"יש מחנה אחד, מחנה קפלן, שלקח פה בעלות על המדינה ויושב על השאלטרים, וכל מי שלא מיישר קו איתו הוא ימין, הוא הזוי והדעות שלו לא לגיטימיות. ככה סותמים פיות"
"אני מודה שזה היה תוצאה של מצבור כאב שקשור גם לתקופה אישית מורכבת שאני עוברת", מגיבה טפיירו, "יש את החזות העיתונאית, אבל עיתונאים הם גם בני אדם, וכל הדבר הזה תופס אותי במקום הפרטי והאישי שמשולב עם דברים שאני מאוד לא רגילה אליהם, כמו ניסיונות לפגוע בעיתונאית שאני, מצד ברנז'ה שהייתי חלק ממנה. לא תכננתי את מה שקרה באולפן, אבל בדיעבד האהבה והחיבוק שאני מקבלת בתגובה הם מדהימים".
היא בת 43, גרושה טרייה ואם לשניים. הוריה היו ממקימי היישוב גינות־שומרון, אך מהר מאוד הבינו שזה לא בשבילם וחזרו לפרדס־חנה שבה גרו לפני כן. בשנה שבה גרו בשומרון היא נולדה. זו הייתה משפחה דתית לאומית קלאסית עם עוד שישה אחים ואחיות. טפיירו למדה באולפנת צפירה (לדבריה, הרב משה קליין ראש האולפנה המיתולוגי היה הראשון שזיהה את היכולות שלה ואמר לה שכוחה בפיה). אחרי סיום הלימודים עשתה שירות לאומי כמדריכת טיולים, ולאחר מכן למדה תקשורת, בהתחלה במכללת אריאל ואז באוניברסיטת בר־אילן. הוריה נחרדו שלא יהיה לה מה לעשות עם התואר, רצו שתהיה עורכת דין, אבל היא הלכה בעקבות החלום. בשנה האחרונה ללימודים התראיינה למשרה במקומון של רשת שוקן באזור פרדס־חנה, והעורך אמר לה שהדבר היחיד הפנוי כרגע הוא משרת כתבת הפלילים. "זה היה קצת מוזר בהתחלה, אבל התאהבתי בתחום", היא משחזרת, "אסי אבוטבול וריקו שירזי עדיין מתקשרים לאחל לי חג שמח".
ב־2007 עברה לערוץ 10. "התקבלתי לתוכנית 'שישי' שהפכה ל'המקור' עם רביב דרוקר ועופר שלח. אני אז מבחינתי עדיין בת אולפנה, הכי אנטיתזה לברנז'ה התל־אביבית. בעיקר שתקתי והתבוננתי. אחרי חצי שנה בלבד של עבודה קשה כמעט הכפילו לי את השכר, אני תמיד אזכור את זה לרביב דרוקר. שם עשיתי את הסרט על גואל רצון – ילדה בת 27 שנכנסת לבית אפוף שמועות שאף אחד לא הכיר וידע באמת מה קורה שם, אנשי צוות חיכו לי בחוץ כדי לראות שלא עושים עליי מניפולציות".
* * *
לאחר מכן עברה למהדורת החדשות של ערוץ 10 ככתבת משפט, עוד אפיזודה של שנה ככתבת מגזין בישראל היום, וב־2017 הצטרפה לרשות השידור שהפכה לתאגיד השידור הציבורי. מאז היא כתבת משפט ופלילים בתאגיד, אף שלדבריה היא עושה גם היום פרויקטים וכתבות מגזין, שנשארו בנפשה. לאחרונה, אחרי עזיבה של מספר עיתונאים שסיקרו בתאגיד את תחום המשפט, ובהם אבישי גרינצייג, נותרו רק היא והפרשנית תמר אלמוג בדסק המשפטי של התאגיד.
הרבה שנים היית כתבת שלא מביעה דעות. התחושה שלי היא שמשהו השתנה אצלך מאז שדיווחת על המהומות שהיו בתפילות יום כיפור בתל־אביב. כינית את מה שקרה שם אנטישמיות וגם חטפת על זה.
"אתה ממש לא טועה. הייתי שם כמתפללת, חוויתי את מה שחוויתי וכתבתי על זה ציוץ ארוך בטוויטר. המנהל הקודם שלי ברוך שי חשב שנכון שאדבר על כך בפאנל בטלוויזיה. ראיתי חובה לשקף לציבור את נקודת המבט שלי ושל הילדים שלי בעקבות מה שהיה שם. אחרי 7 באוקטובר הכול התחבר לי. אני מאמינה בעיתונות אובייקטיבית. עיתונאי לא צריך לשתול את המסרים הפוליטיים שאיתם הוא בא, ולכן הרבה שנים באמת אף אחד לא ידע את דעותיי. ב־7 באוקטובר התפכחתי. הרגשתי שליחות וצורך גם לומר את דבריי. הברנז'ה התחילה לצבוע את הדברים שלי בצבעים פוליטיים ולא עיתונאיים, אחרי שבמסגרת משפט נתניהו אמרתי את מה שהרכב השופטים אמר אחרי נבירה בכל החומרים – שאין תיק שוחד בפרשת 4000. המקהלה של כתבי המשפט לרגע לא הרכינה ראש או אמרה לפרקליטות 'רגע, מה קורה פה'. אני לא יכולתי לשתוק".
"זה לא שאני הולכת להיאחז בקרנות המזבח הימני רק כי יש לי כרגע אהדה שם. אם תהיה לי ידיעה שלא יאהבו בימין, אפרסם אותה. חלקתי למשל על הדרך שבה פיטרו את תא"ל הגרי. שום דבר לא אוטומטי אצלי"
דווקא שמעתי ביקורות של כתבי משפט על הפרקליטות בנושא הזה.
"נכון, אבל הם מיד טרחו להקטין את זה. מה שצריך להבין הוא שזהו הדבר הכי חשוב והכי כבד בתיקי נתניהו. העבירה הכי חמורה שיוחסה לראש הממשלה היא עבירת השוחד, ובעבירה הזו אין תיק כרגע. לא אני אמרתי את זה, אלא השופטים. אמרתי שזה אומר דורשני, והתחילו להתנפל עליי. שום דבר לא הכין אותי לסתימת הפיות המטורללת, הניסיון לקעקע אותי, ודרך טקסטים אלימים לגרום לי לשתוק. אני מדברת לא כי אני רוצה למצב את עצמי באיזה מקום פוליטי. אני אומרת את מה שאני רואה, ובסוף, בקרב כתבי המשפט אין איפכא מסתברא – כולם אומרים אותו דבר. אני לא אוכלת מכף ידה של הפרקליטות, אני לא הדוברת שלהם, אני לא בוגרת גל"צ, אני לא חלק מהברנז'ה התל־אביבית למרות שאני גרה בתל־אביב, אני מרגישה שליחת ציבור וזו המחויבות שלי".
יש פה קצת סתירה. מצד אחד את אומרת "אני מקצועית ונטולת פניות", מצד שני את אומרת "קרה לי משהו ב־7 באוקטובר והתחלתי להביע את דעותיי", ואין ספק שדעותייך שייכות לצד השמרני או הימני של המפה הפוליטית.
"זה לא דבר והיפוכו מבחינתי. כמי שמסקרת יותר מ־15 שנה את המערכת המשפטית, אני אומרת את דעתי המקצועית והיא לא פחות מקצועית מדעות אחרות. אני חושבת שהמערכת המשפטית משוועת לשינוי. אני מדברת מדי יום עם שופטים מצוינים שיש להם תקרת זכוכית, שיש מיליה מאוד מסוים שמגיע לעליון והם לא יגיעו אליו. המערכת, כפי שהיא, לא עובדת נכון. יש לא מעט הסדרי טיעון עם עברייני מין, לעומת תיקים על זוטי זוטות שנמשכים שנים. אין הבחנה בין עיקר וטפל, והאזרח שמגיע לבית משפט לא בהכרח מקבל משפט צדק. אני לא מוכנה ליישר קו עם המקהלה שאומרת שאין שום צורך בשינוי, שהכול בסדר, שצריך להמשיך את הקיים. אני רואה צורך וחובה לומר את זה לעם ישראל, לומר את זה לציבורים גדולים שחושבים שמערכת המשפט לא מייצגת אותם, שהיא מנותקת ושהיא לא עושה צדק.
"יש חצרות אחוריות במערכת המשפט, ולצערי אני לומדת זאת על בשרי. אני עדיין נמצאת בהליכים משפטיים ארוכים ומורכבים לאחר הליך הגירושים שעברתי בבתי משפט למשפחה, ומהמקום הכי פרטי שלי אני מבינה עד כמה המערכת זקוקה לשינוי. אני מכירה מקרוב כמה אנשים – ובדגש על נשים, שנאלצות להרים ידיים הרבה לפני שהן רואות צל של צדק, עוד הרבה קודם בתוך ההליך כי אין להן גב ומשאבים – בעיקר נפשיים – להתמודד מול המערכת המסואבת. השופטים שמתמנים לבתי המשפט האלה הם לא הכי מוכשרים שיש, בלשון המעטה. אין פסיקה קוהרנטית, שופט אחד יכול לקבוע משהו אחד, שופט אחד יכול לסתור את זה יום למחרת, ואלה דיני נפשות, משפחות שלמות שעתידן מונח לפניהן. אני מקווה שבתום המסע האישי שלי אמצא כוחות להיות שליחה טובה יותר של הסיפורים שמגיעים גם משם".
זו בדיוק אחת הטענות של המתנגדים לרפורמה המשפטית של יריב לוין – שהוא מתעסק בדברים פחות חשובים אבל פוליטיים של שליטה במערכת המשפט, במקום בדברים החשובים כמו החצר האחורית שהזכרת ומילוי תקנים.
"מעולם לא נפגשתי עם יריב לוין, אני לא הדוברת שלו, ובהחלט יכול להיות שהאופן שבו הוא עשה את המהלך של הרפורמה היה דרמטי מדי. מצד שני, הוא ניסה להגיע להסכמות בתוך הוועדה למינוי שופטים על מינוי של שופט אחד מבית המשפט העליון. שר במדינה דמוקרטית ביקש להעביר מינוי אחד. מדברים על הסכמות ופשרה, איזו מין פשרה זו כשהשר הממונה לא יכול למנות אפילו שופט בודד? ממה כל כך פוחדים אנשי המערכת? גם סולברג, שנחשב למינוי שמרני־ימני־דתי, חתם על אותו צו הקפאה שמונע מהממשלה לפטר את ראש השב"כ. אז יהיה שופט אחד ששר המשפטים מהצד הימני של המפה הפוליטית בחר, מה קרה? זה קץ הדמוקרטיה? המערכת פשוט פוחדת מזה שבפעם הראשונה מנסים לרסן את הכוח הבלתי פרופורציונלי שלה. בסוף זה לא יריב לוין או שמחה רוטמן. כמי שמסקרת את התחום הזה הרבה שנים, יש פה תקרת זכוכית שחייבת להיפרץ. ציבורים שלמים בעם הזה מרגישים שבית המשפט העליון מנותק מהם לחלוטין וגם משוועים לעיתונות אחרת שמביאה את קולם לידי ביטוי".
מי אלה הציבורים שאת מדברת עליהם?
"מזרחים, אנשי ימין, לא בוגרי גל"צ, לא אנשי הברנז'ה התל־אביבית, פריפריה".
"אני לא אוכלת מכף ידה של הפרקליטות, אני לא בוגרת גל"צ, אני לא חלק מהברנז'ה התל־אביבית, אני שליחת ציבור וזו המחויבות שלי"
הרבה מילים כדי להגיד ליכודניקים.
"לאו דווקא. יכול להיות גם מישהו שמצביע לסמוטריץ' ועונה על כל הקריטריונים האלה. לא יכול להיות שיהיה עמית סגל אחד, שתהיה אילה חסון אחת. זו לא המשוואה בעם ישראל".
אפשר להיות כנים: את באה מהציונות הדתית שרובה אוחזת בדעות ימין, הדעות שאת מביעה בשנה וחצי האחרונה הן ימין, למה את לא אומרת פשוט "אני ימנית"?
"יש לי דעות אבל הן לא הטיקט שלי. לא הגעתי עד הלום בשביל זה. אם אני אומרת שהמערכת המשפטית משוועת לשינוי, למה זה ימין או שמאל? למה עילת הסבירות אמורה להיות ימין או שמאל? יש מחנה אחד, מחנה קפלן, שלקח פה בעלות על המדינה ויושב על השאלטרים, וכל מי שלא מיישר קו איתו הוא ימין, הוא הזוי והדעות שלו לא לגיטימיות. ככה סותמים פיות".
לפני כשבועיים העלתה טפיירו לטוויטר שלה תמונה של זר פרחים וכתבה: "בשעות הערב התדפק אדם באולפני התאגיד בי־ם והתעקש להשאיר לי את זה עם מסר מרגש: 'אני אסף, סתם אדם פשוט, חשוב ששלי תדע שאנחנו מעריכים אותה, את האמת שלה, רצינו רק לומר תודה…' אתם ורבים שכמותכם הם שיעור גדול עבורי באהבת חינם ובטוב והמאיר בעם הנפלא הזה. תודה".
את מקבלת המון תמיכה ואהבה שלא קיבלת כשלא הבעת דעות. ומצד שני את חוטפת גם המון שנאה ואלימות מילולית. זה מרתיע? זה גורם לך להיות ששה אלי קרב?
"אני שואלת את עצמי הרבה את השאלה הזו. יש פער מטורף ובלתי נתפס בין הטוויטר והברנז'ה לבין העם הנפלא שלנו. אני רואה את זה ביום־יום, אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'תודה על הקול שאת מביאה'. זה נותן את הכוח לספוג את כל הרעל והאלימות. אין לי עור של פיל, וברור שהדברים נוגעים בי. אבל זה שווה את זה כי בסוף, כשאני הולכת לישון, אני צריכה להיות ישרה עם עצמי ועם האלוקים שלי. ובסוף אני שליחת ציבור, לא של הברנז'ה, גם אם זה אומר לחטוף אש וניסיונות פקפוק בלגיטימיות שלי. וחשוב לי לומר – זה לא שאני הולכת להיאחז בקרנות המזבח הימני רק כי יש לי כרגע אהדה שם. אם תהיה לי ידיעה שלא יאהבו בימין, אפרסם אותה. חלקתי למשל על הדרך שבה פיטרו את תא"ל הגרי. שום דבר לא אוטומטי אצלי".
את מופיעה הרבה אצל אילה חסון, זה קשור לדעות שאת מביעה ושבמידה רבה תואמות את דעותיה?
"אילה היא קול חשוב אצלנו. הסיפורים שלה, כמו הסיפור של ראש החטיבה היהודית בשב"כ, הם סיפורים שפותחים מהדורות, והיא עיתונאית חשובה שבעבר גם הייתה מנהלת חטיבת החדשות שבה עבדתי ושהיה לי בה חופש עיתונאי מוחלט. כשיש עניינים משפטיים אני שומרת אותם בדרך כלל למהדורה, אבל גם אצלה אני מביאה כותרות. כשמדברים על נושאים אחרים ששייכים לפאנלים כמו בתוכנית של אילה, אני מאוד שמחה על המקום שיש לי בפאנל כזה. תאגיד השידור הציבורי צריך להיות מגוון והציבור צריך להיות מיוצג בו, ואני מקווה וחושבת שצריך לעשות יותר בעניין הזה".
את מרגישה שנותנים לך מספיק פתחון פה בתאגיד?
"אני נלחמת על המקום שלי בשידור הציבורי. במשך השנים היו לי הצעות עבודה ממקומות אחרים, אבל הקול המקצועי והעיתונאי שלי חשוב, וחשוב ביתר־שאת בשידור הציבורי. וכשיש לי מה לומר בנושא, אני אומרת למי שצריך".
* * *
ניסיון הרצח של שירה איסקוב בידי מי שהיה אז בעלה, אביעד משה, זעזע מדינה שלמה באכזריות שלו ובכך שבוצע מול עיני בנם הקטן. זה קרה בספטמבר 2020, וכחצי שנה לאחר מכן הצליחה טפיירו לראיין את משה טלפונית מהכלא. הריאיון עורר ביקורת רבה, הוסר מהפלטפורמות של התאגיד ומגישת המהדורה דוריה למפל התנצלה על שידורו מספר ימים לאחר מכן והודתה שהיה מדובר בטעות.
"אני מאוד מאמינה שחלק מלהיות עיתונאי טוב זה לקחת אחריות", אומרת טפיירו כשהיא מתייחסת לפרשה, "במקרה הספציפי הזה כשלנו כמערכת. אני הבאתי את הריאיון, אבל אף אחד בשרשרת לא אמר 'אולי נעשה את זה יותר מאוזן, אולי ניידע קודם את המשפחה'. בדיעבד הייתי עושה את זה אחרת. זה לא שנתתי לו פתחון פה מלא, ואמרתי בעצמי בכתבה עד כמה הדברים שעשה חמורים. תראה, ראיינתי את יגאל עמיר בכלא כשעבדתי בערוץ 10. הריאיון הזה התקיים אחרי ישיבת דירקטוריון ארוכה שבה ישבו וחשבו כל בכירי הערוץ ורק אז נתנו אור ירוק. שידרנו פרומו ביום חמישי במהדורה, קמה מהומת א־לוהים והריאיון נגנז. בדיעבד אני לא חושבת שזו הייתה החלטה נכונה, אבל כן – יכול להיות שאת הריאיון עם אביעד משה היינו צריכים לעשות אחרת. כל השנים שלי ככתבת משפט הייתי זו שמביאה את הקול של הנשים, אני מנהלת מלחמת חורמה נגד עברייני מין. בדיעבד, הייתי מביאה יותר את המקום של המשפחה ומיידעת אותם".
ואם בטעויות עסקינן, להבדיל אלף הבדלות, לאחרונה פרסמת את שמו ואת מספר תעודת הזהות של פעיל המחאה איל יפה, שנחשד במעשה מגונה בשוטרת מג"ב, לפני ששמו הותר לפרסום.
"היה סרטון של העמותה שלו, לוחמי יום כיפור, שהופץ הרבה לפני שהאירוע הפך לפלילי, וכולם ידעו את השם שלו כבר אז. בנוסף, הוא עצמו הוציא הודעה מטעמו שייתרה לגמרי את התהליך שלפיו צריך לחכות 48 שעות לפני פרסום. חוץ מזה, פרסמתי את הדבר בטוויטר הפרטי שלי, לא בתאגיד. למי שתקף אותי היה נוח לרכוב על העניין הזה כי אמרתי שהמלך הוא עירום, שבלי שום קשר למישור הפלילי מי שרואה את התמונות האלה ולא מתנער מהן, זה אומר עליו הרבה. זה במהות מה שהפריע להם. הם רכבו על משהו פרוצדורלי כדי לתקוף אותי".
את לא חושבת שכדאי לך להיות אקסטרה זהירה כשאת יודעת שאת על הכוונת של צד פוליטי מסוים?
"אתה בעצם אומר שצריך לתת פרס לסותמי הפיות ולאלימות. זה בדיוק הרצון שלהם, לסתום לי את הפה. זה לתת לאלימות לנצח. אז לא יחבבו אותי בברנז'ה, אם זה המחיר של לא ליישר קו עם המקהלה, בשביל זה אני פה בשידור הציבורי. כאמא לילדים, אני יושבת ביני לבין עצמי ושואלת מה האלטרנטיבה – ליישר קו עם הדבר העקום הזה? אחרי 7 באוקטובר אין דרך חזרה מבחינתי. אני אוהבת את העם שלנו, את המדינה הזאת, אני רוצה לראות פה עתיד, אני רוצה שמערכת המשפט תהיה טובה ושאנשים יראו את הצדק".
