בשנת 1982, חמש שנים לפני ששם קץ לחייו, ניסה פרימו לוי לתרגם את "המשפט" של קפקא לאיטלקית. מי שהתנסה אי־פעם במלאכת התרגום יודע עד כמה זהו מעשה אינטימי. מעבר למומחיות הנדרשת בשתי השפות ובמבנים לשוניים, המתרגם נדרש להתחקות כמו בלש, או אדריכל של יצירה, אחרי בחירותיו של הכותב: מדוע השתמש דווקא במילה הזו כדי לתאר את האבסורד? למה נפתח המשפט בתיאור ולא בפעולה? מה יקרה לאווירה הקרה והפקידותית של הבוקר המשפחתי במעבר בין השפות?
בביוגרפיה המצוינת שלה על פרימו לוי, "טרגדיה של אופטימיסט", מציגה מרים אניסימוב את פעולת התרגום הזו כאתגר אישי ומקצועי. ואולם במבט מעמיק יותר נראה שהמפגש הקרוב עם קפקא היה עבור פרימו לוי הרבה יותר מאתגר ספרותי. הוא חידד את ההבדלים האישיותיים בינו ובין קפקא, ואת התפיסות הקוטביות שלהם ביחס לעמדתו של היוצר מול הרוע, ובשאלת תפקידה של האמנות בבואה לתאר את הצד האפל של הקיום האנושי. ייתכן שהמפגש אף הוביל את פרימו לוי לגעת בחוויות לא מעובדות שבמשך שנים ניסה להימנע מהן, פעולה שהוא התנגד לה וראה בה סכנה אישית לשרידותו, וסטייה מהדרך הנכונה לתאר את נוראות השואה.
צ'זרה קאזס, ידידו של לוי, הסביר בשיחה לאניסימוב (חלק מהציטוטים במאמר מובאים מספרה): "אינאודי (מזמין התרגום של 'המשפט') אמר לעצמו: 'קפקא כתב על אושוויץ, לוי חי באושוויץ', על כן סבר שלוי יוציא מתחת ידו תרגום מבריק". קפקא הפליא לתאר עולם מנוכר וחסר פשר, באופן שכבר הפך לביטוי שגור, "סיטואציה קפקאית". פרימו לוי מצידו תיאר את אושוויץ כמעבדה אנושית: מרַכזים אנשים מתרבויות שונות וכופים עליהם תנאים קיצוניים, כמעט ללא תנאי קיום בסיסיים. "כך יוצרים תנאי מעבדה קפדניים… אצל האדם־חיה הנאבק נואשות על חייו". מה מתאים יותר מלתת ללוי, סופר שמשתמש בתיאוריו המדעיים כדי לתאר את מעבדת אושוויץ, אדם שהיה עצמו חלק מניסוי נורא ושרד כדי לספר, לתרגם את "המשפט", אחד התיאורים המדויקים והקשים לחווייתו של אדם העומד חסר אונים מול מערכת נטולת אנושיות ורגש?
במאמר זה אבקש לטעון שדווקא הדמיון לכאורה בין היוצרים שנגעו בצד האפל, חושף את עמדות הנפש השונות שמהן התבוננו על הרוע, ואת האופנים השונים שבהם הספרות מזמינה אותנו לחוות את הרע שבעולם ובתוכנו.
לחזור, לאכול, לספר
ב־11 בינואר 1946, כשנה אחרי שחרור אושוויץ, כתב פרימו לוי בשיר "השכמה":
חלמנו בלילות חסרי רחמים / חלומות דחוסים, אלימים / נחלמים עם גוף ונשמה: / לחזור, לאכול, לספר.
מיד עם שחרורו מהמחנה, עוד במסע השיבה הארוך במזרח אירופה עד לעיר הולדתו טורינו, נתקף פרימו לוי באובססיה לספר. כמה ימים אחרי חזרתו הוא אסף מכרים ובני משפחה ושיתף בזיכרונותיו במשך שעה ארוכה, כמו נושא עדות הפוחד לשכוח, או גרוע מכך – חושש שלא יאמינו שמה שחווה אכן התרחש. הרצון הבלתי־נלאה לספר, מקביל לתיאורו על הרעב הפיזי שלא נעלם וששום שובע אינו יכול לו, גם חודשים ושנים אחרי שחזר לחיים רגילים.
את הדחף לספר ניתן להסביר בדרכים שונות. בספרו "השוקעים והניצולים", בהתייחסו למטרת הכתיבה, כתב לוי: "דבר שאדם אינו יכול להבינו הוא בגדר ריקנות מכאיבה, דקירה, גירוי מתמיד המבקש לבוא אל סיפוקו". חוסר ההבנה או המשמעות של החיים במחנה מטריד את לוי. החזרה אל היומיום במחנה ואל חוויותיו כאסיר היא כמו גירוד בלתי נשלט בפצע, מתוך רצון לחוות הקלה. אולי אם אספר שוב ושוב, אבין מעט יותר?
תיאור נוסף, מפתיע וקשה לעיכול, עשוי להסביר גם הוא את התשוקה לספר ולכתוב. לוי מספר לחברו, הסופר פיליפ רות: "אחד מידידיי, רופא מצוין, אמר לי לפני שנים: 'הזיכרונות שלך מלפני ומאחרי צבועים בשחור ולבן. הזיכרונות מאושוויץ וממסע השיבה צבועים בטכניקולור (צבעוני)". נראה שהרופא (אולי רופא נפש?) "מאבחן" את פרימו לוי ומסמן את אושוויץ כחוויה נוראה וחזקה כל כך, שאינה דומה בעוצמתה לשום דבר שיחווה בחייו: נישואים, הורות, הישגים מקצועיים ועוד. "קרוב לוודאי שלא הייתי כותב לעולם אלמלא חוויה זו שהייתי חייב לספרה", הוא מעיד על עצמו. אושוויץ, אם כן, היא שהפכה אותו ליוצר. עבור מבקרים רבים, אף שלוי כתב על נושאים נוספים, הוא נשאר "סופר שואה".
מה עובר על סופר שכמו סיזיפוס המגלגל את האבן במעלה ההר, חוזר שוב ושוב לתאר את האירועים שחווה בצבעים עזים, על האימה והייאוש שבהם? ומדוע המפגש עם פרנץ קפקא, שגם הוא ביטא את הפחדים האנושיים העמוקים ביותר של איש המאה העשרים, היה כה מטלטל עבורו?
מן הסתום אל הבהיר
"אני אוהב ומעריך את קפקא משום שדרך כתיבתו זרה לי לחלוטין", כתב לוי. "ביצירותיי, לטוב או לרע, בידיעה או בבלי דעת, השתדלתי תמיד לעבור מן הסתום אל הבהיר, בדומה למשאבה מסננת השואבת מים עכורים ופולטת מים מטוהרים ואפילו סטריליים. קפקא הולך בדרך הפוכה: הוא שופך בלי הרף הלוצינציות שהוא דולה מרבדים עמוקים לאין קץ ואינו מסנן אותן לעולם… אינו ניאות לתת בידי הקורא קצה קצהו של חוט אריאדנה".
חוויית התרגום של "המשפט", שהסתיימה באכזבה ובתוצר בינוני, הפכה למראת־עומק עבור לוי, להבנת הערכים המנחים אותו ביצירה שלו. למרות אהבתו לקפקא, הוא מכנה את המשפט "ספר חולה". לוי "מאשים" את קפקא בשלושה חטאים, שלדעתי הם המצפן היצירתי שלו עצמו ככותב: החובה האמנותית והערכית של היוצר להיות בהיר בתיאורים שלו ומובן לקורא מן השורה ("לעבור מן הסתום אל הבהיר"); הפרדה חדה וברורה בין הרוע של המקרבנים (הנאצים למשל) לרוע של הקורבנות, ומתוך כך כתיבה שיש בה אחריות מוסרית כיצד להימנע מהרוע. לדבריו, קפקא "אינו ניאות לתת בידי הקורא קצה קצהו של חוט אריאדנה". במיתולוגיה, אריאדנה היא שנתנה לתזאוס חוט שבעזרתו יצא מהמבוך. כלומר, קפקא מציג את קרביו של הרוע, אך אינו מציע גאולה.
ה"האשמה" השלישית היא לדעתי העמוקה והמרתקת מכולם: "הוא שופך בלי הרף הלוצינציות שהוא דולה מרבדים עמוקים לאין קץ ואינו מסנן אותן לעולם". לתחושתו של לוי, קפקא המוצף בתחושות הקשות המבעבעות בתוכו, "שופך" על הקורא את הרוע עצמו, ללא עיבוד, ללא תיווך, ללא טיהור. זהו סגנון ואופי שהיה מנוגד לתפיסת האמנות ולעולמו הערכי של לוי.
פרימו לוי נשלח לאושוויץ אחרי לימודים ועבודה ככימאי. את יכולת ההתבוננות על החומרים, ניתוח התופעות והנחת ההשערות, הוא ניסה לשמר גם מול נוראות המחנה. ייתכן שעמדת "המתבונן" פעלה כמנגנון הגנה שאפשר לו ריחוק ושליטה. אולי זוהי נקודה שבה עמדת המדען והאמן מתאחדות: הרפלקטיביות, ההתבוננות מבחוץ או מן הצד במציאות שסביב האדם ואפילו בחייו שלו עצמו, מאפשרת נקודה ארכימדית שממנה אפשר ליצור. באופן דומה, ניצול שואה סיפר לי פעם כיצד יצא בשעת לילה מאוחרת וצייר עם חתיכת פחם את הצריף שלו מבחוץ. הדחף להתבונן מבחוץ וליצור היה חזק יותר אפילו מהפחד מעונש המוות על מעשה זה.
לוי בוחר לתאר בבהירות כמו־מדעית את שגרת היום במחנה, משימות העבודה, בעלי התפקידים בקרב הנאצים והאסירים. אנשים, מקומות, שגרות, מנגנונים, אירוע ועוד אירוע. הוא מתעקש על מבט רציונלי גם כאשר כל העולם שסביבו מתנהל כאבסורד קפקאי. הדיוק חשוב לתיעוד, ועשוי להפוך לעדות. התיאור העובדתי של הבלתי־ניתן להבנה, יוצר גם מחויבות מוסרית. אם נצליח להבין מה קרה, ואיך בדיוק זה קרה, אולי נצליח לענות על השאלה החשובה מכול: איך ניתן למנוע מדבר כזה לקרות שוב? כמו במדע כך בכתיבה, "הבהירות היא הדת של החילוניות".
את הבהירות ניתן להבין גם כמנגנון פסיכולוגי. טראומה במובנה המילולי היא "קטיעה", אירוע שחותך את שגרת החיים ופוצע את הגוף או הנפש. פעמים רבות זיכרון האירוע הטראומטי נרשם בגוף או בתודעה כשברי תמונות, רצף כרונולוגי מבולבל, או כחוויית ניתוק. ממש כמו מילות השיר "לחזור, לאכול, לספר", גם בטיפול הראשוני בנפגע נכסה אותו בשמיכה, ניתן לו לאכול או לעשות משהו, ונבקש ממנו לתאר בפרטים טכניים את שאירע. נזמין תיאור מפורט: מה קרה, מתי, מה לפני ומה אחרי, מה הם עשו ומה אתה עשית. השחזור מאפשר לייצר רצף, והסיפור מאפשר החזרה מסוימת של השליטה גם כשהנפגע היה פסיבי באירוע. מבחינה זו, העמידה נוכח העובדות היא השלב הראשון ביצירת הפשר ובאפשרות לעיבוד. טיפול מיטבי יאפשר לאירוע הקשה להשתלב במארג החיים – שלפני הפגיעה ושלאחריה. ייתכן שהצורך של לוי לתאר את העובדות בבהירות נבע מצורך לעבד, להכיל ולתווך לעצמו את החוויות העזות שעבר, בתקווה להגיע לריפוי.
רוע מהחלל הפנוי
אך מעל כל אלה מונח ההבדל העמוק והמרתק ביותר בין קפקא ללוי – הצלילה או המוכנות לגעת בשורשי הרוע. על מה נתבונן כשנפגוש את המקום שבו נגמרת האנושיות, נעלם צלם האדם? איך והאם ניגשים ללב החלל הפנוי?
ודע, שיש שני מיני אפיקורסיות. יש אפיקורסיות שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס, כי האפיקורסיות הזאת יש עליה תשובה. אבל יש עוד מין אפיקורסיות… כי אלו הקושיות של אפיקורסיות הזאת באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות כביכול, ועל כן אלו הקושיות הבאים משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אפן למצא להם תשובה היינו למצא שם את השם יתברך, ועל כן על האפיקורסיות הזאת נאמר "כל באיה לא ישובון" (ליקוטי מוהר"ן, סד).
באחת התורות העמוקות ביותר שלו, מחלק ר' נחמן בין שני סוגים של אתגרים תיאולוגיים, "אפיקורסיות" בלשונו. הראשונה היא המוכרת וה"פשוטה" יותר, שליוותה תמיד כצל את המסורת היהודית. בכל תקופה היו לאדם המאמין שאלות, ספקות ותשוקות שלא עלו בקנה אחד עם האמונה התמימה. המפגש עם דתות מקבילות, הקונפליקט מול ידע, צורת החשיבה המדעית או פיתויי ההשכלה, הציבו את המאמין בצומת שעיצב את זהותו: האם להסתגר, לנטוש או לחפש זהות מורכבת. ר' נחמן לא נבהל מאתגרים מעין אלו, ובעצמו פגש יהודים משכילים לשיחות ארוכות.
לעומת זאת, הוא מזהיר מפני הסוג השני של האפיקורסות, "החלל הפנוי", המרחב הקיומי או הדתי שבו אין כביכול נוכחות אלוהית, מעין חור שחור – "החור השחור של אושוויץ" הוא שם אחד ממאמריו האחרונים של פרימו לוי – של היעדר טוב והשגחה. השפה שבנויה על תקשורת ומפגש הופכת לבלתי־רלוונטית במרחב האיום הזה. תיאור דומה בחסידות חב"ד מדבר על ההבדל בין "רוע שיש בו ממש" ל"צד האפל". עם ה"ממש" – התנהגויות, דעות רעות או תשוקות אסורות – אפשר להיפגש ולדבר, לא כך עם האופל. מושג זה יכול לעזור לנו במסענו אל הגותם של גיבורי המאמר.
קפקא אינו חושש לצלול אל לב המאפליה, אל תוככי הרוע. הוא כותב "מבפנים החוצה" – מתוך חוויית האבסורד, חוסר האונים והפשר. הסיפור עצמו הוא לבוש למצבו הנפשי־קיומי של האדם. אצל לוי, התנועה הפוכה: הוא מתאר את המציאות לפרטיה, כמדען וחוקר, אבל בוחר שלא להיכנס אל לב החלל הפנוי, אל השאול.
"מי שמסתכל אל תוך התהום, התהום מביטה בו בחזרה", כותב ניטשה בספרו "מעבר לטוב ולרע". קפקא, שחוויית התהום הייתה כה מרכזית בחייו, דלה ממנה ליצירתו שוב ושוב. אולי האמין כי יש הקלה כשמישהו נותן שם ופנים לחוויה האנושית המנוכרת ביותר. עצם היכולת "ללכוד", לתת קומפוזיציה לניכור המוחלט ("המשפט") או לאובדן מוחלט של הערך העצמי ("הגלגול"), תוחם אותם בתוך האנושי. הבדידות קלה יותר כשאני יודע שעוד מישהו נמצא כמוני על שפת התהום או במעמקי השאול שבתוכו.
פרימו לוי רחש בוז לניסיונות של הנאצים לתת פשר למעשיהם, או ליוצרים שניסו להסביר אותם. הוא יצא נגד האוטוביוגרפיה של מפקד מחנה אושוויץ, וטען שכתיבתו אינה כנה. למרות הסקרנות הבלתי נשלטת להציץ למתרחש בתוך עולמו של האיש האכזר, לוי מזהיר אותנו מגישה כזו
בעיני פרימו לוי, כתיבה כזאת היא "כתיבה חולה" ואולי אף בלתי מוסרית. בניסיון לשמור על שפיותו ועל ההבחנה שבין טוב ורע, נמנע לוי ביודעין מניסיונות לתאר את הרוע שמאחורי הפעולות, את החוויה הפנימית של המקרבנים. אפשר לתאר את האופן שבו פעל המנגנון, התהליכים, סדר היום, המערכת "השלטונית" שאפיינה את המחנה, את האדוות של הרוע. אך את הרוע עצמו, ובתשליל שלו את חוויית חוסר האונים העמוקה של מי שמשועבד לרוע, לוי נמנע מלנסות לתרגם לנו.
הוא רחש בוז לניסיונות של הנאצים לתת פשר למעשיהם, או ליוצרים שניסו להסביר אותם. הוא יצא נגד האוטוביוגרפיה של הס, מפקד מחנה אושוויץ, וטען שכתיבתו אינה כנה. לדבריו, הס מונע ממנגנון של הדחקה והצדקה עצמית, ולעולם לא יכתוב משהו משמעותי על המניעים האמיתיים שלו מעבר ל"שטויות פסיכולוגיסטיות". למרות הסקרנות הבלתי נשלטת להציץ למתרחש בתוך עולמו של האיש האכזר, פרימו לוי מזהיר אותנו מגישה כזו. הסטת המבט מ"הדרמה החיצונית" של מערכת ההשמדה והשליטה, חיי היומיום במחנה, אל "הדרמה הפנימית", עולמם של האסירים או של הנאצים – מסוכנת לדבריו ומחמיצה את מטרתה של הכתיבה. הסקרנות האינטלקטואלית או הנטייה האנושית "להציץ" אל הרוע המיתי, מחליפה את ההתמקדות באחריות המוסרית של האדם על פעולותיו – יהיו כוונותיו אשר יהיו.
מעבר לכך, כלום הצגת העולם כולו כאבסורד, אינה מטשטשת את ההבדל והאחריות המוסרית בין שומר הטירה לאדם המחפש את הצדק? האומנם שניהם שחקנים במערכת חסרת פשר שאין להם אפשרות להשפיע עליה? אם אני מוותר על התפיסה שהעולם הוא מרחב רציונלי וכל אדם נשפט על הבחירה שלו, האם איני מטשטש את ההבדל שבין הנאצים לקורבנותיהם?
"הבט בשרידי המחנה הזה וחשוֹב", כותב פרימו לוי בטקסט קצר שנתבקש לכתוב למבקרים במחנה, "תהא אשר תהא הארץ שבאת ממנה, אינך זר כאן. דאג שביקורך לא יהיה לשווא, לך ולבניך אפרה של אושוויץ נושא התראה". פרימו לוי קורא למבקר "להרגיש בבית" באושוויץ. להבין ש"כל מה שאנושי לא זר לי". לביקור ולמגע עם הרוע יש מטרה: עליו לייצר מחויבות ולהניע לפעולה הפוכה מההתנהגויות שהיו במחנה. הניסוי המדעי במעבדה האנושית הנוראה מכול לא נולד כדי שנקבל הצצה אל מעמקי הרוע, אלא כדי שנתחקה על מה שעשה האדם ומה היו תוצאות מעשיו. בהתייחסות לאמירתו של אדורנו על כך שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי, טוען לוי כי "אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה אלא על אושוויץ". הצו המוסרי "סַפֵּר! הָעֵד!", פעם בו עד יומו האחרון, אבל הוא היה נאמן ודייקן כמדען בבחירה מה לתאר.
מהו, אם כן, לב ההבדל שבין קפקא ללוי? האם זהו ההבדל בין מי שהיה "שם" למי שכותב על "שם"? האם השוני הוא ביחס לתפקידה של האמנות, כאשר לוי ראה באמנות כלי מוסרי המניע לפעולה, ואילו קפקא ביקש להפגיש את האדם עם עומקי חייו באשר הם? האם ההבדל הוא בין ההומניזם והאופטימיזם של פרימו לוי לפסימיות של קפקא? בין ראיית העולם כאבסורד, או התעקשות על פעולות האדם כרציונליות? קשה לומר, אבל בסוף ימיו הטרגיים של פרימו לוי התגלה כיצד הסופר שכל חייו חיפש איזון, פגש את הקולות הקפקאיים שבתוכו ואולי נכנע להם.
תמרור אזהרה
בשנות חייו האחרונות סיפר לוי לאחד מחבריו שהוא זוכר את אושוויץ פחות ופחות. כדי להיזכר אני קורא בספרים שלי עצמי, אמר. פרטי החוויה החזקה והמכוננת שהיו כה חשובים לו, הולכים ומתעמעמים. הבהירות שהייתה נר לרגליו, דת חילונית, אינה חדה כבעבר. גם שני העקרונות הנוספים שהנחו אותו – ההפרדה המוחלטת שבין הקורבנות למקרבנים, והעיסוק באדוות הרוע ולא ברוע עצמו – הופכים קשים יותר לאחזקה. על אשמת הניצול, מדוע דווקא אני, נערמות גם השאלות: האם עשיתי מספיק? והאם הרוע לא דבק גם בי? רוחות הרפאים של הנספים אינן מניחות לו: "לא גזלתי את לחמו של איש. חזרו אחור, הניחוני לנפשי, אתם השוקעים", כתב בפואמה "הניצול".
מערכות ההגנה והתפקיד שלקח על עצמו מגינים עליו פחות ופחות. מכונת הטיהור שהפעיל במלאכת הכתיבה, השואבת מים עכורים של רוע ומסננת אותם לקריאה לפעולות הומניסטיות, מתוך אמונה באדם וביכולת לברוא עולם טוב יותר – פסקה מלעבוד. בסוף ימיו נפרצו הסכרים, נפתחה תיבת הפנדורה. האופל ששנים ניסה לסגור את הדלת מפניו, מבעבע ממרתף התודעה שלו. אשמה בלתי רציונלית על כך שלא עשה מספיק, על כך שאולי איבד במחנה את אנושיותו, מעסיקה אותו יותר ויותר, אף שבהבנה השכלית ידע שלא בו האשם. האם נפגש פרימו לוי עם הנקודה הקפקאית שבתוכו?
בהתייחסותו לז'אן אמרי, סופר־שואה אחר שגם הוא שם קץ לחייו, מצטט אותו לוי: "מי שעונה נשאר מעונה… מי שנשא בסבל העינוי לא יוכל למצוא את מנוחתו בעולם… אין רוכשים שוב את האמון באנושות שנסדק למן הסטירה הראשונה על הפנים", וכותב: "העינויים היו לגביו מוות בלי קץ". האם גם פרימו לוי, מתחת לכל פעילותו, נשאר עדיין שם?
שבנו ומצאנו כעת את הבית / בטננו שבעה, סיפרנו עד תום / הגיעה השעה. במהרה עוד נשוב / ונשמע את הפקודה הזרה "Wstawac" ("השכמה", מתוך ספרו "ההפוגה").
לוי חזר לעבוד ככימאי, התחתן, הביא ילדים לעולם והפך לסופר מצליח ומוערך. כל אלו לא השתיקו בקרבו את החשש שכשהבוקר יעלה תשוב ותישמע הצעקה החדה "לקום", כמו לא היה בטוח האם השחרור הוא המציאות האמיתית או רק חלום. "הניצולים לא שרדו אלא למראית עין", כתבה ידידתו רות פלדמן אחרי מותו.
לפחות ביחס לעצמו, לא האמין לוי בכוחו של הטיפול הפסיכולוגי. אולי האמין בכוחה של הרציונליות לנצח את הלא מודע, אולי רצה להימנע משקיעה וצלילה לא מבוקרת אל העבר. ואולם בסוף חייו משהו נפרץ, והוא מעיד על עצמו כי האיזון שתמיד אפיין אותו הופר.
הנהרות האדישים / יוסיפו לזרום אל הים / או שיציפו ויהרסו את הסכרים/ מעשה ידיהם עתיקי היומין של בני אדם נחושים ("אלמנך").
מה מלמד אותנו מותו של סופר? ממש כמוהו נתבונן כמדענים ונהיה זהירים בהשערות. כמוהו נעמוד בענווה מול המפגש עם הרוע בעולם ועם הטרגדיה של אדם אחד. יחד עם זה, אולי אפשר לומר בזהירות שבהתמודדות מול הרוע אנו נדרשים גם לנגיעה באבסורד של קפקא וגם לתיאורי המחנה ולאחריות המוסרית של פרימו לוי. ההבנה המפורטת לאן האדם עלול להידרדר חייבת להוות עבורנו תמרור אזהרה, ולהניע אותנו לאחריות על האנושיות שבתוכנו ובעולם. לצד זה, הדחקת התהומות שבתוכנו וההימנעות ממפגש עם הרוע המוחלט, גם זה שאין לו שם, עלולה להציף אותנו ולייצר מצב שבו הסבל וחוסר התקווה מנצחים את התשוקה לחיים, דבר שאולי הוביל ללכתו בטרם עת של הסופר האופטימיסט שהאמין ברוח האדם.
