"יש לנו דברים רבים ללמוד מכם", אומר האינטלקטואל ההודי פרופ' מַקַרַנְד פַּרַנְגַ'פֶּה, בשיחתנו שמתקיימת לקראת סיום ביקורו הראשון בישראל. "למשל תחושת הקהילתיות והגאווה הלאומית, שמביאות עימן מחויבות ואחריות לכלל. הזהות והאחריות הקולקטיבית לא מספיק מפותחת בהודו. ההודים הם אינדיווידואליסטים מאוד בטבעם. ההינדואיזם עסק בעבר בעיקר בשחרור אישי, אך כיום אנו מבינים שצריך לחשוב גם במונחים של גאולה לאומית. אנו זקוקים בהודו לסיפור של שחרור קולקטיבי באופן דומה לזה שמופיע אצלכם, מעין 'יציאת מצרים' הודית.
"מדינת ישראל היא אחת היצירות הפוליטיות המדהימות ביותר בעת המודרנית, אולי אפילו באלפי השנים האחרונות", ממשיך פרנג'פה. "הדרך שבה היא נוצרה וההישגים שלכם כיום הם יוצאי דופן, לא מהעולם הזה. בכל יום שאני נמצא כאן, אני רק רואה לכך עוד הוכחות. תראו איך התמודדתם עם חיזבאללה, איך פוצצתם להם את הביפרים. קשה לדמיין את הרמה של המודיעין, היעילות, היצירתיות, הדינמיות והנחישות שנדרשו לכך. אם להודו היה אפילו שבריר מהיכולות הללו, גם האויבים שלנו היו חוששים מאיתנו. יש לנו שיעורי בית לעשות".
פרנג'פה מכיר גם את המוקשים ואבני הנגף של החברה הישראלית: "ראיתי איך אנשים מתוסכלים מהחרדים שלא משרתים בצבא ולא מגינים על המדינה ובכל זאת רוצים ליהנות מכל ההטבות שלה. ועדיין, ממה שראיתי, זה לא משקף את רוב החברה. תחושת האחריות באה לידי ביטוי גם בדברים קטנים, לא רק בהתגייסות אזרחית בשעת מלחמה. עליתי הבוקר לרכבת הקלה בירושלים, וכשהכרטיסן עבר לא היה אחד ברכבת שלא שילם. עבור הודי, זה לא מובן מאליו. לפעמים אני מרגיש שאנחנו צריכים שירות לאומי כמו בישראל, שיחנך אנשים למעורבות. אנחנו יכולים ללמוד מכם גם יעילות, יצירתיות, את הדרך שבה אתם פותרים בעיות. אני רואה בישראל לא רק חדשנות אלא גם תושייה. יש לכם בעיה עם מחסור במים? אתם מוצאים פתרון. מזון? טכנולוגיות המזון שלכם מתקדמות מאוד. אני יכול להמשיך ולמנות מאות דברים. הגישה הזאת לחדשנות קצת חסרה לנו.
"אני רואה את עצמי כאדם שאוחז בהשקפה לאומית וליברלית, למרות התעמולה השקרית של השמאל, שטוענת שכל אדם לאומי הוא בהכרח פשיסט או נאצי. לשמחתי העולם השתנה, ו'לאומיות' כבר איננה מילה גסה. אידיאולוגיה לאומית לא מבטאת בהכרח אי־סובלנות או שוביניזם"
"מצד שני, השהות כאן גרמה לי להעריך את הודו יותר. בדרך כלל אני חסר סבלנות כלפי המדינה שלי, אני רוצה שהיא תתקדם מהר יותר ותמצה את הפוטנציאל שלה. אבל כשהגעתי לכאן הבנתי עד כמה אנחנו בהודו בני מזל: מבחינה גיאוגרפית, יש לנו ארץ יפה עם הגנות טבעיות מכל הצדדים. יש לנו שטח ענק עם שפע של משאבים, והאוכלוסייה שלנו גדולה, מה שמייצר הון אנושי אדיר. ההודים הם מהאוכלוסיות האינטליגנטיות בעולם, בדיוק כמו היהודים".
רצו להתגייס למלחמה
לישראלים שמו של פרופ' פרנג'פה לא אומר דבר, אבל בהודו הוא נחשב לדמות אינטלקטואלית בולטת במחנה הימין הלאומי. הוא בעל דוקטורט בספרות אנגלית מאוניברסיטת אילינוי, ושימש כראש המרכז ללימודים אנגליים באוניברסיטת ג'ווהרלל־נהרו בניו דלהי (JNU), הנחשבת לאוניברסיטה המובילה במדינה בתחום מדעי הרוח. החרמות וההתנכלויות שחווה מצד עמיתיו שסימנו אותו כ"לאומן הודי", תיוג שהוא מסתייג ממנו נמרצות, גרמו לו לעזוב את התפקיד לאחר 25 שנה. בעקבות הפרשה הוא כתב ספר שעורר הדים רבים במדינה, על כיבוש האקדמיה ההודית בידי השמאל הרדיקלי.
פרנג'פה מרבה להתבטא בדיונים ציבוריים על עתידה של הודו ומעמדה התרבותי. כתביו עוסקים בנושאים מגוונים ובהם חקר התרבות ההינדית, ביקורת על ההגמוניה המערבית, והשאיפה לשוב לעקרונות פילוסופיים הודים. הוא פרסם ספרים שעסקו בפילוסופיה של איש הרוח ההודי שרי אורובינדו, ובמורשתו הפוליטית של מהטמה גנדי.
לישראל הוא הגיע כחלק ממשלחת הודית ראשונה מסוגה שכללה אינטלקטואלים, עיתונאים, אנשי צבא ופוליטיקאים לשעבר. מאחורי המשלחת עומד ארגון "שראכה" ("שותפות" בערבית), שהוקם בתקופת הסכמי אברהם מתוך מטרה לקדם שיתופי פעולה ולהעמיק את הקשרים בין ישראל ומדינות מוסלמיות, וכעת הרחיב את פעילותו גם לזירה ההודית. המשלחת קיימה בארץ סיור בן חמישה ימים שכלל סיור בעוטף, שיחה עם ניצולים מהנובה, ומפגשים עם אישים כמו ח"כ עמית הלוי וד"ר עינת וילף.
תמיכתו הנלהבת של פרנג'פה בישראל איננה יוצאת דופן בתת־היבשת. ב־7 באוקטובר הביע ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי תמיכה ברורה בישראל, ומאז ממשלתו המשיכה בקו זה, תוך בלימת החלטות אנטי־ישראליות בפורומים בינלאומיים והימנעות מהצבעות באו"ם נגד ישראל. מתקפת 7 באוקטובר אפילו הביאה הודים רבים להציע להתגייס לצה"ל ולסייע במלחמה, עד ששגריר ישראל לשעבר במדינה, נאור גילאון, נאלץ לכתוב ברשתות החברתיות שישראל מודה להם על התמיכה, אך לא תוכל לקבל את עזרתם בשדה הקרב.
לתמיכה ההודית בישראל יש שורשים היסטוריים, אומר פרנג'פה: "בכל מלחמה שניהלנו מול פקיסטן קיבלנו תמיכה קריטית מישראל, בין אם באופן רשמי ובין אם מתחת לפני השטח. הממשלות ההודיות הקודמות לא תמיד היו גלויות לגבי התמיכה הזו, אך מאז שמודי עלה לשלטון, השותפות עם ישראל ברורה לחלוטין, והיא גם מנותקת מהיחסים שלנו עם מדינות ערב. אנחנו רוצים יחסים טובים עם מדינות ערב, במיוחד עם האמירויות וסעודיה, ובמקביל גם יחסים מצוינים עם ישראל. את המכשול הזה כבר חצינו. היה הרבה זעם על הזוועות שחמאס ביצע, והזעם הזה, יחד עם התפיסה שמדובר במדינה קטנה שתמיד עזרה לנו, הובילו לתמיכה נרחבת.
"התמיכה בישראל נבעה גם מהזדהות עמוקה של ההינדים עם היהודים, שהותקפו בידי מוסלמים. בתקופת החלוקה עם פקיסטן המוסלמית, התגבשה הבנה בקרב ההינדים שכאשר קיצונים אסלאמיים מתמודדים עם מי שהם רואים כ'כופרים' או אויבים – השימוש בעינויים, באונס וברצח של נשים או בני ערובה הוא חלק מהאסטרטגיה שלהם. רבים מההודים, כולל חלק רחב מהאליטה האינטלקטואלית הליברלית, מבינים שהאסלאם הרדיקלי הוא איום קיומי על הציוויליזציה ההינדית".
ואולם, מבהיר פרנג'פה, הלך־הרוח ההודי בנוגע לישראל השתנה במידה רבה מאז תחילת המלחמה: "התמיכה הנלהבת הצטמצמה. לאחר כמעט שנה וחצי, מספרי ההרוגים בעזה, שמתקרבים ל־50 אלף – הפחיתו משמעותית את רמת התמיכה. הנרטיב השני התחזק, ומאזן הכוחות השתנה".
היחסים בין הינדים למוסלמים בתת־היבשת ההודית הם חלק מהיסטוריה ארוכה ומורכבת, שתחילתה בהגעת האסלאם לאזור במאה ה־7, והמשכה במאה ה־15, עם שליטתן של האימפריות המוסלמיות, כמו האימפריה המוגולית, שההינדים ראו כפלישה קולוניאליסטית. לאורך השנים התפתחה בין האוכלוסיות מתיחות דתית, פוליטית ותרבותית. ציון דרך מרכזי היה חלוקתה של הודו ב־1947 והקמת פקיסטן המוסלמית, שהביאה למלחמה ישירה על חבל קשמיר ולפרצי אלימות רבים. מאז המתח בין הקבוצות לא נעלם, ומפעם לפעם מתרחשים אירועי אלימות בין־דתית. על פי הערכות שונות, כ־14% מאוכלוסיית הודו היא מוסלמית. נכון לשנת 2021, מדובר בכ־200 מיליון מוסלמים – מה שהופך את הודו למדינה השלישית בעולם במספר המוסלמים, אחרי אינדונזיה ופקיסטן.
כמו בישראל, מספר המוסלמים בהודו איננו כזה שאפשר להתעלם ממנו. אתה רואה אפשרות עתידית של שלום בר קיימא בין מוסלמים ללא־מוסלמים בהודו?
"אני מאמין בשלום, והוא יתאפשר רק כאשר מוסלמים מאמינים יתנערו ויוקיעו בפומבי את האידיאולוגיה של האסלאם הרדיקלי, הג'יהאד, אונס הנשים ורצח החפים מפשע, שמתרחשים מסביב לעולם בשם האסלאם. למרבה הצער, גם מוסלמים שלא מסכימים עם האלימות הזו, חסרים את האומץ לומר זאת בגלוי. לאט לאט הם מתחילים לצאת החוצה ולדבר, אבל זה תהליך ארוך. אני רואה בהודו מוסלמים חילונים שמתנגדים לג'יהאדיזם באופן גלוי ובשל כך סובלים מחוסר כבוד בקהילה שלהם, ויש גם קול חשוב מצד מוסלמים־לשעבר שמבקרים באומץ רב היבטים של האסלאם. צריך לזכור שבהשוואה למזרח התיכון, יחסי הינדים ומוסלמים היו טובים לאורך ההיסטוריה".
הבעיה היא שהאסלאם עצמו יצטרך לעבור רפורמה קיצונית. אתה יכול לראות את זה קורה בימי חייך?
"יש לי חברים מוסלמים שאומרים שהפתרון יגיע רק כשהקוראן יעבור עריכה מחדש. שינוי הפסוקים עצמם אינו אפשרי כמובן, ולכן אני מציע בתור שלב ראשון שחכמי הדת המוסלמים ינסחו מחדש את הפרשנויות באופן ליברלי יותר, ויובילו את הדור הבא לגישה מוסרית וסובלנית. אני מאמין שעתיד האנושות תלוי בשינוי תודעתי עמוק. כפי שאמר שרי אורובינדו, המלחמה תהפוך לבלתי אפשרית מבחינה פסיכולוגית רק כאשר התודעה האנושית תשתנה".
מוקסמים מתרבות המוות
בחודש מאי האחרון פרסם פרנג'פה מאמר שדן במחאות הפרו־פלסטיניות ובברית שכרת השמאל הפרוגרסיבי עם האסלאמיסטים בקמפוסים של אוניברסיטאות העילית האמריקניות. אחת המסקנות שלו הייתה ש"הכתובת על הקיר ברורה: צריכה לקום ברית יהודית־הינדית בחוגים אקדמיים ואינטלקטואליים".
מהי המטרה של ברית כזו?
"אנחנו צריכים להתמודד עם תעלומה: מדוע סטודנטים שמאלנים אתאיסטים מיישרים קו דווקא עם אסלאמיסטים רדיקלים? התופעה הזו מתרחשת בקמפוסים בארה"ב, אבל גם בהודו ובבנגלדש. מבחינה היסטורית אנחנו יודעים מה התוצאה של בריתות מעין אלו: כשבבנגלדש התרחשה הפיכה ב־1971, והאסלאמיסטים ממפלגת 'ג'מאעת אל־אסלאמי' (שלוחה של תנועת האחים המוסלמים; מ"ח) תפסו את השלטון, האנשים הראשונים שהם הרגו לא היו רק הינדים, אלא גם השמאלנים שעזרו להם לבצע את ההפיכה".
בדיוק כמו במהפכה באיראן ב־1979, כשחומייני הרג את אנשי השמאל האיראניים שעזרו לו במהפכה נגד השאה.
"נכון, ותוסיף לכך את אפגניסטן. כשהטליבאן עלה לשלטון, הוא חיסל את כל אנשי השמאל".
מה הפתרון לתעלומה הזו?
"לדעתי התשובה אינה פוליטית, אלא דווקא פסיכולוגית ורוחנית. אני חושב שמדובר כאן בפולחן מוות משותף – ואם לא סוגדים למוות, לפחות מוקסמים מתרבות המוות. בעוד אנחנו מגיעים מתרבויות שרוצות לחיות ומאמינות בחיים, הם שליליים – הם מחפשים להרוס ולהיות כוח נגדי למערכת הקיימת. כוחות אנטי־מערכתיים מתחברים זה לזה, ולכן למרות הרקע השונה, התנועות הללו מגיעות לאותה תוצאה תרבותית".
ועל רקע הברית הזאת, אתה קורא לכונן ברית נגדית בין הינדים ליהודים.
"כן. יצירת ברית כזאת היא לא דבר פשוט, מאחר שהרבה הינדים בתפוצות הם שמאלנים, בדיוק כמו שיהודים רבים בתפוצות הם שמאלנים, במיוחד אלו שחיים במערב. אנחנו צריכים לזהות את האלמנטים השמרניים יותר הן בקרב האינטליגנציה ההינדית והן בקרב האינטליגנציה היהודית בתפוצות, ולכונן ביניהן שיתוף פעולה תרבותי עמוק כמשקל־נגד חיובי לברית של האסלאמיסטים והשמאל.
"הקהילה ההינדית הגולה היא חזקה מאוד, בדיוק כמו הקהילה היהודית. כדי לכונן ברית כזאת יש צורך באסטרטגיה דו־כיוונית: שיתוף פעולה בין הודו לישראל, וחיזוק הקשר בין התפוצות שלנו – במיוחד בארה"ב, שם שתי הקהילות משגשגות וצוברות כוח. אני לא רוצה לקרוא לזה 'חוזה', אלא הסכמות מבוססות על אינטרסים משותפים, כמו גם על דיון ומחלוקת, שהם חלק מהמסורת היהודית ובמידת מה גם חלק מהמסורת ההינדית. אני רוצה שזה יהיה מהלך מחושב לעומק, ולא משהו רגעי וחולף. זו צריכה להיות תוכנית לטווח ארוך, לא לאלף אלא ל־5,000 שנה, ולכן יש לתכנן אותה בקפידה".
מכנה משותף מרכזי בין שתי התרבויות הוא שילוב בין מסורת ומודרנה.
"נכון מאוד", מסכים פרנג'פה. "בהודו, ובמיוחד בקרב ההינדים, היה רנסנס במאה ה־18 וה־19, ששאל מהי בעצם מודרניות וכיצד נכון להתמודד איתה. מהטמה גנדי כתב שהמודרניות המערבית כפי שאנו מכירים אותה היא התאבדותית. היא משחררת כוח טכנולוגי עצום, אך חסרה את ההתעוררות הרוחנית שתאזן אותו, והתוצאה היא השמדה עצמית – צריכה מופרזת, אובססיה לרפואה ולתרופות, נשק להשמדה המונית והתחממות גלובלית. במערב, לאחר הרנסנס והמהפכה התעשייתית, הרציונליות הפכה לכוח המניע של הקדמה. אך בתרבות ההינדית, החוכמה הרוחנית, ההארה והאינטואיציה נתפסות כעליונות על הרציונליות, שצריכה להיות משרתת ולא אדון. הוגים הינדיים מודרנים הצליחו לשלב בין השניים, בעוד שבאסלאם המודרני יש נטייה לדחות את הרציונליות והמדע ולחזור לסמכות הכתובים, דבר שפוגע בקדמה. אם משווים את רמות החינוך, החדשנות והפתיחות הטכנולוגית בין הינדים למוסלמים בהודו, רואים את ההבדל הגדול. גם אתם, היהודים, הלכתם בדרך דומה".
המהפך הושלם
הביקורת על השמאל האקדמי לא צצה אצל פרנג'פה רק בעקבות ההפגנות הפרו־פלסטיניות בקמפוסים האמריקניים; היא התחילה הרבה קודם לכן. לאורך השנים מתח פרנג'פה ביקורת על הדומיננטיות של רעיונות שמאליים רדיקליים באקדמיה ההודית, והביע חשש כי השפעתם פוגעת בחופש החשיבה וביכולת לקיים דיון אקדמי פתוח. את הטענות הללו הוא ביטא בספרו "The JNU: A Critique", שיצא לאור ב־2019 ועורר תשומת לב רבה.
"אני רואה את עצמי כאדם שאוחז בהשקפה לאומית וליברלית, למרות התעמולה השקרית של השמאל, שטוענת שכל אדם לאומי הוא בהכרח פשיסט או נאצי", אומר פרנג'פה. "לשמחתי העולם השתנה, ו'לאומיות' כבר איננה מילה גסה. אידיאולוגיה לאומית לא מבטאת בהכרח אי־סובלנות או שוביניזם. אף שאני שמרן, אני מכבד אנשים מדעות שונות ומדתות אחרות. עם זאת, אני לא מוכן לקבל משהו רק מתוך קונפורמיזם עיוור. אני דוגל בחשיבה חופשית ויצירתית, ומאמין שהדרך קדימה היא שילוב של יצירתיות וחשיבה ביקורתית. אני תמיד אומר שהשמאל צועד בלהקות – לא רק כמו כבשים בעדר, שהולכות יחד ללא חשיבה עצמאית, אלא כמו זאבים שצדים בלהקות. הם טוענים שהם פתוחים, אבל אנשי השמאל ה'ליברלי־פרוגרסיבי' של ימינו מביעים אנטגוניזם כלפי רעיונות חדשים.
"משום שהעזתי לפקפק בהם, הם זיהו בי ובשאלות שלי התנגדות מסוכנת מדי, והבינו שהם צריכים להיפטר ממני. שוב ושוב חוויתי חרם ותיוג שלילי מצד הקולגות שלי. כשזה לא עזר, הם ניסו להטריד ולהפחיד אותי, ולבסוף ממש לבודד אותי. זה הגיע למצב שסטודנטים לא רצו שאנחה אותם לדוקטורט, כי הם ידעו שכל קשר איתי עלול לפגוע בהמשך החיים האקדמיים שלהם. כל זה קרה משום שסירבתי להיות 'ווק', כי אני לא חלק מהקונצנזוס שלהם. הם הפכו את החוויה שלי באוניברסיטה לבלתי נסבלת, עד שעזבתי.
"האקדמיה סגורה כיום בפני אנשים שמערערים על עליונות האידאולוגיות של השמאל הרדיקלי, ובמיוחד כלפי אלו שמעזים להצביע על כך שאין לשמאלנים ראיות חזקות לטיעונים שלהם. לכן הייתי מסוכן בעיניהם, והיה להם חשוב להיפטר ממני. לצערי, רוב האקדמאים ההודים באמריקה הם אנשי שמאל, וכך נחסמתי ונמחקתי גם במוסדות אקדמיים בבריטניה ובארה"ב".
"אמרתי לאנשים בממשלה שלנו: האידיאולוגיה יכולה לחכות – אנחנו צריכים קודם כול מצוינות אינטלקטואלית: חשיבה עמוקה, פרסומים איכותיים, מחקר אמיתי. אבל מה עושה הימין ההודי? במקום לפתח מחקר רציני, רק נלחמים בשמאל, מגחיכים ומשמיצים אותו"
מבט על תולדותיהן של ישראל והודו עשוי להראות קווי דמיון בין תהליכים חברתיים ופוליטיים שאירעו בשתי המדינות. "יש הקבלה מעניינת בין ישראל להודו", אומר פרנג'פה. "הודו קיבלה עצמאות ב־1947, ישראל ב־1948, ובשנים הראשונות ראשי הממשלה של שתי המדינות היו סוציאליסטים, חילונים, ובאופן זהיר יותר גם ליברלים. ראש הממשלה הראשון שלנו, ג'ווהרלל נהרו, היה סוציאליסט מובהק, מעריץ של תכנון כלכלי ריכוזי. האידיאולוגיות הרשמיות של הודו היו חילוניות וסוציאליזם. רק אחרי ההתנקשות בראש הממשלה רג'יב גנדי, במאי 1991, החלו לצוץ בהדרגה אידיאולוגיות אחרות. ב־2014 מפלגת העם ההודית (BJP) בראשות מודי, המקבילה ההודית לליכוד, עלתה לשלטון. היום המהפך של הימין כמעט הושלם, ומה שהיה פעם השוליים הימניים הפך לכוח הדומיננטי בפוליטיקה ההודית, ואני אפילו חושב שהם הולכים קצת רחוק מדי. אני אדם לאומי אבל חשוב לי לומר שגם הינדואיזם לאומי־רדיקלי הוא סכנה לעתידה של הודו. כל תנועה קיצונית מדי עלולה להביא עימה בעיות משלה".
פרנג'פה קובל על כך ש"למרבה הצער, השינוי שהתרחש בשדה הפוליטי לא תורגם גם לשדה האינטלקטואלי ההודי. הממשלה היא זו שממנה את ראשי האוניברסיטאות, והם הכניסו את אנשי שלומם לכל מקום, אבל הם עשו זאת ללא ההון האינטלקטואלי הדרוש. כך נוצר ואקום אינטלקטואלי גדול בהודו. ניסיתי להתריע על כך ואמרתי לאנשים בממשלה שלנו: האידיאולוגיה יכולה לחכות, אנחנו צריכים קודם כול מצוינות אינטלקטואלית – חשיבה עמוקה, פרסומים איכותיים, מחקר אמיתי. אבל מה עושה הימין ההודי? במקום לפתח מחקר רציני הם רק נלחמים בשמאל, מגחיכים ומשמיצים אותו, וחושבים שזה מספיק. אני אומר להם שזו לא הדרך ללכת בה, שהם צריכים לכתוב ספרים טובים יותר ומחקר איכותי יותר, כי אף אחד לא מקשיב לכם. הימין ההודי לא הצליח ליצור סביבה של אווירה אינטלקטואלית רצינית, אלא מעין תיבת תהודה אידאולוגית. כולם חוזרים אחד על דברי השני, אבל מחוץ למעגל שלהם אף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות. הימין האינטלקטואלי בהודו הפך לחברה שסוגדת רק לכוח. ביהדות התפקיד של הנביא, וגם של האינטלקטואל, הוא לומר את האמת מול הכוח הפוליטי. לצערי אנחנו לא עושים זאת".
מכתב להיטלר
אחד מספריו של פרנג'פה עוסק בדמותו של מהטמה גנדי, ובהשפעתו שנמשכה גם לאחר שנרצח ב־1948 בידי לאומן הינדי על רקע הסכמתו לחלוקת הודו עם המוסלמים. פרנג'פה בודק את האופן שבו דמותו של גנדי הפכה לדימוי אידיאולוגי ותרבותי שנעשה בו שימוש פוליטי לאורך השנים, וכיצד מורשתו סולפה ושונתה בידי פוליטיקאים ואינטלקטואלים.
בישראל זוכרים את דמותו של גנדי באופן מורכב. הוא תמך בזכותו של העם היהודי לעצמאות, אך נתפס גם כמי שנוטה לעמדה הפרו־ערבית. מאמר אחד שלו זכור במיוחד; יום לאחר ליל הבדולח התייחס גנדי לאירועים האנטישמיים בגרמניה. "אילו הייתי יהודי ונולדתי בגרמניה", כתב, "הייתי מאתגר אותו [הגרמני] לירות בי או להשליכני לצינוק. הייתי מסרב להיות מגורש או להיכנע ליחס של אפליה… אם יהודי אחד או כולם היו מקבלים את המתכון שהצעתי, הרי שממילא מצבם לא יוכל להיות גרוע יותר ממה שהוא כבר עכשיו. סבל שעומדים בו מרצון יעניק להם כוח ושמחה ששום החלטה על הבעת אהדה בעולם לא תעניק להם".
מלבד העצות שלו ליהודים כיצד להתמודד עם היטלר, גנדי זכור כאן גם כמי שסבר כי הנהגת היישוב הציוני לא צריכה לנקוט באמצעים אלימים נגד הערבים. האם יש לגנדי תובנות ריאל־פוליטיות רלוונטיות לעולם שלנו?
"גנדי הוא רצף של פרדוקסים. מצד אחד הוא היה אדם מאוד מעשי, ומצד שני מאוד לא מעשי. הוא היה מחושב מאוד, שיטתי ומדויק כמו עורך דין, ובאותה נשימה גם תמים בצורה בלתי רגילה. הוא פנה להיטלר וכתב לו 'אתה עושה דברים איומים, אל תעשה זאת'. היטלר לא טרח לענות לו, כמובן. הכישלון הגדול ביותר שלו, והוא בעצמו הודה בכך, היה שרוב ההודים לא באמת הבינו את הרעיון שלו על התנגדות לא אלימה. היום, לצערי, גנדי לא אהוב על ידי הינדים רבים, כפי שהרבה ציונים לא אהבו אותו. מרטין בובר כתב לו, אבל הם מעולם לא נפגשו. הימין ההינדי שונא את גנדי כי חושבים שהוא החליש את ההינדים, כאילו קשר להם את הידיים מאחור ושלח אותם להילחם נגד אויבים אכזריים.
"גנדי לא הבין עד הסוף את סכנת האסלאם הרדיקלי. בסוף ימיו הוא השתנה. כאשר קשמיר נכבשה, גנדי הלאומי התעלה על גנדי הפציפיסט. הוא אמר לראש הממשלה לשלוח לשם חיילים, וכתב מאמר מדהים בעיתון: 'חייל שמגן עם נשקו על נשים וילדים – הוא אדם לא־אלים'"
"חייבים להודות שגנדי לא הבין עד הסוף עד כמה האסלאם הרדיקלי מסוכן, וזה בעיניי הכישלון הגדול ביותר שלו. אנשי ה'הינדוטווה' (התנועה הלאומית ההודית; מ"ח) כן הבינו. בזמן חלוקת הודו הם הצילו המוני הינדים מגירוש, הצילו נשים שנחטפו. עם זאת, בספרי אני מראה שבימיו האחרונים הוא התחיל להבין זאת. כאשר קשמיר נכבשה, גנדי הלאומי התעלה על גנדי הפציפיסט. הוא אמר לנהרו לשלוח לשם חיילים, ואז הוא פרסם מאמר מדהים בעיתון ובו שינה את הגדרת האלימות שלו כשהצהיר כי 'חייל שמגן עם נשקו על נשים וילדים חפים מפשע, הוא בעצם אדם לא־אלים". רוב האנשים ששונאים את גנדי לא מכירים את הצד הזה שלו. אחרי העצמאות הוא נכנס למסגדים ואמר למוסלמים: 'אם אתם רוצים להשתייך להודו – הניחו את נשקכם. אל תחשבו על פקיסטן יותר'".
בעבור גנדי, אומר פרנג'פה, "אי־אלימות לא הייתה 'נשקם של החלשים', אלא דווקא נשקם של החזקים – אלה שהתגברו על פחדם מהמוות. אי־אלימות הייתה עבורו עוצמתית יותר מנשק אטומי. הוא האמין שאדם אחד לא־אלים יכול לשנות שכונה שלמה, עיר שלמה. הוא האמין שלאהבה יש כוח אדיר, שהיא מסוגלת לנטרל את האלימות של האחר, לשנות את המציאות. וגנדי הוכיח את זה – הוא היה נכנס לחדר מלא באנשים אלימים, כאלה שהרגו זה עתה, או הולך לשכונה מסוכנת ללא נשק, וכשהוא התחיל לדבר הוא הצליח לנטרל את האלימות. אולי זו הייתה הכריזמה שלו, אולי כוח עליון כלשהו – אנחנו לא יודעים.
"אבל הנה הפרדוקס – הוא לא הצליח לנטרל מתנקש אחד שבא להרוג אותו. בספרי אני טוען שהוא היה למעשה שותף לרציחתו שלו. הוא דיבר בגלוי על האפשרות שיירצח, וכמה ימים לפני שנורה אמר: 'אם אמות ממחלה, תאמרו לעולם שאינני 'מהטמה' (נשמה גדולה בהינדית; מ"ח), אלא שרלטן ושקרן. אבל אם אמות מכדורים שנורו אל חזי, תנו לאנשים לשפוט בעצמם'".
לסיום שיחתנו, אנחנו חוזרים אל המסר הפרו־ישראלי העמוק של פרנג'פה: "הסיפור היהודי הוא סיפורו של המין האנושי כולו, ולכן גם מדינת ישראל היא נכס לאנושות כולה. אסור שעוד עם יסבול כמו שהעם היהודי סבל בהיסטוריה. האנושות צריכה לעמוד ולומר: לעולם לא עוד".
