בבית קפה קטן בראשון־לציון נרקיס מזמינה הפוך, ורק דקה אחת תעבור עד ששתי נשים יתקרבו בביטחון וינופפו לשלום לזמרת עטורת המטפחת. בתמימותי אני שואלת אם היא מכירה אותן, ובחיוך היא נדה בראשה לשלילה ומקנחת במחוות ״אני כבר רגילה לזה״. עם שלושה אלבומים מצליחים, פרס אקו"ם וסיבוב הופעות בארצות הברית שכלל ביקור בזק בגראמי, נרקיס רגילה כבר לעיניים שמלוות אותה כמו עכשיו. "אני חיה את הפרסום, זה כבר לא מוזר לי", היא מסבירה כשהנשים הולכות לדרכן, "ועדיין יש דברים שמרגשים אותי נורא. נגיד כשמישהי ניגשת אליי ומספרת ששמעה את השיר 'שדות' אחרי שעברה מקרה רפואי וזה חיבר אותה מחדש לבורא. זה מדהים. אני מרגישה קטנה מכדי להבין מה הכוח של המוזיקה שלי. רק מסתכלת מהצד ומבינה שזה גדול עליי. חברה אמרה לי פעם 'זה טוב שאת לא יודעת כמה את משפיעה'. אולי היא צודקת".
אבל מתחת לעטיפה הזוהרת אין כל שינוי. אולי זו הסיבה שהקהל מרגיש כל כך בנוח איתה, כמעט כמו שמרגישים עם קרובת משפחה. "באיזשהו מובן נשארתי אותה אחת. הילדה הקטנה שבי נשארה בזמן שנרקיס הבוגרת התפתחה. זה שומר עליי, אני מרגישה שכל מה שקרה מאז השיר הראשון שהוצאתי ועד עכשיו גדול ממני".
היא בת 43, מבאר־גנים, גרושה ואמם של אליה־מאיר (15) ומשה (11). כיום היא בזוגיות טרייה עם יוסף, איש עסקים ירושלמי, הצעיר ממנה בשש שנים. "הכרנו במקום שהכי לא חשבתי לפגוש בו מישהו. יש לי מעגל חברים רוחני, שונה מעולם המיינסטרים, ולפעמים אני לוקחת פסק זמן ועושה ריטריט במדבר, שם אני נותנת ביטוי לצד הרוחני שלי ומתחברת לעצמי ולבורא. נפגשנו באחד המעגלים האלה. לא לקח הרבה זמן עד שנהיינו זוג", היא מודה, "הרגשנו חיבור מיידי, למרות שהוא שונה ממני. זה מה שסקרן אותי. הוא מוציא אותי מהשגרה של העשייה".
ובאמת חיוך גדול עולה על פניה כשהיא מדברת עליו, ולא סתם. בשבע השנים האחרונות, מאז גירושיה, נרקיס בחרה להגביר מהירות במסלול הקריירה, כשרק מדי פעם היא מפנה מבט לצד ומגלה שאין מי שרץ לצידה. "אחרי הגירושים ממש לא הייתי מוכנה לפרק ב'. לקח לי זמן להתחיל לצאת שוב. התמסרתי מאוד למקצוע, נכנסתי לזה כמו משוגעת, לא ראיתי בעיניים. רק כשהגיע ערב שבת הבנתי שאין אף אחד לידי".
על הפרידה מבעלה היא לא מרבה לדבר, אבל זוכרת היטב גם את התקופה שקדמה לה, כשחוותה את לחץ הסביבה המופעל על רווקה שמתקרבת לגיל שלושים.
"זה תלוי באיזו קהילה, אבל בעולם הדתי, בחורה בת 27 או 28 היא לא ילדה ומתחילים לשפוט אותך", היא אומרת, "יוצא שאת עושה את הבחירות הכי חשובות בחיים בגלל החברה, רק מתוך רצון להיות 'נורמלית וכמו כולם', ולא ממקום שעושה לך טוב. אם הייתי יכולה לחזור עכשיו אחורה הייתי אומרת לעצמי שכל העולם יכול לקפוץ. מה שחשוב הוא שקודם כול אבין מה אני רוצה, לפני שאני רוצה להתחתן ולהראות לכולם שהנה הכול בסדר. הייתי רוצה לעשות את הצעד הזה ממקום בריא ולא מתוך לחץ".
ארבע שנים לאחר שנפרדה מבעלה היא שבה לעמוד מול דלתות בית הדין, כדי לקבל את הגט הרשמי. כמו רוב הצעדים שעשתה מאז שהתפרסמה, גם התמונה שלה עם יוסף מחגיגות הסילבסטר קיבלה את תשומת ליבו של הציבור, ולא במובן החיובי. אבל אותה כבר לא מפתיע שחיצי הביקורת נזרקים דווקא מהמחנה שלה.
"רוב התגובות השליליות באות, אני חושבת, דווקא מהזרם הדתי. הקהל החילוני עוטף אותי באהבה גדולה ואני מודה על זה".
לאחרונה חטפת ביקורת על המעבר ממטפחת לפאה.
"לא עברתי לפאה, הכיסוי־ראש זה חלק בלתי נפרד ממני אלא שלפעמים אני מגוונת בסופו של דבר אני לא נשואה וכיף להרגיש שיער לפעמים אבל הכיסוי הוא תכשיט ואני מבינה את הביקורת על הפאה".
ועם השנים זה כואב פחות?
"מפתחים המון הגנות. ברמה שהתגובות השליליות הפסיקו לגעת בי כבר בחצי השנה הראשונה. כשאת חושפת את עצמך לעולם את לוקחת בחשבון שתקבלי גם ביקורת. האמת, מדהים שאנשים מוכנים לעשות את זה לעצמם. אבל אחרי שאת לוקחת את הסיכון וסופגת, את גורפת את הפרס, כי העזת לצאת ולהגיד את האמת שלך בעולם".
ויש גם מי שלוקחים את האמת שלה ומחבקים אותה בשתי ידיים. "זכיתי בקהל מדהים ומפתח", היא מספרת כמו אם גאה, "אני רואה בתוכו המון דתיים, אבל גם מהקהילה הלהט"בית ובכלל הרבה יותר חילונים, וזה מה שחשוב לי".
היא מרבה להדגיש את הקשר ההדוק עם הציבור החילוני, מי שלכאורה היה אמור להדיר את רגליו מהופעות של זמרת עם כיסוי ראש מלא וטקסטים שופעי אמונה, ולא סתם. אם יש משהו שאפשר להסיק, גם מראיונות קודמים שלה, זה שקשה עד בלתי אפשרי להכניס אותה לתווית "הזמרת הדתייה" ועדיף גם לא לנסות.
"לא רק שאני לא אוהבת את זה, לדעתי זה עושה עוול לדת. הדת הרבה יותר גדולה מלבוש או ממה שאני שרה. אני לא מותאמת לאף מסגרת וטוב שכך. אני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לתייג אנשים רק כדי שלנו יהיה נוח. הרבה מהתסכול כלפיי נובע מזה שאנשים לא מבינים מה הם רואים. אישה עם מטפחת גדולה ששרה בפני קהל מעורב. זה מבלבל".
עוד בטרם אספיק לשאול על היותה אישה דתית ששרה למרות הפסיקה האוסרת על כך, היא מקדימה להעלות את הנושא. ניכר שאחרי שמונה שנים שבהן היא עסוקה בלהסביר, גם לה נמאס, בעיקר ממי שלא משתכנע. "יש לי ברוך השם את ההדרכה הרוחנית שלי שעזרה לי לפתור את הסוגיה", היא אומרת, "הדת מבחינתי היא הבורא, והקשר איתו לא אמור לחסום אותי כאישה מלעשות משהו. אבל יודעת מה? אני מרגישה שגם את זה כבר בעייתי להגיד. כי אנשים מרימים גבה כי הם לא מאמינים ולא מבינים. ואני כבר שבע־שמונה שנים שלמה עם זה מאוד, אני רואה את האפקט של המוזיקה שלי, ואני הולכת עם האמונה שלי עד הסוף".
יש הרבה זמרים וזמרות דתיים שפורצים היום. את מרגישה שלהם קל יותר?
"לפניי לא הייתה זמרת עם מטפחת ששרה במיינסטרים, ויש מחיר בלהיות הראשונה. היום יש גם פתיחות לטקסטים דתיים יותר, זה לא היה פעם. בזמן שאנחנו מדברות השיר שמככב במקום הראשון ברדיו הוא 'השם יתברך תמיד אוהב אותי'. זה מטורף".
ובכל זאת, נראה שיובל דיין או אודיה אזולאי חוטפות פחות ביקורת על שירת נשים.
"אולי להן יותר קל כי הן בלי מטפחת", היא מושכת בכתפיה, "זה סמל מובהק לאישה דתייה ולכן החברה מסמנת אותי. אבל לרוב הקהל יש המון ריספקט למי שאני".
החודש הוציאה נרקיס את "רעבה", שיר חדש עם רון ביטון וינון יהל, ולראשונה הוא אנרגטי וצבעוני ממש כמוה.
"יש בי הרבה קצוות", היא מסבירה את הסטייה מהסגנון המוכר, "למרות שזה לא נשמע ככה, בסינגל 'רעבה' הייתי היוצרת העיקרית. זו המוזיקה שאני אוהבת לשמוע ברכב, מבטיחה לך. אני מאזינה למוזיקת טרנס, שזה הכי רחוק מ'ענני'. וגם מזרחית ו־R&B. הייתי פעם במסיבת טבע, את יודעת מה זה עשה לאנשים לראות אותי שם? הצוות שלי תמיד אומר לי 'הבעיה איתך זה שאת יכולה לעשות כל דבר".
מה הבעיה בזה?
"כשאת עושה מלא דברים את לא מתרכזת. אבל הם יודעים שאני אמנית שלא מפסיקה. ואם בא לי לעשות שיר קצבי יותר, אני עושה. ואם מיד אחר כך בא לי להוציא שיר נשמה רגוע, אני מוציאה. אני נאמנה למה שקורה איתי באותו רגע".
בתוך הקצב של מה שכבר הפך ללהיט, מסתתרות מילים חשופות כמו "לא מצליחה לישון" או "לא לראות את הילדים, לא שבתות ולא חגים", המתארות את הצד הפחות זוהר בחייה. "זה שיר שמדבר על רעב שמגיע ממקום טוב, רצון להתרחב ולחקור. אבל גובה מחירים".
אילו מחירים למשל?
"הילדים", היא נאנחת, "אני שומעת איך הם מתבאסים כשאני נוסעת לעוד הופעה. מה שאני יכולה לעשות זה לכאוב איתם, להבין. לפעמים הם מצליחים גם להבין, לפעמים לא. זה טבעי. אני אומרת לבן שלי שכשרופא מנתח צריך לצאת למשמרת לא עוצרים אותו ושואלים 'למה דווקא בשבת, או באמצע הלילה או בבוקר או עכשיו'. כי מבינים שהוא שליח, והוא חייב סביבה תומכת. גם להיות זמרת זה להיות סוג של שליחה".
אבל לא בשבת.
"ברוך השם, לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות בלי השבת. היא האוויר לנשימה שלי. לפני שלוש שנים הציעו לי להשתתף באירוויזיון. אבל החזרות היו בשבת, וחייבים להחזיק מיקרופון. אי אפשר להתחמק. האמת שאני לא יודעת אם הייתי הולכת על זה בכל מקרה, אבל כבר הקדמתי ואמרתי שזה לא יכול לקרות. אין מצב".
הרבה לפני שצברה קהל גדול או בכלל דמיינה שיום יבוא ותהיה זמרת, נרקיס בת ה־17 מהיישוב נצר־חזני שבגוש קטיף פרטה בפעם הראשונה על הגיטרה של אחותה וגילתה שהיא לא צריכה להוציא כסף על שיעורי נגינה. "תוך כמה רגעים הבנתי שאני יכולה להלחין. ברמה מאוד בסיסית, אבל יכולה".
עוד לפני כן הוכיחה את עצמה כפורצת גבולות כשהפנתה את הגב לכל מה שמצופה ממנה כנערה ממשפחה דתית וצעדה היישר לבקו"ם. "גדלתי במשפחה מאוד פתוחה", היא מספרת. "נחשפתי לטלוויזיה ולהרבה מוזיקה לועזית. בלי להתלבט התגייסתי לגבעתי, כתומכת לחימה. אף אחד לא שכנע אותי, פשוט רציתי. היום זה כבר נפוץ שבנות דתיות הולכות לצבא, אבל אז זה היה נדיר. כל הילדות הייתי הסקרנית הזאת, שלא מפחדת לצאת מהגוש".
החתרנות והרצון לצאת מהבועה חיים בתוכה בשלום עם הגעגועים לחולות הזהב, החממות והגלים שרכבה עליהם בילדותה. הזיכרונות נעשים קשים במיוחד עכשיו, כשהמלחמה בוערת על הריסות היישוב שמשפחתה הוכרחה לעזוב. "מצד אחד אני זוכרת ילדות מדהימה. חופים, טרקטורונים. מצד שני חיינו בבועה ולא הלכתי עם הזרם, וזה לא היה פשוט".
מה שקורה היום מציף את הכול מחדש?
"הזיכרונות תמיד אצלי. הם אף פעם לא עזבו את הלב. אבל כן, תחושת הכאב מבעבעת שוב. אני נזכרת במחירים הכואבים מדי שאנחנו משלמים. גוש קטיף הוא אחד המקומות היפים שהיו לנו. כשיצאנו משם יצאתי לגמרי, גם אמונית. אמרתי 'אוקיי, אם אין קהילה ואין גוש קטיף ואין כלום, זה הזמן לבדוק מה קורה בעולם החילוני".
היא צפתה מהצד בבני משפחתה נאבקים על אדמתם, כשבתוך תוכה כבר ידעה מה יהיה הסוף. וכשהסוף הגיע על גוש קטיף, משהו בה נשבר והיא נסחפה למעוז החילוניות בתל־אביב, משילה כל זכר מהדת, חוץ מהאמונה שנותרה בפנים.
"ההורים שלי וכל המשפחה שלי נתלשים מהבית מול העיניים. הרבנים תמיד אמרו 'לא יהיה'. כולם האמינו שיקרה איזה נס גדול. וזה לא קרה. אני אגב לא האמנתי. הייתי כמו צופה מבחוץ, אבל רציתי שישאירו להורים שלי בית. בסוף זה המקום שבו גדלתי. הייתה לי שם סוג של יחידת דיור, ארמון משלי, אירחתי שם המון וגם את הציוד שלי השארתי. זה היה פשוט מאכזב. רגשית, טכנית ואמונית. אמרתי די. אם הקדוש ברוך הוא עושה לי קטעים, גם אני אעשה לו קטעים".
אבל בעצם המשכת להאמין?
"כן. דווקא בגלל שהאמנתי רציתי לעשות לו ברוגז. אתה לא כועס על מישהו שאתה לא מאמין שהוא קיים. ואז הפכתי לחילונית למהדרין. בדיוק לצד השני. לא הבנתי למה זה היה צריך לקרות".
מזכיר את השאלה שמקננת בנו מאז 7 באוקטובר.
"נכון, ואני יכולה להגיד שחוויתי את השאלה הזו שוב בעצמי".
כך התחילו שנתיים שהעבירה ברחוב שינקין, ליבה הבועט תל־אביב. הצעד הראשון היה להתחיל בבית ספר למשחק, ובמקביל מפיק נלהב יצר עבורה פתח דווקא לעולם המוזיקה. "אפילו לא חשבתי על זה כקריירה", היא מודה, "זה היה צירוף מקרים חמוד ומצחיק. מפיק התלהב עליי ובכלל לא הבנתי למה, לא הבנתי שהקול שלי הוא העניין. הקלטנו 18 שירים באנגלית שכתבתי והלחנתי. ומאז הוא גנוז באולפן בתל־אביב".
וואו, נשמע אותו מתישהו?
"I don’t know”, היא מסרבת להתחייב, "אבל מוזיקה באנגלית בוודאות אני אוציא. זה יעד ששמתי לעצמי".
עם אלבום אחד ביד, ורגע לפני תחילת שנת הלימודים הבאה, היא קמה בוקר אחד, רוקנה את הדירה וברגע הבא אחרי היה לה ביד גם כרטיס עם כיוון אחד להודו. "זה צעד שממחיש את האופי שלי. משהו בי הבין שאני לא ממשיכה בלימודי משחק ובום, הכול ארוז ואני טסה. הבנתי שאני מעדיפה קודם כול לקפוץ למים, ורק אז להבין שצריך לשחות".
היא נחתה לבד במזרח הרחוק ולא ידעה שהטיול החפוז ישנה את חייה. אחרי כמה שבועות, בין טקס בודהיסטי אחד למשנהו, נרקיס מצאה את עצמה משלימה דווקא עם היהדות. "אני רואה את ההודים יחפים, מאושרים, נהנים מהחיים. וניסיתי להבין איך. איך להם אין כלום ולי יש הכול ואני לא מוצאת טיפת נחת. נכנסתי להם לתוך הבתים, השתתפתי בטקסים, ניסיתי לברר – אולי זה טוב גם לי? נראיתי כמו הודית, אז הוספתי טיקה בין העיניים, וניסתי להשתלב. אבל את יודעת מה אומרים?"
מה?
"כעומק הטומאה כך גובה הקדושה. הקיפו אותי מקדשים, פסלים. זו המדינה היחידה שמחזיקה עבודה זרה הארד־קור. מה שבער בי היה דווקא הצד של הקדושה. לא סתם אנשים חוזרים בתשובה אחרי ביקור בהודו".
מאוחר יותר בארץ הבינה שהטיול שלה רק התחיל. הנקודה הבאה הייתה מדרשה לצעירות בצפת, שם עברה לקיצון השני, עם לבוש ארוך, שלוש תפילות ביום וללא מוזיקה. "התחלתי לחפש את עצמי, לא הצלחתי לזקק את הזהות שלי – אני לא זמרת ולא שחקנית, לא דתייה ולא חילונית. השאלות האלה כיוונו אותי לצפת, וככה נכנסתי למדרשה של צעירות שביקשו להתקרב. העיר הזכירה לי מאוד את הודו, עם האווירה הרוחנית, שבה הכול בנחת. בעשר בבוקר רק שוקלים אם לקום. זה עולם אחר. וזו ההסיבה שלא החזקתי שם הרבה זמן", היא צוחקת.
"הרמב"ם אומר שכדי לשפר מידה אחת צריך לחזק את המידה הנגדית ואז למצוא את האמצע. זה מה שקרה. התחזקתי מאוד. היום הקשר שלי עם הבורא לא נובע ממקום של דינים או פחד. רק מרצון להתקרב. עודף החופש יצר לי כלא והחזרה בתשובה הביאה לי גבולות שנתנו לי חופש. לכן אני מרגישה היום שאני מסוגלת ליהנות מכל העולמות".
אחרי שעברה מגוון מקצועות, ובין השאר הייתה גם מורה וגננת, חזרה נרקיס בגיל 36 למוזיקה ומאז הכול היסטוריה. היום, כשהיא בפסגה שלא האמינה שתכבוש, היא מביטה רחוק ומתכננת לחזור פעם נוספת למקום שממנו באה. "אתמול נכנסתי לחשיבה על העתיד שלי ביצירה", היא מגלה, "הבנתי שזה הזמן לחזור לגיטרה, המקום הנוח והמוכר שלי. הקהל רוצה את זה ולי זה מרגיש כמו לחזור הביתה".
השנים לימדו אותה גם ליצור איזון בריא בין העשייה התובענית לבית ולמשפחה. "לא פעם אני מרגישה שכל הקלפים בחיים שלי נטרפים. רצה מפגישה לפגישה הכול מתערבב, כמו סלט. אבל היום זה פעם ב… אני לא חיה את זה באגרסיביות כמו פעם. כשהייתי מוכנה להתאבד על הכול, לעשות הכל, לשלם הכול".
וגם נרקיס, כמו כולם, מתנהלת בצל המלחמה. כזמרת חוצה מגזרים וסגנונות, לא מעט נשאו אליה עיניים מצפות והיא לא אכזבה כאשר שחררה את השיר "הבלדה למחכות" מתוך האלבום "תשובה", ששיקף את תחושותיהן של מי שהתייסרו בהמתנה ליקיריהן. "כתבתי את השיר ממקום של המתנה לאהבה, לבן זוג שיבוא", היא מודה, "אבל אז פרצה המלחמה, ואמרתי לצליל ומור, השותפות שלי ליצירה, 'תקשיבו, זה כבר לא שיר שלי. זה שייך למי שמחכות לבני זוג, לילדים, לשבויים'. האמת, חששתי שאין כוח להאזין למוזיקה. אבל נשים ממש ביקשו שאוציא שיר. החלטנו לעשות ניסיון ושחררנו דקה מתוך השיר לטיקטוק ולאינסטגרם, וזה התפוצץ. היו כאלו שרק בזכות השיר הצליחו סוף־סוף לבכות בכי משחרר".
הרגשת שאת צריכה לספק משהו, שיש לך תפקיד?
"לא בדיוק. אבל אני תמיד מרגישה שמה שאני עוברת בחיים שייך לעוד הרבה אנשים". כדוגמה היא מביאה את השיר "גן המשחקים", מתוך אותו אלבום, שמדבר על תקיפה מינית שחוותה כשהייתה בת חמש בלבד, משחקת במקום התמים ביותר שיש.
"ראיתי נערות רוקדות לצליליו בחוגי מחול, סטודנטיות בעבודות גמר. דברים מרהיבים. זה פתח לנשים את העיניים, גרם לבנות להיזכר במה שהן עברו. בדיעבד זה נותן לי הסבר למה הכול היה צריך לקרות. ככה כמעט כל שיר שלי. 'שדות' נולד מתוך טיפול רגשי שאני עוברת עד היום, כבר שנים, עם יוכי סלר והוא מספר על ריפוי. 'הכול לטובה' מבטא את חווית הרווקות המאוחרת".
הכול נחשף דרך השירים.
"לגמרי. וגם אם לפעמים זה לא נוח, אני מוכנה לחיות את האי־נוחות הזו. עצם זה שזה יוצא ממני ועובר דרכי ודרך הגיטרה, אומר שיש כאן איזשהו תהליך שיגיע גם למאזינים".
בפברואר האחרון ביקרה לראשונה בארצות הברית בסיבוב הופעות מיוחד ויריית הפתיחה הייתה הליכה על שטיח הגראמי, לבושה בשמלה אדומה ובמטפחת, במראה שקשה לפספס, בתקופה שישראלים בגולה מעדיפים דווקא להצניע את זהותם. נרקיס זכתה רק למחמאות ולמבטי התפעלות, מה שפתח לה את התיאבון. "עצרו אותנו כל רגע. זה היה פשוט מטורף. 'מי את, מה את, מה זה הדבר המטורף שיש לך על הראש?'. לאף אחד לא הפריע שאנחנו מישראל, התעלפו עלינו. זה מאוד ריגש אותי, כי אני רוצה להשפיע על כמה שיותר אנשים, ולעשות סגירת מעגל עם המוזיקה באנגלית, שאיתה התחלתי. יש לי חלום לעמוד על הבמה של הגראמי, להגיד שמע ישראל ולהכריז שיש בורא לעולם".
