"יש לי את הלהיט הבא שלך", היה כתוב בהודעה ששלח שלום מיכאלשווילי לאברהם טל, ובהודעה הבאה צירף את המילים לשיר "ישתבח".
"ברוך המרחק שגרם לי להתקרב / ברוך האהבה שבאה עם הכאב / בקבוק מלא של ערק שאין עם מי להרים / ברוך א־לוהי השברים הקטנים… / סוף היום / עוד דקה לנשום / לא אלך לישון / בלי לומר תודה / כי הטוב, הרע, המבולבל – / כולם, הם שיעור בדרך ללא נודע / גם ברע / בנורא / עוד אוציא ת'טוב מן ההסתרה / בכל דמעה מסתתר מלאך / לא אשכח / גם בפחד אצרח / ישתבח"
"השיר מיד נגע בי", מספר טל על השיר החדש שלו בסלון ביתו בפרדס־חנה, "המילים התחברו לחוויית החיים שלי שלפיה תמיד יש על מה להודות, ובמיוחד הוא מבטא עבורי את הלך הרוח של הימים האלו שבהם עיקרי הדברים שקורים בחיים שלנו ומשפיעים על מצב הרוח קשורים יותר לכללי, ופחות לאישי. אני מרגיש שככל שאתה מעורב יותר במה שקורה סביבך, ככה יותר קשה לך. וכשלרגע אתה מרים את המבט ממה שקורה, ככה אתה מצליח להסתכל על הדברים מסביב ולומר 'איזה יפה מזג האוויר, איזה כיף לשבת עם הילדים ולדבר'. אנחנו לא חטופים בעזה", הוא מסביר, "ואסור לוותר עליהם ולא לשכוח מזה לרגע, וצריך להיאבק על זה – ובאותה נשימה צריך לומר לעצמנו שאנחנו לא שם, ובגלל זה אין לנו לגיטימציה להתייאש. וזה עושה את כל ההבדל, ומה שעוזר לי גם להסתכל על הדברים הטובים ולצעוק 'ישתבח'".
לטל מהיוצרים המוערכים בישראל שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו לפני יותר מ־20 שנה כחבר להקת שוטי הנבואה ומאז פרידתם, לפי כ־18 שנה, הוא יוצר לבדו, יש בהחלט על מה להודות בימים אלו. הוא עובד על שני אלבומים – האחד שלו והשני של חברו ללהקת שוטי הנבואה, גלעד ויטל שמעון שנהרג בתאונת דרכים בדצמבר האחרון, מטפח נישואים שניים טריים, ולא מפסיק להופיע (ההופעה הקרובה תהיה ב־12.6 בגני יהושע, שבה יארח את נטע ברזילי). "קורים המון פרויקטים ברמה שהשבוע התעוררתי בארבע לפנות בוקר ואמרתי – יו, כמה דברים אני עוד צריך להספיק".
והדדליין לוחץ?
"אני בדרך כלל לא שם לעצמי דדליינים, אני פשוט משתדל לעבוד בחריצות עד שאני רואה שהדבר בשל לתאריך הגיוני להוציא אותו, אז אני אתכונן לתאריך שאקבע לו. אבל לטוב ולרע, אני לא אוהב לשים דדליינים, אני אוהב פשוט להיות חרוץ ומפוקס עד כמה שאני יכול ואז הדברים קורים בזמן הנכון".

בשנה וחצי האחרונות הוא מצא את עצמו גם מקדיש חלק ניכר מזמנו לשבעות, הלוויות, ביקורים אצל חיילים, וריטריטים לשיקום חיילים שלחמו בקרבות. כמעט כל ביקור כזה נצרב בנשמתו, כמו המפגש עם משפחתו של עומרי בן־שחר, בנו של ראש עיריית גבעתיים לשעבר. עומרי לחם בסיירת צנחנים ונהרג בקרב בדרום רצועת עזה. בשיחה עם חברתו זמן קצר לפני שנהרג הוא אמר חצי בצחוק חצי ברצינות, שאם ייפול בקרב הוא מבקש שאברהם טל ישיר בלוויה שלו את "פסטיבל". "פנו אליי עם הבקשה הזו", טל מספר, "וכמובן שהגעתי ללוויה ואחר כך גם נשארתי בקשר עם המשפחה, ויש איזו מחשבה לכתוב שיר לזכרו".
על הקשר עם משפחות שכולות: "אני מרגיש שכל אירוע כזה שאני הולך אליו ממש פותח את הלב, ויחד עם זאת גם דורש אנרגיות, זה לפגוש אבל, ולהכיל הרבה כאב של אחרים. אתה לא יכול לבוא ולהיות אדיש, לשיר וללכת,אתה נהיה חלק מהם"
באחד הריטריטים, סיפרו לו החיילים שהופיע בפניהם על איתן בן־עמי חברם שנפל בקרב בדרום לבנון, והיה מגיע להרבה מהופעותיו. "הם סיפרו לי שתמיד היו שרים לו "איזה גבר איתן בן־עמי", במנגינה של "אין אני" של שוטי הנבואה. אז שרנו את זה יחד לזכרו, ובהמשך מצאתי את עצמי שר איזה גבר איתן בהופעה שלי, זה מחזק לי את התחושה שהדבר הזה הפך להיות חלק מהחיים. גם המשפחה של איתי באוסי ז"ל, לוחם דובדבן שנהרג בנובה, אמרה שהוא אהב את השיר הזה. הלכנו לשבעה שלו, ושם אני חושב שזו הפעם הראשונה שפתאום הבנתי ש'אין אני' יכול להיות גם שיר מאוד עצוב. למרות שהוא שיר שמח במהות שלו, הוא שיר של שחרור של הנשמה שמשתחררת וממשיכה הלאה ואומרת – כן איזה כיף יהיה בסוף ימיי / כשכל החבר'ה ידברו עליי / יגידו שהייתי I&I / בשעות רצון בשעות הפנאי. אבל פתאום לשיר את המילים האלו בתקופה כזאת ולהגיד – כן איזה כיף יהיה בסוף ימיי, זה מקבל פרשנות אחרת".
איך המפגשים האלו משפיעים עליך?
"מגיעות אליי המון בקשות, ברמה היומיומית, לבוא להלוויות, לטקסים ולאזכרות, ואי אפשר להיענות להכול. וגם כמה אובדן אפשר להכיל? ובכל פעם שאני כן הולך אני אומר למנהלת שלי 'איזה מזל שבאנו'. אני מרגיש שכל אירוע כזה שאני הולך אליו ממש פותח את הלב, ויחד עם זאת גם דורש אנרגיות, זה לפגוש אבל, ולהכיל הרבה כאב של אחרים. אתה לא יכול לבוא ולהיות אדיש, לשיר וללכת, אתה נהיה חלק מהם. המשפחות והחברים האבלים פותחים את הלב, וזה מחייב גם אותי להיפתח ולהרגיש את הכאב, לבכות איתם. לפעמים אני מרגיש שזה עושה אותי חולה, אז אני מוריד את המינונים, עד שאני מרגיש שאני יכול להעלות בחזרה. אני צריך להיות ברגישות לעצמי כמה לתת לעצמי להיחשף".

הוא נולד בשם אברהם פואנקינוס לפני 48 שנים, וגדל בנווה־אטי"ב למרגלות החרמון. "ליד הצימרים?" אני שואלת, והוא צוחק ואומר "כולם מכירים את המקום הזה בגלל הצימרים, אבל אז לא היו שם צימרים. היה החרמון והייתה חקלאות, גם אני הייתי עובד בחקלאות במטעים של אבא שלי. הוא מגדל דובדבנים, תפוחים, אגסים, אפרסקים ונקטרינות, ובקרוב ישתול עצי זית ואני מקווה שיתחיל ייצור שמן זית. עם השנים נהיה לך יותר ערך לחיבור לאדמה, וחיבור למקום שממנו באת".
בילדותו מנה המושב רק 32 משפחות, כך שהוא הכיר את כולם, "כולל שמות הכלבים המשוטטים ברחוב", הוא צוחק ונזכר בתקופה ההיא שבה היה רק טלפון פנימי ביישוב, כזה שמאפשר להתקשר משלוחה לשלוחה בתוך היישוב, ורק במזכירות היה טלפון ציבורי. אז היה מוכר עיתונים לפרנסתו, ומהכסף שחסך קנה כלי נגינה ולימד את עצמו לנגן עליהם. "לא היה אז יוטיוב ובנווה־אטי"ב לא היה מורה לנגינה, והפתרון שמצאתי היה לקנות את התופים הכי זולים וקלטת וידאו של לד זפלין, לראות אותם מנגנים, וללמוד לנגן לבד". בשעות שלא היה מנגן היה הולך כמו כולם לבית הספר, אבל בשונה מהנגינה שם לא היו לו הצלחות. "אפילו בגרות אין לי", הוא מודה, "היום כנראה היו מאבחנים אותי עם הפרעת קשב".
מאז הוא לא מפסיק ללמוד, אך מעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי, "לא הצלחתי ללמוד שום דבר במקום רשמי. כל דבר שהייתי צריך לעשות לימדתי את עצמי, ומתוך ניסיון והשנים הרבות שאני בתחום אני כבר יודע לעשות. ככה יוצא שאני עושה לבד מיקסים ומאסטרינג, דברים שמהנדסי קול לומדים ארבע שנים. וכשרציתי לערוך איזה וידאו קליפ או משהו, לימדתי את עצמי גם לערוך וידאו. את האלבום שלי 'אחד' עשיתי לבד. כתבתי, הלחנתי, ניגנתי על כל הכלים, הקלטתי ועשיתי את המיקסים".
ובתור ילד, היה קשה להסתובב בעולם עם חוויה של חוסר הצלחה מהלימודים?
"בגיל מאוד צעיר נפצעתי בעין, וזה הכניס אותי לתקופות של אשפוזים בבית חולים, וכך התחלתי בעצם עם המוזיקה. לא יכולתי לשחק כדורגל בגלל הפציעה, ולימודים לא היו עניין עבורי, אז את תחושת ההישגיות השגתי עם עצמי באמצעות המוזיקה. ואמא שלי תמיד חיזקה אותי. בכל פעם שהקלטתי איזה שיר, היא הייתה שומעת ואומרת "וואו! איזה מדהים", אז אני לא זוכר תחושה של כישלון. הלימודים פשוט לא עניינו אותי. אתמול ישבתי עם הילד הקטן שלי בארי, ולימדתי אותו איך קוראים את הטבלה של לוח הכפל. וזה מצחיק, כי אני בעצמי לא שולף בקלות את הכפולות, אבל ללמד אותו איך מסתכלים על הטבלה ידעתי. אני תמיד אומר לילדים 'הלימודים זה חשוב, אבל חשוב יותר שתהיו בני אדם'".

אחרי שצלח גם את שנות הלימודים בתיכון בזכות המוזיקה, ורגע לפני שהתגייס, הצטרף טל אל מקימי להקת "שוטי הנבואה". וכשהשתחרר הלהקה כבר הפכה למוכרת. מייסדי הלהקה גלעד ויטל ורואי לוי, חברי ילדות ממטולה, החלו כצמד מוזיקלי אלקטרו־אקוסטי כבר בשנת 1994. כמה שנים אחרי כן הצטרפו ללהקה עמית כרמלי, אסי גבעתי, עידן כרמלי וטל. הלהקה הקימה את האולפן שלה בשכונת ניות בירושלים סמוך לעמק המצלבה ושם הוקלט אלבומה הראשון, ומאוחר יותר גם החלו להופיע ברחבי הארץ וקהל המעריצים שלהם הלך וגדל בהתמדה. בשנת 2000 יצא אלבום הבכורה "שוטי הנבואה", בין השירים המצליחים באלבום היו "אין אני", "פנאן", "מה קרה לך" ו"הילדים קופצים". שבע שנים אחר כך, הודיעה הלהקה על פירוק. הרבה מוזיקה, כישרון, יצירתיות וגם אגו התנקזו ללהקה. "היו שם מלא יצירה, מלא אגו, מלא שמחת חיים, מלא ריבים. מקום שוקק חיים בכל הכיוונים", אומר טל. "חבורה כישרונית של אנשים שכולם כותבים, כולם מלחינים, כולם שרים, כולם מפיקים ולכולם יש דעה וכולם חזקים בדעות שלהם, וזה גם מה שהיה יפה, וזו הסיבה שההופעות שלנו היו פצצת אנרגיה, ומה שעזר לנו להחזיק תשע שנים, שזה מדהים".
ומאחורי הקלעים גם היה פצצה?
"האמת שגם שם היה מאוד טוב. היו ניגונים שאני לא אשכח בחיים. ההופעה מבחינתנו הייתה רק חימום. היינו עושים את ההופעה בערב, ואז הולכים לאחד הבתים ומנגנים עד הבוקר, ההופעה הייתה רק הסטארטר. ותמיד הייתה המון המון מוזיקה. זה מה שבנה אותי מוזיקלית", הוא מודה. "את כל ה־DNA המוזיקלי שלי קיבלתי שם, את ההתייחסות למוזיקה, את ההתייחסות לקדושה שבמוזיקה, את ההתייחסות לבמה, להופעה, למקצועיות, זה היה בשבילי בית הספר הכי טוב".
אז למה נפרדתם?
"זה הגיע למצב שהיינו מתווכחים, ראינו את הדברים קצת אחרת, ובסוף הבנו שכל אחד צריך ללכת לדרכו. בסוף כשמושכים כל אחד חזק בכיוון שלו, אז יאללה, שיהיה בכיף לכל אחד למשוך לאן שהוא רוצה".
ואתם שומרים על קשר?
"אנחנו שומרים על קשר, חלק יותר, חלק פחות, חלק מטיילים בעולם, כל אחד תפס כיוון אחר. אבל זה כמו אנשים ששירתו בצבא באיזושהי יחידה קטנה וסודית, ועברו הכול ביחד, אז זה חברים לכל החיים. חברים מהצבא שנלחמת איתם כתף לכתף, זו אותה תחושה, זה אחים שלי לכל החיים, לא משנה מה היה, זו משפחה. ישבנו לא מזמן פה בסלון שלי".

לפני כארבעה חודשים נהרג בתאונת דרכים גלעד ויטל שמעון, אחד האחים במשפחה, מהחברים הבולטים בלהקה. בלילה לפני שנודע לו על מותו הפתאומי, חלם עליו טל. "חלמתי שגלעד שר לי שיר, אני מקשיב לו בחלום ואומר 'איזה יופי של מנגינה'. זה היה חלום מודע כזה, שאתה יודע שאתה חולם, ואני אומר לעצמי אני אזכור את המנגינה הזו, ומתוך החלום הזה אשתי העירה אותי כדי לספר לי שגלעד נהרג. זה לא נתפס אצלי, מיד ניגשתי לפסנתר כדי לנגן את המנגינה שהוא ניגן לי בחלום". מיד התקבלה אצלנו ההחלטה לסיים את האלבום שגלעד היה באמצע העבודה עליו, עם רצון להישאר כמה שיותר נאמן לרצון שלו, עד כמה שאני יכול לפרש את הרצון שלו ולהבין". ויטל גם הופיע בחלומו אחרי שנהרג, ומסר לו הוראות לאלבום, בעיקר ביקש ממנו להישאר נאמן למילות השירים. "הוא גם ביקש ממני לדבר עם אשתו נטלי, שתיתן לי הוראות, וגם טלפון של בחור שעבד איתו. ובאמת נפגשנו והעבודה על האלבום נעשתה בכמה ימים מרוכזים של הקלטות, ובהם באו כל החבר'ה וניגנו את המוזיקה שלו. ובעתיד אני גם מתכנן הופעה שחלק ממנה יהיה ממש כמו מחווה לתקופה של פעם".
"אני רוצה שבעזרת שיר אוכל להעביר את הרגע העוצמתי של ערך החיים, שבהאזנה אנשים יוכלו להתחבר למקום הזה, בלי לחוות את הכאב, שיוכלו ללמוד מחסד ולא מדין"
השירים של טל הם כמעט תמיד פרי יצירתו, מילים או לחן, או שניהם. ואני מבקשת ממנו לשתף בתהליך היצירה בעידן שבו הכול נהיה יותר אינסטנט, ושירים שנדמה שנכתבו בעזרת בינה מלאכותית. הוא מחייך ועונה שבכל פעם שהוא מנסה לכתוב עם הצ'אט GPT, זה פשוט לא קורה. "אני מאמין ששיר טוב הוא פרץ של אנרגיה שמגיעה אליך או איזושהי מחשבה מאוד מזוקקת, ומדויקת וחזקה, שהיא באה מבפנים ומעובדת לכדי שיר", הוא אומר. "אני חושב שאנשים גם ברמת התת־מודע יכולים להרגיש את מקור השיר ולדעת אם השיר בא באמת מאיזשהו מקום עמוק ואמיתי שינער את הנשמה של הכותב, ורק ככה אני מאמין שזה ינער גם את הנשמה של המאזין. אם התהליך נעשה נכון. כמובן שיש גם את התהליך הטכני".
אז איך שיר נולד, אם ניקח למשל את "אורות", אולי הלהיט הכי גדול שלך?
"ההתחלה שלו הייתה בבאלאנס לפני הופעה. ניגנתי עם החברים, ופשוט יצאה לי המנגינה. למחרת הייתי בתל־אביב וראיתי מול עיניי תאונת דרכים, ובדרך חזרה הביתה ברכבת ישב לידי מישהו שסיפר לי שהוא חווה חוויית סף מוות. שני הסיפורים האלו נכנסו לי לראש, ואני זוכר עד היום את ההתכוונות שלי. רציתי שכל מילה בשיר שלי תהיה אמיתית, נכונה, מדויקת, ולא לעגל פינות רק בשביל שיצא לי חרוז טוב. רציתי שכל מילה תנער את הנשמה. והכוונה המקורית שלי בשיר הייתה לדבר על הרגעים האלה לפני המוות, כשבעצם כל האמיתות של החיים מתגלות אליך. אנשים חווים את זה למשל בתאונות דרכים או מחלה פתאומית שנוחתת עליהם, אז פתאום רואים מה חשוב ומה פחות: להיות עם ההורים, להשקיע במשפחה. ואני חשבתי – למה צריך להגיע לקצה כדי להבין את זה? אני רוצה שבעזרת שיר אוכל להעביר את הרגע העוצמתי של ערך החיים, שאנשים מהאזנה לשיר, יוכלו להתחבר למקום הזה, בלי לחוות את הכאב, שיוכלו ללמוד מחסד ולא מדין. אני זוכר את עצמי לא מוותר על שום מילה וכותב את זה עד שזה מדויק, עד שאני מרגיש שליטשתי ודייקתי את השיר כמו צייר אמן שמשקיע את כל כולו בתמונה".
מה ההצלחה הכי גדולה שלך במוזיקה?
"אני חושב שהלחן של 'קול גלגל' הוא הדבר הכי טהור שהצלחתי שיעבור דרך הדבר הזה", הוא מצביע על עצמו, "שנקרא אברהם. את המילים לשיר לקחתי מספר הזוהר בתקופה שבה למדתי קבלה. כמה שלא ניסיתי להבין את הטקסט הזה, הבנתי שזה גדול ממני. הבנתי שלא משנה כמה אלמד אותו, תמיד יהיו בו עוד סודות. אז שחררתי את הרמה השכלית והמנטלית לנסות לפרש את זה, והבנתי שברמה הרגשית אני מרגיש שזה עושה משהו. וזה פשוט הגיע, זה הלחן הכי נקי שעשיתי".
למה נקי?
"כי אמנם אני חתום על הלחן, אבל לא אני הלחנתי את זה. התחושה היא שפשוט שרתי את זה. ישבתי על המיטה, ניגנתי את האקורדים, ויצא לחן, לא חיפשתי אותו ולא כלום, זה פשוט הגיע. אני מרגיש שזה הדבר הכי נצחי שעשיתי עד היום ויישאר אחריי. זה מדהים ששרים את זה בכל מיני טקסים רוחניים בכל העולם. אני מקבל הקלטות של זמרים מהעולם שלא יודעים עברית בכלל, ששרים את 'קול גלגל', מדהים שזה ממש נהיה גלובלי והרבה יותר גדול".

טל היה נשוי לשושנה, שאותה הכיר כאשר הגיעה לאחת מהופעותיו, ובמשך השנים היא גם הייתה המנהלת האמנותית שלו. הוא הרבה לספר על תהליכי העבודה המשותפים שלהם ואף כתב עליה את להיטו "שושנה". היום הוא נשוי לשלומית ויזנר, אם לילד ומדריכת פילאטיס ("היא קשוחה איתי באימונים") שלומית גדלה בגוש קטיף והיא בת למשפחה דתית, ודרכה טל לומד להכיר את המגזר. "שלומית שייכת למשפחה גדולה ומאוחדת שקיבלה אותי בזרועות פתוחות. דרכם הבנתי את הציבור הדתי לאומי, איך הם מחזיקים את הצבא. פתאום אני קולט שכל הסיירות מורכבת מבני יישובים דתיים. כשיש מלחמה כולם מגוייסים ואין גברים ביישוב, כמו מה שהיו פעם הקיבוצים. במלחמה כל האחים והגיסים שלה גויסו, וזה לא מעט ממשפחה של עשרה ילדים".
אחיה של שלומית, יאיר ויזנר – אב לארבעה, חבלן משטרה, חבר כיתת הכוננות ותושב קיבוץ כרם שלום, נפצע קשה מפגיעת אר־פי־ג'י בהגנה על הקיבוץ בשמחת תורה. "יחד עם חבריו יאיר הגן על הקיבוץ והציל הרבה מחבריו. זה היה מאוד מלחיץ, בהתחלה לא ידענו היכן הוא. ידענו שהעלו אותו על מסוק, אבל אז, כשהגיע לבית חולים לא זיהו אותו. אלו היו שעות מורטות עצבים. כשאיתרנו אותו הוא היה מורדם ומונשם, ועכשיו הוא בתהליך שיקום מתמשך".
איך זה לנהל פרק ב' כשלשניכם ילדים מקשרים קודמים?
"זה קרה בטבעיות, החיבור בין הילדים מדהים. אני מרגיש שפשוט זכיתי באהבה כפולה, ובהרבה שמחה בבית. משלומית ומהאחים שלה למדתי על משפחתיות, על הכוח האדיר של הרבה אחרים, וכמה שזה כיף. זה גורם לי לרצות הרבה ילדים בעצמי".
טל לא מרבה לעסוק בפוליטיקה או לדבר עליה, ובכל אופן הימים דורשים התייחסות. "יש הרבה אנשים שהשקפת העולם שלהם היא א', ויש הרבה אנשים שהשקפת העולם שלהם היא ב', אפשר להילחם על השקפות העולם האלה עוד 200 שנה, ואפשר פשוט להבין שיש פה שתי השקפות שונות".
ואצלך, משהו זז בהשקפת העולם בעקבות המלחמה?
"דברים זזים. הערך של הלאומיות, של המדינה ושל האדמה די עלה לראש הרשימה. פתאום הבנתי שעם כל הרצון שיהיה טוב בעולם, ושכל בני האדם יחיו כשווים ומאושרים, זה לא תמיד אפשרי. אתה מבין שדרכו של עולם היא שיש מלחמות, ואתה רוצה בטוב של הצד שאתה משתייך אליו. המשפחה שלי והעם שלי קודמים לכול. אני אוהב את כל הילדים, ברור, כל הילדים מדהימים, אבל את הילדים שלי אני אוהב יותר ואני אשמור עליהם יותר ממה שאני שומר על כל בן־אדם אחר. ויחד עם ההבנה הזאת, מעצבן אותי השיח החברתי", הוא מוסיף. "זה שיח חירשים. והכי מעצבן אותי שהכנסת והממשלה, המוסדות שאמורים להיות הכי מאורגנים, והכי מסודרים הם הכי ברדק. ואתה אומר לעצמך אם הם ברדק אז מה יהיה בעם? אני רואה בשנים האחרונות שכמו שהכנסת איבדה את זה, גם העם קצת מאבד את זה. אני אפילו לא נכנס לשמאל וימין, מי בעד עסקה מי נגד. אני מדבר קודם כול על תרבות דיבור, כי זה משפיע על כל העם".
מה היית רוצה שיעשה אחרת?
"מורה שלמדתי אצלו לפני הרבה שנים אמר לי – אל תנסה לשנות את העולם, שנה את עצמך והעולם ישתנה בעקבות זה".