במלחמה הנוכחית נצפו בין תלמידי הישיבות שלחמו בחזית גם לא מעט רבנים צעירים. בחלק מישיבות ההסדר גויסו ללחימה לא רק התלמידים אלא גם הר"מים שלהם. אבל יש רק ישיבה גבוהה אחת שראש הישיבה שלה לחם בעצמו בעזה ובלבנון במשך קרוב ל־300 ימים, וגם נפצע. בגיל 52, עם תשעה ילדים ושמונה נכדים, עלה הרב ניר מס, ראש ישיבת "לב תל אביב – שיר לנריה", על מדים, כדי לשרת כנהג ג'יפ בעומק רצועת עזה.
"ההחלטה להתגייס לא הייתה פשוטה", הוא מודה. "80 אחוזים מתלמידי הישיבה גויסו כשפרצה המלחמה. נשארו לי פה רק תלמידים בודדים מהשיעורים הגבוהים, ובעיקר תלמידי שיעור א' וב'. ראיתי שאני יכול להפקיד אותם בידי אחד הר"מים, שישמש כממלא מקום שלי. בתקופת השירות השנייה שלי, כשהייתי בלבנון, גם הר"מים שהחליפו אותי בראשות הישיבה היו מגויסים, אז אמרתי למג"ד שאני חייב לחזור לישיבה כי אין לי מחליף". לפני כחודשיים חזר הרב מס לישיבה. אם יקראו לו שוב הוא מתכוון להתייצב, אלא אם לא יימצא לו מחליף בישיבה.
מעבר לרצון לתרום את חלקו בלחימה, הרב מס רואה בגיוס שלו גם דוגמה אישית לתלמידיו. "רוב ראשי הישיבות כבר עברו את הגיל לשירות מילואים, ואם נותנים לי את הזכות – אני חושב שזו דוגמה אישית אמיתית. אם אתה שולח את התלמידים שלך לקרב, ומזמינים גם אותך להשתתף בלחימה ואתה יכול – אז ודאי שכן.
"אגיד עוד משהו מהותי, בדרך ציורית מעט. שמעתי מהרב שמואל אליהו על המלחמה, שכל הרשעים שפגעו בעם ישראל נותנים להם לחזור בגלגול, ועכשיו עם ישראל נפרע מהם. אם אמשיך את אותו רעיון אז אני מאמין שגם צדיקי ישראל, בכל הדורות כולם, נמצאים בשדה הקרב יחד עם הלוחמים. הלוחם לא מבין, אבל הוא עכשיו נלחם, כתף אל כתף, בחברותא עם כל צדיקי ישראל לדורותיהם. אני גם חושב שמסירות הנפש הזאת נכנסת איתך אחר כך ללימוד, כשאתה חוזר לישיבה ומצליח לשבת וללמוד. ההשתתפות בלחימה משנה את הלימוד לחלוטין. יש הארות חדשות בלימוד שקשה לתאר. התחושה היא שרב אשי שנלחם איתך בשדה הקרב מספר לך בגמרא למה הוא התכוון, ושהרמב״ם כאילו אומר לך 'נלחמנו יחד, עכשיו אגיד לך מה באמת כתבתי כאן'".
הרב מס מודע למחירים שהישיבה שילמה על היעדרו מבית המדרש במשך תקופה ארוכה, אך רואה זאת כחלק ממציאות כללית יותר. "מלחמה גובה מחירים. יש לנו שני תלמידים בוגרים שנהרגו בלחימה – לביא גיהסי ואוריאל סילברמן ז"ל. אני גם מזהה מחיר אצל התלמידים הבוגרים ואצלי בחזרה ללימוד. לוקח זמן להירגע. קשה לשבת רגוע וללמוד. שמעתתא בעי צילותא (לימוד דורש צלילות), ואין את זה".
הפתח של הארץ
את שירות המילואים שלו בפלס"ר 697 סיים הרב מס בגיל 45. כשפרצה המלחמה הוא הציע את שירותיו ליחידות שונות, ולבסוף הגיע לגדוד 7757 בחטיבת הסיוע של אוגדה 98. "בפלס"ר למדנו כל מיני מקצועות וביניהם נהיגה מבצעית, והסתבר שזקוקים לנהגים מבצעיים. כל הנהגים ששירתו איתי עכשיו הם בני גילי, בוגרי יחידות מובחרות שעברו את ההכשרות הללו".
כשלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה נפצע הרב מס בחאן־יונס. "התבקשנו להסיע לוחמים של יחידת יהלום בציר חשוך מלא ב'פודרה' – עם הרבה אבק. נסענו בשיירה די צפופה, אני הייתי הג'יפ האחרון בשיירה, והיו כמה נהגים שהיו פחות מיומנים בנסיעה כזו. בשלב מסוים מצאתי את עצמי בוער בתוך ג'יפ ההאמר. מאוחר יותר התברר שהייתה תאונת שרשרת. הנהג שנסע לפניי נגח קלות את זה שלפניו, בלם באופן חזק, ואני שהייתי צמוד אליו נתקעתי בו, והג'יפ עלה באש. ברוך ה' שבהאמר שלי לא היה אמל"ח. בהתחלה התעלפתי, עד שאחד החבר'ה העיר אותי והאיץ בי לברוח כי ההאמר בוער. מישהו הכניס אותנו למבנה מאובטח ושם, אחרי שהסרתי את הקסדה מהראש, התברר שנפתח לי הראש וגם החזה והרגל. חבשו אותי ופינו אותי עם מסוק לבית החולים שערי צדק". במשך יומיים היה הרב מס מאושפז, ושבוע וחצי לאחר מכן כבר חזר לחאן־יונס.
לא היו מחשבות לא לחזור אחרי הפציעה?
"זה דווקא היה חכם מאוד לחזור, כי כשחזרתי הובלתי שיירה וזה היה תיקון גדול. אחרי המשימה הזאת חזרתי לישיבה לחודשיים, ובסוף פסח שעבר קראו לנו בחזרה לג'בליה. חווינו הרבה חוויות מיוחדות בעזה. היה שלב שבו התבקשנו על ידי הסמח"ט של חטיבת כפיר ללכת ברגל לאיזו משימה בתוך חאן־יונס, והייתה איתנו גם פלוגה מיוחדת של יוצאי ח"ץ (חרדים צנחנים). הלכנו בתנועה מאובטחת, ואז אתה רואה שמי שהולך בקצה הימני הוא שמאלן קיצוני בעמדותיו, הקיצוני משמאל הוא חרדי לשעבר, וזה שמאחוריך הוא חרדי בהווה. היה יפה לראות ברמן תל־אביבי ובחור ליטאי שעדיין יושב ולומד משרתים ביחד".
הרב מס מוצא עניין רוחני בלחימה הממושכת דווקא ברצועת עזה. "זה שעזה פתאום התעוררה לנו מול העיניים זו אמירה. ביציאת מצרים נאמר: 'וְלֹא נָחָם אֱ־לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ־לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה'. התוכנית הראשונה הייתה להיכנס לארץ דרך ארץ פלשתים ודרך עזה. לא לחינם בהסכם אוסלו אמרו 'עזה ויריחו תחילה'. יש מדרשים שמדברים על עזה ויריחו כשני הפתחים של הארץ, כשהפתח הראשי לפי הפסוק זו עזה. עזה היא הפתח שבודק האם עם ישראל הוא עם הנבואה שהולך להגיע לארץ הנבואה כדי לגאול את העולם. רק אם אנחנו לא ראויים להיכנס מעזה, אז נכנסים ממקום אחר. יש אומרים שאם במעמד הר סיני לא היינו אומרים אחרי שתי דיברות שאנחנו לא רוצים לשמוע את ה' פן נמות, היינו זוכים להיכנס לארץ דרך עזה, אבל אמרנו 'פן נמות' והגענו שוב לתוכנית השנייה. רבי אברהם אזולאי כתב בעזה את ספרו 'חסד לאברהם', ושם הוא כותב שכל יהודי שהגיע לארץ ישראל, זה אומר שבית דין של ארץ ישראל הכריע עליו שהוא צדיק. זה הסיפור של הלחימה בעזה – כל מי שהתכנס שם איתנו, לא משנה אם הוא כרגע בלבוש חרדי או לבוש שמאלני, אם הוא בעד או נגד המהפכה המשפטית, הוא צדיק. יש לנו שם מהלך שצריכים לעשות ביחד".
"עם ישראל שב לארצו, וצריכים לחשוב מה המשמעות הרוחנית והתורנית של השיבה הזאת, ואיך זה אמור לשנות את הסיפור. אנחנו רגילים לתלות אשמה באחרים, אבל בתוך בית המדרש לא באמת עשינו את המהלך האמיתי. הדתיים נשארים שמרנים, ודווקא החילונים מרגישים בנשמה שלהם דברים ורצים קדימה. חסר בית מדרש אמיתי שבו ידרשו ביחד את ה'"
עבודה זרה של חומרות
ישיבת לב תל־אביב כשמה כן היא, ממוקמת בליבה של העיר, מרחק הליכה קצר מכיכר דיזינגוף וכיכר רבין. היא שוכנת במבנה בית הכנסת הוותיק "תפארת צבי". כשהגעתי לשם במהלך סדר בוקר מצאתי את הרב מס מעביר שיעור בבית המדרש הקטן כשהוא מוקף בתלמידים. במהלך השיעור הגיע לישיבה הרב יצחק כהן מהעיר העתיקה בירושלים למסור שיעור בגמרא. הישיבה, שנקראת גם "שיר לנריה", מנציחה את שם בנו נריה הי"ד, שנרצח בפיגוע בספריית ישיבת מרכז הרב בשנת תשס"ח.
מאוחר יותר, במשרדו הקטן, הרב מס סקר בפניי את גלגוליה של הישיבה. "הגלגול הקודם של הישיבה היה ישיבת 'אש התורה' שהקים הרב נח וינברג, רב עם מעוף, שאומנם היה מזוהה עם הציבור החרדי אבל ראה את העוצמות של הציבור הדתי־לאומי והחליט להקים ישיבת הסדר מול הכותל בירושלים. כשהרב וינברג נפטר, הישיבה עברה לבית הכנסת של הרב גורן בתל אביב. בשלב מסוים הצוות התפרק, ולפני 15 שנה אני הגעתי לישיבה ועברנו לכאן. בראש־חודש אלול הראשון שלנו היו לנו ארבעה תלמידים, אבל עד זמן חורף הגיעו עוד עשרים".
הרב ניר יעקב מס בישיבת לב תל-אביב. צילום: אריק סולטןמה מייחד את הישיבה?
"לרב יהושע ויצמן, שלמדתי אצלו בישיבת מעלות, יש חוברת בשם 'זהב הארץ' על דרכי הלימוד של תורת ארץ ישראל. יש שם משפט אחד שתפס אותי. הוא אומר שם שאנחנו צריכים לעשות בירורים נוקבים בתוך בית המדרש האם תבענו די את עלבונה של ארץ ישראל. עם ישראל שב לארצו, ואנו צריכים לחשוב מה המשמעות הרוחנית, התורנית, הקבלית והתיאולוגית של השיבה הזאת, ואיך זה אמור לשנות את הסיפור. אנחנו רגילים לתלות אשמה באחרים, אבל בתוך בית המדרש לא באמת עשינו את המהלך האמיתי. הדתיים נשארים שמרנים, ודווקא החילונים מרגישים בנשמה שלהם דברים ורצים קדימה. חסר בית מדרש אמיתי שבו ידרשו ביחד את ה'".
איך מקדמים בית מדרש כזה?
"זה קורה לאט לאט. אני לא איש שבא להחריב דברים קודמים. אני מבין שהדברים הקיימים צריכים לעבור שכלול, אבל לא נחריב בגלל זה – לא את הדת, לא את החילונים, לא את השמאלנים ולא את החרדים. כולם חלק חשוב בבנייה של מה שאמורים ליצור יחד. אני מאמין שכולנו באיזשהו תהליך של תשובה וחיפוש שצריכים להיות מודעים אליו, ושהאמת עדיין לא אצלנו. הרב קוק דיבר על כך שירדו לעולם נשמות של גאולה, נכנסו לבית המדרש ולא מצאו שם את האידיאלים שהם חיפשו ואת הדרך להתחבר באמת ובאותנטיות, ולכן הם מצאו את עצמם בחוץ עם כל מיני איזמים חדשים. אני חושב שזה קיים עד היום. אתה רואה פה בתל־אביב דרישה אותנטית להיות מחובר באמת ולא להסתפק בסיסמאות. קשה מאוד לסיסמאות לעבור פה בתל־אביב. וגם יש באמת מגמה לתקן עולם, עם הרבה בלבולים והרבה שריטות והרבה כיוונים".
לתפיסה הרוחנית הזו יש ביטוי מעשי ביום־יום של הישיבה?
"בניגוד לראשי ישיבה שאומרים לתלמידים 'קודם תתמלא במשך שבע שנים ואז תתחיל לחשוב על יציאה החוצה', אני מעודד את התלמידים כבר בשיעור א' לעשות איזושהי פעולה פעם בשבוע מחוץ לבית המדרש. זה יכול להיות דוכן תפילין, דוכן אהבת חינם, לנגן עם חבר'ה, לדבר עם מישהו או לקיים מעגלי שיח. העיקר לעשות איזושהי פעולה שתעיד על כך שהרצון שלנו הוא שעם ישראל כולו יהיה מחובר לתורה, ושזה לא רק רצון פנימי. גם כשהיינו בשיעור א' בישיבת מעלות והגיעו הרבה עולים מרוסיה, לימדנו אותם באולפנים פעם בשבוע. חשוב שבחור בשיעור א' יעשה משהו אחת לשבוע שיזכיר לו לרצות לחבר את עם ישראל לתורה כולה.
"אני גם מעודד את התלמידים להזמין חברותות לתוך בית המדרש. בעבר היו תלמידים שחילקו ברחוב כרטיסיות עם הכיתוב 'בוא תלמד איתי חברותא'. לפני הקורונה, כשהיו פה חמישים תלמידים בישיבה, היו לנו שמונים חברותות כאלה שלמדו פה באופן קבוע. אם למדת בבוקר הלכה עם חילוני זה משנה לך את כל היום, כי הוא שואל אותך שאלות נוקבות שכנראה נמצאות גם אצלך אבל לפעמים אתה מחביא אותן וממשיך הלאה.
"באופן כללי מתהווה פה זן חדש של תלמידים. לפעמים אני עומד ומשתומם לראות את המסעות שאנשים פה עוברים, את הבירורים הנוקבים שמתחילים להיות כאן. אנחנו גם משתדלים לחשוף את התלמידים לארון ספרים יהודי מלא יותר. יש לנו שיעור מסודר על חכמי ספרד שמלמד הרב רביד הלל, ובשנים האחרונות התחלנו ללמוד קצת יותר גם את ספרי רבני הפועל המזרחי. זה מפתיע לגלות כל מיני בירורים נוקבים שכבר נעשו בעבר. מי שלמשל הפתיע אותי היה הרב חיים הירשנזון, בן דורו של הרב קוק. הוא טען שמגמת ההחמרה בתורה נובעת ממגמת עבודה זרה. עובד עבודה זרה יודע בפנימיותו שהוא אינו יכול באמת להיות מסור לעבודה זרה שלו כי הוא נשמה אלוקית, ומכיוון שהוא רוצה להוכיח שהוא מסור, המגמה שלו היא להיות מסור בנקודה אחת שהוא מייצג לעצמו, ולכן הוא מחמיר".
תשובה לכולם
הרב ניר יעקב מס גדל בישוב בית־גמליאל. סבו הוא אחיו של דני מס, מפקד מחלקת הל"ה שלוחמיה נפלו בדרכם לגוש עציון. "מגיל שלוש, בכל ה' בשבט אני מתייצב עם כל המשפחה באזכרה של הל"ה, יחד עם כל נציגי המשפחות. גדלתי על הזכות הגדולה שלהם, אנשים שמסרו את נפשם מתוך אמון שבמדינה הזאת יצמח משהו אמיתי ששווה למסור את החיים למענו".
מס למד בישיבת נתיב מאיר, הדריך בבני עקיבא עם ח"כ מתן כהנא, ולאחר מכן למד בישיבת ההסדר במעלות. "התלבטתי אם ללכת לעתודה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה, ללכת לסיירת, או לישיבה ולאיזו ישיבה. ישיבת מעלות הייתה אז בשלב של שיקום, ומאוד דיברו אליי הרעיונות של הרב ויצמן על תורת ארץ ישראל". את שירותו הצבאי החל בסיירת צנחנים, אך לאחר שנדרש ממנו לחתום ויתור על מסלול ההסדר הוא המשיך את שירותו בגדוד 890. מהישיבה במעלות הוא המשיך לשלוחה של הישיבה שהוקמה בזכרון יעקב, ומשם לישיבת כרם ביבנה. הוא היה שותף בהקמת בית מדרש יישובי בעת הקמתו של היישוב סנסנה שבנגב, היה ר"מ בישיבת קריית־הרצוג בבני ברק ובישיבת כינור דוד, ואז הוזמן לשמש כסגנו של הרב דב ביגון במכון מאיר.
הרב מס גם היה ממובילי צוות שהקים דוכני יהדות בפסטיבלים ברחבי הארץ. "הרב יואב מלכא ממכון מאיר שאל אותי פעם אם אני חוזר בתשובה. אמרתי לו שלא, אבל כשהוא שמע שאבא שלי חזר בתשובה הוא אמר לי 'אם אתה בן של חוזר בתשובה, אז לא גדלת כמו דתי מבית'". לאחר שש שנים במכון מאיר נקרא הרב מס לישיבת לב תל־אביב. "כבר כשהייתי במכון מאיר לימדתי כאן ב'ראש יהודי' וחשבתי לעשות מהלך כלשהו בתל־אביב. אם זה היה תלוי רק בי זה לא היה קורה, אבל משמיים כיוונו שהגיעו אליי".
הוא נשוי לאיטה, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומרצה במכון פועה. הם הורים לחמש בנות וארבעה בנים, סבא וסבתא לשמונה נכדים, ומתגוררים ביישוב נריה.
חשבתם לעבור לגור בתל־אביב?
"תמיד יש מחשבות, אבל כרגע הן עוד לא קנו איזשהו מקום ריאלי בעולם. תלמידים שואלים אותי על זה, אבל גם מבינים את הקשיים לעבור לכאן. בעיקר את האתגר הכלכלי, אבל גם הקשיים המשפחתיים שיכולים להיות במעבר כזה".
לא הרחק מהישיבה פועל מרכז "ראש יהודי". בעבר היו לא מעט שיתופי פעולה בין שני הגופים, היום פחות. הרב מס מספר שהרוח של הישיבה בשנתיים האחרונות מעט שונה. "אני באמת בא לתל־אביב כדי לעשות תהליך ביחד, ובאמת מבין שלא כל האמת אצלנו. אני גם מודע לכך שלא כל האמת אצלם, ואני גם רואה את ההתמודדות של בעלי תשובה מקומיים עם שריטות קשות, אבל המגמות הן מגמות טובות. אנחנו נותנים פה בישיבה המון כלים להסתכלות בעין טובה על כל אדם. אני לא בא להפוך את התל־אביביים להיות כמוני, אלא באמת לעשות איתם יחד תהליך משותף".
הרב מס נותן סימנים בדורות השונים של בעלי התשובה. "בעבר, אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, היו בעיקר חוזרים בתשובה מבחינה סוציולוגית, כמו הרב ביגון או הרב אורי זוהר שעברו מציבור אחד לציבור אחר. בשנות התשעים הייתה חזרה בתשובה בעקבות צדיקים. אנשים חיפשו צדיק להידבק בו. בעשור האחרון מדובר בחוזרים בתשובה שעושים תהליכים פנימיים עם עצמם. לא שאני חותם על כל מילה שהם אומרים, אבל מהיכרות עם כמה מהם אתה רואה שהם עושים תהליכים אמיתיים. רב אחד אמר לי על זה: זו החזרה בתשובה האמיתית, הקומה הנוספת שלה אנחנו מצפים, ולא צריך להשאיר את זה רק לחילונים. לכן, כשאדם בא אלי ומספר שהוא בחיפוש ושהוא חווה כאב אדיר ומבקש דרך, אני אומר לו 'מה שאתה מחפש גם אני מחפש ועדיין לא מוצא'. אנחנו צריכים לעשות את התהליך ואת החיפוש הזה ביחד. אנחנו בונים עכשיו יחד את הקומה הנוספת בתורת ארץ ישראל".
"באותו יום כיפור, אחד החברים ארגן מעגל שיח ענק וביקשו שאצטרף. היו שם כמה שכינו את אלו שהפריעו לתפילה אנטישמים, ואמרתי שאני כמובן לא מצדיק את ההתנהגות שלהם אבל לא מדובר באנטישמים אלא ביהודים ששמעו משהו בהר סיני. הם לא מזהים את התורה שלנו כתורה שבאמת נוגעת בנשמה שלהם, אז הם צועקים"
מחיצה מזמינה התנגדות
איך חוויתם בתל־אביב את תפילות הימים הנוראים שלפני המלחמה?
"באותו יום כיפור היו כמה תלמידים שהלכו להתפלל בכיכר דיזינגוף וחזרו נרעשים מ'נטורי קפלן' שהפריעו לתפילה. אני החלטתי שקודם נסיים תפילת ערבית בישיבה ורק אז נצא לשם. כשהגענו לכיכר, אחד המפגינים ניגש אלי ואמר 'תעופו מפה, אתם מלכלכים את הכיכר. באתם לעשות הדתה'. אמרתי לו שלא באתי לעשות הדתה, ושאני רואה שכואב לו משהו בנשמה ובאתי לשמוע. הוא אמר 'אני מכיר את כל הטריקים שלכם', אז אמרתי לו 'תנסה אותי'. הוא נאם במשך שעה ארוכה ואני רק הקשבתי. מאוחר יותר, ב־12 בלילה, אחד החברים ארגן מעגל שיח ענק וביקשו שאצטרף. היו שם כמה שכינו את אלו שהפריעו לתפילה אנטישמים, ואמרתי שאני כמובן לא מצדיק את ההתנהגות שלהם אבל לא מדובר באנטישמים אלא ביהודים ששמעו משהו בהר סיני. הם לא מזהים את התורה שלנו כתורה שבאמת נוגעת בנשמה שלהם, אז הם צועקים. הזכרתי גם שבהפגנה שלהם מול הרב יגאל לוינשטיין שבא להרצות ב'ראש יהודי', היה שלט עם הכיתוב 'התורה היא לא שלכם'.
"תוך כדי שדיברתי הגיע למעגל יהודי עם גופייה אדומה, ושאל מה הסיפור של המחיצה בתפילה. אמרתי לו שמאז ימי בית שני מקיימים את הטקסים הרוחניים בהפרדה, כדי שיוכלו להתרכז ברוחניות ולא ביחסים בין המינים. הוא שאל מה היה בבית ראשון והסברתי שאז הייתה אקסטזה רוחנית והיחסים בין המינים לא הפריעו. הוא אמר 'התחלנו בית שלישי, אז אולי כדאי לפתוח מחדש את הדיון על המחיצה'".
מה באמת הייתה עמדתך על המחיצה? השנה התקיימו בכיכרות תל־אביב תפילות בהפרדה ללא מחיצה.
"אני חשבתי שבאירועים כאלה לא צריכים להכריז על מחיצה רשמית, אלא באופן טבעי אנשים יוצרים את ההפרדה. עדיפה הפרדה טבעית, כי מחיצה מזמינה התנגדות. בעבר היו תפילות ללא מחיצות, אבל פעם אחת קיימנו קבלת שבת בכיכר עם 'ראש יהודי' ורב שהגיע מירושלים שאל איפה המחיצה, ומאז התחילה המחיצה הרשמית שיצרה את המתחים".
ישיבת לב תל־אביב מעולם לא הייתה ישיבה גדולה במספר תלמידיה, אבל הקורונה והמלחמה אתגרו אותה עוד יותר. כיום יש כחמישים תלמידים בישיבה, עשרות מתוכם משרתים בצבא. גם העלות הכלכלית של קיום ישיבה בלב תל־אביב מאתגרת. לאחרונה יזמו בוגרי הישיבה קמפיין גיוס המונים לחיזוקה הכלכלי. "אם הקדוש ברוך הוא היה אומר לי מראש כמה זה קשה לעמוד בראשות הישיבה, לא יודע אם הייתי נכנס לזה", אומר הרב מס. "ברוך ה' שהוא לא גילה לי, אבל בסך הכול, אחרי כל הקשיים, אני מאוד שמח במה שמתהווה פה".
