בכל פעם שסרטון חדש שלה עולה לרשת, קבוצות הווטסאפ המשפחתיות מתעוררות מתרדמת, גל של אימוג'ים מתגלגלים מצחוק סוחף את כולם, ותגובות נלהבות ושיתופים חוצי דורות מציפים את המסכים. כך נראית התופעה ששמה אלישבע אמזלג (24), שהייתה למראה מדויקת ומצחיקה של חוויית העלייה הצרפתית על כל גוניה.
"הכול התחיל בטעות", היא מספרת בחיוך. "העליתי סרטון שבו כביכול אני מלמדת צרפתית, אבל למעשה אמרתי בו שטויות גמורות, וזה תפס. היה פה בארץ שוק פתוח, לא היו כמעט צרפתים־ישראלים בטיקטוק. ככה עליתי על הגל והפכתי לצרפתייה של הטיקטוק".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אמזלג, אז בת 21, אחרי שנתיים של שירות לאומי, עבדה בשיווק דיגיטלי בחברת כיסויי ראש, ושם התאהבו בתוכן שלה ואמרו לה שהיא חייבת לפרסם ברשתות החברתיות. ההצלחה האירה לה פנים כבר בסרטון הראשון.
"בתוך יום היו לסרטון הראשון שלי 200 אלף צפיות. הכותרת שלו הייתה 'איך לעצבן גבר עם גבריות רגישה'. אמרתי שאם גבר כזה מנסה להחנות את הרכב שלו את מסתכלת לו בעיניים ואומרת – רוצה שאני אכוון אותך? זה משהו שתמיד קורה לנשים, אפילו בלי לשאול. דופקים לנו בחלון או שפתאום באמצע חניה את רואה מישהו עושה לך סימנים מאחור, פעם אחת הומלס עזר לי לחנות", אמזלג צוחקת, ואי אפשר שלא להיסחף איתה.
"ידעתי שאת כל הגברים זה יעצבן ואת כל הבנות זה יצחיק. הבנתי איך טיקטוק עובד. הייתי צורכת הרבה סרטונים ומנסה להבין למה נשארתי לצפות בסרטון מסוים, מה עבד שם. די מהר קלטתי איך העולם הזה עובד".
בתוך שלושה חודשים מהרגע שנכנסה לטיקטוק היא קיבלה את הקמפיין הראשון שלה לפרסומת ליופלה, ונראה שהיו מעורבים בכך הרבה תזמון והשגחה. "בפגישה על תוכן הפרסומת הצוות החליט שהוא צריך שחקנית שיודעת לדבר במבטא צרפתי, המנכ״ל יצא מהפגישה ופתח את הטיקטוק שלו, ראה את אחד הסרטונים שלי, ואמר הי, הנה צרפתייה, בוא ניקח אותה".
מאז חלפו כמעט שלוש שנים ונוספו לה 160 אלף עוקבים בטיקטוק ו־55 אלף באינסטגרם. בינתיים היא עברה לגור ביפו, התחתנה והשתקעה. עם הזמן הרחיבה את רפרטואר הסרטונים המצחיקים על החיים בארץ כצרפתייה והחלה לעסוק גם בנושאים כמו זוגיות, אופנה ויהדות. אחד הסרטונים האחרונים שלה, שעורר הרבה הדים ושיתופים היה סרטון שבו היא משתפת שהיא לובשת חצי כיסוי ראש ומכנסיים קצרים. וכן, היא דתייה".
כשהתחלת ליצור תוכן הרבה עוקבים לא היו מודעים לכך שאת דתייה.
"נכון, ממש לא דיברתי על זה. אני לא נראית כמו הרעיון הקלאסי שאנשים חילונים חושבים על דתיים. נדמה לי שדתיים מבינים שיש ספקטרום ממש רחב בדת. לשים כיסוי ראש ולהמשיך ללבוש מכנסיים קצרים זה לא משהו שאופייני, וגם לא משהו שרציתי לעודד. ממש נמנעתי מלפרסם שאני דתייה כי לא רציתי שיתפסו על זה טרמפ. פשוט הקושי שלי הוא בנושא הצניעות. יש גם ציפיות. 'אה, היא דתייה, אז למה היא יושבת בברים ומתלבשת ככה?' בפורים הייתה לי תחפושת לא צנועה וקיבלתי תגובות כמו 'את לא אמורה להיות דתייה?'"
ואיך את מיישבת את זה?
"אני חושבת שכל אחד עם האתגרים שלו והדרך שלו. למישהו אחד יהיה סופר קשה לשמור שבת ולא לצאת לטיולים בשבתות, ואני רק מחכה לכבות את הסלולרי כי שבת בשבילי היא הכי כיף בעולם. כל אחד עם הניסיונות שלו".
מה גרם לך בסוף לדבר על זה?
"בסוף זה חלק מהזהות שלי. זה שאני לובשת מכנסיים קצרים לא אומר שפתאום אני גם לא צריכה לכסות את הראש. אני עושה את ההשתדלות שלי, ודתיים ממש הבינו את זה. חילונים, אגב, לא הבינו בכלל. בשבילם או שאתה דתי או שאתה חילוני, או שאתה עושה או שאתה לא עושה. אין אמצע. הרגשתי שדווקא מהמקום הזה של ביניים אנשים יוכלו להתחבר".
וזה הצליח?
"אני חושבת שכן. הרבה אנשים התחברו, זה אחד הסרטונים הכי מצליחים שלי. אני חושבת שהוא היום עומד על כמעט מיליון צפיות. אנשים שיתפו אותו מתוך הזדהות. הם אמרו – נכון, אנחנו לא מושלמים, אף אחד לא מושלם, קשה לנו וכיף שמישהי אומרת את זה בפומבי".
באופן מפתיע, נקודת הפתיחה של אמזלג החלה במסגרות חב"ד בפריז. בגיל שמונה עלתה עם משפחתה לארץ וגדלה במעלה־אדומים במסגרות דתיות. במהלך השנים התגרשו הוריה, ומי שעוקב אחריה היום רואה בעיקר פריימים של דירה מרווחת, עדכנית ומעוצבת ביפו. כשאני מגיעה לכניסה לבניין שלה אני כמעט בטוחה שטעיתי בכתובת. המעליות נראות כמו מפגע תברואתי, ואני מחליטה לעלות שבע קומות ברגל כשחתול שמנמן מזדנב בעקבותיי. התגמול למאמץ הוא דירה קטנה ומאוד מוארת שלה נוף עוצר נשימה וייחודי של שדרת דקלים וים כחול באופק.
איך החיים ביפו?
"אני מאוד אוהבת את יפו. אני אוהבת שהיא חלק מתל־אביב אבל בלי בניינים גבוהים. רגוע, אותנטי. יש פה עיר עתיקה, חנויות קטנות והרבה קסם. זה מאוד שונה מכל מה שראיתי בארץ.
"בהתחלה היה לי מוזר לעבור ממעלה־אדומים, שזו עיר עם רוב של תושבים יהודים, לבניין משותף. אני גרה בשכונה ביפו שהיא סבבה, אני לא חיה בעולם של דובוני אכפת לי – אני יודעת שגם ביפו יש שכונות מזעזעות שיש בהן הרבה פשע. השכנים שלי הם אנשים כמוני וכמוך והם חמודים. זו תרבות שונה, פשוט מתרגלים. כל עוד אתה לא רוצה לרצוח אותי, אתה יכול להיות שכן שלי".
את מרגישה מחוברת לעיר?
"תמיד הרגשתי שיפו יותר רוחנית. הים, החומות, כנסיות, בתי כנסת, מנזרים. הרבה דת בעיר הזו, ובסוף דת היא רוח ומרגישים אותה. והנוף של הים משפר לפחות בעשרה אחוז את מצב הרוח שלי כל יום".
אנחנו שומעות בומים חזקים, כנראה יירוט לא רחוק משם, והיא מסבירה לי שאם יש אזעקה נצא לחדר המדרגות.
איך הייתה האווירה עם השכנים כשפרצה המלחמה?
"בהתחלה, כשהיו אזעקות, הייתי יוצאת לחדר המדרגות ושמה לב שרק השכנים היהודים יוצאים. כששאלתי את השכנים הערבים למה הם לא יוצאים, הם הסבירו לי שהם מאמינים ב'מכתוב' – אם זה אמור לפגוע בהם זה יפגע, לא משנה היכן הם יהיו".
יש דברים שאת לא מעלה לרשתות החברתיות?
"את חיים בעלי. חוץ מהחתונה שלנו לא העליתי שום דבר שקשור אליו. הרשתות הן העולם שלי, ולחיים אין אפילו אינסטגרם או טיקטוק. הוא ממש לא שם וגם לא רוצה להיות, ואני מאוד מכבדת את הפרטיות שלו. החשיפה ברשתות החברתיות היא משהו שצריך לבחור בו, וזה כיף שהזוגיות שלנו היא משהו שמור שאני לא מפיצה בעולם".
♦
בחול המועד סוכות, כמה ימים לפני המלחמה, חיים הלך לקנות טבעת כדי להציע לאמזלג נישואים. ב־8 באוקטובר הוא גויס, ולה לא היה מושג על ההצעה. "רציתי להתחתן איתו, והמלחמה העצימה את הרגש הזה", היא אומרת. "אני חושבת שזה היה ככה אצל הרבה אחרים. מי שהיה בזוגיות התארס, מי שהיה נשוי הביא ילדים, הבינו את החשיבות של החיים. בתחילת המלחמה חיים נכנס לעזה, ולא היינו בקשר בכלל. אחרי שלושה שבועות הוא יצא לכמה שעות לכפר נופש באשקלון והגענו, המשפחה והחברים, לבקר אותו שם. אחד החברים שלו הביא את הטבעת מהיהלומן, וחיים הציע לי שם נישואים. חמש דקות אחרי ההצעה הייתי צריכה לנסוע משם כדי להגיע הביתה לפני שבת. כשחזרתי הביתה לא ידעתי מה עושים עכשיו. אני לא בקשר איתו, איך מתכננים חתונה? אני אמורה לתכנן או לחכות לו? זה היה קשה, לא ידעתי מתי הוא יוצא מעזה ולא יכולנו לקבוע תאריך אפילו. התארסנו בנובמבר, ובתוך חודשיים וחצי ארגנתי חתונה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
איך הייתה ההתמודדות אחר כך?
"התחתנו, ובתום שבוע כשהסתיימו ימי שבע הברכות הוא חזר למילואים. היה קשה מאוד כי הרגשתי שהתחתנו, אבל אני שוב לבד. נראה היה שזה לא שינה כלום בחיים שלי. אבל לפני שהתחתנו, כשהוא היה בעזה, תמיד חשבתי שנמאס לי להגיד שאני חברה שלו ושאני רוצה להיות אשתו, רציתי להגיד 'בעלי בעזה' ולא 'חבר שלי בעזה'. חזרתי לדירה שלי עם בעל בעזה, וזו הייתה מערכת יחסים לסירוגין. חודש בעזה, שבוע בבית, זה היה בהדרגה. יש זוגות שאומרים שממש קשה להם המעבר בין לא לגור יחד ופתאום בום, אז אצלנו זה קרה בהדרגה".
"חברים של חיים מדווחים לו אם צחקתי עליו. לפני כל סרטון שקשור אליו אני תמיד מבקשת ממנו אישור כי זה לא שלי. גם הילדים שאין לי עדיין, הפרטיות שלהם לא שייכת לי"
הם בדיוק מציינים את שנת הנישואים הראשונה שלהם. היא קוראת לו לב, קיצור של "לב שלי". "אומרים שהשנה הראשונה היא קשה, אבל היה לנו ממש סבבה. אולי זה הצליח כי הוא לא היה פה חצי מהזמן", היא צוחקת. "אני חושבת שכשיש ילדים קשה יותר. כרגע אנחנו חופשיים במערכת היחסים שלנו, לכל אחד יש החיים שלו, אנחנו נשואים, אבל זה לא אומר שהוא תמיד צריך לצאת איתי, ואם אני רוצה לעשות משהו בלעדיו אין בעיה עם זה. אנחנו מחוברים מאוד זה לזה אבל מאוד מכבדים את המרחב האישי של כל אחד".
הוא רואה את הסרטונים שלך?
"לא, לפעמים חברים שולחים לו ומדווחים לו אם צחקתי עליו. לפני כל סרטון שקשור אליו אני תמיד מבקשת ממנו אישור כי זה לא שלי. גם הילדים שאין לי עדיין, הפרטיות שלהם לא שייכת לי, וכל עוד הם לא יכולים לבחור במודע, אני לא אוכל לבחור בשבילם".
כשאני מבקשת ממנה לצפות בה כשהיא מצלמת סרטון היא מסרבת בנימוס ומגלה שגם חיים לא שותף לצילומים. "זה מצחיק, מאתיים אלף איש יכולים לראות את הסרטון, ובעלי לא. לצפות בסרטון ולראות מישהו מצלם סרטון זו חוויה ממש שונה. אני אומרת את אותם משפטים חמש פעמים, בודקת אם אני מבטאת אותם נכון, מנסה למצוא את המילים שלי. אני מצלמת שלושים דקות בשביל סרטון של שתי דקות.
"אני מרגישה שאם יהיו אנשים סביבי לא אוכל להיות שם במאה אחוז. לפעמים אני בכל זאת אצטלם במקומות ציבוריים – יותר בהשקות או כשמזמינים אותי כדי שאצלם ואעשה סטוריז במקום מסוים. אבל לפעמים כשאני מצלמת סטורי ברחוב קצת קשה לי לדבר. זה באמת נראה קצת מוזר שאני מדברת עם עצמי מול קופסה".
אף שאמזלג אוהבת את המצלמה יש לה גבולות ברורים. "כשאני במקום ציבורי, נניח בים, ורואה אנשים מחוברים לפלאפון אני קצת מתבאסת. לא בא לי להיות מאלו שלא באמת חיים את החיים אלא מצלמים אותם. חווים הכול דרך מסך. גם כשאני מצלמת סטוריז, לרוב אני אעלה הכול בבת אחת כשאני חוזרת הביתה. אני אוהבת להיות נוכחת ברגע. אני אצלם, אבל לא צריך להעלות עכשיו, אפשר גם אחרי זה".
המגיבים מעירים לך לפעמים על שגיאות כתיב. מה את חושבת על זה?
"אני שמחה שאנשים מעירים לי על שגיאות כתיב כי ככה אני לומדת. ויש לי התירוץ שאני צרפתייה, ולכן בסדר שיש לי שגיאות כתיב, אף על פי שזה לא בסדר, כי אני פה כבר 15 שנה, ואני אמורה לדעת את הרוב. אני עושה היום הרבה פחות שגיאות מפעם, אבל אני מרגישה שכמו הרבה עולים חדשים קצת נפלתי בין הכיסאות. הצרפתית שלי לא מושלמת, וגם שם יש לי שגיאות כתיב, ובעברית אני גם שוגה. אני לא מרגישה מאה אחוז מחוברת לתרבות הצרפתית, וגם לא מאה אחוז מחוברת לתרבות הישראלית, הרבה ילדים של עולים חדשים יכולים להתחבר לזה. כשחשבתי להיבחן בפסיכומטרי הייתי צריכה להחליט באיזו שפה להיבחן. בצרפתית, שבה אני חזקה יותר בשפה, או בעברית שבה למדתי מתמטיקה ולכן עדיף לי בבעיות כמותיות בעברית".
חוץ מהבדלי שפה ברורים, מה הכי הפתיע אותך כשהגעת לארץ?
"שאנשים מסתובבים בפיג'מות ברחוב. האם אני עושה את זה כשאני מוציאה את הכלבה שלי היום? כן, אני חוטאת בזה גם. אבל לא בפיג'מה של מיקי מאוס, בסדר? מקסימום טרנינג וסווטשרט. גם עם סנדלי שורש היה לי קשה ממש כשהגעתי לפה. בפריז אנשים לובשים חליפות כל יום".
"בהתחלה, כשגרנו ביישוב, אמא ודודה שלי הסתובבו ביישוב בעקבים גבוהים, ואנשים לא הבינו מה הן רוצות. את בת דודה שלי הביאו לגן לבושה בחולצות של זארה, חצאיות, גרביונים ונעליים יפות. כשבאו לאסוף אותה, הגננת אמרה שיש חנות שקוראים לה בזאר שטראוס וכדאי לקנות שם בגדים לילדה כי זה יהיה הרבה יותר נוח. טוב שישראלים לא מתעכבים על הלבוש ומשקיעים בפנימיות. רוב הזמן הם לא שופטים אנשים לפי הלבוש, והצרפתים כן. אני אוהבת שמרגישים פה בבית בכל מקום".
איך היית מתארת את היחס לעולים הצרפתים פה בארץ?
"עם השנים הוא השתפר, אבל זה מאוד תלוי מאיפה הגעת. לצערי יש גזענות בארץ, אין מה לעשות".
ולא אמרו לך וואי, יש לך הרבה כסף?
"ברור שכן. העניין הוא שכשאתה יהודי בצרפת, הלא־יהודים אומרים שהיהודים נמצאים בכל נקודות ההשפעה, ומתכוונים בקטע לא טוב, ואז מגיעים לארץ והרבה ישראלים אומרים וואי, לצרפתים יש מלא כסף. זה אולי נכון כשהם עובדים בצרפת, אבל כשעוזבים הכול ועוברים למדינה אחרת – מתחילים מאפס. אם את מנסה להיכנס לתרבות הישראלית ולהתחבר למדינה, את תסתדרי ותתקדמי פה. אבל אם את נשארת באזור הנוחות ולא תתחברי לישראליות שבך, יהיה לך קשה יותר. כל עוד מנסים לאחוז בתרבות המקורית שלך ולא נותנים לישראליות קצת להיכנס, תהיה חוויה קשה יותר בארץ. אבל זה קצת לא המקום שלי לשפוט, כי הייתי קטנה, וההורים שלי הם שהתמודדו עם רוב הקשיים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בנוסף לשאר עיסוקיה, אמזלג עובדת גם בחברת I24, והיא מקווה להיכנס בעתיד לתחום הדוגמנות. "פעם הייתי מפרסמת הכול, ממשחת שיניים ועד לכלי רכב, היום אני אקח תחומים שיותר מעניינים אותי".
מה לא תפרסמי?
"הלבשה תחתונה. בגדי ים. אני צמחונית אז גם לא אפרסם מוצרי בשר או מקומות לא כשרים. וגם תחומים שאין לי מושג בהם, כמו תרופות. לא אשווק משהו אם אני לא יודעת מה ההשלכות שלו. אני יודעת שכל אחת אומרת את זה, אבל אם יש מוצר שהתנסיתי בו ולא אהבתי – לא אפרסם אותו. ברשתות מנסים היום להיות אותנטיים יותר. בואי נהיה כנים, אל תמכרי לי חלום, זה כבר לא עובד".
מדברים הרבה על הכניסה של הבינה המלאכותית גם לתחום הזה. את חושבת שבקרוב היא תחליף את משפיעני הרשת?
"אנשים אוהבים את האנושיות, את הקשר עם בני אדם. אם אני נתקלת ביוצרות תוכן שהן בינה מלאכותית אני מדלגת ואפילו לא מתעכבת לשנייה כי אני רוצה קשר עם בן אנוש ולא מחשב. איך רובוט יספר חוויות אישיות? אם עוקב רוצה לשמוע סיפור על איך הכרתי את בעלי, רובוט לא יוכל לספר דבר כזה. כל עוד אנשים יחפשו את האנושיות ואת הקשר הזה ואת ההזדהות, בינה מלאכותית לא תוכל להחליף משפיעני רשת. אני נשארת ברשתות כי אני באמת רואה שם עתיד"
