היא עלתה לקרקע עם בן זוגה, מלווה בשירה וריקודי המונים, נושאת על כתפיה הצעירות את בשורת ההתיישבות על הר טרשים קירח. ואז ירד הערב. השרים והרוקדים חזרו לביתם, והם נותרו לבדם בקרוון דומם שאור עששית התקשה להניס את אפלתו. כל מה שהיא ביקשה מבעלה זה שיחזיר אותה הביתה. "אבל הם נשארו, והם שם עד היום, ביישוב קהילתי שהפך לעיירה של ממש", מספר מורדי קרשנר.
זוהי פיסה אחת, דוגמית בודדת, מתוך התמונה הגדולה של סיפור ההתיישבות, שקרשנר ושותפו נועם דמסקי יוצרים בעמל בשנים האחרונות. מול כל סיפור כזה הם חשים: רק בשבילו היה שווה ליזום את "פרויקט תיעוד ותיקי ומייסדי ההתיישבות". כן, גם כשמדובר בסיפורי שכול או בחרדת הטרור שליוותה את המתיישבים בימים אדומים של פרעות ודמים.
"אנחנו נחשפים לסיפורי חלוציות והגשמה", משתף קרשנר, "אנשים שעזבו את כל הטוב שהיה להם בעיר בעקבות הקריאה להתיישבות – ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בגולן. הם שילמו מחירים רבים, שחלקם סופרו אבל חלקם לא מוכרים לאיש. אלה אנשים שחוו על בשרם את הדרמות הגדולות של התקופה, את מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, את תנועות ההתיישבות. אנחנו זוכים להנציח את הסיפור הגדול הזה דרך הדמויות המוכרות, אבל גם דרך המתיישבים שמעולם לא זכו לשום פרסום".
למעשה, סיפוריהם של המתיישבים האנונימיים מרגשים אותם במיוחד. קחו למשל את עזרא עוז הכהן, ממקימי מושב גיתית שבבקעת הירדן. נהג מונית, יליד ירושלים, שהוריו הקימו את מושב זכריה. לגיתית הגיע בזכות אחת המייסדות, שעלתה למונית שלו וסיפרה על המקום. "לא מדובר במתנחל קלאסי שהגיע דרך גרעין גוש אמונים וגם לא דרך גרעין בית"ר", אומר קרשנר. "זה איש פשוט שנאחז בקרקע והפך לחקלאי, ולא ויתר גם בשנים הקשות. לולא הפרויקט שלנו, איש לא היה מספר את הסיפור שלו. כמה חודשים לאחר שראיַינו אותו נתקלתי במודעת אבל שנושאת את שמו. התרגשתי מאוד לדעת שבזכות הפרויקט, הסיפור שלו יישמר".
קרשנר: "אלה אנשים שחוו את הדרמות הגדולות של התקופה, את מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, את תנועות ההתיישבות. אנחנו זוכים להנציח את הסיפור הגדול הזה דרך הדמויות המוכרות, אבל גם דרך המתיישבים שמעולם לא זכו לשום פרסום"
המיזם מתעד את ראשוני ההתיישבות ומייסדי היישובים השונים, אבל גם את "אלה שהגיעו אחרי שבוע ומי זוכר אותם בכלל", כדברי דמסקי. "בסופו של דבר גם מי שהגיע שבועיים אחרי, חי חמישים שנה ביישוב. כל השכבה הזו מדברת אחרת, וזה מרתק. יש משהו חזק כשאתה רואה את האנשים האלה שהגיעו לפה לפני ארבעים וחמישים שנה, ושינו מציאות".
קרשנר: "מסקרן לפגוש אנשים שהם דור שני לשואה או ילדי עולים. אנחנו סקרנים לגלות על מה חונכו ומי היו לפני שהפכו למתיישבים. אתה נחשף למשל לחשיבות של שליחי בני עקיבא בדרום אמריקה או של גרעיני הנח"ל. היום מזלזלים בזה, אבל לגרעיני הנח"ל יש תפקיד גדול בהקמת ההתיישבות. השומר הצעיר הקים יישובים בגוש קטיף. הנח"ל לא התיישב רק בבקעה, אלא גם בדרום הר חברון.
"פגשנו את עוזי גדור, בן 94, מתכנן העיר אריאל, שבכלל גר באזור השרון. הוא מתכנן ההתיישבות בבקעה ובגולן, ותכנן גם יישובים ביו"ש", ממשיך קרשנר. "האיש עבד מול שמעון פרס, ומדהים להיחשף דרכו לאופן שבו המדינה עבדה; יום אחד אומרים לו לעלות לגולן ולחזור תוך חודשיים עם תוכנית עבודה להתיישבות. בלי מכרזים ובלי שטויות. אדם מוכשר ששלחו אותו לעבוד והוא נתן עבודה.
"אברהם שבות מקדומים הוא גיאוגרף שהיה בגרעין של סבסטיה. ישבנו איתו לריאיון של שמונה שעות. מדהים לראות איך התוכניות שעשה לפיתוח האזור הן בעלות ראייה רחבה ולא אופיינית למתנחלים כפי שהם נתפסים כלפי חוץ. איש חזון עם מבט ישראלי ואף מזרח־תיכוני, עם תכנון של קווי רכבות חוצי מדינות ומה לא. איש מציאותי מאוד, שלא רק רואה את הערבים אלא גם רוצה לשתף אותם ומסתכל עשורים קדימה. כשמסתכלים פה מסביב, צריך לזכור שלא היו פה שום תשתיות. כל ההתפתחות הערבית באזורים האלה היא בזכות המתנחלים. סלילת הכבישים, התאורה – ההתיישבות משכה לכאן פיתוח לשני הצדדים".
קרשנר: "פגשנו את מתכנן העיר אריאל, בן 94, שבכלל גר באזור השרון. מדהים להיחשף דרכו לאופן שבו המדינה עבדה; יום אחד אומרים לו לעלות לגולן ולחזור תוך חודשיים עם תוכנית להתיישבות. אדם מוכשר ששלחו אותו לעבוד, בלי מכרזים ובלי שטויות"
רבים מראשוני ההתיישבות הגיעו אליה ממקומות רחוקים, לעיתים באופן אקראי. "פגשנו למשל את צביה מנחם, בת שירות שהגיעה לחברון בלי שיש לה מושג מה יש שם. שלוש שנים לפני כן היא עלתה ברגל מבוכרה. ציוותו אותה לסייע למשפחת לוינגר, והיא הפכה לדמות מרכזית ביישוב היהודי בחברון, אימא לעשרה ילדים". דמסקי מזכיר מרואיין נוסף, שלמה דרזנר, אסיר ציון שישב בכלא הסובייטי שלוש שנים ועלה ארצה. "החלום שלו היה לבנות עיר, והוא אכן בנה את גבעת־זאב. היום הוא בן 94".
סליחה על השאלה
פלח נוסף שהפרויקט דואג להנציח הוא של תומכי ההתיישבות. בהם גם כאלה שלא גרו אפילו יום אחד מעבר לקו הירוק, אבל היו שם, בממשק שבין היישוב למדינה או לצבא. אחת הדמויות הבולטות הללו היא פליאה אלבק, שהייתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה במשך 24 שנים, ונחשבת כמי שהעניקה את המטרייה המשפטית להקמת ההתנחלויות. דמות נוספת כזו היא יעקב ארליך מחברת "מודדי השומרון", "תושב עפרה שמדד את כל יהודה ושומרון ועבד צמוד לפליאה. כשנפגשנו איתו שמענו על העבודה החשובה שלו, ולא פחות מזה על העבודה של פליאה ז"ל. מדובר במידע קריטי, כמו איך עובדים סביב אדמת מדינה. הרי נושא הקרקעות הוא הכי חשוב ביו"ש".
קרשנר, תושב מצפה־נטופה שבגליל, עונה בעצמו לפרופיל של תומך התיישבות, אף שאיננו גר בה. "מעולם לא גרתי מעבר לקו הירוק, אבל משפחתי מחוברת מאוד", הוא אומר. "אחותי חווה שכנר היא ממקימי יתיר, ולמעשה ממקימי ההתיישבות בדרום הר חברון. אחותי רותי גיליס הגיעה לכרמי־צור בשנים הראשונות של היישוב, ומובן שהרצח הנורא של בעלה, ד"ר שמואל גיליס הי"ד, הוא חלק מהחיבור למקום. אחותי הקטנה, נעמי טוקר, גרה בגוש קטיף עד לפינוי. ובכל זאת, לכל הפרויקטים האלה – ובכלל זה פרויקט שיזמתי לתיעוד הסיפור של גוש קטיף, עם יותר מאלף ריאיונות – לא הגעתי בגלל הקִרבה הזו אלא מהמקום המקצועי".
גם דמסקי, שגר למעלה מארבעים שנה בגוש עציון, איננו מגדיר את עצמו מתנחל או מתיישב, אם כי העבודה האינטנסיבית במסגרת הפרויקט יצרה אצלו שינוי תודעתי מסוים בעניין הזה. "המשפחה שלי הגיעה לאפרת כשהייתי בן 16, ואת משפחתי הקמתי באלעזר, כך שמבחינתי זה תמיד היה פשוט לגור בבית", הוא אומר.
קרשנר ודמסקי, שניהם בני 58, הכירו בישיבה התיכונית נתיב מאיר בעיר הולדתם ירושלים. הם נפגשו מחדש אחרי שירותם הצבאי במסגרת ישיבות ההסדר, בעת שלמדו במחזור הראשון ללימודי קולנוע בבית הספר מעלה. בהמשך היה קרשנר חבר בצוות ההקמה של ערוץ תכלת בטלוויזיה ושימש כמפיק הראשי שלו. הוא גם היה ממקימי ערוץ מאיר, כאשר דמסקי מצידו ביים כמה מהתוכניות הדוקומנטריות בערוץ. כל אחד מהם עבד על שורה של פרויקטים תיעודיים נוספים. כאשר קרשנר נקרא לשמש כמפיק הישראלי של מיזם לתיעוד שורדי שואה שהקים סטיבן ספילברג, באופן טבעי הוא צירף לצוות את חברו הוותיק דמסקי.
"במשך שלוש שנים היינו 24/7 על הפרויקט של ספילברג בארץ, עם אלפי מרואיינים", מתאר קרשנר. העבודה הזו הניבה סרט נלווה, שעסק במלאכת התיעוד עצמה. "שאלתי את עצמי למה אנשים עושים את זה לעצמם. למה שאדם יישב בוקר בהיר אחד ויפתח את פצעי העבר שלו? הרי ראיתי מה זה עשה להם. נדנדתי למנהלי הפרויקט שיאפשרו לי להכין סרט דוקומנטרי על אחורי הקלעים שלו, בניסיון להבין מה עובר על המרואיינים וגם על צוות ההפקה. נסענו להוליווד, ראיינו גם את ספילברג עצמו, והתלווינו לריאיונות עם הניצולים. דובבנו אותם כדי להבין מה הם מרגישים לפני ואחרי הריאיון, ואיך זה משפיע על המשפחה כולה. מתוך זה למדנו איך לגשת לאנשים, ואיך להוציא בזהירות את הסיפור שלהם".
שורשיו של פרויקט ההתיישבות שהגו יחד, אומר קרשנר, מבוססים על הפרויקט של ספילברג. "הסיפורים כמובן שונים מאוד, אבל המתודה זהה וגם ההבנה בצורך הגדול בהנצחה". מלבד שיטת העבודה שהתווה ספילברג, הביאו השניים לפרויקט את הכלים שרכשו במהלך הדרך – כמו לימודי וידאו־תרפיה ופוטו־תרפיה. קרשנר הביא עימו ניסיון נוסף, ממיזם בסדר גודל צנוע יותר שהוביל בעבר: "לפני 25 שנים יזמתי פרויקט לתיעוד התושבים והלוחמים בגוש עציון עד נפילתו ב־1948. למעלה ממאתיים איש השתתפו בפרויקט, כמעט כולם כבר לא בין החיים. הרגשתי אז איך התיעוד הזה נותן להם במה, ובעיקר עושה להם ולמשפחות שלהם סדר בחיים. הבנתי שמוכרחים לתעד את סיפורי הראשונים בהתיישבות כולה".
ירושה מסבא
קרשנר ודמסקי חתומים על הקמתן של מגמות תקשורת במוסדות רבים בחינוך הדתי, אך הם עצמם לא נהנו מרקע כזה. קרשנר התאהב בתחום בימי הישיבה התיכונית, כשבקולנוע "סינמה 1" בקריית־יובל הציגו מדי יום ראשון שלושה סרטים בכרטיס אחד. אחרי ההסדר במעלה־אדומים, הוא הגיע לשנת ביניים בבית הספר מעלה, והתכוון להכריע במהלכה האם ילמד פסיכולוגיה או משפטים, אולם השנה הזו הכריעה את עתידו המקצועי. בהמשך למד תואר בתקשורת במכללת ספיר.
דמסקי, לעומתו, חיבב את עדשת המצלמה מגיל צעיר. "מאז שהייתי ילד קטן החזקתי מצלמת וידאו ביד", הוא מספר. "זו הייתה ירושה מסבא שלי, שאהב לצלם את המשפחה באמריקה עוד בסוף שנות השלושים. אחרי ההסדר במעלות היה לי ברור שלא אלך ללמוד משהו קונבנציונלי. התכוונתי ללמוד צילום בבצלאל, אבל באותה שנה לא היו לימודי צילום, אז נרשמתי למעלה בסקפטיות, מתוך מחשבה ללמוד במקביל אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. בשביל זה היה צריך תואר בסוציולוגיה, אז נרשמתי לסוציולוגיה". את התואר בעברית נטש אחרי שנתיים, ובהמשך השלים תואר בחינוך. בפועל, תחום העניין שלו נותר אנתרופולוגיה, "ובעצם זה מה שאנחנו עושים בפועל בעבודה שלנו", הוא אומר. "בדיעבד אפשר לומר שהסרט 'שואה' של קלוד לנצמן השפיע עליי מאוד. סרט בשני חלקים, שש־שבע שעות, שהוקרן במוזיאון תל־אביב. הוא נגע בי מאוד. יש משהו מיוחד במבט רטרואקטיבי, כמה עשרות שנים אחרי, מפיהם של העדים עצמם".
בוגרים רבים של לימודי קולנוע אינם עוסקים בתחום. כדי להתמודד עם הפער בין הלימודים למציאות בשטח, יזם קרשנר במעלה קורס ייעודי בשם "היום שאחרי". "לימדתי שם ובמקומות נוספים, ואני מוצא בזה חשיבות רבה – להביא את השטח למגמות וללימודים. הרבה מורים באים ללמד קולנוע ולא עושים בעצמם קולנוע. יש בעלי דוקטורט בתחום שלא עשו סרט מעולם. אני אוהב לעבוד על הסרטים, אבל יש חשיבות גם להוראת המקצוע".
הדרך למימוש החלום של תיעוד ההתיישבות נמשכה כמה שנים. השניים התגלגלו ממשרד אחד למשנהו בחיפוש אחר מימון, ואיש לא נחלץ להרים את הכפפה. עד למפגש עם ישראל מלאכי, אז בכיר במועצת בנימין וכיום המשנה למנכ"ל משרד האוצר, שהבין את חשיבות הפרויקט, האמין בו ורתם אליו את יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'.
למרות שיתוף הפעולה עם השר מקדומים, ואף שמדובר במרואיינים מההתיישבות, השניים מבהירים כי הפרויקט רחוק מלהיות מגזרי. "רבים מהמרואיינים, בוודאי מהבקעה ומהגולן, הם אנשי השומר הצעיר, הקיבוצים ותנועות המושבים. גם ביו"ש לא כולם מהבייס של הציונות הדתית. זה נכון גם מצד התומכים בפרויקט ובהם המועצה לשימור אתרים, שהמנכ"ל שלה הוא עומרי שלמון, איש קיבוץ גשר. שלמון, כמו סמוטריץ', נותן גיבוי מלא ומרחב פעולה מקצועי מרבי. זו דוגמה מעודדת לשיתוף פעולה בין מתנחל מהשומרון לקיבוצניק מעמק הירדן, שמבינים את חשיבות תיעוד מעשה ההתיישבות באשר הוא".
המיזם זכה לדחיפה גם מצד משרדה של השרה להתיישבות ולמשימות הלאומיות, אורית סטרוק. לדברי סטרוק, הפרויקט מראה "איך חבל ארץ שלם קם לתחייה ואיך תפילות של אלפיים שנות מתגשמות לנגד עינינו, ובעיקר את החזון, המסירות ותעצומות הנפש של אנשים מהשורה שקמו ועשו את הבלתי ייאמן מול כל הקשיים והאתגרים. הרוח הגדולה שפיעמה בהם, האומץ והנחישות שהם הצליחו לגייס מתוך עצמם, האמונה והמחויבות שדחפו אותם לקום מחדש אחרי כל נפילה – זה ה'כתבוני לדורות' שחייבים לספר הלאה. זה מיזם שיש בו לא רק ערך היסטורי יחיד במינו, אלא גם ערך חינוכי עצום לדורות".
מה קורה לדור השני
מסע התיעוד שערכו השניים אפשר להם להתבונן על תנועת ההתיישבות ממעוף הזמן, ולזהות תופעות רוחביות והיסטוריות שונות. אחת מהן היא החייאת יישובים חילוניים שדעכו עם הזמן, באמצעות קהילות דתיות שהצטרפו אליהם. "יש פחד גדול שהדתיים יכנסו ליישוב וזהו – יסגרו את השער בשבת, יקימו בית כנסת ויהיה נורא ואיום", מתאר קרשנר. "התושב השמוצניק שואל למה צריך בית כנסת אם יש מועדון. אבל הסדין האדום האמיתי הוא בכלל המקווה, המבנה הכי מוצנע וצדדי ביישוב. אמר לי מישהו: 'יבואו אורחים וישאלו מה זה המבנה הזה, מה אני אגיד להם? מקווה? אף אחד לא ירצה לבוא'. אבל אלה תגובות בשלב ראשון. אחרי שנרגעים, הדברים נראים אחרת. הרי יש גם תהליך של בנים חוזרים – כאלה שחזרו בתשובה או התחתנו עם דתיות או דתל"שיות. וכשהגנים נפתחים מחדש, המקום פתאום מקבל חיים. ברוב המקומות זה עשה רק טוב. גיתית, לדוגמה, פורח היום".
"בהרבה מהיישובים החילוניים באזור בנימין ודרום הר חברון יש תחושה של קיפוח", אומר דמסקי. "הילודה שם קטנה יותר, היישובים קטנים בהתאמה, והם מרגישים שהמועצות פחות מתייחסות אליהם. יש יישובים כמו אלון וכפר־אדומים שנבנו מלכתחילה כיישובים משותפים לדתיים וחילוניים, כך שהאנשים באו עם ראש מסוים למקום. יש קושי לשמור על איזון, אבל בגדול זה מצליח. במקומות אחרים, כמו מצפה־יריחו, העירוב הזה הביא לפיצול של היישוב; החלק החילוני קרוי כעת ורד־יריחו. במקומות שבהם אנשים הגיעו עם נוקשות דתית, חילונית או פוליטית, זה לא עבד".
במקרים אחרים, יישובים קטנים ומוכי טרור נעזבו דווקא מצד הוותיקים. גם את המקומות הללו, גרעיני התיישבות צעירים הצליחו להרים מחדש. "באחד היישובים בדרום הר חברון סיימנו ריאיון של שעתיים עם אחד המקימים, סגרנו מצלמה, ואז הוא אומר לי בדמעות שבעוד שבועיים הם עוזבים", מספר דמסקי. "אני קולט פתאום את הארגזים שעומדים בצד, והאיש מסביר: 'לפני שנה וחצי אשתי חוותה אירוע טרור ליד המחסום. ערבים ניגשו לרכב שלה וניסו להוציא אותה בכוח, ומאז היא בטראומה, היא לא מוכנה יותר. המקום יקר לנו מאוד, מפעל חיינו, אבל אנחנו לא יכולים להישאר כאן'. יש גם סיפורים כאלה עם המשך אחר, כמו אצל יואל צור מבית־אל, אחד שיודע לדבר, והוא מספר למצלמה בפרוטרוט על הפיגוע ב־96' שבו איבד את אשתו ובנו, כשהוא ובני משפחה נוספים נמצאים ברכב המותקף. יואל לקח על עצמו ללכת למשפחות שכול, בעיקר צעירים שבני זוגם נרצחו, ולנער אותם. הוא מרגיש שליחות בזה".
רובד מסקרן נוסף מתייחס לדור השני של החלוצים. "יש הורים שמספרים על ילדים שסוחבים טראומות מימי אינתיפאדה", אומר קרשנר. "חלק מבני הדור השני ממשיכים את רוח ההתיישבות של הוריו, אבל יש בהחלט גם כאלה שאוהבים את היישוב והבית, מעריכים את מעשה ההתיישבות, אבל לא רק שהם לא יגורו בו, הם גם מתקשים לחזור הביתה לביקור. זה אומנם רובד קטן אבל חשוב להתייחסות ולהבנה. בשלבי התיעוד הבאים אנחנו מתכוונים לצלול אליו".
דמסקי: "בהתנחלויות דתיות יש דור שני שבא לגור באותו מקום, אפילו ארבעה מתוך חמישה ילדים במשפחה. אצל חילונים זה כמעט לא קורה, וזה עצב גדול. חלקם גם מתרחקים למחוזות פוליטיים אחרים".
קרשנר: "אגב, הרבה דתל"שים נשארים בתפיסה הפוליטית של הוריהם, אבל לא כל יישוב מוכן לקבל אותם חזרה כשהם כבר לא דתיים. דווקא קדומים, שנחשב כלפי חוץ ליישוב אדוק מאוד, מעולם לא סגר את השער בשבת. יש שם הרבה פתיחות, שעשויה להפתיע את מי שלא מכיר".
גם הסוגיה של העברת מקל ההנהגה לדור הבא, משתנה ממקום למקום. קרשנר: "יש יישובים שזה קורה בהם באופן טבעי ואף יזום, ויפה לראות את זה, ויש מקומות שבהם עד היום הוותיקים מחזיקים חזק במושכות ולא משחררים, או שהצעירים פשוט לא נכנסים מתחת לאלונקה".
דמסקי: "אנשים שואלים את עצמם: על מה רבנו? על האם לדחות משפחה בגלל כמות השערות שמציצות לאישה מתחת לכיסוי ראש? היום כמעט כל משפחה חווה לפחות ילד או נכד אחד שכבר לא נמצאים במקום החד־משמעי הזה של 'מרכז הרב'"
מאפיין נוסף שהשפיע רבות על אופי ההתיישבות הוא ועדות הקבלה. "הן היו חזקות מאוד, ולפעמים הולידו סיטואציות עצובות. יש יישוב בבנימין שתנועת אמנה הוציאה ממנו משפחות שפגעו ברוח היישוב. לא פעם יו"ר ועד היישוב נדרש לקבל החלטות לא פופולריות, ולפעמים הוא נהג קצת כדיקטטור, וזה הותיר אותו בבדידות חברתית. באחד היישובים בבנימין הוסכם שעל כל מועמד כולם צריכים להצביע. יצא שהאיש שבנה והקים את המקום לא התקבל אליו, משום שאיש לא הצביע בעדו. הוא זה שמצא את נקודת ההתיישבות, בנה והקים, אבל לא קיבל מגרש. רק כעבור חמש שנים שבהן גר בקרוון הוא קיבל קרקע. זה הרס אותו גם כלכלית".
יוצאים מהבועה
מוסד היסטורי נוסף הוא אספות החברים האינטנסיביות של ראשית ההתיישבות, שלא פוזרו לפני שהטונים עלו והמריבות שטפו את החדר. "היום הם צוחקים על הדברים שדנו בהם אז", מספר דמסקי. "אנשים שואלים את עצמם: על מה רבנו? האם נכון לדחות משפחה בגלל כמות השערות שמציצות לאישה מתחת לכיסוי ראש? היום כמעט כל משפחה חווה לפחות ילד או נכד אחד שכבר לא נמצאים במקום החד־משמעי הזה של 'מרכז הרב'".
קרשנר: "ביישובים שונים מרגישים בצורה חזקה את המתח בין טובת הכלל לפרט. האם אנחנו רואים את החזון הגדול בעלייה על עוד גבעה, ולא נורא אם קשה, או שמסתכלים על הפרט ומחפשים גם נוחות ואיכות חיים. ובאופן מעשי – האם מה שחשוב זה שהמזכירות תתקן את החשמל ברחוב שלי, או שהיא תציב עוד קרוונים על גבעה סמוכה. אולי זה ההבדל בין דור ה'צריך' לדור ה'מתאים'. פערי הדורות האלה באים לידי ביטוי בהתיישבות ובהנהגה שלה".
יש דברים משותפים שחוזרים על עצמם ביישובים שונים?
"בכל יישוב יש תמיד את המרוץ מי היו המתיישבים הראשונים", צוחק קרשנר. "כשהיישובים קטנים יש חוויות דומות, כמו האחות שהיא הסמכות הרפואית היחידה, והכול חשוף בפניה, או נהג האמבולנס שמיילד את השכנות שלו. אפילו נהג תורן שרוצה ללכת לישון כי הוא צריך לקום לפלחה לפני זריחה, אבל תקוע בהמתנה לסיום קורס של השכנה שהחליטה לצאת ללימודי ערב בירושלים. או הקטע בשנים הראשונות כשאין מקווה, וגם כאן יש נהג תורן שצריך לקחת את הנשים ליישוב הסמוך כדי לטבול".
"גם סוגיית הכן־או־לא גדר ביישוב חוזרת על עצמה, עם המון פולמוסים. קדומים היא הדוגמה המובהקת להתנגדות לגדר. התפיסה של דניאלה ויס הייתה לא רק שלא לשים גדר, אלא גם למקם את השכונה החדשה הכי רחוק שאפשר, ולפתח את היישוב ממקומו הנוכחי עד לשם".
דמסקי: "אנחנו רואים גם תופעות מודרניות שמתרגשות על המתיישבים. כמו הבועה שמתנפצת כשהם יוצאים לעולם מהגולן ומיו"ש. קיבוצניקים ומושבניקים שמקימים יקבים ומוצאים את עצמם בין שועי עולם. מה להם ולזה? אנשים ששתו מיץ ענבים, לא הבינו ביין או באוכל, והיום הם בעלים של יקבים מצליחים שהתחילו מכלום. פתאום הם נעשים מומחים וצריכים להתלבש כמו שצריך. זה מקסים לראות את התהליך שעובר עליהם, גם הם צוחקים על זה".
מיזם־הענק עמד לעלות לאוויר לפני שנה וחצי, באתר מושקע וגדוש אפשרויות חיפוש וחיתוך לפי נושאים. מתקפת הטרור והמלחמה שבאה בעקבותיה קטעו הכול. הריאיונות המשיכו להתקיים, כאמור גם כדי לא להחמיץ מרואיינים בערוב ימיהם, אך העלייה לאוויר הושהתה. מטבע הדברים, אירועי 7 באוקטובר נוכחים כמעט בכל ריאיון שמתקיים מאז. "למשל כשאנחנו מראיינים את הסבתא של אליקים ליבמן הי"ד, או כשבת־שבע ויס מתקשרת לבטל את הריאיון משום שבנה אילון נהרג בעזה, וגם בשיחות פשוטות עם המרואיינים".
בחלוף החודשים הראשונים למלחמה, התעורר הפרויקט מחדש. השלב הראשון שלו יצא לפועל והוא עומד לעלות לרשת בקרוב, עם כ־500 ריאיונות מתוך 3,000 שתוכננו לעלות. "בעזרת ה' גם זה יקרה", מבטיח קרשנר, ושואב השראה מפתיעה ממיזם אחר שלו, שונה ברוחו: תיעוד מורשת הבדואים בדרום ובצפון. "למדתי את התרבות שלהם, וגם את תכונת הסבלנות. אנחנו מצידנו ממשיכים לתעד ולצלם".
