מאז פטירתו של אבי מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין, בראש חודש אייר תשע"ה, התרגשו עלינו ימים קשים ומאתגרים, בראשם הטבח בשמחת תורה תשפ"ד ומלחמת חרבות ברזל. אבא נבלע מזה עשור בערפל העבר; הוא לא חווה יחד איתנו את העמידה נוכח אותם אתגרים. אך גם אם קולו נדם, גלי השפעתו לא נדמו. אבא היה בעל מסכת ערכים תורנית ומוסרית עקבית ומסודרת. נשמיע כאן מעט מזעיר מתוך משנתו החובקת זרועות עולם, בשאלה בוערת בשיח הציבורי במדינה – עמדתו הבהירה המחייבת את כל בני התורה להתגייס לשורות צה"ל ולהיות שותפים בנטל הלחימה.
בשנת תשמ"ג פרסם אבא את המאמר "זאת תורת ההסדר", בגיליון ה־100 החגיגי של "עלון שבות", ביטאון ישיבת הר עציון. כדרכו הוא מקיף את הנושא מצדדים שונים. הוא מציג את השירות הצבאי כהכרח שהוא חובת השעה, פורס את ההצדקה לשירות צבאי מקוצר, מעלה על נס את תרומת מסלול ההסדר לעם ישראל ולצה"ל, מצביע על הקשיים שבביצוע המסלול, ומציע להם פתרונות. הנימוק ההלכתי העיקרי שלו הוא הצגת מסלול ההסדר כמימוש מובהק של תורה שיש עמה גמילות חסדים. כמי שאחז תמיד בדרכם של בית הלל, שהקדימו את דברי חבריהם לדברי עצמם, הוא מציג בצורה הוגנת ומקיפה את עמדות החולקים, הפוטרים תלמידי ישיבה משירות צבאי; דן בנימוקיהם ובמקורות שעליהם הם נשענים; ופורס את עמדתו שאין בהם בכדי להעניק פטור מקיף והחלטי משירות צבאי עבור בני תורה.
המאמר פורסם לפני למעלה מארבעים שנה, בתקופה קרובה יחסית לראשית מפעל ישיבות ההסדר, והובעה בו עמדה מקורית שלא הייתה מקובלת באותה עת על ראשי ישיבות הסדר אחרים. כל מי שקורא את המאמר חש בנימתו הפולמוסית. כדרכו של עולם, הפולמוס עמוק יותר דווקא עם מי שקרוב אליך, וכך הוא מתפלמס בעיקר עם המסלול שנקרא "הסדר מרכז". לדבריו, הנקודה המרכזית שמבדילה בין המסלולים היא האם מדובר רק בהכשרה של בני הישיבות לצאת ללחימה, או שיש כאן נשיאה בנטל הביטחון השוטף כחלק מחובתם של בני התורה.
נעמוד כאן על פרדוקס מסוים בעמדות של שני הצדדים: דווקא ישיבת מרכז הרב, נושאת הדגל של תורת הרב קוק, שהציונות שלה היא ציונות של פעולה, הרואה במדינת ישראל הגשמה של חזון הנביאים – מצדדת בעמדה שתלמידי הישיבה ישרתו שירות מקוצר יותר. ואילו אבא, שהציונות שלו ינקה משורשים שונים לחלוטין, קרא לתלמידיו לשרת שירות ארוך יותר בצבא. דומני שהיפוך העמדות הזה מושרש בהבדל עמוק בתפיסות העולם על קודש ועל חול ועל מדינת ישראל. ניגש לבאר את הדברים, ומהם תשתקף לנו דמות דיוקנו.
וולוז'ין בימינו
בעת הגעתו של אבא ארצה בקיץ תשל"א והצטרפותו לשורות ישיבות ההסדר, היו ישיבות מעטות כאלה. רבים מראשי הישיבות והר"מים דאז צמחו בעולם הישיבות החרדי. כיצד הם הסתכלו על תלמידי ישיבות ההסדר? שמעתי מהרב חיים סבתו, ייבדל לחיים, שמורו ורבו הרב ישעיהו הדרי תיאר את המטרה של ישיבת הכותל: "להביא תורה לנערים של בני עקיבא". ההנחה מאחורי המשפט הזה היא שישיבת הסדר היא מסלול של פשרה, ישיבה עבור מזרוחניקים, שבה קצת לומדים תורה וקצת משרתים בצבא. ישיבה כזאת היא מימוש החזון של המזרחי שדוגל בוי"ו החיבור, "תורה ו…". במילים אחרות, ראשי הישיבות ההן ראו את ההסדר כמעין מסלול בדיעבד, המיועד למי שכבר בחר בדרך המזרחי. מי שרואה את ישיבת ההסדר באופן הזה, מייעד אותה עבור אלה שאינם רוצים לגדול בתורה, ומבקש שלפחות ילמדו קצת בישיבת הסדר. ברם, אם יש בחור שנפשו חשקה בתורה והוא שואף לגדול בתורה, ההמלצה שלהם לאותו בחור הייתה ללכת ללמוד בישיבה גבוהה, שאותה כינו "ישיבה קדושה".
אבא ייצג גישה שונה לחלוטין, שבה מסלול ההסדר הוא לכתחילה, המסלול המועדף עבור בני תורה. הרב רא"ם הכהן סיפר לי שכאשר סיים את ישיבת נתיב מאיר והתלבט על המשך הדרך, הוא התייעץ עם אבא. כששאל אותו מה דעתו על "ישיבה קדושה" מול "ישיבת הסדר", תשובתו של אבא הפתיעה אותו: הוא ענה שמי שחלש ואינו יכול לעמוד באתגר הכפול של לגדול בתורה יחד עם שירות צבאי, מומלץ לו ללמוד בישיבה ללא שירות צבאי. ואולם, מי שחזק ויכול לעמוד באתגר של לימוד תורה ומעמיק יחד עם שירות צבאי, מומלץ לו ללמוד בישיבת הסדר, המסלול הקשה יותר והמועדף יותר.
ואכן, מי שלמד בישיבת הר עציון יודע שאבא ראה בישיבה "וולוז'ין", מבחינת הציפיות הגבוהות שהיו לו מאיתנו תלמידיו, הן בהתמדה, הן ברמה הלימודית, הן בשאיפות התורניות. לנגד עיניו הוא ראה ישיבה שקול התורה בה אינו פוסק ולו לרגע. אומנם יש תקופות שבהן התלמידים יוצאים מבית המדרש, אך אין בזה כדי לפגוע בחזון נשיאת דגל התורה ברמה, באותה איכות כמו בישיבות אחרות, אם לא למעלה מהן. התפיסה הזאת מבוטאת בטיעון העיקרי שמופיע במאמר, בעניין תורה שיש עמה חסד.
תחושות מעורבות בלשכת הגיוס
מורי ורבי הרב יהודה עמיטל היה שותף מלא לתפיסה הזאת. לכן הוא ביקש להעמיד בראשות ישיבת הר עציון תלמיד חכם בעל שיעור קומה תורני מהשורה הראשונה, וזיהה את אבא כאדם המתאים. על אף השוני ביניהם, הם מצאו שפה משותפת בתחומים רבים, ובהם התפיסה המשותפת בנוגע לייעוד של ישיבות ההסדר. ההבדל ביניהם הוא שאבא ביטא את תפיסת העולם במאמר מורכב ויסודי בן עשרים עמודים, ואילו הרב עמיטל ביטא את תפיסת עולמו באמצעות סיפור חסידי קצר ומפורסם שהפך למזוהה עימו, על בעל התניא ששמע את נכדו בוכה ואמר לבנו "אם לומדים תורה ולא שומעים קול בכיו של תינוק, משהו פגום בלימוד".
באמצעות הסיפור הזה ביטא הרב עמיטל את התפיסה שמי שלומד תורה ומתעלם מקריאות לעזרה הנשמעות במציאות, יש פגם בלימוד התורה שלו. מי שקורא את מאמרו של אבא רואה תפיסת עולם דומה. לשיטתו, מי שלומד תורה ללא אחריות לאומית ובלי לשלב אותה עם גמילות חסדים, מי שמסתגר בין כותלי בית המדרש ולא שומע את צורכי עם ישראל – הרי שתורתו חסרה. על כל אדם, ובפרט על בן תורה, מוטלת חובה מוסרית לשאת על שכמו את האחריות והדאגה לחברה. ומכיוון שבמדינת ישראל הסכנה הביטחונית והקיומית עומדת בראש האתגרים הלאומיים, בני התורה צריכים ליטול חלק בהתמודדות איתה.
כמה הדברים האלה רחוקים מהמיליטריזם ומהערצת הצבאיות, שכל כך אופייניים כיום בחוגים רחבים בציבור הדתי־לאומי. הרב צבי יהודה קוק הצְדיק ב"מזמור י"ט", שיחת יום העצמאות תשכ"ז בישיבת מרכז הרב, את קיום מצעד צה"ל ביום העצמאות, באמצעות התיאור הבא: "כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכול הוא קודש". לעומת זאת, אבא הסתייג מהתיאור של כלי נשק כקדושים. אצטט ממכתב שאבא שלח לי בקיץ תשל"ט, עת שהיתי בבוסטון במחיצת סבי מורי הרב יוסף דב סולובייצ'יק. אבא שיתף אותי מרחוק בתחושותיו בעת ליווי אחי הרב משה לגיוסו לשירות קרבי:
לפני כמה דקות הבאתי את משה ללשכת הגיוס בירושלים. קשה הייתה עלינו הפרידה, לא רק מבחינה אישית, אלא אף מתוך הרגשה וידיעה שגיוסו יפגע לעת עתה בהתפתחותו בלימוד. אך זה קורבן המתחייב ממצב עם ישראל ומדינת ישראל, מצב שבתנאינו ניתן לראות את השירות הצבאי כחיוב, כזכות וכאחריות. כולם כאחת. נקווה שבעזרת השם יעבור על הכל בשלום, ונזכה לראותו שוב בין כתלינו וכתלי בית המדרש בשלווה ונחת.
לצד השאיפה ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי", מי שרוצה להיות חבר מלא בבית המדרש חייב לדעת את הסוד של יציאה מתבקשת בתנאים מסוימים כ"חיוב, זכות ואחריות". ועדיין, היציאה היא קורבן הנעשה מתוך כאב ולא מתוך האדרת הצבאיות.
לא להצטיין
על רקע זה נוכל להבין את הפרדוקס לכאורה, כאשר דווקא חוגי מרכז הרב שקידשו את הצבא, דגלו בכך שתלמידי הישיבה ישרתו שירות מקוצר; ואילו אבא שלא האדיר את הצבא, קרא לבני התורה לשרת שירות ארוך יותר. כדי לעמוד על סוד הדבר, נצביע על כך שמרכז הרב אינה ישיבה בלבד; זוהי תנועה רעיונית שמקיפה ענפים רבים ושולחת זרועות רבות שבהן מגשימים לתפיסתם את חזונו של הרב קוק. גם מכינת עלי ובנותיה הן חלק מהסיפור של מרכז הרב. אם אנחנו רוצים להבין, לא די להסתכל מה קורה בבית המדרש, עלינו לבדוק מה קורה בציבור הזה בכללו. ואכן, במכלול השלם הזה יש ביטוי לתפיסת העולם שהמדינה קדושה. לצד עידוד בחורי הישיבה להישאר בבית המדרש, מעודדים אחרים לשרת שירות מלא ומשמעותי ואף לראות את ייעודם בשירות קבע. בעיני אנשי מרכז הרב, עומדות בפנינו משימות לאומיות רבות, ואנשים שונים נוטלים עליהם את האחריות למילוי משימות שונות – יש כאלה שתפקידם להתרכז בתרומה צבאית, ויש שתפקידם להתרכז בלימוד. גם עליהם לשרת, אבל די בשירות מקוצר של הכשרה ללחימה.
אף אבא ראה בלימוד תורה ובשירות צבאי משימות לאומיות. אולם הוא לא הנהיג קהילה שיש בה זרועות שונות, ולא עסק בעידוד אוכלוסייה ללכת לצבא כיעד בפני עצמו. הוא פנה לבני התורה, וסבר שהשירות הצבאי נתבע מהם כחלק מתורתם, מכוח "תורה וגמילות חסדים". מכאן נובעת הקריאה שבני התורה צריכים להתגייס לשירות שכולל בט"ש. בנשיאה בעול הביטחון השוטף, שעיקרו מניעת מלחמה, הוא ראה ביטוי לגמילות החסדים.
על רקע זה נבין את ההנהגות של אבא כלפי תלמידיו בנוגע לשירותם בצבא. תפיסת העולם שלו הייתה שתלמידיו הם בני ישיבות שמגיחים החוצה לפרק זמן קצוב; הולכים מתוך בית המדרש כדי לחזור אליו מיד בסיומו. יחד עם הבהירות שחשוב לשרת באופן מיטבי בפרק השירות הצבאי, הוא לא עודד אותנו לתרום מעבר לזה או להתקדם במערכת. יתרה מזאת, באופן מאוד לא אופייני לו, הוא חסם אותנו מלשאוף להצטיין בצבא. בכל דבר אחר שבחרנו לעשות, גם בתחום החול, חינך אותנו לשאוף להצטיין. אך לגבי השירות הצבאי, אף שבשנים ההן יציאה לקצונה דרשה בסך הכול תוספת של חצי שנת שירות מעבר לפרק ההסדר הרגיל, אבא לא עודד יציאה לקורס קצינים, בלשון המעטה. מספר התלמידים שראשי הישיבה שלנו אישרו להם לצאת לבה"ד 1 לא היה גדול.
שורש הדבר חוזר לנקודה המרכזית – אבא לא ראה את הצבא כיעד בפני עצמו. הישיבה היא היעד המרכזי, ואפילו הבלעדי, ומי שנכנס בשערי בית המדרש בא כדי לגדול בתורה. היציאה לצבא היא חלק מהגשמת הערכים של בית המדרש, המקרינה על הלימוד כ"תורה שיש עמה גמילות חסדים".
כדי להבין כיצד אדם יכול לחשוב שהוא מלמד בוולוז'ין, שעה שהוא שולח את תלמידיו לפעול בעולם החול, נרחיב את נקודת המבט שלנו למעגל רחב יותר – היכולת של אבא להיות כולו קודש לה' יחד עם העיסוק שלו בתחומי חול. כיצד אדם שכולו קודש משקיע השקעה רבה, תוך כדי הצטיינות, בלימוד ספרות אנגלית?
אני קורא על אבא את דברי הרמב"ם האוטוביוגרפיים, באגרת לרבי יהונתן מלוניל, שמתארים היטב את אבא:
…שאף על פי שבטרם אווצר בבטן התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם לתלמודה הקדישתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני, והיא אילת אהבי ואשת נעורי, אשר באהבתה שגיתי מבחורי – ואף גם זאת נשים נכריות נעשו לה צרות, מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חתיות, והאל יודע כי לא לקחו מתחלה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות, להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא עד מאד, מכל מקום נתמעטה עונתה, שהרי נחלק לבי לחלקים הרבה בכל מיני חכמה.
אבא שגה באהבת התורה מנעוריו, ועם זאת הוא היה בעל סוד מיוחד – היכולת להיות כולו תורה, ולאחוז באותו זמן בדברים אחרים. לעומת האמירה של הרב צבי יהודה שהכול קדוש, אבא מצא מקום בעולמו גם לחול. אבא ראה את ישיבת ההסדר כמגשימה את המודל הראוי. במרכזה ערך שכולו קודש, תורה, והישיבה היא כמו וולוז'ין, ובאותה עת יש לאחוז גם בערך של אחריות לאומית וציבורית, שמתממש בשירות צבאי. הוא אחז בשני הערכים וחי את שניהם. הוא בנה את ישיבת הר עציון בצלם דמות תבניתו, כולו קודש לתורה, וכולו אחריות לאומית.
כי אם החרש תחרישי
ימים אלו של מלחמה מתמשכת, ימים שבהם לחימה ובט"ש מתערבבים זה בזה, כאשר הנושאים בעול ההגנה נדרשים לסבבי מילואים חוזרים ונשנים, זועקים את הצורך הקיומי להרחיב את הכוח הלוחם של צה"ל. במציאות זו ננמיך את טון הפולמוס של אבא מימים עברו כנגד מסלול "הסדר מרכז". על אף קיצור השירות הסדיר, נביע הערכה עמוקה לבני הישיבות הלוחמים שעברו את מסלול ההכשרה הזה, והם שותפים מלאים ללחימה המתמשכת, משרתים שנים רבות במילואים, תורמים תרומה גדולה לכוח הלוחם.
המיקוד שלנו עובר למעגל בני הישיבות שאינם משרתים בצה"ל. סיבות רבות יש לכך, ושמא חלקן היו מוצדקות בעבר, בראשן חוסר ההזדהות של הציבור החרדי עם האידיאולוגיה של המפעל הציוני. אני מבין את הקושי שלהם לראות בקריאה של הרב צבי יהודה המתארת את הצבא כקדוש, קריאה שתדרבן אותם לפעול. ואולם דווקא משנתו של אבא, שלא השתית את חובת הגיוס על אידיאולוגיה ציונית אלא על תורה שיש עימה גמילות חסד, היא המצע לפנייה לציבור החרדי להצטרף למעגל הלוחמים בצה"ל.
נאמר לציבור הזה בשמו: אתם חלק מתושבי מדינת ישראל; אויבינו אינם נלחמים באידאולוגיה הציונית בלבד, הם מבקשים את נפש כולנו, אף את נפשכם. אל תחרישו בעת הזאת, בהישארות בבית המדרש, אוטמים אוזניכם מלשמוע את הזעקה של מצוקת כוח האדם, של פיקוח נפש של עם ישראל, שנלחם בכמה זירות נגד אויבים המבקשים לכלותנו. אנא שמעו את הקול הברור והצלול של אבא על החיוב הגמור של בני ישיבות להתגייס לצה"ל; על כך שמי שלומד תורה ואינו יוצא להילחם בעת הזאת – יש פגם בתורה שלו. שימו לב שבגישתו כלפי השירות הצבאי הוא סלל דרך שתאפשר אף לכם למצוא מסילות שיאפשרו את הגיוס שלכם, ותאחזו בזה ובזה. זהו צו השעה, פיקוח נפש לאומי, ובגיוסכם לצבא אף תהיו שותפים לגאולת התורה, תורת חיים.
