"אני אישה דתייה, אז למה שאחשוב שהמנהגים הכי יהודיים באו בעצם מתרבות אחרת?"

ד"ר אסתר שקלים עלתה לארץ מאיראן כשהייתה בת ארבע. אחת מחוויות הילדות המכוננות שלה קשורה לליל הסדר: "המורה דיברה בכיתה על זה שבכל בית יהודי שמים בליל הסדר כוס נוספת על ארבע הכוסות, 'הכוס של אליהו', ושאנחנו מאמינים שאליהו הנביא בא בלילה הזה לכל בתי ישראל ושותה מן הכוס שהוכנה לו. אני זוכרת את עצמי באה הביתה בוכה, כי המנהג הזה לא היה קיים בבית שלנו. גם ככה הרגשתי זרות בארץ החדשה, והחוויה הזו העצימה עוד יותר את הניכור. אפילו חששתי שזה אומר שאולי אנחנו לא כל כך יהודים".

הרגע הזה, היא אומרת, כונן אצלה את ההתעניינות הראשונית בעולם המנהגים השונים של עדות ישראל. וכך, במשך השנים היא ראתה והבינה שבעוד הרבה בתים בישראל מנהג ה"כוס של אליהו" לא קיים: "בכל עדות המזרח לא נהגו להשאיר כוס של אליהו. במשך השנים, בעקבות השפעת מערכת החינוך והרצון של ילדים ומשפחות לא להרגיש שונים, המנהג זלג גם למשפחות מזרחיות. אבל הוא לא היה שם מלכתחילה".

שקלים בגרה, עשתה תואר ראשון בספרות והיסטוריה ותואר שני באמנות יהודית, אבל את הדוקטורט החליטה להקדיש שוב לעולם מנהגי הפסח. לאחרונה היא פרסמה בספר את פירות המחקר הממושך שערכה: "מה נשתנה באמת – השפעות ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל" (בהוצאת כרמל). על מסקנתה המהפכנית רומזת כבר כותרת המשנה של הספר. לפי שקלים, רוב מנהגי ליל הסדר, ואפילו מנהגי המימונה שבסוף חג הפסח, באו ליהדות מהשפעת הנוֹרוּז, הלא הוא ראש השנה הפרסי.

זוהי מסקנה מהפכנית וקשה לעיכול גם מזווית מחקרית. שהרי התרגלנו לשמוע שליל הסדר הושפע בעיקר מה"סימפוזיון" היווני־רומי; התכנסות העשירים והאינטלקטואלים, היושבים להם להנאתם על כריות הסבה, כשלפניהם שולחן ערוך בכל טוב. גם המילה "אפיקומן" ידועה כמילה יוונית במקורה (שמשמעה ככל הנראה הוא "קינוח סעודה"). והנה פתאום מופיעה הטענה שעיקר עיצובם של מנהגי ליל הסדר מגיע דווקא מהשפעה פרסית – ומחג שרובנו, צריך להודות, מעולם לא שמענו עליו.

אז קודם כול, מהו הנורוז? "מדובר בראש השנה הפרסי המסורתי, שנולד במסגרת הדת הזורואסטרית, הדת העתיקה של התרבות הפרסית", מסבירה שקלים. "המרכיב המרכזי של הדת הזו הוא האמונה במלחמה מתמדת בין שני כוחות אלוהיים, הטוב והרע. בהתאם לכך, ראש השנה הפרסי חל ביום השוויון שבין היום והלילה, 21 במרץ. זהו התאריך שבו היום מתחיל לגבור על הלילה, כלומר הטוב גובר על הרע. כחלק מתפיסת השוויון שמתבטאת ביום הזה, מתבטלת גם ההיררכיה המקובלת שבין גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ואפילו מנהיגים ונתינים.

"החג הזה נמשך באופן מסורתי 13 יום, אבל עיקרו ביום הראשון. ביום הזה נפתחות כל הדלתות, והמלך מארח בארמון את כל הנתינים שמעוניינים לבוא. גם הקבצן העלוב ביותר יכול להגיע לארמון ביום הזה בבגדיו המסריחים, ואין לאף אחד זכות למנוע ממנו את הכניסה. ביום הזה המלך נותן לנתיניו מתנות, אבל גם מקבל מהם מתנות. גם ברמה המקומית – אם יש מרחק חברתי בין ראש העיר או מנהיג הקהילה ובין בני הקהילה, ביום הזה חובה על המנהיגים לפתוח את דלתותיהם. זה יום שבו אפילו לעניים ולמסכנים ביותר מותר להטיח במנהיגים כל מה שעל ליבם. גם לילדים מותר להטיח ביקורת בהורים, ונשים בבעליהן.

"זה יום מאוד חגיגי וצבעוני גם באווירה שלו. כחלק מרעיון השוויון נשים וגברים נוהגים להתחפש, ומתוך כך נשברים גם הריחוקים המקובלים ביניהם, כי מתחת לתחפושת אף אחד לא יודע מי גבר ומי אישה. השולחן של ליל החג גדוש במאכלים שחייבים להיות מתוקים – לא חמוץ, לא מלוח, ולא חריף – כסימן לברכה שהשנה הבאה תהיה מתוקה. מבחינה חזותית שולטים בשולחן צבעי הירוק, במגוון של עלים ירוקים, והלבן, כסמל של טוהר: חלב, ביצים וכדומה. מקובל גם בכל ימי החג הזה לצאת אל הטבע וליהנות מיופיו המתחדש".

למה חסה

עם כל המנהגים היפים הללו, אומרת שקלים, לא מפתיע שהחג הזה התפשט מהתרבות הזורואסטרית לכלל התרבויות שהתקיימו במרחב ההשפעה האיראני: "לתרבות הפרסית היו שתי תקופות אימפריאליסטיות; תקופת השושלת האחמנית ששלטה בין המאה השישית לרביעית לפני הספירה, וכורש וצאצאיו השתייכו אליה, ותקופת האימפריה הסאסאנית, בין המאה השלישית והשביעית לספירה. הנורוז, בזכות הצבעוניות והשוויוניות שבו, משך גם את ליבם של העמים שנכבשו בידי הפרסים, ורובם אימצו את החג. וכך אנחנו מוצאים את מנהגי הנורוז, אם בשם הזה ואם בשמות אחרים, גם בתרבויות מרכז אסיה, ואפילו הקווקז.

גם הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון, במאה השביעית לספירה, לא ביטל את נוכחות הנורוז. "אפשר להבין את זה", אומרת שקלים. "האסלאם היא דת די סגפנית וקודרת. יש בה בסך הכול שני חגים מרכזיים, עיד אל־פיטר, שמציין את סיום צום הרמדאן, ועיד אל־אדחה, חג הקורבן, ושניהם לא מאוד שמחים וצבעוניים. אז מה הפלא שגם העמים שנכבשו על ידי המוסלמים והתאסלמו המשיכו לחגוג את הנורוז, למורת רוחם של המנהיגים המוסלמים, שראו בחג הזה ביטוי של מורשת אלילית. כשהם ראו שהם לא יכולים למנוע מהציבור את החג הזה, חכמי האסלאם השתדלו לפחות 'לאסלם' אותו, ולתת למנהגים שלו הסברים 'מוסלמיים'.

"באותו אופן, הנורוז השפיע גם על היהודים. הרי בזמן השושלת הסאסאנית, בבל הייתה הקהילה היהודית המרכזית שהכתיבה נורמות לכל העולם היהודי, ובה עוצב גם התלמוד הבבלי. אנחנו מוצאים בתלמוד הרבה השפעה של מלים פרסיות, וגם של מנהגים פרסיים. למעשה, אני חושבת שהיה יותר נכון לקרוא לו 'התלמוד הפרסי'. וכך, הנורוז השפיע מאוד גם על דמותו של חג הפסח, שחל באותה תקופה בשנה שבה נחגג גם הנורוז".

הנה רשימה, לא מלאה, של מנהגי פסח שלדעת שקלים הושפעו מהנורוז:

"בגלל סיבות מאגיות, הפרסים נהגו להתכונן לחג בשאיבת מים בשעת לילה. זה מזכיר כמובן את מנהג 'מים שלנו', כלומר השימוש במים שנשאבו בשעת לילה לשם הכנת המצות".

"בנורוז, כאמור, היה נהוג שהדלת פתוחה בפני כל הרוצים להגיע. ואכן, בקהילות המזרח היה נהוג שהדלת פתוחה לאורך כל ליל הסדר, וכמובן אומרים במפורש ש'כל דכפין ייתי וייכול', כלומר: כל מי שרעב יבוא ויאכל איתנו. רק אצל האשכנזים, בגלל הפחד מעלילות הדם, המנהג צומצם לפתיחת קצרה מאוד של הדלת ב'שפוך חמתך'. אגב, יש קהילות אשכנזיות שאפילו הקפידו להשתמש בליל הסדר ביין לבן, כדי שלא יאשימו אותם שהיין האדום נעשה על ידי דם הילדים הנוצרים".

"בשולחן הסדר נהוג לשים ביצים כמספר האנשים. אם הסיבה היא רק שזה היה מאכל עבדים, כמו שסיפרו לנו, היה אפשר להסתפק בביצה סמלית אחת. אלא שגם בנורוז היה מקובל לשים ביצים כמספר המשתתפים בסעודה".

"אחד הדברים החשובים בקערת הסדר הוא המרור. מצד שמו ברור שמדובר במשהו מר, ואכן בעדות אשכנז הוא מיוצג על ידי החזרת החריפה מאוד. אבל ברוב עדות המזרח, המרור מיוצג על ידי החסה שאמנם לא ממש מתוקה, אבל בוודאי לא מרה או חריפה. כאמור, גם בנורוז נהגו לקשט את שולחן החג בעלים ירוקים".

"מהו המאכל המתוק ביותר של ליל הסדר? החרוסת, כמובן. אבל, באופן מעניין, בשום מילון עברי לא מצאתי הסבר לשמו של המאכל הזה. לעומת זאת, אחד מ'כוכבי' הנורוז הפרסי היה מאכל שנקרא 'הריסה', שהיה בעצם דייסה כתושה של חיטה עם כל מיני פירות מתוקים. בליל הסדר אי אפשר כמובן להביא חיטה. לכן אצלנו, הפרסים, עשו את החרוסת מדייסה כתושה של פיצוחים ופירות יבשים, וכמובן גם הרבה תמרים".

"יש בליל הסדר ממד חזק של היפוך ההיררכיות במשפחה. למשל, עצם מנהג גנבת האפיקומן. כשחושבים על זה, מה פתאום לחנך את הילדים שיגנבו מההורים? אבל בנורוז, כאמור, היה מקובל היפוך ההיררכיות ושילדים יכולים להטיח בהורים דברי ביקורת. אגב, בעדה התימנית באמת התקשו לקבל את הבעיה החינוכית הזו, והם שללו את מנהג גנבת האפיקומן. מצד שני, בעדה הפרסית מקובל אפילו שבני המשפחה מכים זה את זה, כולל ילדים את הוריהם, בבצלים ירוקים בזמן אמירת 'דיינו' – מכה קטנה בכל משפט של 'דיינו'. זה בוודאי מזכיר את מנהגי הנורוז".

"השם 'ליל הסדר' מפריך לכאורה את הטענה שמנהגי הלילה הזה הושפעו מהנורוז, שכאמור היה חג של בלגן והיפוך ההיררכיות. אבל במחקר שלי גיליתי שהשם 'ליל הסדר' היה באמת מקובל רק בעדות האשכנזיות. זו הייתה למעשה יוזמה של רש"י, שלא אהב את הבלגן שהתרחש בלילה הזה, ולכן ניסה לעשות בו סדר וגם לקרוא לו בשם הזה. במשך מאות שנים השם הזה לא השתרש בקהילות המזרח".

העתיקו למימונה

הרבה ממנהגי הנורוז לא יכלו להתקיים בחג הפסח, מסיבות הלכתיות: המנהג לשים בשולחן הנורוז חיטה ומאכלי חיטה, כסימן לברכה ולפריון; והמנהג לשים חלב ומוצריו, שלא התיישב עם נוכחות הזרוע בקערת הסדר. אבל גם לכך, אומרת שקלים, נמצא פתרון בדמות העתקת מנהגים שונים של הנורוז לאסרו חג פסח, הלא הוא המימונה: "היציאה אל הטבע, המאכלים המתוקים, העלים הירוקים – כל זה הועתק אל המימונה. לכאורה מה הקשר בין החג הפרסי לחג המרוקאי? אלא שהכיבוש המוסלמי האדיר, שכלל את כל המזרח התיכון, הביא את בשורת הנורוז לכל רחבי העולם הנכבש. וכך, במאה ה־14 עוד חגגו נורוז גם באל־אנדלוס (ספרד), וכך הופיעו מנהגי הנורוז גם במרוקו.

"זה בא לידי ביטוי גם בשמו של החג; הנורוז ביקש להיות חג של מנהגים שיביאו מזל וברכה לכל השנה שתבוא, ופירוש השם 'מימונה' הוא יום המזל". אצלנו בארץ, היא מוסיפה, "המימונה הייתה גם היום היחיד בשנה שבו לבחורים ובחורות היה מותר להתחיל זה עם זו, בלי מעורבות ההורים. אני זוכרת איך היינו מתרגשים ביום הזה. כל העדה הפרסית הייתה מתכנסת בפארק הלאומי ברמת־גן. קראנו לו 'יום השוק', והיינו קמים מוקדם בבוקר כדי להגיע לפארק כמה שיותר מהר ולתפוס מקום טוב".

כאמור, לא קל לעכל את המחשבה שמקורם של מנהגי פסח רבים כל־כך הוא בעצם בחג הזורואסטרי. יתר על כן, לכל אחד מהמנהגים האלה יש הסבר טוב שקושר אותו ישירות ליציאת מצרים או לרעיון הגאולה. כך, החרוסת היא זכר לטיט שנאלצו אבותינו להכין בעבודת הפרך שלהם; הביצים הם סמל למאכל עבדים; את הדלת פותחים כדי לאפשר כביכול לאליהו הנביא להיכנס.

"בדיעבד, כשאני מבינה את התהליך שקרה, אני מלאת הערצה לחכמינו שידעו 'לגייר' את כל המנהגים האלה, וליצור בנו את התחושה שאלה מנהגים טבעיים מאוד למסורת שלנו"

שקלים מודה שכאשר התחילה לעבוד על מחקרה, גם לה היה קשה עם הגילויים הללו: "אני הרי אישה דתייה, אז מה פתאום שאחשוב שכל המנהגים הכי יהודיים שלנו באו בעצם מתרבות אחרת? היה לי ממש קשה לקבל את זה, ולקח המון זמן עד שהתחלתי לכתוב את הדוקטורט. אבל ככל שעבר הזמן ההוכחות התרבו, וזה נעשה לי ברור".

"להגנתה" היא מציינת שמכיוון שמדובר בעבודת דוקטורט, היא נבחנה בשבע עיניים על ידי מיטב החוקרים הרלוונטיים ובהם פרופ' שאול שקד ז"ל, מומחה לתרבות איראן הקדומה ולזיקותיה היהודיות; ויבדלו לחיים פרופ' דניאל שפרבר, חוקר מנהגי ישראל, ופרופ' גדעון בוהק, חוקר מיסטיקה ומאגיה יהודית. "מאותה סיבה גם היה לי חשוב להוציא את הספר בהוצאה אקדמית כמו כרמל, כדי שאוכל להביא לכל טענה שלי הערות שוליים והוכחות. בדיעבד", מוסיפה שקלים, "כשאני מבינה את התהליך שקרה, אני מלאת הערצה לחכמינו שידעו 'לגייר' את כל המנהגים האלה, וליצור בנו את התחושה שאלה מנהגים טבעיים מאוד למסורת שלנו".

שטיחים על האופניים

שקלים, בת 71, נולדה בטהרן למשפחה שבאה במקור מהעיר איספהן שבאיראן. אביה, היא מספרת, בנה את עצמו ואת משפחתו בעשר אצבעות: "בגיל שמונה הוא עזב את הלימודים והצטרף לאביו שהסתובב ברחבי איראן ומכר מוצרי סדקית. בכלל, ליהודים באותה תקופה היה קשה מאוד להתפרנס, מכיוון שהם נחשבו 'טמאים' ובהרבה מקומות לא רצו לקבל אותם. אבא היה אחד מתוך 13 ילדים, והפרנסה הייתה קשה".

בגיל ארבע עלתה לארץ עם הוריה ועוד שני אחים; שני אחים נוספים נולדו בארץ: "אבא כבר הצליח ליצור לעצמו בעבודה קשה מעמד כלכלי מסוים באיראן, אבל כשנוצרה הזדמנות היה לו ברור שהוא עולה לארץ, גם אם זה אומר להתחיל הכול מחדש. הוא היה מאוד ציוני. חברים שלו שנסעו לארה"ב ניסו לשכנע אותו שיבוא איתם, אבל הוא לא רצה לשמוע".

בעלייתם הופנו להתיישב בחצור הגלילית, אבל הם לא אהבו את המקום. תוך זמן קצר קנה אביה בית ערבי ביפו ("קנה בכסף מלא", היא מדגישה, "לא קיבל רכוש נטוש"), וכעבור תקופה נוספת הם עברו לבת־ים. אביה פתח תחילה חנות ירקות ביפו, אבל לא היה מרוצה: "זה היה אזור של הרבה ניצולי שואה, עם משפחות מאוד קטנות. אבא היה רגיל שבפרס קונים פירות וירקות ברוחב יד, ופה אנשים קנו מלפפון אחד או עגבנייה אחת".

בצר לו פנה האב לעסק פרסי ידוע, סחר בשטיחים, אבל דווקא לא שטיחים פרסיים: "לאבא לא היה אז רכב אלא רק אופניים, והשטיחים הפרסיים כבדים מאוד, אז לא התאים לו לסחור בהם. הוא היה הולך בבוקר, קונה שטיחים פשוטים ונוסע במונית עם האופניים שלו, בכל יום למקום אחר, ושם היה מוכר את השטיחים". בזכות נחישותו ויכולותיו המסחריות הפך האב, פרץ שקלים, לאחד מסוחרי השטיחים הידועים בארץ.

אבל הקושי העיקרי מבחינת בתו אסתר היה אופיו הפטריארכלי של הבית: "חיינו לכאורה במדינת ישראל המודרנית של המאה העשרים, אבל מבחינת הנורמות בתוך הבית היינו ב'איספהן הקטנה'. הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון, במגמה ריאלית, אבל מבחינת הבית היה ברור שאני צריכה לראות את עתידי בנישואים וגידול ילדים. איכשהו תואר ראשון עוד אפשרו לי ללמוד, כי למדתי בבר־אילן, אוניברסיטה דתית, וגם המשכתי לגור בבית. אחר כך, כששמעתי שבאוניברסיטה העברית נפתחה מחלקה ליהדות זמננו, ורציתי לעשות שם תואר שני במנהגי העדות, כבר היה יותר קשה. 'את צריכה למצוא חתן, לא עוד לימודים', וגם 'מה פתאום שתגורי לבד'. אבל אני התעקשתי ואמרתי שמכיוון שבבר־אילן לא מצאתי את בחיר לבבי אני חייבת לנסות במקום אחר, וזה שכנע את הוריי. התנאי היה שלפחות אגור במעונות הסטודנטים ולא בדירה משלי. היה גם ברור שמבחינת הבית אני לא אמורה לעבוד, כי בעלי יפרנס ואני אהיה בבית. לכל היותר אוכל להיות מורה, מקצוע שעוד איכשהו מאפשר גידול ילדים כי חוזרים הביתה בצהריים".

בסופו של דבר שקלים אכן מצאה את בן זוגה בלימודים בירושלים: "לימדתי אותו באולפן לעברית של האוניברסיטה, וכך הכרנו. להורים שלי זה שוב היה קשה – גם בחור אשכנזי, וגם צעיר ממני בשלוש שנים". נולדו להם שלושה ילדים – בן ובת בשנים הראשונות לאחר הנישואים, ובת זקונים בהפרש של 11 שנה מאחותה הגדולה יותר. שקלים מצאה עבודה משמעותית יותר מהוראה, אם כי מעולם לא הרשתה לעצמה להזניח את תפקיד ההורות: "התקבלתי לעבודה כמנהלת 'המרכז למורשת קהילות ישראל' במוזיאון ארץ ישראל. העבודה הייתה עד ארבע, כך שנדרשתי גם להעסיק מטפלת. בשלב מסוים, כשהילדים קצת גדלו, גיליתי את המיקרוגל. פיטרתי את המטפלת ונתתי לילדים לחמם את האוכל שהכנתי מראש. במשפחה אמרו ש'הילדים של אסתר אוכלים אוכל קפוא'".

זו לא הייתה בעייתה היחידה: "בעלי עבד באמדוקס, והיה מכור לעבודה. לא הייתה בינינו שום שותפות בגידול הילדים ואחזקת הבית. הוא גם לא אהב אירועים חברתיים ומשפחתיים, ואני דווקא כן. אצלנו לא מקובל שאישה מגיעה לאירוע בלי בעלה, וכך ויתרתי על אירועים רבים. בהמשך הייתי אומרת לכל מי שצקצקו 'איפה בעלך' שבדיוק יש לו עומס בעבודה, אם כי כולם ידעו שאני משקרת".

השינוי הגיע בעקבות נסיעתה של המשפחה לארבע שנים בארה"ב, בעקבות עבודתו של הבעל: "נסענו לסנט־לואיס, והייתי חברה שם בקהילה אורתודוקסית־מודרנית. שם ראיתי נשים עם ארבעה וחמישה ילדים, שיש להן גם קריירה משגשגת; נשים שלא היססו להגיע לבדן לאירועים של הקהילה בלי צורך להתנצל על זה, וגם נשים שהתגרשו ואף אחד לא חשב שהן פחות טובות בגלל זה. זה נתן גם לי את האומץ להתגרש".

הגירושין עצמם המתינו עד שהשליחות בחו"ל תסתיים, וגם אז חלף זמן נוסף עד שהיא העזה לעשות את הצעד. מאז ועד היום לא הייתה לה זוגיות ארוכת טווח, וגם את הדוקטורט שהיא חלמה עליו לא העזה להתחיל. החינוך להתמקד בתפקיד האימהות עשה את שלו: "הייתה לי בת זקונים לבד בבית, אבא שלה בקושי היה בתמונה, אז לא הרשיתי לעצמי שגם אני אזניח אותה. התחלתי את הדוקטורט רק כשהיא התגייסה, ואני כבר הייתי בת 60. להכניס גבר לבית העזתי רק אחרי שהיא התחתנה, לפני חמש שנים". לאחר שובה מארה"ב שימשה שקלים כמדריכה ארצית ומחוזית לאמנות יהודית ומורשת קהילות ישראל במשרד החינוך, וכיום היא חוקרת אורחת במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל־אביב.

גם ההורים השתנו

לצד עיסוקה המחקרי, במהלך השנים חזרה שקלים לאהבה ישנה אחרת שלה: כתיבת שירה. "השיר הראשון שלי היה שיר ילדים לט"ו בשבט. עיתון בית הספר שבו השיר התפרסם שמור אצלי עד היום. אחר כך הייתה הפסקה ארוכה, ורק כשכבר הייתי הרבה יותר מבוגרת חזרתי לכתוב שירים, וגם פרסמתי שני ספרי שירה". השירים טבועים בחותם הלך־הרוח הפמיניסטי שאימצה בבגרותה: ביקורת על ההוויה הפטריארכלית שבה גדלה, רצון עז לבטא את שאיפותיה המקצועיות והרומנטיות, וביטוי לזהותה כאישה יהודייה מזרחית.

עם זאת, היא מדגישה שאין בה כעס על הוריה: "זו ההוויה שבה גם הם גדלו, הם לא הכירו משהו אחר, ובתוך ההוויה הזו אבא שלי נתן לי כל מה שרק יכול. הגירושין שלי היו קשים לו מאוד, כי מי במשפחה ובעדה מתגרשת, אבל ביום שהתגרשתי הוא צלצל ואמר לי: מעכשיו כל מה שאת צריכה – עליי. מיום הגירושין והלאה הוא היה האדם שהכי עזר לי בכל מה שהייתי צריכה; אם זה כסף, או אפילו לשלוח עובדים שלו שיעשו לי תיקונים בבית."הוא עצמו גם עבר שינוי משמעותי. כשהגענו לארץ הוא היה הגבר הפטריארכלי הקלאסי, ולאימא שלי לא הייתה מילה בבית. לאט לאט גם היא וגם הוא ראו שאפשר אחרת. היא עבדה לצידו בחנות, הוא ראה שאפשר לסמוך עליה, ובהדרגה התחיל להתייעץ איתה יותר גם בענייני הבית והמשפחה. יותר מזה: אבא נודע בעדה כאדם שאנשים באים אליו כדי להתייעץ בסוגיות זוגיות. מאוד סמכו על שיקול הדעת שלו. וכשהוא היה שומע שבעל מתעמר באשתו הוא היה צועק עליו: מה אתה חושב, שאנחנו עדיין בפרס? הוא היה מדריך את הבעלים איך לשתף יותר את הנשים בכל תחומי הבית, ולפעמים אפילו נותן להם כסף שייצאו לאיזו חופשה זוגית".

עכשיו, בגיל 71 ("תמיד אמרו לי שאני נראית צעירה מכפי גילי"), היא מרגישה שוב בשלה לאהבה. הבת הקטנה כבר נשואה, ואין מי שצריך לדאוג לו. אבל רגע לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, הטלפון מצלצל ושקלים נחרדת ומתנצלת שוב ושוב; השיחה קלחה בנעימים, והיא שכחה לקחת את הנכדה מהגן. האימהות, וכרגע הסבתאות, בכל זאת לפני הכול.