר. הוא אמר את זה כמו שאני אומר 'אני הולך להביא חלב מהסופר'"
״עמית הוא סמל לאופטימיות, ליכולת להשתקם. הוא עושה עכשיו תואר, יש לו המון הומור, הוא מעלה סרטונים מצחיקים על זה שהוא קטוע רגל. כשהזמנתי אותו להשתתף בקליפ שאלתי אותו אם הוא רוצה שיראו את הפרוטזה, והוא אמר: בטח, אני גאה בה״.
יצא לך להופיע הרבה לפצועים וחיילים?
״זה לא ׳יצא׳, זה הפך לחלק מהשגרה שלי. פעם הופעות לחיילים היו דבר אזוטרי שקורה פעם ב־. היום הצבא רואה את ההכרח בהפוגות האלה. אני כל פעם אומר לחיילים: אני לא מאמין איזה שירות יש לכם. אני הייתי שלוש שנים בתותחנים, לחמתי במלחמת לבנון השנייה, ועדיין כל מה שעבר עליי מרגיש כמו פיקניק לעומת זה. אני לא אשכח שפגשתי באחת ההופעות בחור ממגלן, והוא אמר לי: מתו לי שמונה חברים ב־7 באוקטובר. זה היה רק כמה ימים אחרי. הוא אמר את זה כמו שאני אומר 'אני הולך להביא חלב מהסופר'. זה זכור לי בתור רגע שבו הבנתי שהכול הולך להשתנות. שיהיה פה דור שיצטרך את העזרה של כולנו. זה לא הגיוני, מה שהבחור הזה עובר. הוא נגע לליבי: כל כך צעיר, חדור מטרה, ואומר משהו נורא בפנים כאלה ניטרליות״.
את הקליפ ביים דן יהודה, קולנוען בהתהוות שבינתיים עובד עם ג׳ימבו ג׳יי כעובד במה, איש צוות טכני וסאונד. גיא אילוז, קודמו בתפקיד, נחטף ונרצח בשבי חמאס וגופתו עדיין מוחזקת בידיהם. כך כותב הברון בשיר: ׳שני שכנים קנו אקדח / השלטים של אילוז התקלפו / שמעתי את הקליעים שורקים מהמטווח / לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא׳.
תוכל לספר קצת על גיא?
״הוא היה אדם מאוד עדין. איש מקסים ושובה לב. התאהבנו בו על ההתחלה. הוא היה האדם שעומד לצידנו בהופעה ונותן ביטחון, ידענו שאם משהו ישתבש הוא יטפל בזה, שאם איזה כבל בורח לנו הוא רץ ומתקן. לצערי, למדתי להכיר אותו הרבה יותר רק אחרי שהוא נחטף ונרצח. גיליתי שהיה בו צד לגמרי אחר: שהוא היה לוחם מילואים בגולני, בחור חזק – רואים את זה עליו, אבל היה בו משהו נורא שקט ורגיש, בכלל לא הייתי מדמיין אותו כלוחם. זה שהוא עדיין חטוף בעזה זה המאבק הכי גדול מבחינתי כרגע. בצעדה שהייתה לא מזמן למענו, אמא שלו סיימה במשפט המאוד מצמרר שלה: ׳אני מאחלת לנו שנתראה בקרוב בבית הקברות׳. התקווה להביא אותו למנוחת עולמים״.
אתה מסיים את השיר במילים ׳אני עדיין מאמין׳. מאמין במה?
״אני מאמין שיכול להיות פה טוב. אני מאמין שאנחנו יכולים להסתדר זה עם זה״.
מחשבה מהפכנית.
״אני אפילו מאמין שאנחנו יכולים לחיות בשלום, מתישהו, עם האנשים שמעבר לגדר. אני עדיין מאמין שיכול להיות פה טוב, בזמן שאי אפשר להתעלם מדיבור שהולך וגואה על לאן הולכים. אני רוצה להיאבק בזה, לומר: לא הולכים. מתקנים״.
הדיבור על החברים שעזבו את הארץ חוזר בשירים שלך. זה משהו שמעסיק אותך?
״אין בי כעס על מי שבוחר לעזוב. אני יכול להבין את הייאוש ואת הפחד מחיים פה. אבל אני חושב שאי אפשר לרדת מפה באמת. החברים שלי שנסעו לא הפסיקו להיות ישראלים. הם פשוט ישראלים בחו״ל. הם עדיין קוראים את החדשות מכאן, ועדיין כועסים עליהן. הם עדיין אנחנו, גם כשהם שם. אני לא חושב שאוכל לחיות במקום אחר. בעיקר בגלל העברית. העבודה עם השפה, החיפוש במילים, זה מה שמחזיק אותי. אני לא יכול לעשות את זה באנגלית, זה ירוקן את החיים שלי ממשמעות. אני מפה״, הוא מושך בכתפיים. ״אני רוצה להישאר פה, ולתקן. להמשיך להחזיק את האמונה״.
"אני לא חושב שאוכל לחיות במקום אחר. בעיקר בגלל העברית. העבודה עם השפה, החיפוש במילים, זה מה שמחזיק אותי. אני לא יכול לעשות את זה באנגלית, זה ירוקן את החיים שלי ממשמעות"
הברון חוגג 40 בקרוב, וכאמור גר באור־הנר עם אשתו שני ושתי בנותיהם. השניים הכירו בחוג לתקשורת במכללת ספיר, ובמהלך חייהם המשותפים נעו על הציר בין הנגב המערבי למרכז, עד שלפני חמש שנים החליטו להשתקע בעוטף.
אנחנו נפגשים לרגל צאת אלבום ההופעה החדש שלו "עדיין חי בגדול" (הופעה נוספת תתקיים ב־3.6 בבארבי ת"א).
בסופו של דבר, בחרנו לערוך את השיחה שלנו ב"אחו" – חלקת דשא קטנה בתוך הקיבוץ, ספסלי קק״ל, עצים ושמיים, וגם מיגונית, הממוקמת בקצה הפריים כמו הערת שוליים. כשאנחנו עוברים בביתו הסמוך כדי להצטייד בכיבוד, אני מחמיאה להברון על יופיים של החלונות הגדולים בסלון שמשקיפים אל חצר מלאה צמחייה. ״החלונות האלה היו הפחד הכי גדול שלנו ב־7 באוקטובר״, הוא משיב. ״אבן אחת, והמחבל בפנים. שני רצתה לסגור אותם כשחזרנו, אבל אמרתי לה: יהיה בסדר! מתי לא היה?״ הוא מחייך חיוך עצוב.
לאלבום הזה קדמו ארבעה אלבומי אולפן ואלבום הופעה נוסף. אף שהקים להקה עוד בחטיבת הביניים, את הקריירה המוזיקלית שלו התחיל הברון בגיל יחסית מאוחר. האלבום הראשון שלו יצא ב־2016 בעזרת מימון המונים בהדסטארט וזכה להצלחה מפתיעה. אלה שאינם ממאזיני סוגת ההיפ הופ – ראפ שאליה הוא משתייך, נחשפו אליו בפעם הראשונה כשתוכנית הסאטירה ארץ נהדרת שידרה עיבוד לשיר "עשיתי" מתוך האלבום. ״קיבלתי אז המון הודעות מאנשים. הצלחנו! אנחנו במיינסטרים! זה קורה גם לי עם אמנים שאני אוהב. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את רביד פלוטניק בהיכל מנורה. הכרתי אותו מתחילת הדרך, שני אמנים אנונימיים למדי בסצנת הראפ הקטנה. ופתאום, יא, זה רביד, והוא במנורה!״
שנים אחר כך שיתפו השניים פעולה בשיר "חתולים", והוא חרך את המצעדים. רבים מכירים את הברון בזכות שיתוף פעולה אחר: השיר "סתלבט בקיבוץ" שיצר עם להקת פול טראנק, וזכה בתואר שיר השנה ב־2022.
אתה זוכר מה הייתה הנקודה בזמן שבה התאהבת במוזיקה?
״אני זוכר את היום שבו גיליתי איך נשמעת גיטרה בס. זה היה בכיתה ה׳ או ו׳, נכנסתי לחנות מוזיקה ברחובות, לא כדי לקנות משהו, סתם להסתובב, וראיתי את המוכר מנגן בבס. שאלתי מה זה, בכלל לא הצלחתי לחבר את הצליל למוזיקה שאני שומע באוזניות. אחר כך התחלתי לשמוע את הבס בשירים. זה גרם לי להבין שהמוזיקה מורכבת יותר ממה שחשבתי. קצת אחר כך, בחטיבה, הרכבנו להקה, ואני זוכר את עצמי אומר: צריך בסיסט! כאילו אני מבין משהו״.
החיבור לשפה התחיל מוקדם אפילו יותר. ״אני חושב שזה בא מהבית. אמא שלי עוסקת בבלשנות – באינטרנט כתוב שהיא מורה ללשון, אבל זה לא נכון״.
אפשר לתקן את זה.
הברון מחייך. ״זו לא שמועה מספיק גרועה כדי להילחם בה. היא הייתה קרייריסטית כזאת, עבדה בסטארטאפים, אבל היא באמת מאוד אוהבת לשון, היא הייתה יכולה להיות מורה מעולה לזה. ואבא שלי אוהב משחקי מילים. המיקס ביניהם עורר אצלי עניין בשפה״.
יש רגע שזכור לך כרגע הפריצה שלך? שאמרת: הנה, זה הולך לקרות לי, אני שם?
״אני עדיין לא יודע אם זה הולך לקרות לי. נראה לי שאתה אף פעם לא מרגיש שזה קרה לך. זו פשוט דרך שאני הולך בה. לפעמים היא מתנגשת בשיאים גדולים, ולפעמים אני פשוט שמח שהעבודה שלי היא לכתוב שירים. אני מרגיש בר מזל״.
השם ׳ג'ימבו ג׳יי׳ התחיל את דרכו ככינוי באייסיקיו, והפך לשם במה. ״נורא רציתי להיות ראפר, ובתקופה ההיא לראפרים כמעט תמיד היה כינוי. אבל בשנים האחרונות אני לגמרי מציג את עצמי כעומר. או לפחות לא עסוק בלהסתיר את זה״.
אתה מרגיש הפרדה בין הדמויות?
״בשלב הזה לא. אבל זה מקל עליי לפעמים לעשות דברים שהם קצת מחוץ לתחום מבחינתי. אם אני צריך לחלק את זה, עומר כותב את השירים שהם יותר אישיים ומרגשים, וג׳ימבו יודע לספר סיפור מצחיק. ג׳ימבו יכול להוציא את עצמו אידיוט או להגיד משהו שלא נעים להגיד ליד הילדים. אני חושב שאם הייתי חוזר לשם הפרטי שלי יש כמה שירים שאני לא יודע אם היה מתאים שאני אכתוב. זה משאיר אותי מחובר למשהו ילדותי שלא הייתי רוצה לאבד״.
למה בעצם אלבום הופעה? מה המוטיבציה להקליט שוב שירים שכבר הקלטת באולפן?
״יש כוח אחר ללייב. היה בי רצון שגם הקהל שלא מגיע להופעות יכיר את זה, ישמע אותנו במשהו קצת פחות ערוך. הקלטנו את ההופעה גם כי היא הייתה מיוחדת מבחינה אמנותית, התחברנו בה למקהלת העפרוני ולתזמורת הרחוב הירושלמית. פתאום השירים שלנו, שתמיד אנחנו מופיעים איתם בטישרט, לבשו חליפה. כלומר אנחנו עדיין היינו בטישרט, אבל היו איתנו הרבה נגנים בחליפות״.
נדרש ממך אומץ להיחשף ככה, בגרסה פחות מעובדת?
״כן. גם כמי שהתחיל כראפר, לוקח זמן לקבל את זה שאתה יכול להיות זמר. נדרש אומץ כדי לשיר עם תזמורת ומקהלה. אלה אנשים רציניים שעובדים עם זמרי אופרה, ופתאום אני בא עם הראפ שלי, וצריך להיות על זה מבחינה ווקאלית״.
מה עומד בבסיס שם האלבום?
״זה סיפור טוב. עשיתי קניות בסופר בשדרות, ושמעתי שיחה בין שני אנשים שלא הכרתי, ליד המדף של הבמבות. היה נראה שהם לא התראו הרבה זמן, מלחמה וזה. אחד שאל את חברו: מה נשמע? והוא ענה: עדיין חי, בגדול. המשפט הזה תפס אותי, כי אפשר להטעים אותו בשתי דרכים שייתנו לו משמעויות שונות לגמרי. מצד אחד, אנחנו על הבמה, עם ארבעים נגנים, תראו אותנו, איך אנחנו חיים בגדול. מצד שני, הרגע סיימנו לברוח מטֶבח, ונלחמים בעזה, ו'הותר לפרסום'.
״אנחנו חיים בין שני הקצוות האלה. יושבים עכשיו ביום שמשי ממש נעים, בדשא של אור־הנר, ראית את השדות והירוק בדרך לפה, וזה באמת נותן הרגשה כמו שווייץ, אולי טוסקנה, לא יודע מה הדימוי החו״לי המקביל. וארבעה קילומטר מפה, את יודעת, כל מה שכולנו חושבים עליו. זה מתעתע. אתה כל היום הולך על החבל הזה, שבצד אחד שלו יש כעס, ואשמה, וצער, ובצד השני, הודיה על זה שאתה פה. זה להיות לוליין על חבל משונה במיוחד״.
"אני אוהב לפגוש את הקהל על הבמה. בחוויה החד־פעמית הזאת היצירה ממשיכה לחיות. באינטרנט היא לא ממשיכה לחיות"
אם תאזינו לאלבום ההופעה, תוכלו לשמוע לפרקים את הקהל שואג עם הברון את השירים, מילה במילה – ומדובר בשירי ראפ עם חלקים מהירים ביותר.
״אני אוהב מאוד להופיע. הרבה יותר מלהיות באולפן. אני אוהב להיות על במה. לפגוש את הקהל, להיות בחוויה החד־פעמית הזאת, שהיא באמת כל פעם אחרת. אתה לומד דברים על אנשים, אתה לומד דברים על השירים, והיצירה ממשיכה לחיות. באינטרנט, למשל, היא לא ממשיכה לחיות מבחינתי. לפעמים חברים מתלהבים שהיצירה מגיעה למספרים. שולחים לי: היי, תראה, השיר הזה הגיע למיליון צפיות. אבל אני לא רואה את המיליון איש שראו אותו. אני לא מרגיש אותם. זה סתם מספר. ובהופעה, כמה שהיא גדולה, או כמה שהיא אינטימית, אתה פוגש בני אדם״.
"כתבתי לאשתי, שהיא חוט השדרה של החיים שלי, שלושה שירים. די מעט, בשביל מישהי שהיא כל כך הכול בשבילי. אולי זה כי יש בי משהו שאוהב להישאר טיפה פרטי"
כשהייתי נערה, שמעתי פעם את עירית לינור אומרת שהיא מחלקת את שירי האהבה בעולם לשלוש קטגוריות: האוהב הנכסף, האוהב הנכזב, ו"אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, איזה כיף היה בקניון". החלוקה הזאת הלכה איתי הרבה, הפכה למבחן שאני עושה לשירים. נסו את זה בפעם הבאה שתקשיבו לרדיו או לספוטיפיי: כמעט כל שיר אהבה נופל לאחת הקטגוריות האלה. או שהוא על כיסופים או שהוא על אכזבה או שהוא שטחי להדהים. דווקא לכן אני תמיד נלהבת למצוא את חדי הקרן שמצליחים לחמוק מהתבניות. שירי אהבה שלא קורים לפני האהבה או אחרי האהבה, אלא בתוכה, ומצליחים לצייר תמונה מורכבת, שיש בה עומק, ואמת, וקסם. כזה היה בשבילי השיר ׳מתגעגע׳ מתוך האלבום החדש, שבו הברון מתאר זוגיות מלאת אהבה שטובעת בתוך עומס החיים ומתמודדת עם המרחקים שיכולים להיווצר בתוך היום־יום.
"6 כוסות קפה / 3 בצהריים / 5 שעות בפקק / 12 בעבודה / להספיק לאסוף את הילדה / להספיק לאהוב את הילדה / […] 6 עם עודד בן עמי / 7 בום / 8 עם קושמרו / בום היה פיגוע / מאמי איפה את? / בואי נעשה לנו דייט השבוע / היומן אומר פגישות, הופעות, חזרות, רופא ילדים / סוס מנצח לא מסתכל לצדדים / אני בדרך להביא לך ת'ירח / מה חסר במקרר אני עובר באושר עד / […] כמה שאני מתגעגע / אלייך / חיים באותו בית אבל איפה את / מתגעגע / בינתיים / ים בינינו שנינו באותה סירה׳.
״אני יכול להגיד על ׳מתגעגע׳ שהוא אחד השירים שאני הכי גאה בהם. בארבעה אלבומים כתבתי לאשתי, שהיא חוט השדרה של החיים שלי, שלושה שירים. די מעט, בשביל מישהי שהיא כל כך הכול בשבילי. אולי זה כי יש בי משהו שאוהב להישאר טיפה פרטי. ׳מתגעגע׳ הוא שיר שמנסה לצייר את הפנים האמיתיות של האהבה. אהבה יום־יומית שהיא גם אהבה גדולה. כשזה התחיל להיות מושמע ברדיו, אנשים שאלו אותי אם אני מתגרש. אמרתי להם: הפוך, השיר הזה אומר שאני ממש נשאר נשוי. אין נשוי ממני״.
יש שיר שהפתיע אותך שבא ממך?
״ב׳בומים׳ פתאום תפסתי את עצמי: אה, אני כותב עכשיו שיר לבת שלי. אני הופך להיות עכשיו האיש שכותב שיר לילדה? זה קרה בשנייה. חשבתי שאני עדיין הראפר הצעיר שקופץ ומדבר על הפרסומת למיץ שהזמינו אותו לעשות. הפתיע אותי שאמרתי: טוב, זה עכשיו הסיפור שלי. יש לי ילדה, ואנחנו בורחים יחד מאזעקות, וזה מה שמעניין אותי כרגע. לפני יומיים, כשחזרו ללחימה, הוא נוגן פתאום הרבה יותר ברדיו. אמרתי: אוי, שלא ינוגן עוד״.
אתה מרגיש שההורות השפיעה על היצירה שלך?
״דרמטית. היא עזרה לי לכתוב שירים הרבה יותר אישיים. כמו בקלישאה הזאת ההורות פתחה לי את מנעד הרגשות, פתחה את הלב, לא יודע איך קוראים לזה״.
לאיזו מוזיקה אתה מקשיב? מה ההשראות שלך?
״אני שומע כמעט אך ורק עברית, מגיל קטן. בתיכון הייתה לי פאזה קצרה של רוק כבד באנגלית, אהבתי את הגיטרות, אבל עד היום אין לי מושג מה הם אומרים. בבית גדלתי על כוורת. שמעתי גם מוזיקה ים תיכונית שהשפיעה עליי. ובראפ, כל מה שהיה בעברית של שנות האלפיים: שב״ק ס, הדג נחש, סאבלימינל. אני חושב שהושפעתי מוזיקלית גם הרבה מהחברים שגדלו איתי. עמית אולמן הביא לחיים שלי את הספוקן וורד, ואיציק פצצתי, שהיה איתי מהגן, לימד אותי איך לעבד מוזיקה, איך להסתכל על מוזיקה. שניהם לימדו אותי איך לא לחשוש מלקפוץ למים ופשוט להתחיל ליצור. שניהם אנשים של ׳עשה זאת בעצמך׳. מהם למדתי שככה עושים את זה. אתה רוצה להופיע בקליפ וידאו? תארגן לעצמך קליפ וידאו. אל תחכה שיגלו אותך״.
אם כי גילו.
״בואי נגיד, לא גילו אותי בתוכנית טלוויזיה שלמחרת עברה לעונה הבאה. גילו אותי לאט־לאט עוד ועוד אנשים, ועדיין מגלים אותי״.
השלישייה של הברון יחד עם עמית אולמן (הידוע גם בשם הבמה פדרו גראס), ואיציק פצצתי (הידוע גם בשמו האמיתי עומר מור), אחראית בין שאר מעלליה על מחזה הספוקן וורד ״העיר הזאת״, שזכה בפרס קיפוד הזהב והיה לקאלט. בהמשך ההצגה עובדה לסרט, והוא זכה בארבעה פרסי אופיר. התסריט כתוב כולו בסגנון ראפ־שירה מדוברת, בהקפדה על המשקל והחריזה. ״הפרויקטים שאני משחק בהם הרבה פעמים משיקים למוזיקה או נוגעים בה. נגיד, כששיחקתי בסדרה של גורי אלפי, ׳מי שמע על חווה ונאווה׳, הייתי שם אח של טונה. אני מרגיש שגם ברגעים שאני משחק, אני בא בתור המוזיקאי. המילה הזאת, משחק, מתאימה לי. אני לא מתייחס לזה בתור האמנות מספר אחת שלי. אני בא לשחק! אבל ׳העיר הזאת׳ זה משהו שאני מרגיש שהוא חלק ממני. הדמות שאני משחק שם, עוזר הבלש, היא אני. זה היה פרויקט מלמד, ואני גאה במה שיצא. הפרחים לעמית. זה היה החלום שלו, ואני הייתי רק מין עוזר, ממש כמו בסרט. לפעמים זה נראה כמו חלום שהוא לא בר השגה. אבל זה קרה, וזה זכה להצלחה, וזה כיף גדול״.
יוצא לך לפגוש את המגזר הדתי לאומי בהופעות שלך?
״הם חלק גדול מהקהל שלי. אבל מצחיק אותי שאת קוראת לזה 'מגזר', אני לא חווה אתכם כמגזר. אין לי הבדל גדול בראש בין חילונים לדתיים לאומיים. אני לא יודע איפה למקם את זה בפילוח המקובל של פוליטיקת השיסוי שיש לנו במדינה. זה לא פלג בעיניי. אלה אנשים שגדלו סביבי. אני לא אומר את זה כדי לצאת בנאדם שמדבר על אחדות. כל סיסמאות האחדות כבר הפכו לקלישאה. אלה באמת פשוט אנחנו״.
איך אתה חווה את ההבדלים בין היצירה לפני המלחמה לבין היצירה אחריה?
״אני ממש מנסה ומתאמץ, וזה לא קרה לי אף פעם בקריירה, להביא שירים שמחים. או שיש בהם משהו שנשמע אופטימי, עם נחמה, או למצוא בי חלק שנשאר שמח לכתוב מתוכו. זה הופך את הכתיבה של האלבום שעליו אני עובד עכשיו לאחרת מהקודמים. הקודמים היו קצת ׳מה שיוצא אני מרוצה׳. היינו עושים תהליך ברירה של שירים, אבל לא הייתה לי תחושה של אחריות. כרגע אני מחזיק אחריות. על עצמי – אני לא חושב שיש לי אחריות על אחרים, מי שירצה ישמע ומי שלא, לא. אבל על עצמי יש לי אחריות להוציא מהצער הזה משהו שהוא לא עוד צער. זה הניסיון״.
