אישה מבית חסידי וקיבוצניקית חוזרת בתשובה רוקדות יחד למען החטופים

כשהן עומדות גב אל גב, התאורה עולה על שתי הרקדניות. יחד הן מתחילות לנוע על הבמה, מלוות בפסקול הממחיש את הסערות שעברו עלינו עם פרוץ המלחמה. זה עשוי להיות מפתיע, בהתחשב בכך שהמופע נולד לפניה.

"היצירה 'גלי זיו שכינתך' נולדה לפני שנתיים", מספרת גיטי פורגס, "כמו נבואה לפני המלחמה. הקב"ה נתן לנו השראה להכין מצע לתקופה הזו. כשהקונספט התחיל להיוולד, הרגשתי שנכון להזמין את יעל להצטרף אליי. התחלנו ללוש את החומרים, ואז פרצה המלחמה".

החזרה לסטודיו אחרי טבח 7 באוקטובר הייתה כמעט בלתי אפשרית עבורן. יעל מאייר, שותפתה של פורגס, היא קרובת משפחתם של האחים החטופים גלי וזיוי ברמן. ובכל זאת, הן אזרו כוחות והחיו את הריקוד. "הבנו שהיצירה הזו נועדה להביא נחמה בזמן הזה, אבל לשתינו היה קשה מאוד לחזור לכאן", מספרת גיטי. "אני רציתי לבוא ולעבד את הדברים, אבל יעל אמרה שהיא לא יכולה לבוא לסטודיו כי צריך לעשות דברים למען עם ישראל – לעזור לחטופים, לחקלאים. היינו כל אחת בעשייה שלה, רק מדי פעם דיברנו בטלפון. אחרי כמה חודשים יעל אמרה לי 'גיטי, אני חוזרת'".

"זה היה תהליך הדרגתי", משתפת יעל. "בחודשים הראשונים הרגשתי שאני צריכה לפעול כולי בשביל העם, וכמובן להיות יותר עם המשפחה. לקח זמן עד שהרגשתי שאני יכולה לחזור לאמנות. חזרתי לסטודיו כשאני נושאת איתי את המציאות שבחוץ, וזה הכניס חומרים חדשים ליצירה. רקדנו את המילים הכואבות, ודברים ששיתפנו בהם זו את זו חלחלו לריקוד. זה היה מין תהליך בישול. החיבור שלי לרבי נחמן גורם לי להרים תמיד את הרגש לשמחה, להתרומם מהמכה לקלילות. אבל כאן היה סוג של התפרקות. האמוציות יצאו עם התנועה בבכי, בצעקות. רקדתי עם חולצה שעליה התמונה של גלי וזיוי".

גיסתה של יעל מאייר היא דודתם של גלי וזיוי ברמן. "היא ואח שלי גרים בקיבוץ בית־גוברין, שרוב המשפחה שלי גרה בו. בזמן המלחמה גם ההורים של גלי וזיוי הגיעו לגור בקיבוץ. פינו להם חדרים ושיפצו בשבילם בלב רחב. יוצא לי לפגוש לא מעט את גיסתי ואת אחותה טלי, אימא של גלי וזיוי. אני הולכת לעצרות תמיכה, נפגשת, מדברת עם החטופים כל הזמן בליבי. אני ישנה איתם וקמה איתם".

המופע, שהותאם למציאות המלחמה, משמיע את זעקתן של היוצרות ומאפשר גם לקהל לפרוק את הכאב. "המופע עצמו בנוי מתנועה, מילה ו־ויזואל, כמו וידאו־ארט", אומרת גיטי. "אנחנו מקשיבות אחת לשנייה תוך כדי הריקוד – רשרוש של הבגד, סאונד שאנחנו שומעות מבחוץ – ובוחנות איך הגוף והנפש מגיבים. יעל מביאה את סיפורי ההתמודדות של משפחות החטופים, ואני מביאה את הדברים שאני חווה בעולם שלי, וככה נוצרת תנועה שמולידה טקסטים. מוזיקאית שנמצאת איתנו על הבמה מלווה אותנו בצלילים מרפאים. ביום־יום אנחנו מוקפים בצלילים אחרים, בשמועות שמעיקות עלינו. רצינו ליצור מרחב אחר, להזכיר שיש פה טוב, להחזיר את האמונה ואת התקווה".

השפה החמישית

גיטי פורגס, נולדה למשפחה חסידית באנטוורפן שבבלגיה. היא בכלל התכוונה להיות מורה בסמינר, עד שהבינה שהעיסוק באמנויות הבמה הוא חלומה האמיתי. "גם כשהכיוון היה להיות מורה, הייתי פעילה בכל מה שקשור לאומנויות הבמה. אהבתי את התחום הזה, ובעיקר את תחום המחול. אבל מבחינתי עולם הריקוד היה קשור לשלטים שראיתי ברחוב, לא לנו", היא מתארת.

בגיל 19 היא נישאה לבחור ישראלי ועלתה ארצה: "ידעתי ארבע שפות, אבל לא מילה בעברית. ואז גיליתי שיש לי עוד שפה, שלא מצריכה מילים: שפת התנועה. חברה הזמינה אותי לבוא לשיעור מחול, והנשמה שלי נדלקה. הבנתי כמה קרבת א־לוהים אני מרגישה דווקא כשאני נעה עם הגוף. הלכתי לחקור את הרגש הזה, להבין את החיבור החדש שגיליתי עם בורא עולם, ותוך כדי אמרתי לעצמי 'את בחורה חרדית, מאמינה, זה לא בשבילך'. אבל עם הזמן הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות: ליצור, לקחת מהלכים בנפש ולתת להם ביטוי אומנותי. עברתי הכשרה בווינגייט וכיום אני מעבירה את זה הלאה, יוצרת ומלמדת נערות ונשים".

אצל יעל מאייר, הדרך אל הבמה הייתה טבעית יותר. כמי שבאה ממשפחה חובבת מחול מקיבוץ חילוני, המסע הארוך שלה לא היה לעולם הריקוד, אלא לכיוון אחר: לתורתו של רבי נחמן.

"תנועה תמיד הייתה חלק מהעולם שלי", אומרת יעל. "בין אם דרך ספורט או ריקוד, אהבתי מאוד לנוע. בשלב מסוים התחלתי תהליך של תשובה, רבי נחמן שלף אותי מהחול אל הקודש. במקביל, כל הזמן חיפשתי מקום לרקוד בו. בשלב מסוים הגעתי לחוג אימפרוביזציה של אילנית תדמור, ושם פשוט התמכרתי. הבנתי שזה משהו שאני מחפשת המון שנים, רק לא ידעתי שזה מה שאני מחפשת. עם הזמן למדתי להנחות מעגלי אימפרו בתנועה. אני מאוד מאמינה בשליחות של הדבר הזה, שמחבר גוף ונפש. מאז שהכרתי את תורתו של ר' נחמן, כל נושא שמדברים עליו אני מקבלת בדרך יותר עמוקה".

כשהגלים מתחזקים

ההיכרות ביניהן נוצרה בתהליך, בין פסטיבל מחול למשנהו. לאחר כמה פגישות מזדמנות הן הבינו שהן צריכות לאחד לבבות ותנועות, ולעלות על במה אחת. "הכרתי את יעל באחד מפסטיבלי המחול בכרמיאל", מספרת גיטי. "חיפשתי טרמפ הביתה, והיא הציעה לי. הנשמות שלנו התחברו, יעל הפכה למעין חברה בלב. גם כשלא התראינו הרבה זמן, הדיבור בינינו נבע ממקום מאוד מדויק. גם אני גיליתי שהנשמה שלי מדברת דרך תנועת הגוף. אני מבית חסידי וה' זיכה אותי להכיר כתוספת גם את רבי נחמן, וזה היה עוד דבק מיוחד בינינו.

"יעל ואני באות מרקע מאוד שונה, אבל אפשר לומר ששתינו בעלות תשובה", אומרת גיטי. "בשבילי תשובה זה לחפש כל יום תכלית, למה אני חיה, מדוע אני עושה מה שאני עושה. אני רוצה כל יום גילוי מחדש. ההשראה ליצירה הזו היא גלים בים. בתור אישה, רעיה, אימא, אני קמה כל יום עם גלים חדשים בנפש שמבקשים שאעשה בהם סדר. אם פעם ניסיתי לתקן את עצמי, לשפוט את עצמי ולרדת על עצמי, היום אני יורדת אל הים, ואומרת 'בוקר טוב, זה הים היום. האם הוא שקט? האם הוא סוער? איך אני מתמודדת עם המערבולות שבו?' עכשיו עם המלחמה, הגלים עלו לתדרים שלא היו לפני כן.

"יעל כל הזמן אומרת לי 'גיטי, אני באה לסטודיו לא בשביל הבמה, לא בשבילי, אלא בשביל לעשות טוב'. היא מביאה לי מתינות, רצון לעבוד מתוך התכלית. אז נכון, אני יוצרת ואני רוצה את ההתקדמות. אבל יותר חזק זה להבין שה' נתן לנו מתנה שאפשר דרכה לעשות טוב לעם ישראל".

היצירה "גלי זיו שכינתך" הושקה לראשונה במסגרת פסטיבל "צבעים של שירה", שנערך השנה בירושלים זו הפעם הרביעית. הפסטיבל, ביוזמתה של גלריית המקלט בניהולן של ד"ר נעה לאה כהן ושרון רוטר, נועד לעודד יצירה נשית. בעולם שבו רוב האמנים והיוצרים המצליחים מגיעים מאזור המרכז ומהציבור החילוני, נדיר לראות אוסף מרשים כל כך של נשים דתיות וחרדיות, המופיעות ברמה שאינה נופלת מאף להקת מחול או אנסמבל תיאטרון אחר. היצירה "גלי זיו שכינתך" הסתייעה במענק של הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות.

"זו זכות גדולה לייצג נשים חרדיות שיוצרות אמנות טובה", אומרת גיטי פורגס, "ברוך ה' זה לא כל כך חדש, ובכל זאת רבים לא יודעים שזה קיים, ובאופן מאוד מקצועי. אחת השאיפות שלי היא להעלות את המודעות ליצירה הזו, ובכלל לכך שיש אמניות חרדיות ודתיות. במופע ובפסטיבל אנחנו לא מבקשות להעביר מסר על הדת. אנחנו מציגות, וכל אחד יסיק את המסקנות שלו. זכיתי להופיע גם בפסטיבלים לא דתיים, שנתנו לי במה לנשים בלבד".

יעל מאייר: "לא צריך להיות רקדנית בשביל לרקוד, ציירת בשביל לצייר, או זמרת בשביל לשיר. כשפגשתי את גיטי אמרתי לה שאני רוקדת, לא רקדנית"

יעל מאייר: "אני פחות בן־אדם של הגדרות. גיטי באה מהעולם החרדי, אני בעלת תשובה שבאה מקיבוץ. אף פעם לא נכנסתי לאיזו קהילה חרדית ונטמעתי שם. אני חיה במקום שמאוד משלב בין דתיים ולא־דתיים, תמיד הייתי בין העולמות. מעבר לאומנות ולרצון ליצור, אנחנו זוכות לעשות קידוש השם ולהפיץ את אור הצדיק ר' נחמן, וגם את הסיפור של גלי וזיוי וכל החטופים. בעיקר אנחנו רוצות להגיד לאנשים ולעם שלנו: תרקדו".

למתוח גבולות

באופן ייחודי, המופע שיצרו השתיים משלב בתוכו את הקהל. "השאיפה שלנו היא שאנשים מכל החלקים והמגזרים ירקדו יחד ויתחברו יחד", אומרת גיטי. "כמישהי שבאה מהציבור החרדי, אני רואה איך הריקוד מחבר אותי עם נשים חילוניות ודתיות, עם אימהות ונשים של חיילים ועם משפחות חטופים. אפשר לרקוד את ההתמודדות הזו".

יעל: "לא צריך להיות רקדנית בשביל לרקוד, או ציירת בשביל לצייר, או זמרת בשביל לשיר. כשפגשתי את גיטי אמרתי לה שאני רוקדת, לא רקדנית".

גיטי: "עניתי לה 'זה היופי בך'. תרקדי ותרקידי את הקהל. היצירה שלנו באה לטשטש את הגבולות בין הקהל לבמה, להרחיק את הריחוק. אני לא באה להיות רקדנית מושלמת, אני באה לחלוק איתכן איזשהו כלי. למופעים שלי באות גם נשים חילוניות, ואני תמיד אוהבת לראות נשים עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש, לצד נשים עם כיסוי ראש מהקהילות הכי סגורות".

גיטי פורגס: "זה דורש ממני אומץ, להישאר בתוך קהילה חסידית שמורה ומחבקת ולהיות שגרירה לעולם, אבל ה' נותן כוח והוא עוזר לי עם הפחד שאני עדיין מתמודדת איתו"

פורגס, המשתייכת לקהילה חרדית אדוקה ומתגוררת ברמת בית־שמש, נדרשה לגבור על חששות גדולים בדרך למחול המשוחרר על הבמה.

איך הסביבה שלך מתייחסת למה שאת עושה?

"אם יש ביקורת, ברוך ה' אני לא חווה אותה באופן ישיר. אף אחד לא זרק אותי מהקהילה. שנים הסתובבתי עם פחד מביקורת, כי אני משתמשת ועוסקת בשפה שהיא חדשה לי וגם לסביבה שלי. בתחילת הדרך פחדתי שכל רגע יצוץ איזשהו פשקוויל, ובעלי היה צריך להרגיע אותי. הבנתי שאני צריכה לשאול את עצמי למה הפחד מתעורר בי, במקום להשליך אותו על הסביבה. זה דורש ממני אומץ, להישאר בתוך קהילה חסידית שמורה ומחבקת ולהיות שגרירה לעולם, אבל ה' נותן כוח והוא עוזר לי עם הפחד שאני עדיין מתמודדת איתו.

"עם הזמן למדתי איך להציג את העיסוק שלי. זה תלוי בעיקר במי שמולי. כשאני פוגשת אישה והיא שואלת מה העיסוק שלי, אני מנסה לראות כמה הכלי שלה רחב, האם היא מסוגלת להכיל את העיסוק שלי. למדתי שלא צריך לספר לכולם. אבל ככל שאני יותר שלמה מול בורא עולם וביני לבין עצמי, אז הטוב מדביק את האנשים".

יש חשש לעבור על ההלכה?

"אני תמיד שמה עין על מה שאני עושה, ושואלת האם אני פוגעת בהלכה. אני מתייעצת עם דעת־תורה צמודה ולא עושה שום דבר אסור. אני רוצה להוריד לקרקע משהו שהוא מעבר למילים, שירים וניגונים שיורדים אליי מלמעלה. לכן אני גם מנסה להרחיב את החשיפה בתוך המרחב החרדי. אני אומרת לאנשים שעברתי מסע של תשובה פנימה. תמיד הייתי חרדית וגם היום אני חרדית, אבל עכשיו אני מרגישה בטוחה יותר בשליחות שלי, בלי פחד".

"אנחנו רגילים להשתמש בדעות קדומות ולחשוב שאין נשים חרדיות שרוקדות, אבל אני לא היחידה. יש להקות מחול חרדיות. בפסטיבל עצמו הופיעו להקת 'נשימה' ואנסמבל מצפת ששרות ומנגנות עם כלים אתניים. הנשים בקהל הרגישו שהן מקבלות לגיטימציה למה שעובר עליהן. אנחנו מאמינות בכוח הזה, הכוח של היחד".