מתוך אופל השואה שכיסה את שמי פולין, ומעומק אפלת הגלות, מתנוצצים כוכבים זוהרים שמאירים את חיינו באור יקרות בוהק. כך הם דבריה של הנערה רותקה ליבליך:
ארץ – אַתְּ בבחינת שיר מופלא של הלב היהודי. ארץ חלומותיי. אמנם אַתְּ לא מוכרת לי ורחוקה ממני ובכל זאת כה קרובה ללבי, אַתְּּ מולדתי האהובה! האִם הגורל המתעתע יזרוק אותי לשם, לאן שליבי כל כך משתוקק? האִם עיניי המתגעגעות תראינה פעם את ארצי, את מולדתי האהובה?… אם ייתן לי ה' אביא את כשרוני ואקדיש אותו על מזבח המולדת. אולי אצליח ואוּכל להעשיר במשהו את מולדתי. אשיר את יופיה של מולדתי האהובה!
כך כתבה ביומנה רותקה ליבליך ביום ח' בטבת תש"ב (26 בדצמבר 1941).
אהבתה הסוערת של רותקה לארץ ישראל, יסודה בחיבורה העמוק לעם ישראל:
אני בוערת כולי בשלהבת פנימית. האש פרצה בתוכי כלבּה שחורה וחמה, בסומק כהה על לחיים. לבי מפרפר וקופץ מרוב שמחה: כמה טוב שאני יהודייה! אני רואה את עוצמתו, את כוחו ותקוותו של העם הזה… כל כך הרבה רגשות בתוכי: אהבה, תחושת הכוח היהודי, כל כך הרבה רוח יהודית בתוכי (ח' באלול תש"א).
ידידתי נילי בן־ארי, אשת ספרות וחינוך, מדריכת מסעות לפולין ופעילה ביד ושם, התרשמה עמוקות מהיומן. "זוהי יצירת מופת של ממש", היא אומרת. "דימויים יוצאי דופן, מקוריים ועשירים, אמונה לוהטת, ותקווה בתוך כאוס ואבדון. אבדה לעם ישראל נערה שיש בה מרוחם של ביאליק וטשרניחובסקי".
את היומן החלה רותקה לכתוב בהיותה בת 13, כשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. רשימתה האחרונה היא מיום כ"ח בכסלו תש"ג (דצמבר 1942), סמוך ליום הולדתה ה־16. היומן נכתב בפולנית וקטעים אחדים בעברית, אוּתר אחרי המלחמה, ונמסר לארכיון בית לוחמי הגטאות. פרקים נרחבים מן היומן תורגמו ופורסמו בספר זיכרון לקהילות ודוביצה, אנדריכוב, קלווריה, מישלניץ, סוכא. היומן כולו נערך, תורגם ופורסם על ידי חנה ויהושע אייבשיץ בקובץ "האישה בשואה" ו, 1990. לוקאס לוי, יליד אנדריכוב ואיש שגרירות פולין בישראל, העלה לאחרונה בפולנית מהדורה מוארת וערוכה של היומן. אני מודה לו שהעמיד לרשותי עבודתו זו. תודתי לרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, שהפנתה אותי ליומן זה.
הושפעה מרב העיר
רותקה ליבליך, בתם של לז'ניה־יבגניה ועמנואל־מונדק, נולדה באנדריכוב שבדרום מערב פולין, בא' בטבת תרפ"ז, 6 בדצמבר 1926.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו באנדריכוב כ־400 יהודים. הגרמנים כבשו אותה בפרוץ המלחמה, ומיד החלו התעללויות: שוד רכוש, החרמת מפעלים, בתי מלאכה וחנויות, שריפת בתי כנסת, הוצאת יהודים לעבודות כפייה ועוד. בעיר הוקם גטו, ורותקה ומשפחתה גורשו אליו. הם נשלחו לאושוויץ ביום ט' באב תש"ג, 10 באוגוסט 1943, ושם נרצחו.
הבית שבו גדלה רותקה היה רווי מסורת יהודית, ללא אורח חיים דתי. באנדריכוב לא היה בית ספר יהודי, ורותקה למדה בבית ספר פולני, אחת משלוש בנות שסירבו לכתוב בשבת. רותקה הושפעה מהרב דוד אביגדור, רב העיר, שנטע בה להט ציוני וגעגועים לארץ ישראל (על הרב דוד אביגדור ראו במאמר שפרסמתי במוסף זה לפני שנתיים: "דברו היה אחד, יהודים ברחו מכאן!"). רותקה סיימה שש כיתות בית ספר עממי, נאלצה להפסיק את לימודיה בפרוץ המלחמה והצטרפה לבית ספר יהודי מחתרתי. מילדותה ניכר כישרונה הספרותי. היא קראה ספרים וכתבה נובלות, שירים והצגות ילדים למופעים בגטו. ביומנה תיארה את עצמה, את חייה, את שאיפותיה וחלומותיה ואת חבריה. היא כתבה על רגשותיה הלאומיים, על הטבע והנוף, על השפה העברית, על ארץ ישראל ועוד. למרות הסבל האמינה בעתיד טוב לאנושות, בערכי הנצח של האדם ובניצחון על הנאצים.
בחול המועד פסח תש"א ביטאה רותקה מחשבות שהתרוצצו במוחה. היא מתבגרת ונרתעת מכך, היא כמהה לאהבה בוגרת ונוהגת כילדה. בליל חוויות, תחושות ומחשבות מעורר בה דאגה: "כאשר אהיה אדם קטן ואפור איש לא ייזכר ברותקה ליבליך, שהייתה פעם חיה וסוערת, נערה בת שלוש־עשרה. כעת אני אדם מלא חיים, אבל אי־פעם יישאר ממני רק אבק עפר".
ראויה רותקה ליבליך שנזכור ונזכיר בת ישראל מופלאה ומאירה שעלתה בעשן כבשני אושוויץ. ברשימה זו אתמקד בנקודה אחת: ארץ ישראל כפי שהיא משתקפת ביומנה.
כנפיים כפותות
שוב ושוב חזרה רותקה וכתבה: "אני מאוד אוהבת את ארץ ישראל". היא חושבת רק על ארץ ישראל, ומחשבה זו השתרשה עמוק בליבה (כ' בתמוז תש"א). לרגל יום הולדתה ה־14 כתבה: "ייתן ה' ובשנה הבאה אקיים את יום ההולדת שלי בארץ ישראל". ביום הולדתה ה־15 כתבה בעברית: "לשנה הבאה בירושלים!!! להיות ביום הולדתי הבא בירושלים. אחרי המלחמה!".
אהבתה לארץ נקשרה באהבתה לשפה העברית. בשנות המלחמה למדה עברית ואנגלית, כתבה גם בעברית וציינה זאת בגאווה ביומנה: "היום החלטתי לכתוב בעברית… אני מתארת לי איך אכתוב הכל בעברית בארץ ישראל. ולארץ ישראל אני אעלה כי אני אוהבת אותה מאד, ואני יהודית. שם מולדתי ושם מקומי" (כ' באדר תש"א). בפרץ של געגוע שרטטה מפה של ארץ ישראל על גבי פיסת נייר קטנה. היא ייחסה חשיבות וערך לכל נקודה; כל אחת מדברת אליה. כל מושבה נוצרה בעמל אחים, חלוצים, "כל רגב אדמה ספוג בדם ובזיעה של יהודים". פיעם בה חזון ליצור נקודות חדשות, עמדות יצירה לעבודה יהודית. תמונות שראתה מארץ ישראל הקסימו אותה ועוררו בה תשוקה עזה: "הנפש שלי קוראת לנסוע לארץ המולדת וללמוד ולעבוד בשבילה", כתבה בעברית.
רותקה העריצה את ביאליק ובהשראתו כתבה: "אני אוהבת את עמי היהודי, את מולדתי, אני אוהבת יהודים גדולים. אני אוהבת כל מה שהינו יהודי"; "אני יהודייה בדמי ובעצמותי. יהודייה לאומית… כיצד זה לא אהיה גאה בהשתייכותי לעם היהודי, העם הנצחי". האומה קמה לתחייה על ידי נוער חלוצי, שתקווה ואמונה מניעות אותו. ארץ ישראל מושכת כמו מגנט, כמו אור זוהר בחשכה. היא עמוד אש למחשבותינו, היא חלום עתידנו. כיהודייה דואגת רותקה לכל היהודים:
בחדר בהיר מתחת לתנור, האש לוהטת, לוחשת, שורקת, ומול עיניי ונשמתי עננה שחורה, מכוסה בגלימת כפור של החורף… רק במרחקים אי־שם מתנוצץ אור אמונה בחיים חדשים ותחת השמש של ארץ ישראל… אולי קרניה יעזרו לנו באיתורם של בני ישראל המפוזרים. א־לוהים הוא היודע היכן הם. קרני שמש אלו מגיעים לכל לב יהודי והם יובילו אותם למקום שם יש חופש ואושר, במולדת שלנו בארץ ישראל (ח' בחשוון תש"ג).
בחול המועד פסח הוסיפה רותקה, בעברית, שאלה נוספת לארבע הקושיות: מדוע אנו בגולה, רחוקים מארץ אבותינו? "אולי זה עונש על כך שהיהודים אינם טובים, אינם מאמינים בה'? אינני יודעת. יהודים שוכחים את ארצם אם טוב להם, ורק אם רע להם מביטים הם למזרח וחפצים לנסוע לשם" (י"ז בניסן תש"א). מבחינה היסטורית צדקה רותקה באבחנה זו. האם הגיעה לכך בעקבות עיון היסטורי? סביר שזו תובנה אינטואיטיבית עמוקה, בוגרת ומפתיעה. לא לקטרג על בני עמה יצאה רותקה, אלא לעודד ולהמריץ אותם.
מול המון דגלים אדומים עם צלבי קרס שמילאו את העיר ואת בית משפחתה, יום לפני הגירוש מהבית לגטו, רשמה ביומנה שיר אהבה לעם, לשפה ולארץ:
היהודים הם אחים, למרות המגרעות, להם סגולות שוות ומטרה משותפת: חירות וארץ ישראל! זו הארץ האהובה, החלומית, החופשית. אדמתנו היהודית המקודשת ומדושנת בדם בניה, היא המולדת. האם תִּפְתח שערי גן העדן שלה בפנינו? האם תשמיע באוזנינו את סאון גלי הירדן והמיית גלי הכינרת? התצלצל בפינו מנגינת השפה העברית האהובה והיפה? התראינה אותנו אי־פעם קרני השמש הארץ־ישראלית כשאנו עובדים בשדה או בפרדס… הו אלי, אלי הטוב… הרשה נא לנו לנסוע אל הארץ, אל האושר, תן לנו להגשים את כמיהתנו הלוהטת ביותר (ח' באלול תש"א, 31.8.1941).
רותקה מייחלת לפרוס כנפיים ולעוף, לסייר בעולם ולהכיר אותו. היא אינה יכולה להיות כבולה רק לארץ ישראל. אבל כנפיה כפותות, שמוטות, ארץ ישראל והעולם כולו נעולים בפניה (כ"ב בסיוון תש"א). הגרמנים כבשו את רוב אירופה, ומגמת פניהם לאפריקה. "לנו, היהודים, רע כל כך. ובלבד שלא יגיעו לארץ ישראל כי אז כל תקוותנו הייתה אובדת, והאידיאלים שלנו היו הופכים לאבק. אז מר ועלוב היה עתידנו, שעבוד מנוון היה מצפה לנו. אז מוטב לנו כבר למות" (י"ט בניסן תש"א).
רותקה חפצת חיים, כמהה לעלות לארץ, מאמינה ומקווה שתעלה ושם תלמד ותשוחח בעברית האהובה, המתנגנת, מלאת השירה, שפה רכה ומלאת עוז. ועוד היא מקווה לכתוב ספרים בעברית. חלומותיה נושאים אותה הרחק מעבר למלחמה שמשתוללת בעולם. היא חרדה מהמחשבה שלא תזכה לעלות לארץ ישראל: "ניפוץ הביטחון שאסע לארצי ואעבוד למענה, יהא הרס רוחני עבורי" (כ' בתמוז תש"א).
ריח האדמה
רותקה מעולם לא ראתה את ארץ ישראל. בדמיונה היא מתארת את נופי הארץ שנפשה יוצאת אליהם, במידה רבה של דיוק ובאבחנות של משורר מוקסם, מאוהב. מכל מה שקראה, שמעה ולמדה ומתמונות שראתה, היא משרטטת ציורי נוף וטבע עשירים. חולמת על חוף רוגע לשפת הים התיכון, על שמיים כחולים בהירים. באופק אדמת מישור, ועליה משתברים קרני שמש לוהטות. בשיפולי ההרים מתנשאים מגדלים, וביניהם שיזור צבעוני מופלא של מרבד ירק ופרחים מבושמים.
ארזים תמירים מתנשאים בגאוותנות למרומי ההרים… ריח לבלוב פריחת פרדסים מדיף ניחוח משכר למרחקים. זה הריח האופייני של אדמת המולדת שלנו, ריחה של האדמה המעובדת שחזרה לחיי יצירה ועבודה. ארץ מולדת ספוגה בזהב־אודם של אהבת אימא אדמה. ריח חזק ומגרה מבַשר משהו, אולי אפילו אושר… ריח ספוג רוח העבר, רוח הנביאים, רוח העם. אדמה זאת היא יסודו של העם וספוגה בלחלוחית של חיים. האדמה מסוגלת להחזיר לחיים את החלקים הרדומים בעם… את סמי החיים ואת מחזור הדם בעורקים. היא מעוררת אותם לחיים ולתנועה (כ"ה בטבת תש"ב).
רותקה מתארת את הריח המתפשט לעולם הרחב, חודר לכל הפינות הנידחות, לכל מקום שבו דופק לב יהודי, שבו נפש יהודית מתגעגעת. הריחות יונקים מִדַּפִּים בלים וצהובים, מִסְפרים עתיקי יומין. הם חודרים לנחיריה של נפש צעירה, בת לעם הנצחי. מהמדבר באה רוח חמה, יבשה; מן הירדן בא משב רוח קריר וקליל. בארץ ישראל מתערבים החום היבש של ים המוות העתיק עם משבי הרוח הרעננים מן ההרים ומן הים הירוק־כחול. היא משתוקקת ל"מפגש בין הבת האהובה ובין האֵם האוהבת, אימא־אדמה, מולדת" (כ"ה בטבת תש"ב).
בדמיונה רואה רותקה ארץ ברוכת שמש. אדמה שחורה מכוסה בירק בגוונים שונים, נהר זורם, המיית גלים. שדות מעובדים ועליהם שיבולי חיטה מרכינות את ראשי גבעוליהן מרוב כובדן. היא תיארה את ערי הארץ: תל־אביב – ארץ אביב תמידי, ארץ חייכנית, שמיים בהירים וים כחול ושקט. בה מוסדות לימוד ותרבות, מכונים לשירה ולספרות. בה ריכוז יהודי גדול, עיר לאומית, עיר נאהבת על ידי היהודים. חיפה – עיר לבנה, וילות וגנים, שכונות פועלים עובדי נמל. וירושלים המלכותית, בת ציון, אימו של עם ישראל. עיר חדישה נבנית ליד ירושלים העתיקה.
הגליל – לבוש גלימה הדורה של הטבע. גאה וזקוף… הכינרת הכחולה, במעמקיה משתקפת השמש הלוהטת כמו אבן ספיר זוהרת. במרחק פסגות הרי הלבנון המושלגות, המתנוצצות כמו יהלומים על מרבד השלג הלבן במרום הרים של החרמון והלבנון. זהו נוף נהדר של הרים קדומים, אגדיים (ו' בטבת תש"ב).
ביום הזיכרון להרצל, כ' בתמוז תש"א, ייחדה רותקה דברים לדמותו: "את הרצל אני אוהבת. כולי פליאה והערצה על פעולותיו ואהבתו לאומה היהודית ולתרבותה. על כך שהוא יצק את היסודות לארץ ישראל, המולדת המתחדשת של העם היהודי הקמה לתחייה. על כך שחזון חייו הנהדר והנאצל, הרעיון הציוני, יוצא אל הפועל". עוד קודם לכן כתבה על חזונו של הרצל שיוגשם על ידינו, הנוער היהודי. לדבריה, כל היהודים מוכרחים לחפוץ במולדתם, מקום מנוחה שקט אחרי תלאות הגלות.
רותקה הייתה מודעת לאימה שפקדה את העם היהודי, אך זו לא הפילה אותה לייאוש ולא כיבתה את דמיונה, חזונה ותקוותה. היא נותרה איתנה, מאמינה וצופה לעתיד עמה האהוב והמיוסר, בארץ מולדתו. אחרי גירושם אל הגטו כתבה:
המטרה הנשגבת זוהרת בפנינו: 'גאולה, חירות, ארץ ישראל'. אף שנורא קשה לנו לחיות, למרות שהמוני מכשולים לפנינו, בעזרת ה' וברצון הנוער שלנו נלך קדימה, נילחם ונשיג בכוח את חפצנו. יש לנו כוח והיא אמונתנו. עלו אחים מארץ רחוקה שלנו. יחד נבנה את ארצנו. בואו לבנות, ציון מחכה (י"ט בתשרי תש"ב).
ועוד הוסיפה:
קדימה, הלאה, לכבוש, לבנות ולעבוד. עם נשק ביד לעבוד שם בארץ האהובה. במולדת בה אני מושרשת, בה דבקתי, עליה אני חולמת ולמענה אני רוצה לחיות ולעמול… להיאבק על האושר האישי ועל המולדת, אושר העם היהודי, על הטוב, האמת והצדק שהם אושרו של עולם (ו' בחשוון תש"ב).
בניין הארץ על ידי חלוצים הסעיר את דמיונה של רותקה:
יש בנו רצון ותשוקה עזה לבנות את הבניין הנצחי. רצונו של שומר ישראל, האֵל הכול־יכול, הוא הנותן בנו כוח, רוח ועוצמה. מתוך רגשי אהבה אנחנו נשתלב בעבודת בניין המולדת… נקים בניין לתפארת!
ריקוד ההורה
נוכח מוראות המלחמה כתבה רותקה:
האנושות חסרת בית, אין לה בניין שבתוכו יכולים כולם להתאחד. בניין האנושות התמוטט ונהרס בעקבות רוחות המלחמה. על כתפינו הצעירים מוטלת החובה להקים את הבניין הזה מהריסותיו, במרום המולדת בשביל כולם. להקים אותו גבוה מתחת לפני השמיים, שם בברק האמת והיופי, שם מצוי האושר, השלום וא־לוהים! (כ"ה בטבת תש"ב).
פעמים רבות הביעה רותקה תשוקה לאושר, אושרה האישי ואושר האומה. כמיהה אנושית ופשוטה זו מוארת באור זוהר מול הייסורים והרוע שעטפו אותה. היא האמינה שהאושר לא יימצא בגולה אלא בארץ: "המולדת חייבת להיות השלמה לאושרו של האדם, כי האושר מתפתח הכי טוב על אדמת המולדת. רק במולדתו יכול אדם להשיג אושר מושלם, ועוד הרבה אידיאלים יפים ונעלים (ט"ז בסיוון תש"א).
רותקה חפצה לחיות ולעבוד בקיבוץ או במושב, והאמינה שבקיבוץ תזכה באושר: "קיבוץ זה שחרור מהחיים הפשוטים, משעבוד הכסף. קיבוץ זה נשימה רעננה וחופשייה". הקיבוץ נראה לה מקום אידיאלי, אף כי לעיתים התעוררו בלבה ספקות: איך יכול להיות מקום אידיאלי בעולם שטוף בדם? כתבה בעברית.
ביום השנה לנפילת טרומפלדור, י"א באדר תש"ב, תקפה את רותקה עצבות. אך היא בחרה לרומם את הרוח ולהאיר את הגלום בריקוד הורה סוער, שבו זיהתה "ריקוד יהודי לאומי נהדר בו התגאינו שכולנו ביחד הננו יהודים ויש לנו ערכים משותפים ומטרות משותפות, ובעיקר 'ארץ' – היא משותפת לכולנו!!!". שנה קודם לכן כתבה באותה רוח: "הורה – זוהי שלהבת. זוהי אש המשקפת את הטמפרמנט היהודי. הורה משחררת, מרוממת, מפנה את המחשבה לארץ ישראל. הורה מוסיפה כוח, תקווה, ביטחון עצמי וששון. היא מלכת הריקוד הארץ ישראלי" (כ"ב בשבט תש"א).
ועוד מקור יניקה מצאה רותקה, בהִמנון הלאומי, וכך כתבה באחת הרשימות האחרונות ביומנה: "יש ב'התקווה' כל כך הרבה חזיונות ואמונה על עתיד המולדת שלנו, זהו ההִמנון הנהדר שלנו. שיר על עַם חופשי אותו מקימים חלוצים בארצנו החופשית!" (כ"ו בחשוון תש"ג).
