"לא יכולתי לשאת את העובדה שהם לא שותפים": ההורים שילדיהם הפכו לחרדים

"גם כשהיו מחלוקות, ליל הסדר תמיד היה נקודת אור של חיבור. זה היה הזמן שבו הם יכלו להביא את הלימוד והקדושה הביתה". כך מספרים נתי ואסתר שיבר, ששניים מתוך שבעת ילדיהם התחרדו. נועם, השלישי במשפחה, התחתן לפני כחודשיים וגר בקהילה בירושלים, ואיתן, הרביעי, לומד בבית מדרש בבית־שמש. כמוהם, במשפחות רבות נוספות בנים החליפו את הכיפה הסרוגה בכובע ובחליפה, ושלחו את המשפחה לדרך שכוללת לא מעט רגעי מבחן ושבר אבל חושפת גם אהבה ואמונה מעוררות השראה. רבים מהם לא הסכימו להתראיין לכתבה זו, על אף שעודדו אותנו לכתוב אותה. החשש לפגוע במרקם העדין של היחסים עם הילד גבר על הרצון בהכרה במורכבות ובשיח ציבורי בנושא. כשנתי היה נער הוא העביר תקופה מסוימת בציבור החרדי. "חשבתי שכמו שאני עשיתי פרסה, גם הילדים שלי יחזרו", הוא אומר, "קיווינו שזה ג'וק חולף. היו לנו שלבים של הכחשה, כמו באבל. הם גדלו באווירה מאוד תורנית, ולפעמים הראינו להם קלטות של סיפורי חז"ל של חרדים. הם אומרים שזה השפיע עליהם אבל אני לא מצטער על זה. רצינו לתת להם תרבות וכמעט לא היו אלטרנטיבות".

אסתר טוענת שזה מתחבר לאווירה המשפחתית שלהם. "מה שחיבר אותי לנתי כבר בפגישה הראשונה היה איך שהוא דיבר על פסיכולוגיה וחסידות. מאוד חיפשתי עומק, רוח ורגש ופתאום פגשתי בחור שנמצא שם. אנחנו משפחה עם שיח רוחני עמוק ומקבלים הרבה גם מהילדים. לפעמים נראה לאנשים שהם קצת כמו 'חסיד שוטה'. נכון שיש להם הנהגות מוזרות, אבל יש להם עולם פנימי עמוק שיש בו הרבה לימוד ושום דבר הוא לא סתם". עד לפני שלוש וחצי שנים הם גרו בבית־אל ושלחו את הילדים לממ"ד התורני, אבל כבר בכיתה ו' לנועם זה לא הספיק. הפריע לו ללמוד אצל מורות ולהיכנס לשיעורי חול והחליט לעבור לתלמוד תורה, ובבר מצווה מאוד רצה כובע וחליפה.

הייתה לו תמיכה מכם לרעיונות האלה?

אסתר: "בכלל לא. לחליפה התנגדנו ממש והצלחנו להוריד אותו מזה. גם במעבר לא תמכנו כי המסגרת לא התאימה לו, ובאמת היו לו שנתיים לא פשוטות. אבל שם הוא ואיתן התחברו לילדים בסגנון שלהם, עם פאות ואווירה חסידית ועם הרבה שיח על חיפוש. היה שם גם רב שהעביר שיעורים לתוך הלילה והיינו באים לקחת אותו באחת לפנות בוקר כי כבר ממש דאגנו. קיווינו שהמעבר לבית־שמש ירחיק אותם קצת, אבל זה לא עזר".

אסתר שיבר: "במשפחה שאלו אותי הרבה פעמים למה לא עצרנו את זה. אבל אני רק צינור, הילד עובר דרכי, ולמרות שזה קשה יש לו בחירה"

תהליך ההתחרדות שלהם המשיך עם המעבר לישיבה קטנה ציונית בירושלים. נתי מסביר, "היום בציבור החרד"לי יש ישיבות מאוד תורניות, הישיבה היא טובה ותורנית מאוד עם סטנדרטים שקרובים לחרדים, לכן יש תלמידים שמעדיפים כבר ללכת למקור החרדי. בשבע ברכות של נועם בקהילה שלהם בירושלים, נכנסנו לבית קטן בשכונה חרדית, אסתר ישבה מאחורי פרגוד עם הנשים, ואני בסלון שהיה מלא בחסידים. הייתה אווירה חסידית אותנטית ואז הבן שלי הסביר לי באיזה ישיבה תיכונית כל אחד למד".

משפחת שיבר ראו בהחלפת הלבוש מעין חותם לתהליך של הילדים והשתדלו לדחות את הקץ כמה שניתן. "אני פדנטית. אני רוצה שהפאות שלהם יהיו מסודרות ולא ייראו מוזנח. זה כמו ללבוש מדים, זה משייך אותם", אומרת אסתר, "זה אחד הדברים היחידים שלא הלכנו איתם והרבה זמן לא הסכמנו לקנות להם. כשנועם התקשר להגיד שהוא מגיע ככה הביתה, נכנסתי לנוח ולא העזתי לצאת מהחדר ולהגיד לשאר הילדים. בכיתי. אבל ברוב הנושאים הלכנו איתם, למשל בבחירה של מקום לימודים, לא ראיתי טעם להכריח אותם ללמוד במקום שהם לא הרגישו שייכים אליו. שאלו אותי הרבה פעמים למה לא עצרנו את זה. אני צינור, הילד עובר דרכי, ולמרות שזה קשה יש לו בחירה. הם לקחו מאיתנו הרבה דברים וקיבלו את הרצון לעבודת השם, והלכו עם זה לכיוון אחר".

כדי להמחיש את התהליך שהילדים עברו הם מוציאים סידור מהספרייה ומראים לי שחסר בו דף. "בכיתה ח' הם קשקשו על התפילה לשלום המדינה, ובהמשך קרעו את העמוד", מספרת אסתר, "אחרי זה הם הלכו לישיבה 'משלנו' אז נרגענו, אבל ההתנגדות לציונות גברה גם שם. נועם סיים את הלימודים, והישיבה לא יכלה להתמודד עוד עם ההשקפה החרדית אז ביקשו שאיתן יעזוב. בשבילי זו ממש הייתה מכה כי הבנתי שמכאן הוא ילך לישיבה חרדית. זה מה שהוא רצה, הוא חיפש שייכות, אבל מאז הוא עבר בין כמה ישיבות כי הוא מחפש את מקומו. לפעמים אני חושבת שאולי לילדים עם הנשמות הגדולות האלה באמת לא מתאימות המסגרות הברורות. אבל זה קשה, כי זה יוצר תחושת אי הבנה איזה ילדים אנחנו מגדלים. וגם לו קשה כששואלים אותו איפה הוא לומד, זה קשה מאוד לא למצוא מנוחה ולא להיות שייך לשום מקום".

איך הם משפיעים על האווירה בבית ובין האחים?

"למשל בענייני מוזיקה", אומר נתי, "אם הבת שלנו תפעיל שירת נשים מיד הם יבקשו להפסיק. אבל כל מוזיקה לא של קדושה זה בעייתי – גם חנן בן־ארי ואפילו אברהם פריד, כי הוא שר מול קהל מעורב". ומצד שני הם מספרים גם על הרגעים המשותפים, על החברותות בליקוטי מוהר"ן בין אורי הבן הבכור לאיתן, שאפילו הגיע פעם ללמוד איתו בישיבת ההסדר במעלות.

"לי מאוד קשה שזה פוגע בתא המשפחתי", מודה אסתר, "אי אפשר להצטלם לתמונה משפחתית בטלפון, חופשה משפחתית אפילו בצפת עיר הקודש לא הצליחה, וכשרצינו ללכת לגלידה הם אמרו שלשבת שם זה 'לא שמן זית זך'".

נתי: "הם כבר כמה שנים לא מגיעים למפגשים משפחתיים. זה לא נעים, כי חשוב לנו שישתייכו למשפחה ויהיו חלק ממנה. וגם מבחינת ההשקפה, אבא של אסתר הוא רב ציוני נלהב".

אסתר: "נתי לא מתווכח עם הילדים אבל לי חשוב להבין למה הילדים שלי עושים כך או אחרת. והכי קשה לי שההתנהגות שלהם לא תתנגש עם מידות ודרך ארץ. למשל, קשה לי כשהם לא מישירים מבט להגיד יפה שלום לנשים. בכל מקום אנחנו נחשבים הכי דוסים ופתאום הם מציבים סימן שאלה על האם אנחנו באמת כאלה – מבחינתם אנחנו פתוחים מדי ומאפשרים מדי. ומהצד השני המשפחה והסביבה שואלים אותנו איך אנחנו מאפשרים להם ללכת לאן שהם רוצים. לאורך השנים היו לנו המון עימותים, אבל גם היה הרבה מאוד שיח ונסענו אליהם לישיבות, ישבנו איתם ופינקנו אותם. השיח הוא כן ופתוח גם אם לא תמיד קל, הם יודעים שקשה לי והם ראו אותי בוכה המון".

אסתר ונתי הבינו שאם הם רוצים שידוך לנועם לשביעות רצונם הם חייבים להיות מעורבים בתהליך. "רעות, הכלה שלנו, עשתה דרך מאוד דומה לשלו". אומרת אסתר, "בכיתה י"א היא עזבה את האולפנה לכיוון החרדי. לא האמנתי שנמצא בחורה לא מתוך הקהילות, זה היה ממש נס. הם נפגשו שלוש פעמים ומהאירוסין עד החתונה לא דיברו אפילו פעם אחת. הכרתי אותה יותר ממנו וגם אמרתי לו כל התקופה הזאת שהיא פשוט מהממת. שיגעתי אותו שיתקשר אליה אבל הוא לא הסכים ואמר לי שזה מה שהם סיכמו וזה בסדר, התקשרתי למדריכת הכלות שלה כדי לוודא שזה בסדר לה. ברוך ה' הוא איש טוב והם שמחים".

בחתונה הם גם הצליחו להשלים עם נושא הלבוש וקנו לנועם את כל מה שחתן חסידי צריך. "רק השטריימל זה עשרת אלפים שקלים, אני מוכנה להשקיע הרבה בדברים של קדושה אבל זה לא מסתדר לי. והיו עוד מיליון פרטים סביב ארגון החתונה שהייתי צריכה להגיד לעצמי – זה הילד שלך, זו החתונה שהוא רוצה – שחררי, תחתכי את חבל הטבור. הקשר בינינו מאוד התחזק מהחתונה".

היום איתן בבית, ונועם רק השבת היה פה עם אשתו, איך הגעתם למקום רגוע יותר?

נתי: "הפסקנו לדבר על מוקדי המחלוקת. אנחנו מתרכזים במשותף ומקיימים הרבה שיח, זו קלישאה אבל היא נכונה. כהורה אתה צריך להפנים עד היכן מגיע התפקיד שלך, ומשם יש לילד בחירה חופשית. הם לא בחרו בדרך קלה, יש לה מחירים וזה לא טרנד. לפני חמש שנים הם חתמו שהם לא נוגעים בטלפון או במחשב, מבחינתם זה מוקצה כל השבוע. אני לא מסכים עם זה בכלל אבל מאוד מעריך, זה דורש כוחות נפש עצומים והם עומדים בזה".

"מה שמנחה אותי זו המילה כבוד", מוסיפה אסתר, "אני מבקשת אותו מהסביבה, כי אף אחד לא יודע מה אנחנו עוברים, ובבית אני משתדלת להעניק להם אותו. אני באמת מעריכה אותם מאוד וגאה בהם ומשתדלת להיות באפס שיפוטיות, יש פה נשמות גדולות. לא מעניין אותם שום דבר חוץ מקודש".

המלחמה הציפה את המחלוקת ביניהם באופן מאתגר עוד יותר. "לא יכולתי שהם לא שותפים", מודה אסתר, "שלפחות יכאבו על המצב. רציתי שהם יהיו איתנו ועִם עם ישראל. אורי במילואים ואני שומעת את החרדים פה מתנדבים, פעם הצלחתי לגרום לאיתן ללכת לקשור ציציות והייתי מבסוטית. אבל האמת הקשה היא שהם לא שם". אורי, שמאחוריו 270 ימי מילואים, מצטרף לשיחה: "אני מייצג את הציוני בבית. כשחזרתי משבוע מבצעי מאוד אינטנסיבי, באותו שבוע נפלו בלבנון הרב אבי גולדברג ושאול מויאל, אמרתי לנועם שהיה לי שבוע קשה וגם שנפלו תלמידי חכמים יראי שמיים. הוא אמר לי: זה עצוב, אבל קשה לי להתחבר לכאב כשהם מחוברים לצבא'. אולי זה עצוב אבל הם מחוברים לרשעה, זו אשמתם. אמרתי לו – אתה שומע את עצמך? יכולתי להיפצע מכדורי מחבלים, זה מה שהיית אומר עליי? פעם אחרת חזרתי ואיתן שאל מה שלומי ואיך היה ובסוף סיפר שהוא חזר מהפגנה נגד הגיוס. יש לי ביקורת מאוד גדולה על הציבור החרדי ברמת ההשקפה וזה מכעיס שאני מסתובב בעיר, וברמת בית־שמש תלויים דגלי פלסטין. ואז זה פוגש אותך בבית, הזעם מתנקז לפה".

איך בכל זאת אתה שומר על היחסים שלכם?

"הדרך שלי מאוד ברורה אז זה לא מזיז אותי, למרות שזה מכאיב לי אני מבין שאין דרך לשכנע. הם אחים שלי ואני צריך למצוא את נקודות השיתוף והחיבור. יש גם תזכורות חיצוניות, משום מה בצה"ל מתקשרים כל הזמן לשאול אותי למה הם לא מתייצבים, אבל גם לי אין תשובה".

ליהודית גרשבסקי שבעה ילדים, כל אחד מהם התמקם בסקטור שונה. "יש כאן את כל סוגי הכיפות. אחת הבנות שלנו התחרדה לפני הרבה שנים, אבל הם חרדים נוחים", היא ממהרת להסביר. "לאחרונה הבנתי את זה כשהייתה לנו שם בת מצווה ואחת האורחות שאלה את הבת שלי מה הכשרות של האוכל. הזדעזעתי, איך לא ברור לה שבאירוע כזה הבת שלי תביא את הכשרות הטובה ביותר? החתן שלי לעומת זאת די נוח, הוא יודע שאני מחמירה כמוהו אז הוא לעולם לא ישאל דבר כזה".

בתה של יהודית התחילה את תהליך ההתחרדות בשירות הלאומי. היא הצטרפה למדרשה, ואחת המורות הגיעה מקהילה חרדית ברסלבית. "זה היה מאוד מתון, היא התחברה שם לאנשים והסתובבה שם יותר עד שיום אחד אמרה לי שהיא מחפשת בחור שמחובר לרבנו. אמרתי לה שאני מכירה 'הרב', מי זה 'רבנו'? ידעתי מי זה רבי נחמן אבל לא הכרתי את המונחים האלה. פחדתי שזה יגיע למקומות קיצוניים יותר, אבל הבית שלנו מאופיין בקבלה של דברים שהם לא במיינסטרים וגם ידעתי שיש לה בסיס טוב. ברור שהכי נחמד וקל כשהילדים מתחתנים עם חבר'ה כמו שאנחנו מכירים, ושולחן השבת נראה אותו דבר. אבל אנחנו לומדים ליהנות מהגיוון. הבן הצעיר שלנו חזר בשאלה וזה דרש ממני אפילו יותר כוחות נפש. כבת לניצולי שואה, אני לא יכולה לסבול קעקועים למשל. ובניגוד להשקפת עולמי הוא חי עם בת זוג לפני החתונה. אבל גם במקרה הזה, אני מאמינה שהקשר עם הילדים יותר חשוב מהכול".

ובכל זאת, ההבדלים מציפים התמודדויות שונות. "לפני כמה שבתות היה כאן ויכוח פוליטי. החתן שלי הוא ר"מ בישיבה של הקהילה, התלמידים שלו בגיל גיוס והוא זה שמחנך אותם לא ללכת לצבא. הוא התחיל להסביר לנו למה אסור להם להתגייס. אנחנו משתדלים לא להיכנס לדיונים כאלה, אבל במצב של היום יותר מסובך לחמוק מהם. הפער עמוק מדי, קשה להכיל את זה שהם לא שותפים. הם סיפרו על תלמיד שלו לשעבר שהתגייס והבת שלי הסבירה כמה קשה לאמא שלו, אבל גם הודתה שפתאום בצבא הילד קם לתפילה. הנכד שלי בן ה־14 הצטרף לדיון ואמר שהרב יוסף אמר שגם הבטלנים לא יתגייסו. עניתי לו שאם זה מה שהוא אומר, הוא לא רב ולא גדול תורה. אלה היו רגעים דרמטיים. הם כל כך מכבדים אותי שהם לא סתרו אותי, אבל זה היה מאוד קשה. זה היה אירוע חריג, בדרך כלל אנחנו מקפידים לא לגלוש לשם".

יהודית גרשבסקי: "אורח החיים שלהם מאוד מגביל אותנו מבחינה משפחתית. אי אפשר לצאת לחופשות משפחתיות או לטיולים משותפים. אנחנו לא נכנסים לנישה הזאת כבר הרבה שנים"

יהודית מסבירה שיש סביבה מקרים יותר קיצוניים, ולכן מבחינתה מדובר בחרדים לייט. "הם לגמרי חרדים, אבל כל עוד הם באים לשבת ואוכלים אצלי במטבח (אני מחמירה מאוד) זה מרכך את התהליך. מצד שני ההבדלים קיימים. כשהנכד יגדל ולא ילך לצבא והאחיות שלו לא ילכו לשירות לאומי, זה יהיה לא פשוט עבורי. אבל לפחות הם לא חיים במאה שערים וגם לא הלכו לרב ברלנד. אני תמיד אומרת שזה לא קל שילד מתחרד, אבל צריך לדעת על איזה חרדים ליפול. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הבת שלי לא הייתה באה אלינו לשבת. אורח החיים שלהם מאוד מגביל אותנו מבחינה משפחתית. אי אפשר לצאת לחופשות משפחתיות או לטיולים משותפים. אנחנו לא נכנסים לנישה הזאת כבר הרבה שנים, כי הבת שלי לא רוצה שהילדים שלה בני השלוש יראו את בנות־הדודים בבריכה, גם אם הן לבושות. אז אנחנו נמנעים מזה ומתפשרים על שבת משפחתית, ואז אני ממנה את החתן החרדי להגיד דבר תורה והוא עושה את זה מצוין".

הזוג הבא, שביקש להישאר בעילום שם, גדלו כדתיים קלאסיים ואחרי החתונה חיפשו להשתייך לקהילה יותר תורנית. הם עברו בכמה ערים ויישובים וגם בקהילות חרדיות. "כבר שינינו את הלבוש, הילדים הגדולים שלנו התחילו ללמוד במוסדות חרדיים של קהילת חוזרים בתשובה", נזכרת האם, "כשהגדול היה באמצע היסודי הבנו שזה לא המקום שלנו, העברנו אותם למערכת חינוך דתית ועברנו ליישוב דתי".

אף שהכיוון של הבית השתנה, הבן הגדול שלהם הלך והקצין. "בכיתה ח' הוא כבר לא הסכים לעמוד בצפירה, למשל. נוצר אצלו ממש אנטי למדינה, והוא התחיל ללמוד ספרים של סאטמר. זה לא היה הכיוון שלנו בשום שלב וגם בבית הספר ממש לא קיבלו את זה, הוא קיבל על זה הערה בתיק האישי". משם המשיך הבן לישיבה קטנה דתית בירושלים. "היו שם הרבה השקות לחסידות, והרבה חבר'ה שם הולכים בליל שבת לטישים. בכיתה י' הוא קיבל החלטה שהוא חרדי, החליף את הלבוש והתחיל ללמוד שיעורים פרטיים ביידיש. בשלב הזה כבר הבנו שאין לנו יותר מדי השפעה. הוא בן אדם מאוד עוצמתי, כבר מגיל קטן הוא היה ילד עם כוחות מיוחדים, ראו שיש לו משיכה לקדושה. כשנגמרו החגים הוא היה בוכה כי צריך להיפרד מהסוכה. חוץ מזה שהוא טיפוס של עד הסוף. אנחנו גם אנשים מחפשים, אז אפילו שזה לא קל לנו אנחנו מבינים את המקור, את התחושה שיש אמת שדוחפת אותך נורא חזק".

אומנם בישיבה לא ראו בעין יפה את התהליכים שעבר, אבל הוא נשאר שם עד הסוף ואפילו לימד אחרים, "היו לו חבורות כאלה שהוא לימד אותם חסידות. נתנו לו את המקום, אבל כשהוא עזב הרבנים ביקשו שלא יבוא לבקר כי הכיוון שלו לא היה ציוני. הוא היה קשור לרב חסידי ולקהילה שהתנגדה לשימוש בטכנולוגיה באופן קיצוני. הוא עצמו גם כריזמטי וסוחף. אני מאמינה שבסוף הוא יהיה בעצמו איזה רב משפיע, כי כולו אש. יש לו חום הלב ודרך ארץ".

מה היו ההשפעות של התהליך שלו על ‫מערכת היחסים ביניכם? ‬‬‬‬

"כבר בישיבה קטנה הייתה תחושה ש‫הוא פחות מרגיש שייך לבית.‬‬‬‬‬‬ הוא היה מגיע ורואה שאנחנו מול המחשב‬‬ או קוראים כל מיני ספרים, ונחרד. כאב לי לראות שהוא לא מרגיש שייך, אבל הוא תמיד היה בקשר איתנו‬‬. בישיבה ‫הוא התקשר אליי כל ערב, אפילו אם זה היה ברמה של '‫אמא, מה נשמע, לילה טוב'‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

הבן המשיך לישיבה גבוהה עם תלמידים בעלי רקע דומה – בחורים דתיים שהלכו לכיוון חסידי וחרדי. יש כמה ישיבות כאלה, ועבור חלק מהתלמידים זו תחנת מעבר לעולם החרדי. עבור אחרים זה המינון שמשאיר אותם רגל פה ורגל שם. הרבנים בישיבות האלה הולכים על חבל דק בניסיון לכבד את התהליך הפנימי של כל אחד ולעזור להם גם אם זה לא מה שהיו מאחלים לו. פעמים רבות הם גם המתווכים בין הנער למשפחה, כדי לצמצם היווצרות של ריחוק בין הצדדים.

הוא למד שם שנה וחצי, עד שהכיר את אשתו. "קיוויתי למצוא לו שידוך עם סיפור דומה לשלו, להשאיר אותו חצי רגל כאן אבל הוא לא רצה. בשלב הזה הוא כבר היה מאוד מחובר לקהילה ובקשר קרוב עם הרב. הוא פנה לחבר טוב שלו מהקהילה שיעזור לו למצוא, ובאמת ‫היה לו שידוך חסידי לגמרי, ‫כמו שהוא רצה‬‬, ו‫לא כמו שאני רציתי, ‫ואני שמחה בשבילו‬‬‬. זו הייתה פרידה כפולה‬‬‬‬‬ – גם הבן שלי מתחתן ‫והוא כבר לא פה, ‫אבל הוא גם לא פה בעוד מובן.‬‬‬ היה לי מאוד מאוד קשה ‫בתקופה של החתונה, ‬‬‫הלב שלי כבר ידע ‫שמעבר לחתונה יש פה ‫הרבה משמעויות. הכנתי ‫את עצמי לכל הדברים שיבואו".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

כמו מה?

"זה כל הזמן הולך ומקצין. למשל, ‫הוא ביקש שכשהם באים לפה לשבת, כל מכשיר שיש לו ווי־פיי ‫לא יהיה בתוך הבית. הוא רצה ‫שנשים את זה במחסן או באוטו, כדי שהם לא יהיו תחת קורת גג אחת. מצד אחד אני רוצה שהשיח יהיה כן אז אמרתי לו 'אני שמחה שאתה מבקש'‬‬‬. ‫מצד שני, ‫מה אני עושה עם זה? אני אשכרה הולכת לאסוף ‫את המכשירים ולהוציא אותם? עד כמה אני ‬צריך לזרום עם הבקשות שלו?"

‫את מרגישה שהוא מכבד את אורח החיים שלכם?‬‬‬‬

"הוא מכבד אותנו אבל לא את הדרך שלנו. ‫הוא חושב שאנחנו טועים, וזה הדדי. גם אני חושבת שהם טועים ‫וגם אני חושבת שמה שקורה שם ‫זה על גבול השטיפת־מוח. אני מוכנה ללכת איתו כי יש פה ‫משהו שהוא הרבה יותר חשוב. לא משנה מה הוא יגיד על כשרות ‫או על טלפונים, ‫יש פה את הקשר בין ילד למשפחה שלו, ‫בין אמא לבן שלה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‫. זה נכון לכל הילדים שלי, כל אחד ‫עם הבחירות שלו. ‫הכי חשוב לי שהם ירגישו ‫שזה הבית שלהם, ‫שאנחנו ההורים שלהם בלי תנאי, ‫ותמיד כשהם יבואו הביתה ‫הם יהיו רצויים ואהובים‬‬‬‬‬‬‬‬. אם כי לא כל דבר נוכל לפתור ויש נושאים שלא נוכל לדבר עליהם, ודאי שלא בכנות. ‫זו הנקודה שהכי קשה לי איתה, ‫שאי אפשר לדבר על כל דבר. למשל צה"ל וגיוס – הבן שלי קיבל פטור בדרך שמאוד לא אהבנו. מבחינתו גיוס זה שמד ואצלנו זה דבר חשוב, בעלי היה בדובדבן ועשה המון מילואים במלחמה. לא נגיע להסכמה, ‫הפערים תהומיים. אני יודעת שכל התפילות ולימוד התורה מכוונים לגאולת עם ישראל,‬‬‬ ‫אבל הם רואים את זה ‫כל כך אחרת מאיתנו, ‫שאי אפשר לדבר על זה".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

חששת שהוא ישפיע על אחים שלו?

‫"לא ממש. לכל אחד מהילדים יש את הכיוון שלו, הם מאוד מגוונים ואני גם לא חושבת שזה הדבר הכי גרוע ‫שיכול לקרות להורים, כשהילד מתחרד.‬‬ ברוך השם, אני יודעת ‫שהילד שלי שמח והוא בטוב ‫והוא שייך לקדושה בדרך שלו. אני מבינה שהאמת לא בכיס שלי,‬‬‬‬ ואני לא יודעת איך הכי טוב ‫לקיים מצוות. יש שם קיצוניות אז אני רק מתפללת שהוא לא יתעורר עוד עשר שנים, כי לא יהיה קל לצאת משם‬. אבל ביום־יום החיים שלהם טובים. ברוך השם הוא שמח, והיא שמחה, ‫והילד מתוק". ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

כמקובל בציבור החרדי, ההורים ניהלו את השידוך. "למרות השוני הוא נתן בנו אמון מלא ‫לעשות את הבירורים על הבחורה. נפגשתי איתה ‫לפניו וגם עם אמא שלה. אז גם ‫הבנתי מה הולך להיות, ‫והבנתי שזהו, שאם זאת היא, ‫אז הוא חוצה את הקווים ‫ועובר לצד שלהם‬".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

למה?

"אלו לא חרדים שאת רואה בקניון, הם חרדים של מאה שערים‬‬ – שיא הצניעות, שיא הסגירות. התקשרתי לרב שלו מהישיבה ‫ותיארתי לו מה ראיתי, ‫אז הוא אמר לי ‫תקשיבי, את יודעת שזה מה שהוא רוצה. יכולתי לסרב ‫אבל הרב צדק, ‫זה השידוך והמשפחה שהוא רצה.‬ ברוך השם, ‫הוא מאוד אוהב את המשפחה שלה ‫והכול, אבל‬‬‬‬ ‫זה קשה, כל המשפחה שלה מהקהילה הזאת". ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

סביב האירוסין והחתונה הכול התנהל לפי הכללים הלא כתובים של החברה החסידית. "יש לי חברה שלפני שנים חצתה את הקווים, והיא פשוט הייתה המנטורית שלי – מה צריך לקנות, איפה ומתי. בדיעבד יש המון כללים שגם פספסתי כי לא ידעתי. הפערים המנטליים היו קשים. הם רצו 'לסגור' אחרי הפגישה הראשונה, שארכה חצי שעה, אני לא הסכמתי לפני שתהיה עוד פגישה.‬ כשאמרו שצריך לקנות לה ‫שעון זהב ב־5,000 שקל‬‬‬ נשברתי. לעצמי לא קניתי בחיים שעון ביותר מ־200 שקל אז לבחורונת הזאת? ‫אין מישהו בסביבה הקרובה ‫שלי שלא שמע על הדרמה של השעון, אבל עברנו את זה.‬‬ רצינו ‫שיהיו לו כל הדברים, ‫שהוא לא ירגיש שחסר משהו ‫כי ההורים שלו לא חרדים‬‬‬‬‬ ושהחתונה שלו תיזכר ‫אצלו כחוויה טובה. דווקא בהנהגות שקשורות לשלום בית ולחיי משפחה, הם ממש מדהימים. מדריך החתנים ליווה אותו כל השנה הראשונה, ומנחים את החתן לשבת שעתיים ביום עם אשתו בשנה הראשונה, אין שם סגפנות".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

את מרגישה שכל המאמצים האלה בחתונה ולאורך השנים השאירו אותו קרוב אליכם?

"יש את הרובד הפנימי והחיצוני. כלפי חוץ הוא מתקשר אליי לפחות פעמיים בשבוע ויש לנו שיחות טובות. הוא גם מתקשר להורים שלנו, לסבא והסבתא משני הצדדים, כמעט כל יום שישי. הערך של כיבוד הורים מאוד חזק בחברה החרדית, והוא התרגל אליו. אני לא אשאל אותו למה הוא מתקשר. ובפנים, מתחת לפני השטח, בגלל שיש דברים שאי אפשר לדבר עליהם קיים ריחוק פנימי מובנה, כנראה עדיף ככה כי באמת לא עם כל דבר אנחנו יכולים להתמודד".

איך היחסים שלך עם הכלה?

"היה לה קשה עם היציאה מהבועה הסגורה לבית שלנו, אבל מצד שני, היא לפעמים אומרת לי – לאף חברה שלי אין שוויגער כמוך. אני מדברת איתה בגובה העיניים ומפרגנת לה. יש לנו שיח, ובחברה החרדית יש הרבה יותר דיסטנס. היא משקיעה בקשר לפני כל חג, מדפיסה מגנטים עם התמונות של הנכד ושולחת לכל הסבתות בדואר, כמו פעם. ההורים שלנו היו רוצים שהם יבואו אליהם יותר ושיגיעו לשמחות, אבל זה כמעט לא קורה. אנחנו אוהבים ומקבלים אותם גם אם יש דברים שגורמים לנו להרים גבה. למשל תינוקות חסידיים מלבישים כמו בנות, גרביים עם מלמלות וכל מיני כאלה. אם אני רוצה לקנות לו בגדים, אני נכנסת לחנויות הייעודיות, ברור שלא לרשתות, ואני מחפשת את הדבר שאני הכי פחות אוהבת ואותו אני קונה. זו השיטה שעובדת".

הנכד שלה מדבר רק ביידיש. "אנחנו לא מבינים מה הוא אומר אז אני שואלת את כלתי. הוא עדיין קטן, אבל ככל שהוא יגדל זה יהיה יותר קשה. סביב החתונה היה לי מאוד קשה, הלב שלי כבר ראה 20 שנה קדימה ואמר, את מבינה מה הולך להיות פה? לאט־לאט הוא יגדל, ואנחנו גם נגדל, נלמד כמה מילים ביידיש אני מקווה, ונצליח להבין אותם. יגיעו עוד אתגרים. מה יקרה כשהבן הבא יתחתן ותהיה פה עוד בחורה? אצלם יושבים עם מחיצה או שמפרידים שולחנות. אני מקווה שנמצא פתרונות שיהיו מקובלים פה על כולם".