מדי פעם אני נותן טרמפ לבחורי ישיבה חרדים ברחבי ירושלים. זה קורה בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות. אני מזהה אותם מרחוק, יודע לנחש איפה הם לומדים ולאן הם רוצים להגיע. לרוב אני פותח בדברים. שואל, מתעניין, מרכל איתם. והם תמיד נוחים לשיחה, אוהבים לדבר, סקרנים, שואלים מה מתנגן בספוטיפיי.
אחרי שעוברות כמה דקות והחשש הטבעי פג, הם נפתחים יותר. מעיזים לבקש לפתוח חלון ולעשן סיגריה (אני מסכים) ומרגישים בנוח לדבר גם על הדברים הכמוסים של עולם הישיבות החרדי. לא פעם יצא לי לדבר עם טרמפיסטים כאלה על סוגיית הגיוס. עוד הרבה לפני המלחמה. לפני שהכול השתנה. למרות המרחק שלקחתי מימי הישיבה שלי, למרות הזמן שעבר, למרות דעותיי האישיות השונות לחלוטין מאלה שמקובלות בישיבות החרדיות, אני לא מצליח להיות שיפוטי כלפי הנערים האלה. להפך – אני הייתי הם. אני מכיר היטב את המנטרות שהם מצטטים, את ההביטוס, את הלך הרוח, את השנינות והעוקצנות. כשהייתי בחור ישיבה, החזקתי גם אני בשלל טיעונים ותירוצים לסיבת אי השוויון בנטל שלי ושל חבריי, אבל מאז דברים השתנו. ואני לא מדבר רק על המלחמה הנוראה ששינתה את פני החברה הישראלית מקצה לקצה. אני מדבר גם על הדימוי החרדי כפי שהוא מיוצג כיום בפריים טיים של הטלוויזיה הישראלית, בין השאר באמצעות סדרה פופולרית על רביעיית בחורי ישיבה מגניבים. סדרה שמיומה הראשון פשטה כאש בשדה קוצים גם בקרב בחורי הישיבה עצמם. ואני כמובן מדבר על "שבאבניקים" של אלירן מלכה (זמינה לצפייה ב־HOT, ב־HOT VOD וב־NEXT TV).
דניאל גד: "אבינועם מנסה לעשות משהו חדש, זה מרגש אבל גם מסוכן. מצד אחד הוא נשאר נאמן למה שהוא גדל עליו, אבל גם רוצה לקחת את זה למקומות אחרים. הדיסוננס בין להישאר שייך לבין לפרוץ גבולות ממש מטלטל אותו"
אחד הרגעים הזכורים מהעונה הראשונה הוא פרק ה"שדה מוקשים". פרק שבו נאמר טיעון המחץ בוויכוח המתמשך בשאלת ההשתמטות מפיו של גדליה (אורי לייזרוביץ'): "אני אשאל אותך שאלה פשוטה… אם כל הצבא היה חרדי, ואתה היית חייב לשלוח את הבן שלך, האם אתה היית שולח אותו בלי לפחד שהוא יחזור בתשובה?"
הרבה דברים קרו מאז הפרק ההוא ועד לשבוע זה ממש, שבו שודר הפרק האחרון בעונה השלישית של הסדרה. אף אחד לא חשב שככה תיגמר העונה, גם לא היוצר שלה, בטח שלא השחקנים. וגם אני, כמי שעובד בסדרה בתור יועץ תוכן, תסריטאי־משנה וככזה שמכיר את עולם הישיבות שעליו נכתבת הסדרה, מצאתי את עצמי נבוך כשהתבקשתי לחשוב באיזה אופן אפשר לספר את החיים המדממים כאן בתוך סדרה קומית על בחורי ישיבה חרדים שנמצאת כבר בישורת האחרונה שלה. אלה היו שיחות עמוקות, כואבות, לא פשוטות בכלל והבאתי קורטוב מהן כאן, לכתבה מיוחדת שליוותה את צילומי הפרק האחרון של שבאבניקים. את הפרויקט ליוותה הצלמת אבישג שאר־ישוב שנטמעה בסט. זו מעין כתבת הצצה אל מאחורי הקלעים של הפרק הזה, הצצה שמשקפת במעט גם איזה הלך רוח ישראלי, ונוגעת בשאלה הגדולה: מה תפקידה של תרבות בשעת מלחמה, והאם בכלל יש לה תפקיד?
רוחות מלחמה
אלירן מלכה, יוצר הסדרה, תסריטאי ובמאי
הפרק האחרון בעונה השלישית כבר היה כתוב. הוא היה אמור להיות פרק עם קאייקים. חבורה של בחורי ישיבה שהישיבה שלהם נסגרה הולכים לחפש את הזמן שלהם בירדן. זה היה פרק שמח שכולו מתרחש בתוך אבוב. התקציר שלו נכתב באזור סוכות. שבוע אחרי כן העולם השתנה. התחושה הייתה שאפשר לזרוק את כל הרעיונות לפח כי מה הטעם ביצירה כשהקיום שלנו כאן מוטל בספק? בהתחלה לא רציתי להיכנס לזה, מתוך מחשבה שהסדרה בטח תשודר בעוד שנים ומה אנחנו יודעים על הזמן, אבל ככל שהימים עברו התחושה הייתה שאנחנו נמצאים ברגע שבו ההיסטוריה מתרחשת.צילום: אבישג שאר–ישוב
כיוצר, הקושי שאני מנסה להביא לאורך העונות של שבאבניקים הוא בכך שהגיבורים בסדרה לא יקבלו את הגאולה שלהם רק דרך הכניסה למכבש הישראליות. זה מאוד קל כשהפתרון לכל הבעיות במשך שלוש עונות הוא ללכת לבקו"ם, אבל זה לא נכון. יש מקום לבחורי ישיבה בתוך מדינת ישראל, צריך להכיר בזה. הרגשתי שחלק מהמטרה שלי היא לשמור על המקום הזה, על שמורת הטבע הקצת מנותקת הזאת שלא משנה מה קורה בחוץ, הם קמים בבוקר ולומדים בעיון מסכת בבא קמא. אני מאמין שזה חלק מהקיום שלנו אבל זה הפך להיות קשה יותר ויותר. היופי הזה התחלף אצלי בשנה האחרונה בתחושה של ניתוק. הבת הגדולה שלי הלכה להלוויות של חברים של חבר שלה כבר בשבוע הראשון. בישיבה של הבן השני שלי הוכפל מספר הנופלים בשנה האחרונה, המחנך של הבן השלישי שלי נהרג בלבנון, ויום למחרת אח של מישהי מהסניף שלו נהרג גם הוא. הבחור הלך מלוויה ללווייה עם זרי פרחים. הצטברות האירועים האלה היא שינוי ביציבות של האדמה מתחת לרגליים שלנו, וזה קשה מאוד שיש מישהו שהוא מחוץ למעגל הזה, אפילו ברמת ההצהרה. אני גר 500 מטר מבית הקברות הצבאי בהר הרצל ובחודש הראשון למלחמה הלכתי לעשרות הלוויות. לא הכרתי מישהו ספציפי, פשוט הלכתי לשם ולאט־לאט התבהר אצלי שזה פשוט חייב להיכנס ליצירה.
לא רציתי שזה יהיה פרק על 7 באוקטובר ספציפית או על המלחמה הזאת ספציפית. לכן האזעקות מתחילות בלילה, לכן אין חמאס, ואין סינוואר, זה כמעט מנותק מהקשר. מתחילת הפרק אבינועם נמצא במצב של אובססיה. הוא כל הזמן רצה להיות חלק מהסיפור, אבל זה הגיע לו רק בצורות שנוחות לו, וזאת הפעם הראשונה שהוא עושה משהו שקשה לו כדי להגשים את המטרה הזאת. את כל הדברים האלה הוא לא יודע, הוא פשוט נמצא במצב אובססיבי להחזיר תפילין לאמא ולילד. כמו שד שנכנס בו והוא אפילו לא מבין את הרצון הזה שלו.
אלירן מלכה: "כיוצר, הקושי שאני מנסה להביא בשבאבניקים הוא שהגיבורים בסדרה לא יקבלו את הגאולה שלהם דרך הכניסה למכבש הישראליות. זה מאוד קל כשהפתרון לכל הבעיות במשך שלוש עונות הוא ללכת לבקו"ם, אבל זה לא נכון"
יש משהו מאוד חדור מטרה, כמעט צבאי, בצילומים. הם מתוכננים עד לרמת החלוקה לדקות, מי עושה מה, מה עושים בכל שנייה, וכשזה קורה נכון וכולם מתגבשים מסביב למטרה מסוימת, מרגישים תחושה של חשיבות באוויר, כמו גוף אחד שזז נכון ומתואם, משהו מדיטטיבי. זה לא קורה הרבה, אבל בימים של הפרק הזה זה קרה ממש. לא היו צחוקים והווי באוויר. הייתה תחושה שאנחנו עושים משהו שייישאר וכולם היו מגויסים לזה. הזמן היה כמעט חסר משמעות. הראשון מארבעת ימי הצילום של הפרק היה י"ז בתמוז. יום חם בטירוף, ועם המזל שלי, יום של צילומי חוץ במחסום. אמרתי לעצמי יאללה, נתחיל ונראה מה יהיה, בטח נחזיק עד הצהריים. אבל משהו בתיאום והמצב המדיטטיבי גרם לזה שלא הרגשתי כלום. מתישהו בחושך באה מישהי עם כוס של קולה זירו ואמרה לי קח, נגמר הצום. הרגשתי תחושה של מעל הזמן. טיפ־טיפה.
אומנם הפרק הזה הוא הפרק הכי כואב והכי קשה והכי דרמטי בכל שלוש העונות, ובכל זאת יש בו קצת בדיחות. זה דבר שבלתי אפשרי לוותר עליו מבחינתי. הן אומנם פוחתות ככל שהפרק מתקדם, אבל ההומור בא ביחד עם הדברים הקשים כדי לאזן את החיים. ההומור הוא חלק מהם. הוא נותן אפשרות לעכל את השיט של החיים, מותר לכתוב שיט בעיתון?
מיצוי הכוחות
ישראל אטיאס, מגלם את מאיר סבג
הצילומים של הפרק היו אחת החוויות המטלטלות ביותר שעברתי. בניגוד לפרקים אחרים, הפעם זה לא היה כמו "עוד סצנה" או מציאות מדומה. אלה היו החיים עצמם. מצלמים את מה שאנחנו באמת חווים כעם, בזמן שכוחות הביטחון בשטח מסכנים את חייהם. הגבול בין התסריט למציאות היטשטש לחלוטין. כולנו עברנו שם חוויה עמוקה שדיברה אל העצבים הכי חשופים שלנו. עכשיו, כשהפרק הזה עולה לאוויר – התחושות חוזרות בעוצמה. זה לא רק פרק בסדרה. זאת תקופה. זאת המציאות. וכולנו, בדרך כזו או אחרת, עדיין חיים בתוך הטראומה.
חתירה למגע
דניאל גד, מגלם את אבינועם לסרי
לצלם פרק בזמן מלחמה, ועוד כזה שעוסק בה, זה כמו לחטט בפצע שעדיין מדמם. מצד אחד אתה מרגיש שליחות לספר את הסיפור הנורא קשה שאנחנו עדיין עוברים, להביא אל המסך מעט מגבורתם של מי שבזכותם אנחנו עדיין כאן, לצד תחושת ההשגחה הפרטית שמלווה כל אחד מאז 7 באוקטובר.
בתור שחקן, באתי לצילומים עם סצנה בראש מהסרט "הבלתי רשמיים", גם הוא של אלירן מלכה. ישנו הרגע שבו יעקב כהן (בגילומו של שולי רנד) נכנס לבנייני האומה ומגלה ש"לקחו לו" את המפלגה. משהו בתחושת ההתרסקות של כל מה שהאמנת בו נגע בי וחיבר אותי לאבינועם. אני רואה את אבינועם כסוג של חריג בתוך עולם הישיבות. הוא מנסה לעשות משהו חדש, בשבילו זה מרגש אבל גם מסוכן. מצד אחד הוא נשאר נאמן למה שהוא גדל עליו, אבל גם רוצה לקחת את זה למקומות אחרים. הדיסוננס בין להישאר שייך לבין לפרוץ גבולות ממש מטלטל אותו. כשפרצה המלחמה והוא ראה את גודל האסון, הוא הרגיש שהוא לא יכול להישאר בצד. הוא לא רוצה יותר להיות רק זה שיושב ושותה קפה בממילא, אלא להיות גם איפה שכואב. איפה שהחיים מתפרקים. לתמוך ולעזור בכל דרך. החפירה באדמה והמפגש עם המוות שינתה אותו. הוא פתאום הרגיש ריק, אבוד, לא יודע איפה המקום שלו. וכשהוא שומע על הילד שהתפילין שלו נשארו מאחור, משהו נדלק בו. הוא מרגיש שהוא חייב להחזיר לו את התפילין. לא בגלל שזה פריט, אלא כי זה משהו שמחבר אותו לעצמו – לאמונה שלו ולתחושת השליחות. כמו שהתפילין מחברות בין הראש ללב, אבינועם מרגיש שהוא יכול לחבר בין אנשים ושהוא צריך לקחת חלק. לא לברוח. זה כנראה הייעוד שלו.
על הגדר
עומר פרלמן, מגלם את דב לייזר בראון
אני מודה שבזמנו הייתי עם רגשות מעורבים לגבי ההחלטה לצלם "פרק מלחמה", כשבמציאות עדיין מתרחשת מלחמה אמיתית, נוראית ואלימה יותר. אבל חשבתי שהמלחמה הזאת תסתיים תוך חודשיים־שלושה, ושעד שהפרקים יצאו נהיה כבר מאחוריה ונדע במציאות מה היו התוצאות, ואז איך ייתפס סיפור המלחמה שאנחנו מספרים בפרק אצל הצופים? אבל, וזה שובר לב להגיד, המלחמה עדיין מתרחשת. שנה וחצי של מלחמה. אי אפשר לתפוס בכלל את כמות הזמן הזה, שבו יש חטופים שעוד לא חזרו לבתים שלהם והאלימות והאובדן רק גדלים.
עדן אביטבול: "למרות דעותיי האישיות השונות לחלוטין מאלה שמקובלות בישיבות החרדיות, אני לא מצליח להיות שיפוטי כלפי הנערים האלה. להפך: אני הייתי הם. אני מכיר היטב את המנטרות שהם מצטטים, את ההביטוס, את הלך הרוח, את השנינות והעוקצנות"
היום אני מרגיש שמזל שעשינו את הפרק הזה. אני מעריך ומעריץ את כל מקבלי ההחלטות שעצרו את כל תהליך ההפקה של העונה, דחו את תאריך הצילומים בחודשיים והתיישבו לכתוב פרק חדש שמתמודד עם המציאות בזמן שהיא קורית, מסתכל לה בעיניים. והנה, שנה אחרי הצילומים, והממשלה ממשיכה בלחימה שנראית חסרת תכלית ומסכנת את החטופים שלנו. נושא הגיוס וחלוקת הנטל צף על פני האדמה שגם ככה כואבת ומדממת. אז אין זמן לחכות לסיום המלחמה בשביל חשבון נפש. לעשות יצירה על מציאות חיה – יש בזה חשבון נפש, חיפוש אחר תשובה, איך אני עושה את המציאות הקשה הזאת אחרת. אני מרגיש שעשינו את זה בפרק 11 ואני גאה בזה. אני מקווה שזה ייתן לצופים עוד ערך, יגרום להם לשאול מהי מלחמה, מה המחיר שלה, ואולי גם איך אפשר לסיים אותה. שבאבניקים היא קומדיה, והמציאות שעליה היא מספרת היא בועה, לפעמים אוטופית. אבל היא בו־זמנית דרמה שלוקחת את החומרים המורכבים ביותר מהחיים שלנו, מהנשמה שלנו, ומנסה להנכיח אותם כדי שנוכל להסתכל עליהם רגע מבחוץ. אלירן מלכה מתמחה בזה. הוא מציג את הסוגיה ב־360 מעלות, ואת התשובה הצופה כבר ייתן בעצמו. הוא מזמין את הצופה להיות אדם חושב. אני מקווה שהישיבה של מאות אלפי צופים שזכינו שילוו אותנו ואת הסדרה כבר שמונה שנים, תיתן בדרך כזו או אחרת תחושה שאנחנו לא לבד, ושיחד אנחנו כוח. בפרק (ואני עושה פה ספוילר רציני עכשיו!) לייזר, הדמות שלי, אומר לאבא שלו את משפט המפתח להבנה של הסדרה הזאת. "אתה מבין? אתה אומר שבאבניקים כאילו זה בעיה. אני חושב ששבאבניקים זה פתרון"- במשך שלוש עונות הרביעייה הזאת מצויה בקונפליקט פנימי בין שני עולמות, הם על הגדר והם נדרשים לרדת ממנה, אבל למה בעצם? יכול להיות שהדרך לקיים חברה כמו שלנו היא למצוא את הגדר באמצע ולהיפגש שם? אולי יש אפשרות אחרת?
מורשת קרב
רענן גרשוני, מפיק הסדרה
כבר בתחילת צילומי העונה ידענו שפרק 11 ידרוש מאיתנו התייחסות אחרת והחלטנו לצלם אותו בנפרד משאר הפרקים ובסגנון אחר. בחרנו שלא לצלם את הפרק במקומות המקוריים שבהם התרחשו האירועים – פשוט כי הרגשנו שזה לא לעניין. אבל כן היה לנו חשוב להגיע פיזית להר הרצל כחלק מההכנה לצילומים. רק לעמוד שם, לחוש ולהתחבר למשהו גדול יותר שאני לא יודע איך להסביר אותו במילים. משהו שמרגישים בגוף. בתסריט שכתב אלירן מתואר מסע לחילוץ של תפילין עתיקות מבית שרוף באזור קרבות, בית שרצחו בו משפחה שלמה.
עבור אלירן הסיפור הזה מסמל אמת עמוקה ועתיקת שנים של הזהות היהודית, הרצון להכחיד ולמחוק אותה, וגם כנקודת החיבור שלנו כאן בישראל. הסיבה להכול, ולאו דווקא בקטע דתי. את הסיפור של הפרק הוא כתב ממש בסמוך ל־7 באוקטובר 2023 אחרי ששמע על האסון הנורא של משפחת זוהר. שם, מתוך תמצית הרוע האנושי ובתוך האובדן הבלתי נתפס, קמו אנשים מכל חלקי העם כדי לחגוג בר מצווה לאריאל, שכל המשפחה שלו נרצחה. התפילין של המשפחה שאיתן עלה לתורה נשארו לכודות בבית השרוף ואנשים פשוט יצאו לחלץ אותן משם. היה חשוב להם לעשות את זה. הסיפור הזה, של התפילין והמסע אליהן, זו הדרך הפשוטה של אלירן להגיד את מה שהוא מאמין בו, ואם חושבים על זה לעומק הוא מעביר את הכול – כל מה שקורע אותנו לגזרים וגם כל מה שמחבר אותנו בחזרה.
עומר פרלמן: "במשך שלוש עונות הרביעייה הזאת מצויה בקונפליקט פנימי בין שני עולמות, הם על הגדר והם נדרשים לרדת ממנה, אבל למה בעצם? יכול להיות שהדרך לקיים חברה כמו שלנו היא למצוא את הגדר באמצע ולהיפגש שם? אולי יש ברירה אחרת?"
העבודה על הפרק הזה הייתה מורכבת מאוד, יותר מהרגיל, בעיקר נפשית ורגשית. כמפיק הרגשתי אחריות גדולה. אבל הרגע המשמעותי ביותר, רגע שמאוד חששתי ממנו, היה הרגע שבו יצרנו קשר עם משפחת זוהר, עם איילת, ודרכה עם כל המשפחה כולה, כדי לשתף אותה כמה אנחנו חושבים עליהם וכמה עמוק הם היו בלב של אלירן ושלנו במשך כל החודשים האלו של תהליך היצירה. וכשאיילת וכל המשפחה פתחו את הלב וחיבקו אותנו, והתרגשו וגם נתנו לנו את הזכות לכתוב את שמות יקיריהם בסיום הפרק – זה היה עבורי הרגע הכי משמעותי במסע הזה. צילמנו וערכנו את הפרק הזה כשמסביב מלחמה, חיילים נופלים ומשפחות מתרסקות וקצות העצבים במדינה חשופים. שאלות על העתיד כאן, על ערבות הדדית ושותפות עולות בכל בית ויש המון כעס ושנאה. ובתוך כל זה ניסינו להישאר נאמנים לקול ששבאבניקים מנסה להביא. קול של חיבור וקבלה, קול המדבר על אהבת חינם, על בני אדם ועל תקווה.
