בוקר אחד, בעיצומה של המלחמה, התעוררה אלומה לב־כהן לתוך המולה שהתרחשה בסלון שלה. אישה בת 41, מורה רוחנית מוכּרת שספרה האחרון כבש את רשימות רבי המכר מצאה את עצמה בתפקיד חדש לגמרי: אמא לארבעה ילדים שמעולם לא ילדה. "הקטן נהנה לקרוא לי 'חורגת', והוא אומר את זה בקטע טוב", היא מספרת.
לפני שנה וחצי לב־כהן עוד הייתה רווקה, אבל עכשיו היא צריכה להכין לילדים סנדוויצ'ים לבית הספר. "ברווקות, הייתי סופר־פאוור. על גג העולם. ופתאום נכנסתי לבית עם ארבעה ילדים בני שבע עד 17, והייתי בשוק. לא צמחתי לתוך זה כמו שאר האמהות, זה פגש אותי בבת־אחת. נכנסתי לתוך בית שכבר היה קיים. וזה אומר לשבת, לעשות שיעורי בית, להתמודד בעדינות ובנחישות כשהילד לא רוצה לעשות שיעורי בית, ומה קורה כשהקטן רוצה לעבור את מעבר החציה בלי שאנחנו מרשים לו לעבור? כל ההיי הזה שאנשים ראו מבחוץ עם זה שסוף־סוף התחתנתי, אני לא ראיתי אותו בכלל. יופי, אלומה לב התחתנה, אבל בואי תיכנסי אליי הביתה ותראי אותי באמת".
אחרי שנים של חיפושים ורווקות די מתוקשרת, לב־כהן סוף־סוף מצאה את האחד שלה. שמו עזרא כהן, והוא גר בפתח־תקווה, אלמן מאשתו הראשונה ואב לארבעה ילדים. "אנחנו מגדלים אותם יחד", היא אומרת, "וברור שזה גם מורכב. לקח לי המון זמן להתרגל לעומס הזה שאת קמה בבוקר ומארגנת ילדים לבית ספר ומכינה צהריים".
כזו היא לב־כהן. תמיד מעדיפה את האמת על פני ייפוי המציאות, ובכנותה מצליחה להעניק נחמה אמיתית לסובבים אותה. "אבל זה לא שקשה כל הזמן", היא מבהירה, "אני שמחה בנישואים שלי מאוד. זה לא סותר את זה שבהתחלה הרגשתי מאוד לבד בתוך הדבר הזה. אני חושבת שרק לפני חודש פרסמתי לראשונה פוסט על כך שאני גם אמא. הרגשתי שיש לי איזה כבוד למה שהיה שם קודם, לאמא שלהם שילדה אותם. אני נזהרת מאוד". יש עוד דבר שהיא נזהרת ממנו – לא להפוך את עצמה למודל למציאת זוגיות אף שהחליפה סטטוס. "אני נזהרת לא לספר את הניסיון שלי, כי זה הכי מעצבן. אני לא רוצה לומר שברווקות עשיתי ככה, והנה תראו התחתנתי ואני יודעת'. אני לא חושבת שפיצחתי את השיטה, אני לא חושבת שיש מישהו שפיצח את השיטה. מה שכן, אני זוכרת איך היה קודם. ואיזו אי־ודאות גדולה חוויתי במשך הרבה מאוד שנים. חיפשתי כל בדל של ידיעה, כל שביב של תקווה להיאחז בו. זה אומר לך 'תתחתני עוד השנה' וזאת אומרת 'יש לך חסימה כזאת וכזאת'. ומסביב אומרים לך על הבחור הזה שהוא כן מתאים ועל הבחור ההוא שלא, והיו שנים שהיה מאוד קל להיסחף אחרי ההבטחות האלו, כי זה באמת נותן תחושה של איזושהי ידיעה. ואז הבנתי שגם מי שהכי יודע, גם מי שהוא הצינור הכי נקי בעולם – לא באמת יודע. פעם שמעתי שימימה (אביטל, רמ"ב) אמרה למישהי שתהיה לה לידה קלה, אבל בסוף לא הייתה לה לידה קלה. והיא עשתה עבודה כדי להבין שהיא לא יודעת. זאת אומרת, גם דברים שאני בטוחה אינטואיטיבית שהם נכונים במאה אחוז – אני לא יודעת. אני ממש זוכרת את זה מדייטים, שהיו אנשים שהייתי בטוחה במיליון אחוז שזה זה, ובאתי לפגישה והיה סיוט לשנינו".
עברתי הפלה ויש ילדים ויש בית ויש משפחה. זה היה לשאת את הגם וגם, גם את הכאב וגם את מה שיש לי. ואני מרגישה שזה מה שאני עושה כל הזמן, גם באישי, בעצמי, בשלי עוד אין לי את שלי. ומצד שני יש לי את שלי, זה באמת קצת מורכב
מצד שני, את בעצמך סוג של מורה רוחנית שמלווה אנשים.
"יש משהו בחיפוש אחרי הרבנים והיועצים שהוא מאוד אנושי, כי אנשים מאוד רוצים שמישהו יחזיק אותם. גם אני רציתי את זה. אבל בסוף צריך לדאוג שאעמוד על הקרקע, שבעצם כל מה שאני יודעת וכל החוויה העל־חושית הזאת תתכנס לתוך זה שעכשיו אני באה מול מישהו ואני מתייחסת אליו יפה. ואני לא עם איזה אף בעננים כי אני יודעת ואני רוחנית ואני מרגישה. ימימה המון פעמים הייתה אומרת 'אל תתעסקו בי', ואני ממש נזהרת לא להתעסק במה היא ידעה, כי אפשר להתבשם מזה, אבל אלו לא החיים עצמם. כשאנחנו במצוקה מתמשכת וקושי מתמשך, אנחנו נעשה הכול. אנחנו באמת נפרנס הרבה אנשים, רק שמישהו ייתן לנו איזו אחיזה. אני זוכרת שבדייטים לקח לי הרבה מאוד זמן לקום ולהגיד חאלס, תפסיקו להגיד לי איפה אני חסומה, תפסיקו להגיד מי יתאים לי. זה הגיע ממקום מאוד נקי כזה, מאוד ראשוני. ובסוף, בגיל 39 התחלתי לצאת לדייטים כמו שהייתי בגיל 19, שמתי בצד את כל האכזבות של הדרך, כאילו כל העסק חדש בשבילי. אני חושבת שזה מאוד עזר לי, כי עזרא לא היה הטייפ־קאסט שהציעו לי כל השנים. וגם עכשיו, בתוך הנישואים, אני משתדלת לשים את קולות הרקע בצד. אז בסדר, אני בתוך טיפולי פוריות, וקיבלתי ברכה מרב, ואני אומרת לעצמי שהטיפול יצליח בעזרת השם, אבל אני לא יכולה להרגיש את הטיפול ככה ואז ליפול כשזה לא מצליח. החוקיות של ההשגחה, של העולם, של הטבע – היא זאת שתפעל. אפילו הבן אדם הכי צדיק, הכי נקי – הוא לא יודע. אני מרגישה שיש פעמים שהקב"ה משחק איתנו, הוא אומר 'אתם כולכם יודעים־יודעים־יודעים, אעשה לכם טוויסט', כי בטוויסט האמונה שלנו מתגלה באמת".זה לא פשוט לעבור מהקושי של הרווקות לקושי להרות.
"ההרגשה לגבי טיפולי הפוריות היא שעוד לא הגעתי למנוחה ולנחלה. התחתנתי וזה משמח, אבל המשמעות העמוקה של להתחתן היא גם להוליד ילדים. באחד הסבבים, אחרי החגים עברתי הפלה. ואחרי ההפלה הייתה יומולדת לאחד הילדים ולקחנו אותו ואת כל החברים שלו למקום כזה של טרמפולינות. הם קפצו והכול היה רעש ובלגן וחגיגה של יומולדת, ואני יצאתי רגע להביא לי ולבעלי קפה כדי שנשב בזמן שהם קופצים. ואמרתי לעצמי שזה דבר מדהים, מצד אחד חוויתי אובדן מאוד כואב והציפייה עדיין קיימת וצורבת, ומצד שני החיים שלי מלאים – יש יומולדת ויש ילדים ויש בית ויש משפחה. זה היה לשאת את הגם וגם, גם את הכאב וגם את מה שיש לי. ואני מרגישה שזה מה שאני עושה כל הזמן, גם באישי, בעצמי, בשלי עוד אין לי את שלי. ומצד שני יש לי את שלי, זה באמת קצת מורכב. יש לי ילדים ויש לי בית ואני מנסה להלך בין הטיפות. ברור שיש חששות איך זה יהיה כשיגיע ילד, אני רוצה להאמין שילדים נוספים בעזרת השם יביאו אור לכולנו. ילדים תמיד מביאים אור. גם אלה שקיימים וגם אלה שיבואו".
היא גדלה במחולה, מול נופי בקעת הירדן המשתרעים ביריעה עזת צבעים. אביה היה רב היישוב, אמה הייתה רופאה, והיא בת רביעית מתשעה אחים. כבר בגיל 20 נחשפה לשיטת ימימה ובמקביל עבדה בתקשורת המגזרית בעיתונים הלל, עולם קטן וקרוב אליך. ספרה הראשון, "במלוא הדופק", יצא בשנת 2017 ועסק בחוויית הרווקות. היא זכתה לפרסום משמעותי עם יציאת ספרה השני, "עד שליבך יתנגן", מדריך לחשיבה הכרתית המסייע בהתמודדות עם קשיי החיים ועם מצבי משבר. הספר זינק לראש רשימות רבי־המכר, עם קרוב ל־40 אלף עותקים שנחטפו מהמדפים. לב־כהן מצאה את עצמה במרכזה של תנועה שצמחה כמעט מאליה, ומאז היא משפיעה על נשים רבות שמחפשות משמעות, מעבירה שיעורים אינטימיים בזום לצד הרצאות בפני קהל, ובלי שהתכוונה לכך, הפכה למגדלור רוחני שסביבו מתקבצות נשים המבקשות להבין את עצמן דרך עיניה הבהירות והמדויקות.
"לתורת ימימה נחשפתי די מוקדם", היא מספרת, "הייתה מישהי מהמושב שלי שקראו לה סלעית שטרית. היא נרצחה בפיגוע ירי ב־2001 ולמדה אצל ימימה. אחרי שהיא נרצחה החברות שלה פתחו קבוצה. בהתחלה הייתי בהתנגדות מאוד גדולה, הייתי מאוד צינית באותן שנים, כל העסק נשמע לי קצת תלוש. אבל באיזשהו שלב הסתקרנתי והצטרפתי. נוצר קשר מאוד אישי עם עדה גיל, שהייתה המורה הראשונה שלי. עברתי איתה מקבוצה לקבוצה כי היו כל מיני פורומים. כל פעם נפתחה קבוצה במקום אחד ונסגרה במקום אחר. אני לא יודעת להגדיר מה תפס אותי שם. כששואלים אותי מה זה לימוד ימימה, אני אומרת שזה פותח את הצ'אקרות. זאת ההגדרה שלי. הרגשתי שמשהו בלב שלי מתרחב מול המילים".
בהרצאות ובהדרכות שנתנה היא לא היססה לשתף במסע שלה לעבר זוגיות. ואז, בגיל 39, קצת אחרי טבח 7 באוקטובר, הודיעה על אירוסיה. "העולם היה בהיי כשהתחתנתי. זה היה באמצע המלחמה. הרבה אנשים ממש הכירו אותי וחיכו איתי, והייתה חתונה מאוד מתוקשרת. כולם דיברו עליה. בבוקר החתונה קמתי לאינספור תיוגים בפוסטים.
ההבדל בין הורה ביולוגי להורה חורג זה שהורה ביולוגי חווה את המתיקות של התינוק שלו מההתחלה. ואצלי זה היה הפוך – קודם הייתה המחויבות
"ברווקות הייתי על גג העולם, אבל אלו לא היו החיים שרציתי. כי גג העולם הזה נחווה כמוחמץ מאוד כשהלכתי לישון לבד. במשך הרבה מאוד זמן ביטאתי את הקול של הרווקות, וכשהתארסתי גיליתי שהשמחה שלי מציפה אצל אנשים אחרים את הכאב שלהם. פתאום רווקות אמרו לי 'די, אני מפסיקה לעקוב אחרייך, את כותבת על זה שהתחתנת, קשה לי לקרוא את זה'. ואני יש לי לב רגיש. לא היה לי נעים לשמוח עד הסוף. לא היה נעים לי להגיד 'אני אמא לילדים שלא ילדתי'. עד היום אני מהססת להגיד בפומבי שאני אמא שלהם, אף שאני מגדלת אותם בשותפות מלאה עם בעלי".
הם קוראים לך אמא?
"הם לא קוראים לי אמא, כי כך הסתדרו אצלנו הדברים נכון לתקופה הזאת. אבל אני כן מגדלת אותם כמו אמא לכל דבר. ההגדרה המדויקת היא 'אמא חורגת', אבל היום בפוליטיקלי קורקט לא משתמשים בה. מעדיפים לומר אמא משלבת או משהו בסגנון. אבל אני חסידה של הגדרות פשוטות. ואמא חורגת זו הגדרה מאוד פשוטה ונכונה".
ואיך את חווה את ההורות?
"אני חושבת שההבדל בין הורה ביולוגי להורה חורג זה שהורה ביולוגי חווה את המתיקות של התינוק שלו מההתחלה, הוא מאוד מסור אליו, ומשם נבנית המחויבות. ואצלי זה היה הפוך. קודם הייתה המחויבות, קודם הייתי צריכה להיות נוכחת בבית, לעשות את מה שצריך, והקשר הרגשי נבנה לפי זה. ובהתחלה כשהיו קשיים ועזרא היה אומר לי שהזמן יעשה את שלו, היה לי מאוד קשה לקבל את זה, אבל ראיתי שזה באמת קורה. יום ועוד יום בבית ועם הילדים, זה מה שבונה את הקשר".
את עזרא הכירה דרך מכר משותף. "חבר שלו היה מאוד עקשן. הספר שלי יצא בחודש מאי 2023 והוא התפוצץ, ומטבע הדברים הרבה הצעות שידוכים החלו לזרום. יצאתי המון. אבל בשנים האחרונות בדייטים אמרתי לעצמי ששיחות טלפון זה נחמד, אבל מי שקובע איתי – איתו אני יוצאת. ראיתי שיש הרבה גברים שמורחים ולוקחים את הזמן, ולי לא היה זמן. הייתי בת 39, רציתי להתחתן, רציתי באמת לחוות את החיים בצורה יותר שלמה ומלאה".
השיחה הראשונה איתו הותירה בה רושם מיוחד: "בשנייה שדיברתי איתו בטלפון, משהו בלב שלי נרגע. הוא מדבר בשקט, ואני משוגעת על זה. אני ממש אוהבת את השקט הזה, זה גם מה שחיפשתי. נפגשנו פעם ראשונה ב־5 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה. כל החגים שקדמו לזה היו עמוסי התרחשויות. סבתא שלי נפטרה, ואז כולם אמרו לי 'רואה, סבתא שלך דחפה מלמעלה'. אני לא יודעת אם זה מה שהיה, אבל אני רוצה להאמין שהיא השפיעה טוב. הפגישה הראשונה הייתה קצת מביכה לשנינו. תמיד התפדחתי בדייטים ראשונים. לא הייתי בנוח עם עצמי. הוא התחיל לדבר, ובשולחן לידנו התיישבו כמה נשים צרפתיות, והוא פתאום התחיל לדבר איתן בצרפתית וזה נורא הצחיק אותי. אחת מהן אמרה לנו שהיא שדכנית, אז שאלתי אותה: 'היית משדכת בינינו?' והיא אמרה 'כן, יש לשניכם עיניים טובות'. זה קצת שבר לנו את הקרח. מה שסימן לי שיש פה כיוון טוב היה שהוא ליווה אותי לרכב. קלטתי שהוא לא מבין בדייטים, בן אדם שהיה נשוי 15 שנה ופתאום חוזר לשוק לא יודע הרבה, ואהבתי את זה. אז העזתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה להיפגש עוד פעם, והייתי אמיצה ואמרתי שאני אשמח עוד לפני שהוא ענה. לשמחתי גם הוא ענה בחיוב. התחילה מלחמה וראיתי שאנחנו לא מצליחים להיפגש עוד פעם, הכול נבנה בטלפון, ולא אהבתי את זה. אמרתי לו 'תקשיב, בוא נתאמץ להיפגש עוד פעם אחת, שנראה שאני מרגישה בנוח לידך בשביל לפתח את זה גם בטלפון', כי באמת הכול היה סגור. אז נפגשנו בעפולה, בבית הקפה היחיד שהיה פתוח, עם שירי יום הזיכרון ברקע, חתיכת אווירה. הכול חשוך, מלחמה מסביב. באתי לשם אחרי שעברתי אצל גיסתי והכנתי עוגה שתישלח לאחי שהיה בצבא. אבל אחרי הפגישה הזאת ידענו שנתחתן, זו הייתה ידיעה צלולה כזו. בפגישה הראשונה ישבנו באיזה מקום. אחר כך בחניון, אני נכנסתי לאוטו שלי והוא נכנס לאוטו שלו. כעבור רגע הוא מתקשר וממש מסביר לי איפה נמצאת עמדת התשלום וממש הסביר לי לאן ללכת. אמרתי לעצמי באותו רגע 'הנה בן אדם שידאג לי'. אין אצלו את הכבוד הזה של 'טוב, הסתיים הדייט אז עכשיו לא מדברים'. אלו הדברים ששבו אותי בסוף, וכל פעם הוא בשוק כשאני אומרת לו 'אתה לא מבין איך אנשים מתנהגים בדייטים'. הרבה מהם פשוט לא מודעים אלייך. אני חושבת שהרבה מאוד מגיעים פגועים ומאוד חסרים, הם רק חושבים לעצמם טוב, איך אני יוצא מפה עם כמה שפחות נזק. אני מודה שגם אני לפעמים חשבתי ככה. ואצל עזרא היה משהו אחר".
מישהו אמר פעם שמאוד קשה להתחתן שוב אחרי אובדן, אבל זה הדבר הנכון לעשות. האמירה הזו הצחיקה אותי. עזרא לא התחתן איתי כי זה הדבר הנכון, התחתנו כי אנחנו אוהבים, כי יש פה זוגיות, יש עושר של זוגיות
היו לך חששות להתחתן עם אלמן?
"אחד הדברים הגדולים שאני לומדת מבעלי זה שהוא חי את ההווה. הוא חי בהכרת הטוב לכל מה שהיה בעבר, וכל מה שהוא חווה הוא נושא איתו. גם כל מה שאני חוויתי אני נושאת איתי. יש משהו מאוד אמיתי בלחיות את העכשיו. הוא חווה אובדן גדול מאוד ופתאום הוא קם ואמר 'אני רוצה מחדש'. זה מאוד אמיתי. זאת אומרת, החיים כל הזמן קורים, כל עוד את נותנת להם לקרות. מישהו אמר פעם שמאוד קשה להתחתן שוב אחרי אובדן, אבל זה הדבר הנכון לעשות. האמירה הזו הצחיקה אותי. עזרא לא התחתן איתי כי זה הדבר הנכון, התחתנו כי אנחנו אוהבים, כי יש פה זוגיות, יש עושר של זוגיות. יש לי חברה שהתאלמנה לפני כבר כמה שנים והתחתנה שוב. היא טוענת שיש מורכבות כזאת, שאפשר לאהוב גם וגם. שאת אוהבת את הבעל הנוכחי שלך אבל גם אוהבת את הבעל שמת.
"כשהתחתנתי ראיתי שזה לא בדיוק עובד ככה. שאם אין את הפוקוס למציאות של עכשיו זו פגיעה מאוד קשה בזוגיות. ואני אומרת את זה בתכלית הרגישות, כי אני יודעת שכל אחד שנפטר, וגם האישה הראשונה של בעלי, כל אחד היה עולם ומלואו והיה שם קשר ומלואו. זה לא משהו שאתה מוחק חס ושלום, אבל אני לומדת מבעלי ואני מעריצה אותו על זה שהוא יודע לחיות את העכשיו. ועכשיו זאת המציאות, ועכשיו אני פה, ועכשיו אני מגדלת את הילדים, עכשיו הזוגיות היא איתי.
"אותה חברה אמרה לי פעם: 'הבעל המת שלי לא זורק גרביים בסלון'. לפעמים קל יותר לדבר עליו דברים טובים מאשר על הבעל החי עם הטעויות שלו. אבל אין דבר כזה שני בעלים – ברגע שבן אדם נפטר, הזוגיות איתו איננה. וכמה שזה טעון וקשה להכלה, זה גם נכון. זה מזכיר לי שכשהודענו על החתונה פרסמתי פוסט, וידעתי שהולך להיות רעש. קצת אחרי שפרסמתי הוא ליווה אותי לאוטו ואיך שאנחנו יוצאים מהבית הוא אומר לי 'איזה תזמון גרוע זה יהיה אם תהיה עכשיו תחיית המתים'".
ספרה רב המכר של לב־כהן "עד שליבך יתנגן" הוא מסע עמוק אל נבכי הנפש האנושית. אומנם שיטת ימימה צמחה במקור בחוגים דתיים, אך לב־כהן הצליחה לזקק את תמציתה לשפה אוניברסלית ונגישה לכל אדם. הספר מציע 110 פרקים מקיפים שפורשים מפה מדויקת של הנפש – מאשמה ועד בדידות, מתשוקה ועד פחד.
בסגנון כתיבה צלול ומלוטש היא מפענחת את שכבות ההגנה שאנחנו בונים סביב עצמנו, את הרעשים המונעים מאיתנו לשמוע את קולנו האותנטי. הספר אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מציע דרך להתיידד עם החלקים המורכבים ביותר של עצמנו – וזו הנחמה הגדולה ביותר שאפשר לקבל.
"אני חושבת שמה שמאוד תופס בספר הוא הסדר שלו. יש בו פרקים מסודרים. את רוצה ללמוד על אשמה אז את פותחת את 'אשמה', את רוצה ללמוד על בדידות אז פותחת על 'בדידות'. אנשים פתחו את הספר והרגישו מובנים. הספר יצא עוד לפני המלחמה אבל רשם מכירות יפות גם במהלכה. היה משהו במלחמה שגרם לאנשים לחפש נחמה. ראיתי את דו"ח התמלוגים, הוא נמכר בשנה השנייה כמעט כמו בשנה הראשונה. אני שואלת את עצמי לפעמים האם הייתי כותבת כמו שכתבתי אם הייתי יודעת שזה ימכור ככה. אולי הייתי פחות פתוחה. ואז אני אומרת 'טוב שלא ידעתי, טוב ששיגרתי אותו ככה'".
היום את מלווה נשים בשיטת ימימה, מלחיץ לקחת אחריות על מצוקות של אחרים?
"ברור שזה מלחיץ. וגם אומר בכנות – מי שלא תלמידה שלי, מי שפונה אליי בווטסאפ ושולחת שאלה – אני לא עונה. אני עונה רק לתלמידות שלי תוך כדי מהלך של לימוד ושיעור. אין לי את האחריות הזאת לענות. ואני תמיד מבהירה שזה לא ייעוץ ולא טיפול. אני מלמדת ימימה. זו הצעת הגשה, זאת הפרשנות שלי עכשיו בלימוד עצמו. יש עניין מאוד גדול שכל אחת תבוא ותגיד מה דעתה. גם כשאני עונה לתלמידה אני אומרת לה 'תראי, אני רואה פה נקודה מסוימת. עכשיו תחשבי את מה את רואה, אם את מסכימה עם זה, אם את רוצה משהו אחר, אם יש לך התנגדות. אני מאוד אוהבת שעולות התנגדויות בלימוד, כי זה מפתח להבין אותו טוב יותר. בכל פעם שתלמידה מתנגדת ואומרת 'וואי, מעצבן שימימה אומרת ככה', אני אומרת – מעולה, בואי נבין למה זה מעצבן. אני לא באה עם איזו צדקת הדרך, שימימה תמיד צודקת ועכשיו אני צריכה להסביר לכם איך היא צודקת. זה לא עובד ככה. גם אני לא תמיד צודקת, ואני מאוד מזכירה להן את זה".
ומה ההתמודדות הדומיננטית שלך עכשיו?
"העומס. אחד הדברים הכי מאכזבים והכי משחררים שקורים בשיעור הוא כשאנחנו מדברות על העומס. מסבירות מאיפה הוא בא מילדות ואיך הוא משפיע היום, ואז התלמידות אומרות 'אוקיי, אבל מה אני עושה איתו עכשיו, כשאני מבינה הבנה ומחליטה להתנהל בעולם עם פחות ריצוי או פחות מאמץ. ויש איזה רגע של אכזבה כשאני אומרת לתלמידות שאין מה לעשות עם זה. הוא חלק ממך, הוא יבוא איתך לכל מקום. הילדה בתוכי שהרגישה דחויה ולא שייכת ובודדה ושונה מכולם – היא באה איתי לכל מקום. וזה נורא מאכזב לשמוע שאין פתרונות קסם. אבל באותו רגע זה גם משחרר. 'אה, אוקיי, עכשיו בוא נארגן את החיים מחדש, יחד עם העומס. אני אבוא לכל מקום עם הבדידות שלי. גם כשאני נשואה ויש לי ארבעה ילדים, תמיד הבדידות שלי תלך איתי. גם כשאני עומדת על במות וכל מי ששם רוצה לשמוע אותי, גם שם אני לפעמים מרגישה את הדחויה. וכשאני יודעת את זה, יש בזה משהו נורא משחרר. ואז אני אומרת 'סבבה, אני נותנת יד לילדה הזאת בתוכי ואומרת לה יאללה, בואי תעלי איתי לבמה, דברי גם את'".
את עדיין מרגישה בודדה לפעמים?
"אני חושבת שבשלב די מוקדם הבנתי שכל הנפשות די דומות, ורוב הקשיים שאנחנו עוברים די דומים. אחד האסימונים הכי גדולים שנפלו לי היו דווקא ברווקות, כשהבנתי שאנשים חווים בדידות בלי קשר לסטטוס משפחתי. הם יכולים לחוות בדידות גם בתוך נישואים. ממש עשיתי שם עבודת חקירה והבנתי שחוויתי בדידות הרבה לפני שהייתי בדייטים, ואז קלטתי שזה לא גורם לי להיות פחותה ממישהי שהתחתנה בגיל 20 וחושבת שהיא יודעת הכול על זוגיות ומייעצת על זה. וזה לא שאם אני בת 39 ועוד לא התחתנתי אז היא יודעת יותר ממני. היה איזה רגע של הבנה שבאמת כולנו מאוד דומים. העומס קיים במקומות החלשים בתוכנו, הכוח הכי גדול שלו הוא זה שהוא מבודד אותנו. הוא בעצם בא ואומר לי 'זה רק אצלך, רק את מסתבכת עם זה".
