"אוצר שמצאתי בלונדון הוביל אותי לערוך מחקר"

תכולת הספרייה: היא כוללת ספרי עיון, שירה, פרוזה, כתבי עת, ספרי ילדים ואלבומי אמנות. הספרים נאספו לאורך שנים, ומבט עליהם כמוהו כשיטוט בין זמן למקום, בין חברויות לאהבות. הספרייה היא תשובתי לדליה רביקוביץ על "וּמָה הַמְּעַט שֶׁמַּמָּשׁ יִשָּׁאֵר לִי" ("ניסיון להביע דעה", אהבה אמיתית). בשנים האחרונות נוסף לה מדף חשוב של ספרות ערבית מתורגמת מסדרת מַכְּתוּבּ מבית ון ליר, שעורכה הראשי הוא בן זוגי יהודה שנהב־שהרבני, ובליבה ספריו של הסופר הנפלא אליאס ח'ורי, שהלך השנה לעולמו.

שיטת מיון: בפרוזה ובשירה החלוקה היא לפי מקור, תרגום וסדרות. בספרי עיון לפי תחומים: חקר הספרות, תיאוריה ביקורתית, חינוך או פסיכולוגיה. בגלל השימוש הפעיל בספרייה והטרחה שבהחזרת ספרים למקומם, הקטגוריות אינן יציבות ויש נדידה ביניהן. נדיר שאמצא מיד מה שחיפשתי, אבל בדרך אמצא ספרים אחרים המתגלים כחשובים לא פחות. אחת הסיבות לכך שאני אוהבת לחזור ולקרוא בכתבי עת, במיוחד ב”חדרים”, היא האפשרות לתעות בין מגוון הסוגים של הטקסטים הכרוכים יחדיו.

מדף קרוב: ללב אלו המדפים של ספרי השירה, המונחים באי־סדר מופלג המבטא אהבה שלמה. שורות מתוך השירה העברית הן פס הקול של מחשבותי, הן עבורי "כָּל / הַנְּהָרֹת חֹזְרִים / אֶל הַנְּהָרֹת" (אבות ישורון, "אדון מנוחה"). לפני שלושים שנה מצאתי אוצר באוניברסיטת לונדון: ארגז נטוש ובו ספריו של המשורר דוד רוקח, שהובילו אותי לערוך מחקר על שירתו. על המדף האמצעי מונח פסל אלומיניום של פיל כחול שיצר הפסל עמוס קינן, ומסיבות מיוחדות הוא יקר לליבי.

השפעת המלחמה: בעבודתי הראשונה הייתי לקטורית בהוצאת עם עובד, וכמו שהיטיבה לתאר יעל נאמן בסיפורה האירוני "מחלקת הלקטוריות שלנו" – "ממילא קראו לכולנו מיכל, תמר או יעל". מאז ועד היום הקריאה היא פעולה מרכזית גם בחיי העבודה שלי. כך גם באוקטובר 2023 הייתי חברה בוועדת השופטים לפרס ספיר, ולכן הקריאה הייתה הכרחית לצורך ההכרעות. צוֹק העיתים מצא את דרכו אל הספרות, הפך בדפיה ושינה את נתיבי הקריאה ואת ההבנה שלנו אותה.

על ארבעה ספרים

חיים ומילים // מרים ילן שטקליס | אסיה, 2021

שנים חיכו אוהביה של מרים ילן־שטקליס להדפסה מחודשת של ספרה חיים ומילים, שיש בו כל מה שכתבה לקהל בוגר: שירים, מסות, זיכרונות, תרגומים, והוא מאיר על מכלול יצירתה. ובכל זאת אפשר למצוא בו שני סיפורים מקובץ הילדים יש לי סוד (דביר) – שם בליווי איורי הפחם האקספרסיביים של צילה בינדר, וכאן כזיכרונות ביוגרפיים. שניהם רלוונטיים: באחד מציל מוליק האח הגיבור את מרים בת הארבע מחוטפיה, ובשני ילן־שטקליס מדובבת את השאלה "איכה נהיתה הרעה הזאת?".

עתלית. סוף. // ניצה להט | אפיק, 2024

דבר לא יכול להיות נורא יותר מהפתיחה של הנובלה הדיסטופית הזו, הדחוסה־צלולה כמינרל – מות ילדים: "הילדים הלכו כבר, כאילו כושפו על ידי וירוס חלילן קטלן שנראה בהתחלה כמו שפעת קלה" (עמ' 7). ובכל זאת, למרות החורבן בעולמה של נטלי, מדענית שעזבה חיי מחקר וכנסים, איבדה את בנה במגפה ומתמודדת עם טיפולים כימותרפיים, חייה מציגים אפשרויות של נבואה וגאולה וקשורים קשר עז למקום, לנופיו ולאוסף הדמויות החד-פעמיות, המסעירות, שהתקבצו בו.

 

אלו שני ספרי השירה ששבתי וקראתי השנה. כביכול אין טעם לקשור ביניהם; לנא יש דוברת מאגית, משביעה בריתמוס הרחבות, ואילו בשירי התמנון השבע הדוברת מודדת נוסחים – משלמה אבן גבירול ועד חזי לסקלי – מתכסה ושבה ומתגלה בתו אירוני מובהק. ואולי זה הדומה בין השניים, האופן שבו הדוברות מתעקשות על גיאומטריה חלופית של המבע, נכנסות לעולם השירה כמי שמכירות את המסורת ויודעות, אם לנקוט נימה מודרניסטית, לרשת במאבק. כלומר, הן נערכות מול השירה העברית, מול תביעותיה, נוסחיה ולחציה ומצליחות ליצור מוזיקה חדשה.