כשפטריק סבג היה תלמיד תיכון בן 16 הוא למד במגמת ספרות בתיכון באשדוד. "למדנו על משוררים לאומיים של כל מיני מדינות, פולין, מקסיקו, גרמניה", הוא מספר, "כשהגענו למשוררים של ישראל דיברנו על ביאליק וקצת התמרדתי, התווכחתי עם המורה וטענתי שביאליק הוא ענק תרבות אבל קצת מיהרנו לקבוע שהוא המשורר הלאומי. כשנקבע שהוא כזה, התרבות הישראלית רק התהוותה, וההשפעות בה היו בעיקר רוסיות, אז אמרתי שהגיע הזמן לבחור משורר לאומי חדש".
הוויכוח עורר דיון בכיתה מיהו המשורר הלאומי החדש, וסבג הציע את מאיר אריאל. "הוא ממש חידש בשפה העברית, המציא מילים משלו. הוא תמיד היה מבחינתי המשורר הלאומי". בסוף השיעור המורה הציע שתלמידי הכיתה ישלחו למשרד התרבות מכתב שבו הם מבקשים להפוך את מאיר אריאל למשורר הלאומי ושיחתימו עליו ילדים מאשדוד כחלק מתרגיל בשיעור. "מההתלהבות החתמתי איזה 100 ילדים שרובם לא שמעו עליו מעולם". על שער אחד המקומונים באשדוד הופיעו ביום שישי אחד ילד בן 16 והמורה שלו, מחזיקים מכתב שבו הם מבקשים להפוך את מאיר אריאל למשורר הלאומי. "ההורים שלי תלו את זה בבית, למרות שזה היה אזוטרי. פשוט כי הילד בעיתון".
והילד הזה הפך להיות אחד המוזיקאים והמפיקים הפוריים ביותר במוזיקה הישראלית. מאחוריו שובל של אלבומי זהב ופלטינה שהפיק עם ולגדולי המוזיקאים כאן. אבל מבחינתו, גם כבוגר, הגדול מכולם הוא מאיר אריאל. הוא נזכר בפגישה היחידה ביניהם אי שם בשנות ה־90: "הכרתי את הבן שלו שחר כבר אז, והופעתי עם 'כשניקו תתחיל לדבר' איפשהו בצפון כשהמופע המרכזי היה מאיר. אז ביקשתי משחר להכיר לי אותו. היו לי ממש אולי שתי דקות כי הוא התכונן כבר לעלות לבמה, והוא עומד שם עם סיגריה וויסקי וכל מה שיצא לי מהפה היה 'אתה המשורר הלאומי שלי'. הוא היה כבר עם הראש על הבמה אבל בכל זאת הוא הסתובב אליי ואמר לי משהו כמו 'אולי אני לאומי אבל לא ממש משורר'. וזהו".
על המפגש עם מאיר אריאל: "היו לי ממש אולי שתי דקות כי הוא התכונן כבר לעלות לבמה, והוא עומד שם עם סיגריה וויסקי וכל מה שיצא לי מהפה היה 'אתה המשורר הלאומי שלי'. הוא היה כבר עם הראש על הבמה אבל בכל זאת הוא הסתובב אליי ואמר לי משהו כמו 'אולי אני לאומי אבל לא ממש משורר'. וזהו"
עברו הרבה שנים, ובשנת 2018 הגיע שחר אריאל אל הסטודיו של סבג עם מאות חומרים גנוזים של אביו. הם עברו על סלילי הקלטות, מחברות וחומרי וידאו ישנים משנות ה־80 וה־90, מנסים למצוא אוצרות שטרם התגלו. ואז הם מצאו. "זה היה מעין קטע וידאו מתוך הופעה של מאיר, סתם איזשהו קטע קישור בין שיר לשיר. תפס אותי שם שהוא מדבר על חייו של משורר, ובעיניי הוא בעצמו היה הרי המשורר הלאומי". סבג עיבד והלחין את הקטע שנקרא "משורר", והוציא אותו כשיר בשנת 2019. "זאת הייתה בעיניי הגשמת החלום. הנה אני מוציא שיר שהכותרת שלו היא 'מאיר אריאל – משורר'. ושם בתוך החומרים שמעתי גם את רפסודה".
"רפסודה" היא הכותרת שסבג נתן לקטע קריאה שמצא בתוך ערמת החומרים ששחר הביא. זה היה קטע מתוך המופע "יש תורם" שאריאל הכין עבור פסטיבל "תיאטרונטו" והיה הבסיס לאלבומו המהפכני "רישומי פחם". הקטע הזה הושמט כשאריאל בא להקליט את האלבום וכך נותר גנוז. בחודש שעבר סבג הוציא את "רפסודה" כאלבום שלם עם שבעה שירים, כל אחד מהם מפרש דרך העיבוד מכיוון אחר את הקטע הלא פשוט שאריאל השאיר אחריו. יחד עם האלבום הוציא סבג גם סרט תיעודי קצר של רבע שעה שבו הוא מתראיין לצד שני בניו של אריאל והגיטריסט יהודה עדר שעבד עם אריאל לאורך שנים.
"העולם הוא הרי ברובו מים, אז הוא מדמה את היבשה לרפסודה ששטה במים", מתאר סבג, "והרפסודה נעשית צפופה וכדי שיהיה מקום צריך שאנשים יקפצו למים, ובכל פעם התכיפות של הקפיצה נעשית קצרה יותר והשהייה במים ארוכה יותר, כמו מס שצריך לאט־לאט לשלם יותר. ואז הוא תוהה האם בכלל נכון שיש פיצוץ אוכלוסין או שזאת קונספירציה שמטרתה לגרום לשפיכות דמים מוסכמת לדלל אוכלוסייה".
זה טקסט מאוד קיצוני, איך הגעת לעבוד דווקא עליו?
"זה התחיל בתקופת הקורונה. העולם היה מלא בקונספירציות סביב החיסונים, הפגנות, מחאות, וכל האווירה הזאת של פייק ניוז, ואז אמרתי לעצמי שזה בעצם הסיפור של 'רפסודה', ההתעסקות העולמית הזאת עם מחלות ומוות וקונספירציות. זה מאוד התאים".
הוא מביע בשיר בצורה מאוד חריפה את ההתנגדות שלו לתרומת איברים. לא היה קשה לך להתעסק עם זה?
"נראה לי שבגלל זה בחרתי להפוך את זה לאלבום שלם. כי הטקסט עצמו באמת מאוד חריף, אז במקום להתעסק בו רק ממקום אחד אני בוחר כל מיני כיוונים מוזיקליים להתייחס אליו. הקטע שהוא מדבר שם על השתלת לב, שמי שצריך השתלה בעצם שמח ממותו של התורם הפוטנציאלי שלו הוא באמת מאוד קשה, אבל התעלמתי לרגע מכל העניינים המוסריים בסוגיה הזאת ובאתי לזה מהכיוון של השורה "השתלת לב למשורר". שוב המילה משורר בהקשר של מאיר היא זאת שהוליכה אותי בלחן ובעיבוד לחפש חיים חדשים לשיר, לחפש למשורר שנפטר דרך הלחן החדש את השתלת הלב שלו"
סבג (53) הוא תל־אביבי כבר מהיום שאחרי השחרור מהצבא, אבל השורשים שלו נטועים בדירה צפופה ברובע ו' באשדוד, שאליו הגיעו הוריו ואחיו הגדולים כשעלו ממרוקו. עיר הנמל הדרומית הייתה עבורו כילד מקור השראה מוזיקלי בלתי נגמר. אנחנו נפגשים באולפן רחב הידיים שלו בתל־אביב. המקום מעוצב בטוב טעם ומשובצים בו על הקירות אלבומי הזהב והפלטינה שהשיג כיוצר וכמפיק במהלך הקריירה שלו. בכניסה, על השולחן שהביא מבית הוריו באשדוד לאחר שנפטרו, מפוזרות כמה גלויות מעוצבות שהוא הדפיס בדפוס בארי בשבועות שאחרי 7 באוקטובר. על הגלויה יש תמונה של תיבת נח עם המשפט הפותח את השיר – "אומרים שנעשה צפוף על הרפסודה", משפט שאולי מתמצת לתוכו גם את מסע הקריירה של סבג עצמו, בין צפיפות למרחבים.
"המשפחה שלי לא הייתה מוזיקלית, אבא עבד במפעל טקסטיל ואמא עבדה בחברת 'טבע', אבל כשאמא הייתה במטבח, הרדיו היה פתוח על מוזיקת עולם ומוזיקה קלאסית. הייתי הולך למתנ"ס המקומי למופעים של מוזיקה גרוזינית, והולך לקולנוע לראות סרטים הודיים מבוליווד". מעל כל אלה ריחפה ההשראה הגדולה שסבג שאב ממוזיקת הרוק האמריקנית, השראה שהיא במידה רבה הבסיס של הפיכתו למוזיקאי.
"הנחתי את התקליט של דילן בפטיפון, שמתי אוזניות ונשכבתי על השטיח. הרגשתי שאם תמיד רציתי להיות אסטרונאוט, אז זאת החללית שלי"
"יש לי אחות גדולה ושני אחים גדולים ואני הכי קטן", הוא מספר, "החלום שלי כילד היה להיות אסטרונאוט, להתעסק עם מרחבים. ביום הולדת תשע שלי, אחרי שכל החברים שלי התפזרו, אחי ליאון נכנס לחדר שלי והביא לי את האלבום הזה". סבג מצביע על האלבום שמונח גבוה מעל הקונסולה באולפן שלו, Desire של בוב דילן, שנחשב לאחד האלבומים הגדולים בתולדות הרוקנ'רול האמריקני. "ריגש אותי מאוד שזה תקליט שאחי הגדול הביא לי. הנחתי את התקליט של דילן בפטיפון, שמתי אוזניות ונשכבתי על השטיח. ופשוט חוויתי איזשהו טריפ משוגע. הרגשתי שאם תמיד רציתי להיות אסטרונאוט אז זאת החללית שלי. מאז, בכל יום, איך שבאתי הביתה רצתי לפטיפון ושמתי את התקליט שוב ושוב, עד שהכרתי כל שריטה שבו. מאותו היום היה ברור לי שאני מתמסר לחוויה הזאת, של מציאת מרחבים דרך המוזיקה, וזה מה שאני עושה עד היום".
גם ב"רפסודה" סבג נותן את הכבוד לדילן כשהוא מחבר בינו לבין אריאל בקטע "השפעות א" שבו מצורפת הקלטה של אריאל מריאיון שבו הוא אומר ש"המודל היסודי שלי לחיקוי הוא בוב דילן", ובכך הוא משלב בין דמות ההערצה הראשונה שלו לבין מי שלעיתים מכונה כ"דילן הישראלי".
אחרי השירות הצבאי החליט סבג לעבור לתל־אביב. אלו היו שנות ה־90, ובני דורו של סבג היו עסוקים בחלקם הגדול בלהקים להקות רוק, וכך גם הוא מחליט להקים להקה. "היום מוזיקאי לא צריך להקה", הוא אומר, "אם יש לך מחשב וכרטיס קול יש לך תוך חצי שנה EP של השירים שלך. אבל אז ממש עזרנו אחד לשני, היית צריך להיות בחבורה של מוזיקאים שתרצה לנגן את השירים שלך ובגלל זה אתה צריך להיות בתל־אביב".
לחבורה שהקים סבג קראו "כשניקו תתחיל לדבר". בשנת 1997 הוציאה הלהקה את אלבומה היחיד שכלל גם את הלהיט "צל כבד". "אחרי שהשיר יצא, פתאום התחלנו לחיות מהמוזיקה – הופעות, השמעות ברדיו. ואז היה לחץ מחברת התקליטים לכתוב כבר את האלבום הבא כי היינו מוחתמים לחמישה אלבומים. במקביל גם התחלתי פחות ופחות למצוא את עצמי בפרונט. אני הייתי הכותב העיקרי ופתאום רציתי להיות יותר מאחורי הקלעים".
לא הרגשת שהחלום שחלמת על השטיח כילד בן תשע התגשם במידה מסוימת עם "צל כבד"?
"לא ממש. חשבתי שהעולם הולך להיעצר, שאני אחיה את החיים של מיק ג'אגר. ואז אתה מסיים הופעה בבאר־שבע וצריך לעזור להעמיס מגברים, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומך. ובדיוק כשכל זה קורה הגיטריסט שלנו החליט לעזוב ולעבור לניו־יורק, וארז הגיע במקומו".
ארז הוא כמובן ארז לב־ארי, אחד היוצרים הבולטים ברוק הישראלי בעשורים האחרונים והשותף הכי צמוד של סבג ליצירה. עד היום האולפנים שלהם נמצאים באותו הבניין בתל־אביב, והם מרבים להיפגש ולהחליף רעיונות. "איך שהוא נכנס לחדר", מספר סבג, "הוא נתן את שני האקורדים הראשונים בגיטרה והרגשתי צינור השראה שמחבר בינינו, וככה התחלנו לעבוד ביחד עוד לפני שהלהקה התפרקה בצורה רשמית. ואז נסעתי להודו לשנה וכשחזרתי כבר התחלנו לעבוד על פרויקטים שלנו". בפרויקטים המשותפים אפשר למנות בין היתר את "שמחת הפרטים הקטנים", אלבום הבכורה המצליח של בן־ארי, ו"העץ הבודד", הפרויקט המסקרן של שניהם שיצא ב־2013.
אחרי שחזר מהודו הוא התמקד במשך מספר שנים במוזיקה הודית ובמקביל התחיל להפיק אלבומים למגוון אמנים רחב. אחד האמנים המוכרים שסבג עבד איתם הוא עידן עמדי, שאת "חלק מהזמן", אלבומו הרביעי, סבג הפיק. "המנהלת של עידן, מיכל, היא זאת שהפגישה אותי איתו לראשונה. הוא היה אז בסוף של מיצוי וחיפש כיוון אחר. אני הגעתי כדי לנסות להוציא אותו מפוזיציית הלוחם הכותב שהוא היה בה מאז 'כוכב נולד'. חיפשנו לכתוב יותר שירי אהבה. השיר "חלק מהזמן' למשל הוא שיר שהוא כתב בהתחלה לריטה וכשהוא השמיע לי סיכמנו שהוא יקליט אותו בעצמו בלשון זכר. ואז המלחמה הפכה את כל הסיטואציה אצלו מחדש".
איפה היית כששמעת שהוא נפצע בעזה?
"כשהודיעו שהוא נפצע זה היה ממש ביום ההולדת שלי ב־8 בינואר. קיבלתי הודעה שהוא נפצע ובהתחלה חשבתי שזה סוג של פייק ניוז, אבל אז התקשרתי למיכל המנהלת שלו והיא הייתה תפוסה למשך הרבה זמן. רק למחרת דיברתי איתה והבנתי מה מצבו. תהליך ההחלמה שלו והחזרה שלו לבמה פשוט מעורר השראה".
עוד אמן בולט שהפקת לו שני אלבומים הוא שלמה ארצי. איך נוצר הקשר ביניכם?
"האמת ששלמה הגיע אליי. פגשתי אותו במקרה במשרדים של חברת 'הד ארצי', שבאותה תקופה עבדתי שם. נכנסתי לחדר ועניינתי אותו. הוא סקאוטר כזה, תמיד יודע למצוא את האנשים הנכונים בזמן שנכון לו, והוא הרגיש שבאותו זמן אני הבן אדם הנכון לו לעבוד איתו. הוא שאל אם אני רוצה לבוא לנסות לעשות איתו איזה שיר. בהתחלה ממש נבהלתי מכך שזה שלמה ארצי הגדול, אבל אז הוא פשוט הגיע לאולפן הזה ביום קיץ כשהמזגן היה מקולקל, וכבש אותי בפשטות שלו. והוא היה מגיע לפה במשך שלוש שנים, בלי שום גינוני כוכב, והיינו פשוט עובדים. הוצאנו את האלבום אושר אקספרס ואז גם את קצפת".
איך נראית שגרת העבודה של אמן בסדר גודל כזה?
"מה שמדהים אצלו שאין לו איזו רומנטיקה גדולה למוזה. הוא לא מחכה, הוא קורא לזה 'כמו מפעל פיתות'. הרי האופה שקם בבוקר צריך ללכת לעבוד, לא משנה אם יש לו מוזה לעבודה או לא. אז גם הוא מתייחס לעצמו ככזה. קם בבוקר, מתארגן, ואז פשוט יושב לכתוב, כל יום, בצורה סיזיפית, ממש כמו תרגיל. וכשהוא מביא את השיר לעבודה לפעמים השיר משתנה תוך כדי העבודה באולפן. הטקסט הוא בסופו של דבר רק כלי שלו לספר סיפור. זה פתח לי עולם שלם של דרך עבודה על יצירה".
מעניין לראות שעבדת עם הרבה אמנים מעולם המוזיקה האמונית, בין שזה דוד ד'אור, אתי אנקרי, יובל דיין או כמובן עם ארז. הקרבה למוזיקה אמונית קיימת אצלך עוד מילדות או שהתפתחה עם השנים?
"זה לא משהו שגדלנו עליו. היינו בסך הכול משפחה מסורתית שעלתה ממוגדור לאשדוד בעקבות הרב חיים פינטו, אבל לא הייתה לכך השפעה אמיתית ביום־יום. זה התחיל להשפיע אחרי שחזרתי מהודו ומצאתי את עצמי יותר מתקרב לדברים שברוח. יש ביהדות הרבה השראה, ואני מאוד מתחבר לגישה הספרדית לדת, הלא מחמירה, זאת שמכילה את המקום של להטיל ספק. אני רואה גם ערך בלהחיות את התרבות היהודית, לזרוע מחדש את הזרעים ולהצמיח יצירה חדשה מהשורשים הותיקים. אני תופס את היהדות כקשת של צבעים שמתמזגים אחד בשני. זה חומר גלם אדיר לאמנות, לסגור מעגל דרך ההדהוד של ההשראה".
"אני רואה ערך בלהחיות את התרבות היהודית, לזרוע מחדש את הזרעים ולהצמיח יצירה חדשה מהשורשים הוותיקים. זה חומר גלם אדיר לאמנות"
עוד סגירת מעגל שעשה סבג בשנים האחרונות היא העבודה עם התזמורת האנדלוסית האשדודית. אני שואל אותו אם הוא רואה במוזיקה שלו השפעה של מוזיקה אנדלוסית. "זה באמת קטע. אני גדלתי בסביבה הזאת של מוזיקה מרוקאית. אבא שלי מאוד אהב אותה, ואני די ברחתי מזה. אפילו אחרי הודו, שנחשפתי בה להרבה מוזיקה מהמזרח, זה נשאר בצד. אני חושב שרק אחרי שההורים שלי נפטרו, בעשור האחרון, התחלתי להתעסק במוזיקה הזאת. לאמא שלי היה מנוי לאנדלוסית, שהיא הגאווה של אשדוד, היא ניסתה לשכנע אותי לבוא איתה ודי התחמקתי מזה. אז כשהמנכ"ל של האנדלוסית פנה אליי היה ברור לי שאירתם לזה".
הצלחת להבין דרך המוזיקה את העולם של ההורים שלך?
"לגמרי. גם טסתי למוגדור ונפגשתי שם עם מוזיקאים מקומיים, ואני עובד עכשיו על פרויקט שחוקר את המוזיקה של מוגדור. יש שם שילוב מדהים של אפריקה עם מוזיקה מאוד מתקדמת. וזה בעצם גם היופי כאן בישראל. לפני 80 שנה הרבה אנשים לא דיברו בכלל עברית והיום יש כבר תרבות כל כך עשירה ומשולבת. לוקחים את הדבר המרוקאי הזה, מרכיבים עליו אקורדיון ויוצרים משהו חדש שלא קיים בשום מקום אחר".
בשנתיים האחרונות לסבג יש פרויקט נוסף שהוא מנהל מתוך האולפן שלו, והוא הפודקאסט שנקרא "תרגיל בהקשבה". בכל פרק הוא יושב לשיחה עם אדם מעולם המוזיקה, בדרך כלל מפיק כמוהו, והם מדברים על כל מה שהעולם הזה כולל בתוכו. עד כה אירח סבג דמויות מופת כמו המוזיקאים רע מוכיח, יהודה עדר, גיא מזיג ותמיר מוסקט. "אני והשותף שלי לאולפן מאוד גיקים של טכנולוגיה, ובגלל שאני גם מתעסק המון עם צילום ובימוי קליפים אז יש לי גישה טובה גם לתחום הצילום. אז בנינו כאן אולפן שנוכל להשכיר אותו לאנשים שירצו לעשות פודקאסטים, והזמנתי את יהודה עדר לעשות איתי טסט על המצלמות וההקלטה ופשוט מצאנו את עצמנו נהנים להקשיב אחד לשני, אז המשכתי את זה".
מכאן השם "תרגיל בהקשבה?"
"ממש כך. אני בא ודבר ראשון מתרגל את ההקשבה שלי למי שמדבר איתי באופן אינטואיטיבי. זה בעצם הקסם של הריאיון, זה שיח שממוקד בעיקר בהקשבה הדדית".
