"כמה שבועות אחרי החתונה רציתי לוותר על הכול", מספרת דנה, מתמודדת נפש ונפגעת תקיפה מינית. "אחרי הטבילה הייתי ממש במצוקה. לא רציתי שהוא ייתן לי יד, אפילו שיסתכל עלי. המעבר החד בין אסור למותר הגעיל אותי מאוד. כל העניין של ההרחקות קשה לי מאוד, עד היום. ברוך ה' אני בזוגיות מיטיבה ובריאה, ועדיין כנפגעת מינית התחושה היא שאני לא בסדר, שאני מלוכלכת, טמאה ומחטיאה. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את זה. הרגשתי שאני מפחדת מעצמי, שזו אחריות כבדה מדי – איסור כרת שמשפיע לא רק עלי אלא גם על בן הזוג שלי. הייתה לי תחושת אשמה גדולה, הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להיזהר שלא להחטיא אותו בחטא הנורא הזה.
"כשלמדתי שצריך לשמור על ההרחקות גם כשחולים, זה ריסק אותי. כשאני במצב נפשי מזעזע, החזקת ידיים מקרקעת אותי. ומה אם אני צריכה חיבוק? ומה אם אני ממש צריכה תמיכה פיזית כדי ללכת? מצד אחד אנחנו גרים ביחד, ומצד שני אנחנו אסורים. שנינו היינו מתוסכלים מאוד, ומבחינתנו זה בכלל לא היה משהו שאפשר לשאול עליו את הרב, כי ההלכה מאוד ברורה בעניין.
"כשדיברתי על זה במקומות דתיים, בקבוצות של נשים, שאלו אותי מה הבעיה שלי, למה ההרחקות כל כך קשות לי, 'זה בסך הכול כמה ימים'. לא הבינו את המצוקה הנפשית העצומה. בשלב מסוים נחשפתי לפוסטים של הרב יוני והגענו להתייעצות אישית, שחוללה שינוי עצום. ההקלות ההלכתיות עם התוקף הרבני פשוט הצילו לי את הנישואין. אם לא הן, סביר להניח שאני ובעלי היינו היום או גרושים או חוטאים חטאים גמורים".
הרב יוני רוזנצוויג (44) הוא רב קהילה בבית־שמש, ובמסגרת תפקידו נדרש להשיב על שאלות הלכתיות מסוגים שונים. בשלב מסוים הוא החל לשים לב שכאשר הוא מקבל שאלות הלכתיות הנוגעות לתחומי בריאות הנפש, הוא לא יודע כיצד להשיב עליהן. "הלכתי לחבר שלי שהוא פסיכיאטר, ד"ר שמואל האריס, והצעתי לו לפתוח את הנושא הזה", מספר הרב רוזצוויג. "המטרה הייתה לענות על כמה שאלות, לא יותר. מהר מאוד הבנתי שיש פה תחום שלם שלא עוּבַּד. בארון הספרים היהודי יש עיסוק בכל כך הרבה תחומים, אבל בתוך כל העושר הזה לא מצאנו כמעט אף התייחסות לנושא של בריאות הנפש. ביקשתי מד"ר האריס ללמד אותי את התחום הזה. בהתחלה סיכמנו על כמה שעות של לימוד פרטני כדי שאוכל לענות על שאלות, אבל אז הבנתי שצריך יותר מזה והצעתי לו לכתוב יחד ספר".
במהלך הכתיבה הבין הרב רוזנצוויג כי אלפי יהודים שומרי מצוות ברחבי העולם חשים בודדים בהתמודדות שלהם עם אתגרי בריאות הנפש, ובמרבית המקרים חווים ניכור וחוסר הבנה מצד סביבתם הקהילתית והדתית. "קלטתי שאת הנושא הזה אנחנו צריכים לפתור לא רק בתוך הקהילה שלנו, אלא גם ללמד אחרים ולהנכיח אותו בתוך הקהילות היהודיות".
לבד, שבתות וחגים
אחת התובנות המרכזיות שלמד הרב רוזנצוויג במהלך השנים, היא ש"עיסוק בסוגיות ההלכתיות מהסוג הזה מסייע לא רק ל'דתיות' של האנשים, אלא גם לבריאות הנפשית שלהם", כדבריו. "אגם ברגר סיפרה שהיא שמרה על כשרות בשבי, אפילו שהיא לא דתייה. מישהו יכול להרים גבה, הרי על פי ההלכה מי שנתונה בסכנה מוחשית כזאת מותר לה לאכול הכול. התשובה היא שזה לא קשור להלכה, היא ראתה בשמירת הכשרות חלק מהזהות שלה כאדם, והייתה מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי לשמור על זה. זה נכון גם בבריאות הנפש. כלומר הבריאות הנפשית של האנשים חשובה להם, אבל גם הדתיות באותה מידה. וכשלא יודעים לאזן נכון בין הצרכים – אז או שהבריאות הנפשית סובלת, או שהדתיות סובלת. כך או כך, האדם סובל – או מסיבות נפשיות, או שהוא מרגיש שהוא לא 'דתי' כמו שהוא חושב שהוא צריך להיות".
הספר "נפשי בשאלתי", שנכתב יחד עם ד"ר האריס, יצא לאור בשנת תשפ"ב (בהוצאת מגיד), אך בכך לא תמה הדרך. מתוך צלילתו אל נבכי עולם הנפש, ובעקבות התובנה שלפיה החסך ביחס ההלכתי לנושאי בריאות הנפש יוצר משבר אצל רבים שנאלצים "לבחור" בין זהותם הדתית לבריאותם הנפשית, החל הרב רוזנצוויג להציע הדרכה רוחנית והלכתית למתמודדים מרחבי העולם. במקביל הוא זיהה צורך במרכז שיכשיר מנהיגים בקהילות היהודיות, יספק כתובת לשאלות, ייאבק בסטיגמות ויעלה את המודעות הציבורית. כך קמה עמותת "מעגלי נפש", שהוא עומד בראשה.
מטרות העמותה, מפרט הרב רוזנצוויג, הן "להכשיר רבנים בנושאים הללו; לתת מענה למתמודדי נפש, שיוכלו להיות בקשר עם רב או רבנית ולקבל את המענה שהם צריכים; ולהעלות את המודעות לנושאי בריאות הנפש בתוך הקהילה הדתית ומחוצה לה. לא רק שזה מציל חיים מבחינה רוחנית, זה מציל חיים נקודה. יש הרבה אנשים שמעדיפים לשמור על הדתיות שלהם, יהיה המחיר אשר יהיה, והתוצאה לפעמים מאוד לא טובה. צריך למצוא את הדרך שבה הם ירגישו שהם יכולים לטפל בבריאות הנפשית וגם להמשיך להיות חלק מהקהילה הדתית. להרגיש שהם לא מאבדים את מי שהם תוך כדי המאבק על בריאותם".
דוגמה מובהקת לדילמה כזו היא שימוש בטלפון בשבת. מתמודדי נפש עשויים להזדקק לכך כדי להתקשר למטפל או לבן משפחה בשעת מצוקה, לשמוע מוזיקה שתסייע בהתמודדות עם דיכאון או הפרעת אישיות גבולית, ואפילו כדי לצפות במשהו כחלק מהתמודדות עם מחשבות אובדניות.
"התשובה היא תמיד מורכבת, והיא משתנה מאדם לאדם", מבקש הרב רוזצוויג להדגיש, "אבל באופן כללי אם יש השפעה פונקציונלית, כלומר אם האדם לא מצליח לתפקד בצורה משמעותית – אז הוא בגדר 'חולה שאין בו סכנה' במינוח ההלכתי. במצב כזה אדם יכול לעשות לכל הפחות דברים שאסורים מדרבנן כדי לעזור לעצמו. מבחינה מהותית יותר, צריך למצוא את הדרך שבה אותו אדם מקבל את מה שהוא צריך מבחינה נפשית, ומצד שני הוא לא פוגע בקדושת השבת, והוא עדיין חלק מהקהילה וחלק מהדתיות. ופה צריך למצוא את האיזון הרוחני בשביל האדם, אני אגיד למשל 'תנסה ליצור פלייליסט, ולפני שבת תפעיל אותו ותחבר אוזניות'. ככה הוא צריך רק לשים את האוזניות באוזניים, מבלי ללחוץ על שום דבר. העניין פה הוא לא רק שזה פשוט יותר הלכתית. בשביל מתמודד הנפש עשוי להיות הבדל עצום אם הוא משתמש בטלפון כרגיל, או שהטלפון מונח על השולחן וכל מה שהוא עושה זה להכניס אוזניות ולהוציא אותן. ההנחיה ההלכתית הזו שומרת גם על הנפש שלו".
תחום נוסף שמציף שאלות רבות הוא מגע בימי מחזור. "אישה שסובלת מדיכאון, או שבעלה סובל בדיכאון, והם צריכים חיבוק. הרבה פעמים החיבוק עוזר מאוד לאדם במצב כזה. גם פה אני שואל את השאלה הפונקציונלית, האם יש הבדל בין לקבל או לא לקבל את החיבוק. אם זה רק צורך פנימי רגשי, אנחנו נדבוק בהלכה ונגיד שזה אסור, אבל אם יש הבדל פונקציונלי, כלומר אם החיבוק יאפשר לה לקום מהמיטה, להכין ארוחת ערב ולדאוג לילדים, אז שוב אנחנו במצב של חולה שבו יש מקום להקל. על פי רוב אני אומר שזה יהיה דרך בגד, שלא יהיה מגע של עור בעור. שוב, המטרה היא ליצור מצב שבו אפשר להקל על המצוקה הנפשית של האדם, ומצד שני כשאני מדגיש שזה דרך בגד התחושה היא שזה 'כשר', שיש פה איזשהו סייג ושומרים על ההלכה במידה מסוימת".
שלום בתוכי
מקרים קשים יותר מוגדרים כ"חולה שיש בו סכנה". במקרים כאלה חשוב שהתשובה ההלכתית תינתן על ידי רב שמודע ורגיש למצבו של האדם, כדי להימנע מפגיעה חמורה יותר. "יש שאלות שקשורות בהפרעת זהות דיסוציאטיבית, פיצול אישיות. אלה נושאים שאנחנו לא מורגלים בהם, ודאי לא בהלכה. אישה התקשרה אלי ואמרה לי שיש בתוכה כמה אישיויות. אחת מהן דתייה ואחת לא דתייה. כשהלא דתייה בשליטה היא מטריפה את המטבח, ואז כשהדתייה מתעוררת היא מקבלת מטבח טרף וצריכה להכשיר את הכול. כשהדתייה שואלת אז אומרים לה איך להכשיר את המטבח, אבל השאלה היותר גדולה במצבים כאלה זה איך לתת לכל הפרצופים השונים של האדם את המקום שלהם ולא לתת לו להרגיש שהוא מוזר ולא שייך. זו לא רק שאלה הלכתית, האדם סובל וזה מורכב מאוד. לפעמים אני מצליח לחבר את כל הזהויות של האדם ואני מקבל משובים גם מהזהות הלא דתית, שהיא אפילו גויה לפעמים, שמודה לי שאני עוזר לזהות הדתית.
"שיהיה ברור, אני לא מטפל", מבהיר הרב רוזנצוויג, "אבל הרבה פעמים זה מתכתב עם הטיפול, כי הטיפול מנסה לעשות איחוד של האישיויות, או לפחות שיהיה שיח בין הדמויות השונות ושהן יחיו בשלום בינן לבין עצמן ויוכלו להתקדם יחד. אין לי שום הכשרה כאיש טיפול, אבל אני כן רגיש להיבטים הטיפוליים. חשוב מאוד שרבנים ילמדו לעבוד עם אנשי טיפול בצורה טובה, ושלא ישימו מקלות בגלגלים. רב שינזוף באדם כזה ויגיד לו שזה לא בסדר שהוא מטריף את המטבח, לא עושה את הדבר הנכון. יש סיבה לכך שהאישיות הזאת צצה, וצריך להכיר ולהבין אותה, ולנסות להביא לאיחוד של האדם".
הרב רוזנצוויג: "רבנים ענו גם בעבר על שאלות בתחומי בריאות הנפש, אבל התשובות עברו מפה לאוזן, לא היה שום דבר כתוב ומסודר בגלל הסטיגמה. רבים סבלו והעדיפו לא לשתף. הקורונה והמלחמה עם הפוסט־טראומה שהיא מביאה איתה, דרשו מהרבנים של דורנו להבין את היסודות של בריאות הנפש וההלכה"
התשובות ההלכתיות שפיתח הרב רוזנצוויג הגיעו מתוך התבוננות בהלכה ולמידת המקורות לאשורם, לצד הכרת המציאות הטיפולית. הוא הקדיש לנושא שנים של לימוד, וקיים שורה של שיחות עם פוסקי הלכה מובהקים ומרכזיים, זאת על מנת לקבל תוקף הלכתי שיתקבל על כל מגוון הקשת האורתודוקסית. "חשוב לי שכל מתמודד ירגיש בנוח להשתמש בפסקי ההלכה שפיתחנו, לכן השקעתי הרבה בהליכה לפוסקים מוכרים, מהליברלי ועד החרדי, כדי לקבל הסכמות כמעט על כל פסיקה. לכתוב ספר זה נחמד, אבל זה לא יעזור אם האדם לא ירגיש שהוא יכול לסמוך על מה שכתוב בו, ובשביל זה צריך את השמות הידועים".
הכרת עולם הטיפול הנפשי היא קריטית לפוסקי הלכה, אומר הרב רוזנצוויג, ולפיכך הוא רואה חשיבות אדירה בהכשרת רבנים בנושא. בשלוש השנים שבהן העמותה פועלת, הוא ואנשי הצוות שלו קיימו הכשרות לכ־200 רבנים ברחבי העולם. כ־20 רבנים משתתפים בכל הכשרה, שאורכה המצטבר הוא כ־50 שעות. "זה תחום שלא התקיים בארץ עד היום, אבל אני מרגיש שאיחרתי את זמני. זה היה אמור להיעשות לפני שנים. מובן שגם בעבר רבנים ענו על שאלות בתחומי בריאות הנפש, אבל השאלות והתשובות עברו מפה לאוזן, לא היה שום דבר כתוב ומסודר בגלל הסטיגמה. רבים סבלו והעדיפו לא לשתף, ולכן כמעט לא הייתה לזה הנכחה בציבוריות. הקורונה והמלחמה, עם הפוסט־טראומה שהיא מביאה איתה, דורשות מהרבנים של דורנו להבין את היסודות של בריאות הנפש וההלכה, כדי שיוכלו להתמודד עם האתגרים בצורה נכונה ובריאה. לפעמים רבנים אומרים: מה אני צריך את זה? למה זה חשוב? האם אנחנו לא מקלים יותר מדי? אבל אני ממש רואה את התוצאות בשטח. אנחנו צריכים את הידע בתחום הנפש כאוויר לנשימה. אם מעוניינים שהציבור הדתי יישאר דתי וישמור תורה ומצוות, חיוני שנלמד את התחום".
במסגרת פעילות העמותה נסע הרב רוזנצוויג לקהילות שונות בארה"ב, באנגליה ובאוסטרליה. "אנחנו מנסים להתרחב גם לצרפת, אולי גם לדרום אמריקה ולדרום אפריקה", הוא מספר. "רבנים לא צריכים להיות אנשי טיפול, אבל בדיוק כמו שבתחום בריאות הגוף רבנים עבדו עם רופאים הרבה שנים, והם יודעים ומכירים את העולם הזה כדי שהם יוכלו לדבר ולדון עם אנשי המקצוע ולקבל את התשובה הרלוונטית מבחינה הלכתית, כך גם בתחום הטיפול ובריאות הנפש. בין השאר זה אומר להציג בפני אנשי המקצוע את אמות המידה ההלכתיות. לא כל מה שאיש מקצוע אומר מקביל למה שההלכה אומרת. לדוגמה, רופא יכול להגיד לי על מישהו שהוא יכול לצום ביום כיפור, שזה לא פיקוח נפש, אבל ההלכה דווקא תאמר שבמקרה שלו אדם לא יצום. בסופו של דבר אנחנו צריכים להכיר אחד את אמות המידה של השני, וללמוד לעבוד יחד. שמצד אחד אני לא אטפל במישהו ואתן לו אבחון, ושמצד שני הרופא לא יפסוק ויגיד לאדם מה הוא צריך לעשות בהלכה".
מקום בעולם
לאה רוני־חזון (30) מתמודדת עם פוסט־טראומה מורכבת, מחלימה מהפרעת אכילה ונאבקת בדיכאון. "בגלל הפרעות האכילה שאני מחלימה מהן, אסור לי לצום", מספרת רוני־חזון, יוצרת תיאטרון ומטפלת. "אני מתמודדת גם עם סוג של אפילפסיה נוירו־פסיכיאטרית, ובכל פעם שצמתי היה לי התקף פרכוסים. הפסיכיאטרית אמרה שלא משנה אם זה נפשי או פיזי, אני צריכה להקשיב לגוף שלי. היה לי ברור שאני צריכה להקשיב לה, אבל זה כאב לי מאוד. בכל שנה לפני יום כיפור הייתי הולכת לרב ואומרת לו שאני צריכה לאכול ולשתות ואיך אפשר. זו תחושה קשה, כאילו אני לא באמת חלק מעם ישראל. התביישתי. מצד אחד לא רציתי להישאר בבית – לא רק שאני לא צמה, אני גם לא מתפללת. מצד שני ללכת לבית הכנסת ולהיות אישה צעירה שאוכלת ושותה, זה לא נורמלי.
לאה רוני־חזון: "בכל פסח אני מלקה את עצמי שהבית לא מספיק נקי. בשנה שעברה הרב רוזנצוויג כתב להתחיל מהדבר הכי בסיסי – 'בל ייראה ובל יימצא', שלא יהיה חמץ. מאז אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לנקות חדרים ולקרצף חלונות ופאנלים, רק שלא יהיה חמץ בבית. לא להשתגע. מילולית"
"ההבנה שאני לא היחידה שלא צמה מסיבות נפשיות, הביאה הקלה גדולה. היה לי כל כך חשוב לשמוע ולהבין שזה לא אומר שאנחנו לא שומרים תורה ומצוות, שאנחנו לא חלק. היום אני יודעת שזאת המצווה שלי, ואני לא צריכה לבחור אם אני מרגישה את יום הכיפורים ותשעה באב או לא מרגישה".
מעגל השנה מזמן אתגרים נוספים: "בשנים האחרונות קשה לי מאוד עם פסח. בכל פעם אני מלקה את עצמי שהבית לא מספיק נקי, נתקעת על הדברים הקטנים ולא מספיקה להגיע להכול. בשנה שעברה הרב רוזנצוייג כתב שמי שהנושא של פסח קשה לו, שיתחיל מהדבר הכי בסיסי, לפני השאלה של מה צריך לנקות ומה לא – להתמקד ב'בל ייראה ובל יימצא', שלא יהיה חמץ. זה כל־כך הקל עלי. מאז אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לנקות חדרים ולקרצף חלונות ופאנלים, רק שלא יהיה חמץ בבית. זה נתן לי רוגע, איזשהו כלל שאני יכולה לחזור אליו כשאני שמה לב שאני נכנסת לסחרחורת עם עצמי. גם עכשיו, כשאנחנו כבר לקראת פסח ומתחשק לי להוציא הכול מהארונות, אני אומרת לעצמי 'רגע, תעצרי, את לא תעמדי בזה. תתמקדי באזורים של החמץ, וזהו. אם יישאר זמן, תנקי את הבית יסודי יותר'. לא להשתגע, מילולית לא להשתגע.
"לפעמים אלה מצוקות נקודתיות, שאני לא סולחת לעצמי או כועסת על עצמי, וכשיש איזושהי הדרכה כללית שאני לא צריכה להתבייש, זה עוזר מאוד. במיוחד כשאני יכולה לשתף את הסביבה במה שהרב אמר, ולהגיד 'תראו, הרב אמר'. זה לא שאני מרשה לעצמי או שאני חפיפניקית. מאוד חשוב לי לא להרגיש מחוץ למגרש. אני דתייה והדת היא חלק ממי שאני, הקשר עם הקדוש ברוך הוא חשוב לי, ואני לא רוצה להרגיש שהוא כועס עלי או מאוכזב ממני. הקדוש ברוך הוא העניק לי את התיק הזה, ואני עושה את הכי טוב שלי בתוך זה".
מארק פיין (39), יועץ ארגוני, מתמודד עם חרדה ודיכאון שהתפרצו כשהיה בן 25. "בקורונה היה מצב שהייתי לבד בשבת, וידעתי שלהישאר במצב כזה במשך כמה שעות יכול לפגוע בי מבחינת חרדה, דיכאון ומחשבות אובדניות", הוא משתף. ניסיתי למצוא פתרון איך להימנע מהמצב הזה. פניתי לרב שהיה לי קשר אישי איתו, והיה לי נוח לשאול אותו האם אני יכול להדליק נטפליקס לפני שבת ושירוץ ברצף ברקע. הוא אישר לי את זה, אבל את הפתרון למצב הנפשי הזה הייתי צריך למצוא לבד. אם לא הקשר האישי הזה, ההנחה היא שאסור ואי אפשר להתפשר, שאני צריך לסבול. ההנחה של הרבה מתמודדים היא שאסור ושהם צריכים 'לתקן' את עצמם, והתחושה היא שאין מקום עבור מתמודד הנפש בתוך העולם הדתי־הלכתי.
"המהפכה שהרב יוני עשה הייתה פתיחת ערוץ לשאלות הלכתיות על מצבים כאלה. אבל מעבר לכתובת, זו הצהרה שלמתמודד הנפש יש זכות להיות חלק מהקהילה. הרב יוני משתמש בשפה של ההלכה ושל הדת היהודית כדי לתת פתרונות, וכך המתמודד יכול להיות גם וגם – גם מתמודד נפש וגם דתי, בלי שזה מתנגש אחד עם השני. בקורונה זה בא לידי ביטוי באופן מובהק. היה עניין של התבודדות והתאבדות אצל אנשים שהיו לבד, והשאלה האם מותר לטלפן למישהו בשבת כשעולה מחשבה של פגיעה הייתה משמעותית מאוד. הרב יוני היה אחד הרבנים החלוצים שתמכו בדעה שמותר, ונתן הנחיות איך לעשות זאת".
כמתמודד נפש שמבין את המצוקה לעומק, ולאחר שנחשף להצדקה ההלכתית שסיפק הרב רוזנצוויג, הקים פיין בשיא סגרי הקורונה קבוצת תמיכה עבור המתמודדים שנקראה pick up the phone. "זו הייתה רשימה של כ־150 מתנדבים יהודים ברחבי העולם, שהיו מוכנים להרים את הטלפון בשבת כדי להקל על הבדידות של הסובלים מכך. צריך להבין, העובדה שהאפשרות הזאת קיימת היא כשלעצמה הקלה על המתמודד. לא ניהלנו מעקב, אבל אני מניח שרבים השתמשו בשירות הזה".
פיין, פעיל חברתי בתחום בריאות הנפש, סייע לגבש את תכני ההכשרות לרבנים. "לדעתי הדבר הכי חשוב הוא שמלמדים את הרבנים לא רק לשמוע את השאלה ההלכתית, אלא גם את השאלה שעומדת מאחוריה ולקחת גם אותה בחשבון", הוא אומר. "לפעמים השואל צריך את ההזדהות איתו, שישמעו אותו ויכירו בהתמודדות שלו, ואחר כך יתנו לו את הפתרון מתוך תחושה של 'יחד'. להבין שמצד אחד יש מה שההלכה אומרת, ובתוך זה הקב"ה עדיין אוהב אותך ויש לך מקום בעולמו, ולכן גם יש פתרון שמתכתב עם האישיות שלך. להבין שההתמודדות שלך לא סותרת את העולם הרוחני, וכולנו נמצאים מאחורי אותו מתרס. הרב יוני יצר גישה חדשה ושפה משותפת בתוך הקהילה עבור המתמודדים. עד אז, אם לא היית מוצא את השאלה שלך בתוך משנה ברורה או שולחן ערוך, לא היית קיים. עכשיו הספר שלו מונח בארון הספרים היהודי ואתה יכול להצביע ולומר 'זה אני'".
