בעליות המפותלות לכיוון הכפר יאנוח שבגליל המערבי, קשה להחמיץ את השלטים הפזורים בצידי הדרך. נשקפת מהם תמונתו של סגן־אלוף סלמאן חבקה ז"ל – עיניים טובות, מבט נחוש, חיוך שלא סר מהפנים. מאז נפילתו בעזה הפך הקצין הצעיר מיאנוח לסמל של מנהיגות רגישה ומעוררת השראה. כעת, כשנה וחצי לאחר נפילתו בקרב בצפון רצועת עזה, מבקשת המשפחה להנציח את זכרו באמצעות ספר ילדים קטן ורגיש, על גיבור שחושב מחוץ לקופסה ויודע שכוח אמיתי מתחיל בלב.
"המתנות של סלמאן" שכתבה דודתו, כַּוַאכִּבּ סֵיף מַזְיַד, נכתב עבור בנו הקטן של סלמאן אך נועד לקוראי עברית וערבית, במטרה ליצור גשר וחיבור בין השפות והקהילות. הספר נכתב והופק בסיוע עמותת "חלומות חיים" שקמה לאחר 7 באוקטובר, במטרה להגשים חלומות של נופלים.
אני פוגשת את כואכב בביתה המרווח ביאנוח. את העמודים הגבוהים בכניסה עוטפת צמחייה מכל עבר; הבית מלא בירוק מלבלב גם מבפנים. אנחנו יוצאות למרפסת הגדולה וצופות אל הנוף הפתוח: מעלות מצפון, כרמיאל מדרום ונהריה ממערב, נושקת לים.
על השולחן בסלון מונחים הסטיקרים שיצאו לזכר סא"ל חבקה. נראית בהם דמותו המחויכת לצד המוטו "כוחנו באחדותנו" וחתימת שמו. החתימה נוצרה בגופן של כתב ידו, בעזרת מיזם "אות חיים" שיוצר פונטים מכתבי ידם של הנופלים
כואכב סיף מזיד נולדה ביאנוח למשפחה דרוזית דתית ושורשית. היא נשואה למהנא, מהנדס מכונות במקצועו, קצין ששירת 23 שנה בחיל החימוש. הם הורים לארבעה, בהם סארי, שהיה חברו הקרוב של סלמאן וגדל איתו.
בשנות השמונים, כאשר יציאה ללימודים אקדמיים הייתה נדירה במיוחד בקרב נשים בכפר, היא התעקשה לפרוץ את הדרך למרות התנגדות אביה. "אימא שלי דחפה אותי ללמוד", מספרת כואכיב. "היא לא זכתה בעצמה – היא הייתה יתומה מגיל צעיר ולא רכשה קריאה וכתיבה ברמה מתקדמת – אבל היא התגייסה למעני, במיוחד כשהיו לי ילדים קטנים". גם בעלה, בן למשפחה דתית, תמך בבחירתה. "התארסנו בכיתה י' והתחתַנו אחרי י"ב, וכבר אז תכנַנו את הלימודים – אני באוניברסיטת חיפה והוא בטכניון. הוא ליווה אותי בכל צעד, אפילו לעלות על אוטובוס לא ידעתי".
כואכב למדה מתמטיקה, מדעי המחשב וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה, והמשיכה ללימודי תואר שני במתמטיקה עיונית. היא עבדה כמורה בבית הספר היסודי ביאנוח, ואחרי שלושים שנה החליטה להתקדם והפכה למדריכה פדגוגית לסטודנטיות ערביות במכללת גורדון בחיפה. בשנים האחרונות היא מלמדת בתוכנית הארצית "המתמטיקאי הצעיר" בערבית.
סלמאן היה עבורה אחיין קרוב ואהוב, וגם תלמיד מצטיין; היא הייתה המחנכת שלו, ולימדה אותו מתמטיקה. "הוא תמיד רצה להיות ראשון בהכול", מספרת כואכב. "הוא בלט מאוד והיה חברותי, רגיש ומלא שמחת חיים. לא דפק חשבון לאף אחד ואמר את האמת בפנים מתוך חיוך. היו לו הרבה חברים. היה לו צד שמאוד פרגן, ובמקביל לא פחד לבקר. הוא היה יכול להחמיא לי על בגד שלבשתי, ובאותה נשימה להגיד 'דודה, הקפה הזה על הפנים'. אהבתי את הכנות הזו. ומעל הכול הוא היה רגיש – לא השאיר אף אחד מאחור, ותמיד שם לב לכולם".
מצוינות ואכפתיות
זרעי המנהיגות שבלטו בדמותו של סלמאן כמפקד, נבטו כבר בגיל צעיר. דודתו נזכרת בטיול משפחתי ברמת הגולן. "צעדנו במסלול מים, פטפטנו וצחקנו, היינו מוקפים בהרבה ילדים", היא מתארת. "פתאום אני שומעת את סלמאן צועק: 'איך השארתם מאחור את רואד!'. התברר שרואד, בני הקטן, איבד את הדרך. סלמאן, שהיה אז בן 12, שם לב ורץ מיד לחפש אותו. עד היום, יותר מעשרים שנה אחרי, רואד זוכר את זה".
דוגמה נוספת לתכונות הללו הופיעה כעבור כמה שנים. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, פנה סלמאן ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו. כשהיה בכיתה ט' יצאו תלמידי השכבה לסיור בשטח, ואיבדו את דרכם. "סלמאן לא התבלבל ואמר למורה 'תן לי את המפה, אני אעזור לך.' הוא התחיל לנווט, בשקט ובביטחון, והוביל אותם אל היעד". את הסיפור הזה שמעה המשפחה מהמורה, שהגיע אליהם לניחום אבלים.
החתירה למצוינות ניכרה גם היא מגיל צעיר. אביו של סלמאן, עימאד, היה מורה לעברית בבית הספר שבו למד סלמאן, ושימש כמורה בכיתתו של הבן. באחד הימים, לאחר שסלמאן קיבל במבחן ציון 99, ניגש אל אימו ואמר לה: "בעלך נתן לי 99, אבל מגיע לי 100!"
לאורך השנים הקפיד סלמאן לוודא שגם מכתבים רשמיים מהצבא – כמו מכתבי תודה על האוכל שנשלח לחיילים – יתורגמו לערבית, כדי שכל תושבי הכפר יוכלו לקרוא ולהרגיש שותפים. "הוא היה מביא לי את המכתבים ומבקש שאתרגם. זה היה חשוב לו", מספרת כואכב.
במכתבים שקיבלה המשפחה לאחר נפילתו ניכרת רגישותו הרבה של סלמאן לעולמם הדתי של חייליו. כבר במפגשו הראשון עם רב הגדוד ציין סלמאן את ציפיותיו ממנו כרב: "אני רוצה שאתה תלמד את החיילים שלי תורה, כי זו הרוח שנותנת להם את הכוח להילחם! איך יכול להיות שחייל לא יודע מהי פרשת השבוע? אפילו אני יודע!", אמר סלמאן, והחל מונה את הפרשיות לאחור. בדפים שהכין לחייליו לקראת שבתות וחגים הקפיד לשלב דברי חז"ל, אמירות הקשורות לפרשת השבוע ודברי שבח לארץ ישראל.
חיבורו למסורת בלט בכל תפקיד שמילא. חייל סיפר שסלמאן אמר לו פעם: "הבעיה של הדור שלנו היא שהפרטים איבדו את הקשר שלהם לכלל". כשנכנס לתפקידו כסגן מפקד גדוד בגולני, התראיין בגלי צה"ל וביקש להעביר מסר למפקדים: "שיחזיקו ב'למה' שלהם – למה הם עושים, למה הם לוחמים, למה הם קצינים. בשנים האחרונות ה'למה' שלנו התערער מאוד, הוא צריך להיות חזק. צריך לזכור מה זו המדינה הזאת ולמה אנחנו נלחמים."
עדות נוספת לאכפתיות יוצאת הדופן שלו עולה מהקלטה שהשמיעה לי כואכב. רל"שית בגדוד, שהייתה מוטרדת מאוד מהמצב לאחר 7 באוקטובר, קיבלה ממנו הודעת חיזוק מוקלטת: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו… שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. זכרי זאת!"
"מאז שהוא התחיל ללמוד בבית הספר לקציני ים, ואחר כך במכינה ובצבא, ראיתי אותו הרבה פחות בבית", אומרת כואכב בצער. "נפגשנו רק בחופשות, בחגים ובאירועים משפחתיים. הוא היה בן בית אצלנו. לפני שהתקדם לתפקידים בצבא הוא היה מדבר עם בעלי, שאחרי כל שיחה היה אומר לי 'סלמאן עוד יהיה משהו גדול'.
"חודש לפני המלחמה הייתה לנו ארוחה משפחתית גדולה, ואני זוכרת שהוא עבר בין כולם וּוידא שלכולם יש איפה לשבת. רק אחרי שכולם סיימו לאכול הוא מצא לעצמו כיסא. מהסיפורים ששמענו מהחיילים שלו ראינו שהוא פעל כך גם בצבא. הוא לא היה מוכן לצאת להתרעננות לפני שבדק שכל החיילים זכו להתרעננות גם הם".
לחימה בקיבוץ בארי
בבוקר 7 באוקטובר 2023, שהה סא"ל סלמאן חבקה בביתו שביאנוח. חצי מחיילי גדוד השריון שבפיקודו היו בבית, בחופשת חג, והחצי השני בתעסוקה מבצעית בחברון. בשעה שבע העיר אותו סגנו ודיווח על מטח רקטות כבד מעזה. כעבור עשרים דקות הגיעה הודעה ממפקד החטיבה: “המצב בדרום חמור מאוד, אנחנו צריכים אתכם".
סלמאן נפרד מאשתו עָרין ומבנו עימאד בן השנתיים, ודהר דרומה. הוא הורה לחייליו להגיע לבסיס צאלים, שם המתינו הטנקים. בעשר בבוקר החל להיערך עם אנשיו, ובתוך שעה וחצי הכלים זוּודו והיו מוכנים ליציאה. כשברקע דיווחים על קרבות קשים סביב עוטף עזה, הבין חבקה שאין זמן להמתין למובילים, והורה לכוחות לעלות לטנקים ולנסוע צפונה בצוותים קטנים.
צוותים נשלחו לכפר־עזה ולנחל־עוז, ואת הצוות האחרון הוביל סלמאן בעצמו לבארי, נוכח הדיווחים הקשים מהמקום. התערבותו המהירה הייתה נקודת מפנה, שהצילה חיים רבים. בימים הבאים המשיך לפעול בגזרה, לחלץ ולהילחם, עד להשלמת טיהור השטח. רק אז אִפשר לעצמו לנוח לרגע. כעבור שלושה שבועות, במהלך פשיטה בג’באליה, קיבל קריאה בקשר ממפקד גדוד 13, סא"ל תומר גרינברג – חבר ותיק מימי קורס פו"ם – שביקש את סיועו בלחימה. "בקורס אני חילצתי אותך, עכשיו אתה בא לעזור לי", אמר לו.
זו הייתה שיחתם האחרונה. ב־2 בנובמבר 2023 נפל סא"ל סלמאן חבקה בקרב בצפון הרצועה. הוא נהרג ב־2:30 לפנות בוקר. אימו מַוַאַהִבְּ סיפרה שבשעה שתיים בדיוק התעוררה מחלום, שבו סלמאן עמד מולה ואמר 'יש לי משימה ואני צריך ללכת, רק תני לי פיתה ואני הולך'. בבוקר היא התעוררה לדפיקה בדלת; בפתח עמדו נציגי הצבא.
"זה היה יום שקשה לתאר", אומרת כואכב. "תחושה שכל העולם קורס, בזמן שהחיים איכשהו ממשיכים. אצלנו אין שבעה כמו אצל יהודים, נוהגים לשבת שלושה ימים בבית אבלים, אבל אנחנו ישבנו עשרה ימים. אנשים לא הפסיקו לבוא. סלמאן הכיר המון אנשים, היו לו הרבה קשרים. הגיעו גם כאלה שלא הכירו אותו בכלל, הם הרגישו שהדיבורים שלו נוגעים גם בהם. הביאו לנו הרבה מכתבים, את חלקם עדיין לא פתחנו. חיילים, תושבים מהעוטף, שלחו סיפורים. גם היום, שנה וחצי אחרי, אנשים עדיין באים. גם מחו"ל. רוצים לפגוש את ההורים של סלמאן".
זמן קצר לפני נפילתו הופץ ברשת סרטון עם דברי חיזוק של סלמאן. "אני שולח לכם את החיזוקים שלי ומצפה מכם, עם ישראל, להיות מאוחדים, חסונים ומלוכדים, כי רק ביחד נדע לנצח. כוחנו באחדותנו, אין לנו ברירה אחרת", הוא אומר שם. כאוכב צפתה בסרטון בזמן אמת וחשה רגשות מעורבים. "הייתי גאה לשמוע אותו מדבר ככה, ובאותו רגע גם פחדתי. המילים שלו הרעידו לי את הלב. הייתה בו נחישות, הדיבור שלו היה גבוה, מלא אור. הוא דיבר ישירות לעם".
בשביל עימאד הקטן
הספר נולד ממפגש שהחל בניחום האבלים. אחד המנחמים היה הרב תני פיינטוך, שהגיע לבית המשפחה כמה פעמים. "הוא התחבר אל המשפחה מאוד, וראה את הכאב של מואהב, אימו של סלמאן. הוא יצר איתי קשר וסיפר שיש עמותה שפועלת להנצחה חברתית של חללי המלחמה ומגשימה את חלומותיהם של הנופלים". העמותה, "חלומות חיים" (לשעבר "לחיות ת'חלום"), משדכת בין בני משפחתו של הנופל לאנשי מקצוע מהתחום שבו עוסק החלום, ופועלת לממש אותו.
"ישבנו כל המשפחה וחשבנו, מה סלמאן היה רוצה? עלו לא מעט רעיונות, ובסוף החלטנו ליצור משהו שיתמקד באהבה שלו לשפות. כשבנו הקטן נולד הוא דיבר איתו בעברית, אנגלית וערבית. הבית שלו היה מלא ספרים – ספרי מנהיגות, היסטוריה, סיפורי קרבות. הוא אהב לקרוא, לחקור, להעמיק. מתוך זה נולד הרעיון לכתוב סיפור עבור עימאד, בנו הקטן, ספר שיכיר לו את דמות אביו וישלב בין שפות, בדיוק כפי שסלמאן עשה איתו".
כאוכב, שכבר כתבה בעבר ספר ילדים, נטלה על עצמה את המלאכה. "גוני נבנצל, הפרויקטור של המיזם מטעם העמותה, חיבר אותי לסופרת איריס אליה כהן, והיא ליוותה את פיתוח הסיפור. קיימנו הרבה שיחות עם נציגי העמותה והיו הרבה התלבטויות – האם הסיפור יעסוק במלחמה? לאיזה גיל הוא מיועד? באילו שפות? באיזה פורמט? הרב תני פיינטוך ליווה אותנו לאורך כל הדרך, ודחף כדי לוודא שהפרויקט אכן יוצא לפועל". הספר נערך על ידי יותם שווימר, לווה באיוריו של אביאל בסיל, ויצא לאור בהוצאת טל מאי.
בסיפור, המבוסס על חוויות ילדותו ודמותו, סלמאן יוצא עם סבתו והעדר למרעה, ונהנה מיופיו של הטבע. כאשר סומסום הגדי נתקע בין סלעים, סלמאן מנסה לשחרר את הגדי, ללא הצלחה. לבסוף הוא מחליט לגשת לפתרון באופן אחר: במקום לנסות לשחרר את הגדי במשיכה, הוא מזיז את הסלע וכך הגדי נחלץ. בדרך הביתה הוא מוצא שני פרחים, ומביא אותן כמתנות לאימו ולסבתו.
"בסיפור נמצאים כל המרכיבים שהיו בסלמאן: אוהב טבע, אדם שמחובר למשפחה ולמסורת, חובב חיות, בעל חשיבה יצירתית ומנהיג מגיל קטן. אפילו האהדה שלו למכבי חיפה נוכחת דרך החולצה הירוקה שבחרנו עבורו… האהבה שלו להעניק מתנות נכנסה לסיפור דרך הסיומת עם הפרחים. בכל הזדמנות הוא אהב לתת: כשבן דודו התגייס – הוא קיבל ממנו שעון; כשחגגתי יום הולדת – הוא שלח לי פרחים. תמיד ידע להעניק. ניסינו לחשוב איך להפוך את זה לסיפור שילדים יתחברו אליו. כשהרב תני קרא את הסיפור הוא שלח לי את הסיפור על משה שהציל את הגדי שברח מהעדר. היה מאוד מרגש לגלות על הקשר בין שני הסיפורים, כי סלמאן זה גלגול משמו של יתרו, חותנו של משה, שאצלנו הוא דמות חשובה של נביא".
הספר כתוב בעברית בשילוב ביטויים בערבית, הכתובים בתעתיק עברי לצד הכיתוב בערבית. "רצינו שהספר יהיה דו־לשוני – בעברית ובערבית", אומרת כאוכב. "אצלנו מדברים בשפה מעורבת, עברית וערבית לסירוגין. הילדים שלנו שולטים בעברית ברמה גבוהה, וכבר מכיתה ב’ יש אצלנו חוג לעברית מדוברת. הבחירה לשלב בין שתי השפות היא לא רק פדגוגית אלא גם חברתית, מתוך רצון לעודד קִרבה, לפתוח דלתות. המטרה היא קודם כול שיכירו את סלמאן, ואחר כך גם את השפה. לעודד גם יהודים להכיר ערבית, ולהפוך אותה לחלק מהמרחב המשותף. הייתי רוצה שהמסר שיעבור מהספר זה שמנהיגות יכולה לבוא עם רגישות. הפרח בסיפור הוא סמל. בחיים שלו סלמאן נתן הרבה, לא רק לאימא ולסבתא שלו, אלא להרבה אנשים".
פעולת הכתיבה, אומרת כאוכב, שימשה עבורה כמעשה תרפויטי להתמודדות עם האובדן. "הכתיבה עושה הרבה. ראיתי את החיוך של מואהב כשהיא ראתה את הספר, זה היה שווה לי הכול. לתת לה את הסיפור היה כמו לקחת ממנה קמצוץ מן הכאב. סלמאן איננו, הלוואי שהוא היה פה, אבל יש לנו את הסיפורים ממנו".
חוויה של פיצול
אנחנו יוצאות לשוטט בשכונה, המיועדת לחיילים משוחררים ומאכלסת ברובה משפחות של אנשי קבע. הבנייה חדשה, מרווחת ומודרנית. 7,000 תושבים מתגוררים ביאנוח־ג'ת. בין שני הכפרים המרכיבים את המועצה המקומית נמצא מצפה סייף, על שם סייף ביסאן, בן המקום ששירת ביחידת אגוז ונפל בדרום רצועת עזה ב־2008. ברחובות הכפר תלויים שלטים עם תמונתו של סלמאן חבקה לצד נופל נוסף, בן המקום: סא"ל עלים סעד, שנפל בהיתקלות עם מחבלים בגבול הצפון ב־9 באוקטובר 2023.
אנחנו מגיעות לביתו של סלמאן ופוגשות את אלמנתו ערין ואת הוריו. במקום שוהה אורח נכבד, הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, שהגיע לביקור ניחומים. בשיחה עולים ההתמודדות עם האובדן, הגבורה והיצירתיות של סלמאן, מקומם של הדרוזים בחברה הישראלית, והקושי לבנות ולהתרחב.
מהי החוויה של להיות דרוזי היום במדינת ישראל?
"כשהייתי קטנה שמעתי על אזרחים סוג ב', אבל לא הבנתי מה זה", אומרת כואכב. "אני חונכתי לאהוב את כולם. אבל יש מקומות ומצבים שיש אפליה, והרגשתי אותה. כשהבת שלי רצתה ללכת לחוג בלט בכפר ורדים, לא רצו לרקוד איתה כי היא ערבייה. כשבעלי היה על מדים דיברו אליו יפה, אבל כשהוא הוריד את המדים הטון השתנה. גם הילדים שלי שירתו בצבא, אחד בתותחנים והשני בסיירת נח"ל, אבל יש חוויה של פיצול. במקום העבודה שלי במכללת גורדון אני מרגישה כמו כולם, נותנים לי יחס מכבד ומסתכלים על הכישורים שלי. אבל יש מקומות אחרים שיש בהם טעם מר, שאנחנו לא כמו ישראלים.
לדברי כואכב, "הבעיה הכי גדולה נוגעת בבנייה – יש לנו אדמות עוד מלפני קום המדינה, אבל לא נותנים לנו לבנות ולא מסדירים את מה שצריך כדי שנוכל לבנות. יש לנו חלקת אדמה שירשנו ליד כפר ורדים, אבל אנחנו לא יכולים לבנות בגלל היעדר תוכניות מתאר. זאת 'האבן הגדולה'.
"בכפר שלנו השירות בצה"ל נחשב לחלק מהחיים. אין אצלנו סירוב להתגייס. גם בנים יחידים מתגייסים, מתוך תחושת מחויבות ואחריות. לצערנו היו גם כמה שנפלו במלחמות, והכאב הזה משותף לכולנו כחברה. אחרי שסלמאן הפך לקצין הוא היה מעודד צעירים בכפר להתגייס, להיות ראשונים וללכת לקצונה. בכפר הוא לא היה בולט ומוכר, עד שקיבל בגיל 31 דרגת סגן־אלוף ואנשים התפעלו, איך הגיע לדרגה כזו בגיל צעיר.
"הקשר שלנו למדינה הוא לא רק דרך הצבא. רבים אצלנו רואים במדינת ישראל בית, ורוצים להיות שותפים פעילים בחברה. מי שמעורב בחיים כאן, מרגיש רצון להבין יותר לעומק – ללמוד, להכיר, לשאול שאלות. בתי, בת 29, התחילה לאחרונה לצפות בסרטים תיעודיים על הסכמי אוסלו. השאלות שהיא שואלת והדיונים שמתעוררים בינינו מבטאים את הסקרנות והרצון להבין את ההיסטוריה של המקום שאנחנו חיים בו. גם מערכת החינוך הדרוזית מחזקת את התחושה של שייכות ופתיחות. היא נותנת מקום לחגים של כל הדתות – יהודיים, מוסלמיים, נוצריים ודרוזיים. אצלנו מדברים על פסח וחנוכה, על פסחא ועל עיד אל־אדחא. זה לא מקום סגור, להפך – אנחנו חיים בדיאלוג עם החברה שמסביבנו. אנחנו גם צורכים תרבות בעברית – קוראים ספרים, קונים ספרי עיון וספרות יפה. השפה היא חלק מהחיים שלנו, והיא גשר נוסף שמחבר אותנו לחברה הישראלית כולה. אנחנו מאמינים בברית חיים לא פחות מברית דמים".
אם היית יכולה לומר לסלמאן עוד דבר אחד, מה היית אומרת לו?
"שאני אוהבת אותו ואמשיך להיות גאה בו. הלוואי שהוא היה פה כדי ליהנות מהספר. המתנות שלו תמיד היו מיוחדות כמוהו, ואני מרגישה שהוא ממשיך לפזר ממתנותיו גם בהיעדרו".
