דרור אוחנה: "העברנו את הלילה בפרדס של אשכוליות אדומות. לא היה מרחב מוגן באופק, והיו אינספור אזעקות. רציתי לקיים את ההבטחה. מצאתי את עצמי לוקח איזה את מצ׳וקמק, והתחלתי לחפור שוחה. החבר׳ה לא הבינו מה נסגר איתי: למה אתה חופר שוחה?"
רוזיאביץ׳ (39) הוא תסריטאי, מחזאי ומרצה לכתיבה. הוא נשוי ואב לשלושה, ומתגורר בצור־הדסה. אף ששירת כלוחם בסדיר ובמילואים, לא נקרא להתייצב ב־7 באוקטובר או בעקבותיו. ״אחרי השיתוק הראשוני, התעורר בי רצון עז להיות בעשייה. הרגשתי שיש לי חוב לאוכלוסיית משרתי המילואים. אם אני לא עושה, לפחות שאני אעשה משהו בשבילם״. ואז נכנס הג׳וק: לכנס יחד קבוצה של חיילי מילואים לחממת יצירה, שהדברים שייכתבו בה יעובדו למופע תיאטרלי. המיזם זכה לתמיכת המחלקה לתיאטרון בעיריית ירושלים, וימק"א תרמו את ספריית המחזות שלהם כחלל למפגשים. אחרי המופע הזה הוא לא מפסיק לחלום ועומל על מציאת גוף מממן לפרויקטים דומים עם קבוצות נוספות.
בתכנון המקורי, את הטקסט הסופי אמורים היו לשחק על הבמה שחקנים מקצועיים ומנוסים. אבל לאורך הדרך החליטו רוזיאביץ׳ והיוצרים, ואיתם הבמאית רות חוף, שהכותבים יבצעו את הטקסטים של עצמם על הבמה, לצד שחקנים נוספים. לאחר צפייה במחזות זה נשמע כבחירה המובנת מאליו, אבל לא כך הדבר בהתחשב בכך שהכותבים מגיעים משלל תחומים מקצועיים, כמו רופא, ספרן ויזם. בדרך עברו היוצרים מפגשי כתיבה, שהמשיכו לתהליך עריכה, עיבוד לבמה, חזרות ועוד חזרות.
לפני שלושה שבועות, בערב ירושלמי קריר, בחצר תיאטרון הקרון המתין לתחילת המופע קהל מגוון דתית ועדתית, רובם בגילם של המשתתפים, 25-40, וחלקם מבוגרים יותר, בגילי דור ההורים של משרתי המילואים. גם אני עמדתי באותה רחבה, רק שלוש שעות חלפו מאז שהאיש שלי חזר מעוד סבב בעזה, כך שהתזמון היה הולם.
פתח את המופע דניאל ישי, שעלה לבמה בטי־שרט ובמכנסיים קצרים ושיווה לערב תחושה ידידותית. הוא נשא מונולוג שהציג את חוויותיו כמי שנגרע משירות המילואים ולא נקרא להתייצב עד לשלב מאוחר, ודימה את עצמו לתה שומר – השקיק הזה שאף אחד לא מוציא מהארון אף פעם. הוא סחף את הקהל (שהפגין הרבה קואופרטיביות) בשיר המשונה ״נענע נענע כל היום״, העיר אותנו והצית סקרנות בנוגע להמשך. ״יחד נתרתח״.
אחריו עלה רוזיאביץ׳, שהכניס את הקהל אל מאחורי הקלעים של האירוע. ״זו לא הצגה״, הוא אמר שם, ״זה ניסוי, אולי נס״. הוא דיבר על הבחירה לשים את הזרקור (המילולי) לא על סיפורי הגבורה, המור״קים והכותרות בחדשות, אלא על החוויה הפנימית של משרתי המילואים והעמדה הנפשית שלהם.
נדב צרפתי: "אתה שומע חוויה מסוימת מאוד של בנאדם שלא פגשת ושירת במקום מאוד שונה משלך, ואתה אומר: אה, גם אצלי זה ככה. יש חוויית מילואים מאד אוניברסלית. כמעט לא משנה מאיפה אתה מגיע״
ואכן כך קורה: רתם ענב, פרמדיקית במילואים, עולה עם שמלת הכלה שלה ומדברת על ירח הדבש שהתרחש כאשר היא וחתנה הטרי משרתים שניהם באזורים שונים של הרצועה. דניאל קריספין מגיע לבמה בדמות יונה, מבצע חיקוי משכנע ברמה שהתחלתי לחשוש שמשהו יתעופף אליי משם, ואוחז במתח שבין מדי הזית לעלה של זית. ברק דרורי מצית סיגריות שנעוצות כמו נרות על עוגת יום הולדת ומספר על ההתמכרות הצבאית, על הכדורים ששרקו, על ההרדופים. ראובי קומר הוא ארנב שמחפש ללא הרף צב, כלומר את צו השחרור שלו, אבל כשהוא מוצא אותו לבסוף הוא לא מצליח להביא את עצמו לפתוח. הקהל קשוב, רכון אל המילים, דרוך אל התנועה והקולות שעולים אליו מהבמה. חלק גדול מהקסם מתרחש לא רק בטקסט הכתוב, אלא בדברים הלא מתוכננים שקורים. אחת השכבות הדקיקות של השמלה הלבנה של ענב נתפסת במקטע תיל שמוצב על הבמה כתפאורה למחזה שלה, והוא עוקב אחריה מאז לכל מקום שהיא הולכת אליו, כמו משקולת רגל. המיקרופון של ישי לא פועל, מה שמכריח אותו להלהיב את הצופים עוד יותר. משטח ההופעה מטואטא מבדלי סיגריות ומיד מתמלא שוב בערמות דפים ובמסמכים מפוזרים. התמונות המתחלפות מציירות מעין אבני פסיפס, קולות שונים וחוויות שונות מסתכמים אל הרמוניה מלאה ביופי.
״בסוף המופע ראיתי מישהי ניגשת ומחבקת את אחד החבר׳ה, אולי אחותו. היא אמרה לו: זו פעם ראשונה שאני מבינה״, מספר רוזיאביץ׳. ״הרבה מהמשפחות והמכרים שהיו בקהל שמעו את הסיפורים ברמה הטכנית, אבל לא את החוויה הפנימית של האהוב שלהם. הממד התיאטרלי מייצר גשר בין האנשים שהלכו לחזית לבין אלה שבעורף, עושה עבודה של הנגשה. כתב לי חבר מילואימניק שהיה במופע: ׳זה היה מדויק עד כאב׳״. ואכן, בסיום הערב הבמה מתמלאת ביוצרים ובאורחיהם ובצלילי השיחה ביניהם. לצידם, באופן בלתי נמנע כנראה, מתאלתרת תפילת ערבית.
שלושה מיוצרי החממה כתבו טקסטים שסקרנו אותי במיוחד, ואף נעתרו לשבת לשוחח איתי עליהם, רגע וחצי לפני פסח. המילואימניק הפרטי שלי טען שאין לזה צורה, ואני טענתי שאין לו זכות להתלונן על עבודות בית עד אפריל הבא.
זה שוב ירושלים, שוב קפוא, ואנחנו כורכים אצבעות סביב הספלים החמימים שהזמנו – שוקו להם, קפה לי, כשהמלצרית מסתבכת אנחנו צוחקים על החילוף בציפיות המגדריות. איתי ליפשיץ הגיע בסריג ורוד שעליו מנצנץ תליון כסוף בצורת מפת הארץ, דרור אוחנה לובש ז׳קט קולומביה שחור קלאסי, ונדב צרפתי, שמשרת במילואים כרגע ואנחנו תופסים בדרך חזור לעזה, עוטה מדים ונושא נשק. ורוד ושחור וירוק זית, האם זה לא מספר כבר את כל הסיפור?
אוחנה (38) הוא בשגרה רופא משפחה, ובמילואים רופא בתותחנים. ב"לשוב מעפר" שכתב הוא משחק גבר שמדבר ספק אל עצמו ספק אל אהובה נשכחת על כך שהוא צריך להתקדם ולהשאיר אותה מאחור. בהמשך האהובה הנשכחת מתגלה כשוחה שהוא חפר בקרב, ״כמו שקע בכף יד של ענק״, וממנה הוא מתקשה לצאת ולשוב אל אשתו ואל החיים. בקטע מתרחש היפוך: דמות הגבר מקריאה את הטקסט מדף, ואז מעבירה אותו לדמות האישה שממשיכה להקריא את מילותיו שלו, כשהגבר מדי פעם עוצר אותה כדי לתת הוראות בימוי – המחשה יפהפייה של האופן שבו גם כאשר כל המילים כתובות, גם כשהאישה עצמה קוראת אותן, בחוויית האובדן והקרב יש משהו בלתי עביר. במחזה משחקת לצידו רינה, שחקנית ואשתו האמיתית.
דרור אוחנה: "אנחנו במלחמה, הכול נורא, אתה מסתכל על טיל נכנס בטיל בשמיים, כמו מדע בדיוני, ואתה אומר: וואו, זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיים. אתה רואה את זה ויש בך צד שנדחה, וצד שנמשך משיכה מעוותת"
גם המחזה "סטיקר בכיכר" של ליפשיץ עוסק בקשר עם אישה, אבל מנקודת מבט של רווק. הוא מציג לוחם שיושב בבר ערב לפני הכניסה לחאן־יונס ומתלבט אם יהיה הוגן מצידו להתחיל עם מישהי עכשיו. כמו השטן היושב על הכתף ומסית למעשים מפוקפקים, לצד דמות החייל יושב לא אחר מאשר ארס, אל המלחמה היווני, שאותו ליפשיץ עצמו מגלם. ארס מייצג את הדחפים האנושיים הקמאיים ביותר שמתעוררים בתקופות קשות: להרוג, להתרבות, לא לחשוב פעמיים. מלבד דמות הבחורה הנחשקת יושב על הבמה גם פרשן כדורגל, שמתעד בקול את המהלכים בדרך להשגת המספר: ״שער, רבותיי, שער!״ ליפשיץ בן 28 וגר בבאר־שבע. באזרחות הוא ״עובד על הצגות ועובד במטבח״, ובמילואים סמל קשר בגדוד 9231.
צרפתי, שכאמור כתב את "החייל של שרדינגר", משחק במחזה דווקא לא את עצמו – החייל שעדיין נושם, אלא את זה שאיננו עוד. הוא ירושלמי, בן 26, סטודנט למשחק בניסן נתיב וסמל בחטיבת ירושלים.
כל השלושה הגיעו אל חממת היוצרים כי דחפה אותם מישהי קרובה – אחותו של צרפתי, חברה טובה של ליפשיץ, אשתו של אוחנה. ״היא כל הזמן שלחה לי דברים למילואימניקים״, אוחנה מספר. ״ריטריט פה, ריטריט שם, לא נרשמתי לשום דבר. בסוף היה לי איזה גרד, מילאתי את טופס ההרשמה, ואני שמח שהגעתי. זו הייתה ברכה גדולה״.
מאיזו בחינה?
״היה בזה אלמנט מאוד מרפא. יש קסם בקבוצה, בשיתוף. מצאתי את עצמי מתרגש ומהנהן, לא הייתה מבוכה. השיח עזר לי להבין כמה עמוק השבר שהמילואים מביאים איתם, כמה זה משפיע על האדם. החממה אפשרה לגעת בפצע בלי להכאיב לעצמך יותר מדי״.
״המשימה הראשונה שנדב נתן לנו הייתה לכתוב מה שלומנו", מוסיף ליפשיץ, "ההכוונה היחידה שהוא נתן הייתה להיות כמה שיותר ספציפיים. ואני יושב שם, אנשים זרים לכאורה מקריאים כל אחד את שלומו הספציפי, ואני שומע את עצמי. זה היה כמו גינה: אתה שותל רעיון קטן, וכל אחד יכול להגיד משהו על הרעיון הזה, וכל אחד מכבד את הרעיון הזה״.
צרפתי מצטרף: ״הכול היה מדויק. אתה שומע חוויה מסוימת מאוד של בנאדם שלא פגשת לפני כן, ושירת במקום מאוד שונה משלך, ואתה אומר: אה, גם אצלי זה ככה. בחדשות יש רק את הסיפורים הגדולים, מקרי קצה. ובסוף, בדברים הפשוטים, יש חוויית מילואים מאד אוניברסלית. כמעט לא משנה מאיפה אתה מגיע״.
כל אחד מהיוצרים העלה מחזה אחר, סיפר סיפור אחר, עם שימוש בתפאורה אחרת ודימויים אחרים. ובכל זאת, היה קו משותף ששזר את כולם יחד: המתח בין החיים לבין שירות המילואים. ״כולנו דיברנו בקבוצה על דברים שנוגעים אלינו ביום־יום ובמלחמה יחד, בסוף אנחנו רוצים את השקט והשלווה, לחזור אל המנוחה״, אומר ליפשיץ, וצרפתי משלים אותו: ״זו הקלישאה הגדולה שעומדת בבסיס חייו של המילואימניק. יש לי חיים רגילים פה, וברגע של הצו זה נגמר, אתה יצור חדש עם יחסים חדשים ומערכת חדשה. ואז מסתיים הסבב, אתה חוזר לחיים, ואז הסבב הבא, אתה חוזר לצבא, אתה משחק ים־יבשה עם שני עולמות״.
זה אפשרי? לחזור אל השלווה, לחזור לחיים שלפני המילואים?
״היא שמה את זה על השולחן!״ מכריז ליפשיץ. ״אני חושב שהשאלה אם אפשר לחזור לחיים שלפני היא שאלה שכל המדינה חווה", אומר צרפתי, "כל אחד מהזווית שלו, וחיילי המילואים מהזווית שלהם. אני לא חושב שמישהו יכול להגיד שהוא יכול לחזור להיות כמו שהוא היה לפני השביעי. אבל לא הייתי מוותר על השירות. אני אגלה לך סוד: אני לא נורא אוהב להיות במילואים -״
אוחנה קוטע כדי להזהיר: ״שלא ישמעו אותך!״ צרפתי מגשש תחת השולחן בחיפוש אחר מיקרופון: ״שב״כ? שב״כ?״ ואז מרצין וממשיך, ״יש משהו שקצת מוזר להגיד, המדינה נמצאת בסיטואציה כל כך הזויה, במקום מסוים אתה רוצה להיות שם כדי לראות את זה. זו חוויה של פעם בחיים, אני מקווה. כשאין לי כוח לצאת למשימה בשש בבוקר, אני שואל את עצמי מתי שוב יצא לי לעשות את זה״.
איתי ליפשיץ: "יש קסם בקבוצה, בשיתוף. מצאתי את עצמי מתרגש ומהנהן, לא הייתה מבוכה. השיח עזר לי להבין כמה עמוק השבר שהמילואים מביאים איתם, כמה זה משפיע על האדם. החממה אפשרה לגעת בפצע בלי להכאיב לעצמך יותר מדי״
״כל המדינה בטראומה, כולנו", קובע אוחנה. "ממה שקרה וממה שקורה. וזה מראה כמה אנחנו רגישים. רק בדיעבד, החממה עזרה לי קצת לתת לזה מילים, גם אם לא כל חייל חשוף לקרב ישיר, זה סודק בנו משהו. ולא כל אחד בנוי לזה. אני מרגיש שיש שני שלבים בחיי המילואימניקים. יש את התקופה הראשונה, תקופת השבר. הפיצול הזה, בין האזרח, עם השאיפות שלו והתקוות שלו, ובין המילואימניק, שנקרא להגן על הדבר הזה, והוא בעולם לגמרי אחר. על השלב השני דיבר ראובי, הארנב. על השחיקה. על החלק הממושך, שמנכר אותך מהחיים, ועכשיו אתה צריך לחזור, אבל הזהות שלך כבר השתנתה. יש במופע ניסיון לאחות את הפיצול הזה, לתת לו פשר״.
בטקסטים של כולכם יש עיסוק בחוויית הפיצול. זו חוויה שהייתה חזקה גם בשירות שלכם?
״היה לנו קו בזעורה, הקו הכי פסטורלי בעולם", מספר ליפשיץ, "הנוף של אזור קריית־שמונה, אתה צופה בשריפות מעבר לגבול וביירוטים, לפעמים זה יותר יפה מהזיקוקים של יום העצמאות. יש יופי בזעזוע. ואין לך מושג, מה אם הטיל המיירט לא יגיע? מה אם אני איפול בסיכויים הנמוכים של הסטטיסטיקה, והתמונה שלי תופיע אחר כך בחדשות? אני רואה את הזעזוע הזה מרחוק, בפינת כושר של זעורה, שותה קפה ולידי אנשים מצלמים. היירוטים מצטלמים מאוד יפה במצלמה של אייפון״.
אוחנה: ״זה חלק מהפיצול – אנחנו במלחמה, הכול נורא, אתה מסתכל על טיל נכנס בטיל בשמיים, כמו מדע בדיוני, ואתה אומר: וואו, זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיים. אתה רואה את זה ויש בך צד שנדחה, וצד שנמשך משיכה מעוותת. להכיר ביופי, ביופי שבכיעור״.
* * *
תכונה משותפת בין שלושת היוצרים היא העובדה שכל אחד מהם החליט לא לשחק את עצמו במחזה שהעלה. אוחנה העניק את מונולוג המילואימניק לאשתו, ליפשיץ שיחק את אל המלחמה היווני ולא את החייל שאיתו שתה, וצרפתי שיחק את החייל המת.
למה בחרתם להעניק את הדמות שלכם למישהו אחר?
ליפשיץ: ״ההורמון הגברי אחראי על שני דברים: להתרבות ולהרוג. וזה ארס. במילואים, כל הדחפים הנמוכים הפכו להיות על אש גבוהה. הרגשתי שאני מטנף את הנפש שלי, מול הנוף היפהפה שסביבי. ואמרתי: אם אני לא עושה את ארס, אם אני לא נותן לדבר הזה פנים, זה תמיד יקנן בי. אני לא רוצה שזה ידגור בי יותר. אז נתתי לטינופת הזאת שם, השלכתי עליו את כל הדברים המטורפים, שמתי אותו על הבמה, וקצת השתחררתי ממנו״.
"הייתה במלחמה חזרה לתפקידים מגדריים שרצינו לכאורה לטשטש", אומר אוחנה. "הגבר פתאום היה צריך להשתמש שוב בכוח, כמו בטבע, והנשים היו צריכות להיות עם הילדים, לייצר את המעטפת הקהילתית. אז אתה שואל את עצמך: רגע, זה תמיד היה מתחת לפני השטח, כל ההתקדמות הייתה רק פסאדה חברתית? האם אנחנו האדם הקדמון תמיד, פשוט מדחיקים את זה? עוטים מסכה? או שרק נאלצנו לחזור אחורה, וזה לא אנחנו באמת?״
צרפתי: ״אותי זה דווקא לקח למקום של רומנטיקה של פעם. ב־7 באוקטובר הייתי אצל ההורים עם החברה שלי, נישקתי אותה ויצאתי לחזית, הרגשתי כמו בסרט. ואז אתה מגיע ושומר על חול שעות, אז חוויית הסרט מפסיקה. לשאלתך, אצלי ההרחקה מהדמות קרתה קצת במקרה. המילואים בסבב הנוכחי התחילו חודש לפי המופע, ולא חשבתי שאצליח להעלות את המחזה שלי בתוכו. עשינו חזרות בזום, הכול היה מורכב, היה לי ניסיון עם כמה שחקנים שבסוף ביטלו לי. כששאלתי את יונתן, ששיחק איתי בסוף, איזו דמות הוא מעדיף להיות, הוא העדיף את החי, למרות שבמקור זה תוכנן הפוך. תיאורטית, מדובר באותו האדם״.
״בפורמט של תיאטרון", מסביר אוחנה, "הריחוק האסתטי מגן על היוצר. נותן אפשרות להסתכל מרחוק, לגעת בעדינות במשהו שהוא לא בדיוק הדבר עצמו. חשבתי: אולי נשתמש במסגרת הזו כדי לדבר קצת על ההיפוכים. הגבר במחזה מדבר על זה שהוא עוזב את השוחה. זה ניסיון לשים מאחוריי את החוויה של השבר הראשוני, בסבב הראשון. הבנתי שזה חייב לעלות על במה, חייב לקבל חיים משלו, כדי שאוכל להניח את זה. ההיפוכים עזרו לי קצת״.
אני חשבתי שזה חזק מאוד: הוא חוזר מהמלחמה והיא לא יכולה להבין, אז הוא נותן לה את המילים שלו.
״יש בבית אינטימיות, שפה משותפת שפיתחת, גם בקשר הזוגי וגם עם הילדים. ופתאום אתה חוזר, ואתה לא זוכר איך מדברים בה. אתה עדיין במקצב שונה. רגע אחד אתה נותן פקודות, ופתאום סנדוויצ׳ים לבית הספר. זה לא מתחבר, וזה לא אמור להתחבר. ניסיתי במחזה לעבוד עם הלא־חיבור הזה״.
תוכל לספר קצת על השוחה?
״זה היה בערך ביום השישי של המלחמה. היינו בעוטף, שאז עדיין שרץ מחבלים. אני הייתי אמון על הרפואה, רמת המתח שלי הייתה…״ אוחנה לוקח נשימה עמוקה ולא משלים את המשפט. ״כל הזמן הדהדה בי ההבטחה שהבטחתי לאשתי, לעשות הכול כדי לחזור הביתה. העברנו את הלילה בפרדס של אשכוליות אדומות. לא היה מרחב מוגן באופק, והיו אינספור אזעקות. רציתי לקיים את ההבטחה. מצאתי את עצמי לוקח איזה את מצ׳וקמק, והתחלתי לחפור שוחה. החבר׳ה לא הבינו מה נסגר איתי: למה אתה חופר שוחה? איפה אתה, ב־1917? כשהיו אזעקות נשכבתי שם. זה היה נלעג, זה לא היה יכול להגן על אף אחד. גם באותם רגעים הסתכלתי על עצמי מבחוץ והבנתי את ההזיה. הבנתי שהשוחה הזאת הולכת ללכת איתי.
נדב רוזיאביץ': "הרבה מהמשפחות והמכרים שהיו בקהל שמעו את הסיפורים ברמה הטכנית, אבל לא את החוויה הפנימית. המימד התיאטרלי מייצר גשר בין האנשים שהלכו לחזית לבין אלה שבעורף, ועושה עבודה של הנגשה״
״כשעבדתי על הטקסט למופע, הייתי צריך ליילד אותה. היא הייתה צריכה לצאת ממני. מין ייצוג לכל דבר שהוא גדול ממני, שזה כל מה שהייתי בתחילת המלחמה. כל מה שהבאתי הביתה ולא הצלחתי להסביר״.
״זו נשמעת פעולה קצת דו־קוטבית", ממשיך אותו צרפתי, "מצד אחד הדחף המאוד חזק לחיות, מצד שני זו פעולה שהיא בעצם לחפור לעצמך קבר ולשכב בו״.
השיחה מתגלגלת, מתארכת, המלצרית מגיעה לבשֵׂר שסוגרים את הבר אבל שלושת היוצרים, שלא הכירו זה את זה טרם החממה, שקועים בסקרנות ההדדית, משתפים ומאזינים, מראיינים זה את זה טוב משהייתי יכולה. ליפשיץ מספר איך הכוכבים מעל סיני נראו לו ורודים בלילה לפני שהכול התחיל, שנגמר בשיחת הטלפון להתייצב למלחמה. אוחנה תורם פרט טריוויה של רופאים: בציור "לילה זרוע כוכבים" של ואן גוך הכוכבים צהובים כל כך כי וינסטנט לקח כדורים נוגדי דיכאון שמצהיבים את שדה הראייה. אנחנו מבקשים מרשם, וצרפתי צוחק אליי: ״זאת הסיבה שהיינו מסיימים כל מפגש בשעה של איחור״.
היה משהו שהפתיע אתכם בעבודה על המחזות?
״חשבתי שאני אגיע, אכתוב כמה דברים, יהיה מגניב, וייגמר", אומר ליפשיץ. "עכשיו אני יודע שאין סיכוי שאני לא אמשיך את המחזה שהתחלתי לעוד 45 עמודים לפחות. לא ידעתי עד כמה הדימוי של ארס והייצוגים השונים שיצרתי יושבים אצלי עמוק״. צרפתי אומר שהופתע מהנושא שבחר, "לא חשבתי שהנושא של הכמעט מוות מעסיק אותי כל כך״. אוחנה משתף בהפתעה של המשותף בין כל המשתתפים, וליפשיץ מזדהה: ״באחד התרגילים מישהו כתב על ׳הבנאדם הזה בגדוד׳. רק לשמוע את הטייטל הזה עורר הזדהות אצל כולנו. ברור שגם אצלנו יש את הבנאדם הזה בגדוד״.
צרפתי: ״זה בולט כשאתה בוחן את הדברים מבחוץ. דג לא יודע מה זה מים. אבל כשנפגשנו יחד באזרחות, ודיברנו על חוויית המילואים, פתאום יכולנו לאפיין את המים״.
אוחנה: ״אני חושב שגם אם תושיבי שני אזרחים מכאן, שיניחו את הפוליטיקה בצד וידברו רגע, הם יגלו כמה יש להם מן המשותף. בתוך האמבטיה של הצער, של הטראומה, אנחנו נראים כמו אינדיווידואלים. אבל לכולנו יש אותו הכאב. אם נכיר בזה, אולי זה ינמיך קצת את הלהבות כאן״.
השלושה משתפים גם שהופתעו מעוצמתו של השיח בחממה וההשפעה ההדדית בכתיבה זה על זה. למשל, לאחד המפגשים אוחנה תרם לכיבוד כמה שקיקי תה שומר, שהחזיקה אשתו בבית להגברת החלב בהנקה של בנם שנולד תוך כדי המלחמה. אף אחד מהמשתתפים לא בחר בשומר, כולם הלכו על נענע, אבל התה לא הלך לאיבוד אלא הפך לדימוי המוביל במונולוג של אחד היוצרים.
מהו המשפט מתוך הטקסט שלכם שאתם מחוברים אליו במיוחד?
"׳בין הטלת מטבע להטלת מטבע אני חי׳", הוא המשפט של צרפתי. "רוב המילואים אני לא בתחושה שהולך לקרות לי משהו. אתה לא חושב על האיום כל הזמן. אבל אם מסתכלים על זה רגע, אנחנו נמצאים במצבים לא סבירים עבור רוב בני האדם. כמעט התפוצצת בעזה, ואז אתה חוזר עוד הפעם, ועוד הפעם, כמו מהמר כפייתי. אם אתה ממשיך כל הזמן לסובב רולטה רוסית, מתישהו זה יפגע. ברור שזה שיח תיאורטי שלא רלוונטי לסטטיסטיקה במציאות. אבל זה גרם לי להבנה של ההשלכות של עוד סבב ועוד סבב מילואים. זה לא רק לשים מדים ולהעמיד פנים שאתה חייל לכמה חודשים ולחזור הביתה. יש דברים שמרחפים מעליך״.
ליפשיץ: ״כשארס אומר: ׳מאז שחזרת מסיני בבוקר של השביעי אין דבר כזה מסלול חיים רגיל. תתרגל! אתה חי במלחמה ואתה הולך לחיות במלחמה עד שתהגר לגרמניה או עד שישימו אותך על סטיקר בכיכר׳. זה דורך על הנקודה מבחינתי״.
״המשפט שלי הוא משפט הסיום", מסכם אוחנה, "׳העפר צריך לנוח, ואני צריך לשוב׳. זה אולי לבן על לבן, אבל רציתי להניח את הכמיהה הזו״.
