כשהגענו אחי הגדול ואני למזנון האוכל של איקאה, הייתה לנו משאלת לב. בעיני רוחנו יכולנו לדמיין את מזנון האוכל השוודי, המצוחצח, הצבעוני, השופע, הזול והמזין. וכדי להגיע מוכנים למשימה, קראנו קצת על מפלצת הרהיטים הבינלאומית. לחברה יש סלוגן, "ליצור חיי יום־יום טובים יותר, לאנשים רבים ככל האפשר". האנשים הללו, מתברר, כוללים את תושבי באר־שבע, ואנחנו בתוכם. הגענו לסניף הצהוב־כחול, נכנסנו בשעריו ופעלנו לפי השלטים הכחולים הממוספרים המובילים אותנו אל "מסעדה". ההתרשמות הראשונה תאמה את ציפיותינו – חדר אוכל, אבל בקלאס: מתחם אחד, מואר היטב, בצורת ח' מנירוסטה, ובו ממלאים מגשים באוכל. מתחם נוסף מלא שולחנות, כיסאות, גופי תאורה ועציצים, כולם תוצרת איקאה, גם השלטים.
למעלה התנוססה כרזה "SMAKLIN MALDIT. כך אומרים בתיאבון בשוודית". בצד שמאל היו מסודרים המאכלים, כל אחד עם שלט שחור (תוצרת איקאה) המציין את המחיר. יש משהו מבטיח בלהחזיק מגש גדול ביד. האפשרויות הן רבות. וזאת החוויה של חדר האוכל. שפע מגוון, כל טוב וללא הגבלה. לקחנו כמובן את המאכל הלאומי, כדורי בשר שוודיים, לצד צ'יפס, מנת היום – ירכיים של עוף עם אורז ושעועית, ומנת סלמון, אף היא, עם אורז ושעועית, פשוט משום שלא הייתה אפשרות נוספת. המחיר לצרכן נע בין 25 ל־50 שקל למנה. הוספנו לסל גם פרוסה של עוגת Red Velvet ב־12 שקלים ופנינו לבר הסלטים כדי למלא את כל החלל הריק שעוד נותר על המגש. היו שם מלפפון, חסה, פלפל וכרוב בעלות "סמלית" של 18 שקלים. ויתרנו על התענוג וניגשנו אל השולחנות עם מגשים חצי מלאים.
בזכות כמות שמן נדיבה היה משהו באורז שהזכיר אומנם את אותה חוויית מזנון נכספת אך הוא היה עשוי קצת יתר על המידה. טעמם של השעועית, העוף והצ'יפס תאמו את ציפיותינו ממזנון פר אקסלנס, טעים וחסר איכות. החוויה של אחי לעומת זאת הייתה שונה מעט. הסתכלתי עליו ושאלתי אותו "על מה הפרצוף?" הוא ענה לי, "הנמכתי ציפיות והופתעתי לרעה". ולמרות זאת, אם אתה נמצא בסופו של שיטוט אינסופי במסדרונות המעוצבים של הסניף הענק, כשאיתך כנופיית ילדים שהולכת ונהיית רעבה יותר בכל רגע, אתה מסתכל על השעון ומגלה שמזמן עברה השעה לארוחת צהריים, המזנון הזה הוא בדיוק מה שאתה צריך. זמין, מהיר, ולא יקר. ואם האוכל מתאים לילדים, אז בכלל.
כדורי הבשר היו חרוכים היטב, מה שהעצים את הטעם אך גם השאיר הרבה זמן לחשוב תוך כדי לעיסה. הם היו יבשים, כמו שקציצה שוודית קלאסית אמורה להיות אבל בלי ריבת החמוציות בצד. אחרי כמה ביסים תהיתי לעצמי, מה הלך לאיבוד בתרגום. ניסיתי לדמיין לפחות את איקאה נתניה. האם גם שם מגישים כדורי בשר ללא אופי, ברוטב שמזכיר מיונז וקטשופ מחוממים במיקרו. מקווה שלא.
הרעיון להגיע לאיקאה היה ניסיון להתפשר. למצוא את "הסוויט ספוט". מקום שאומנם האיכות בו לא גבוהה אך בזכות כמות האוכל ומיעוט המחיר החוויה שווה את זה. בדיוק כמו רהיט איקאה, שתמיד אפשר להתייחס אליו בחיוב "וואו, מאיפה השולחן הזה, מאיקאה?!" וכן על דרך השלילה, "מאיפה הבאת את השולחן הזה, מאיקאה?!" שלא כמו המוטו של ענקית הרהיטים, שלפיו לא צריך להתפשר, אפשר גם להעלות את איכות החיים וגם להגיע לכל שכבות האוכלוסייה, לצערי, אפילו פשרה לא הייתה כאן.
לסיכום: מתברר שיש הבדל בין רהיטים לבין אוכל. רהיט תוכל לארוז ולהביא כל הדרך משוודיה לבאר־שבע, לפתוח את הקרטון, להניח את תכולתו בסלון בבית ולדמיין שאיפשהו באירופה היפה יש סלון עם מנורת שולחן כזו בדיוק. אבל את הקציצה השוודית אי אפשר להטיס לישראל בקרטון. כדור בשר שמטייל משוודיה לישראל, מנתניה לבאר־שבע, מאבד משהו בדרך. אולי היה עדיף שאיקאה הייתה מגישה כדורי פלאפל.
איקאה מסעדה שוודית
ירדן 24, באר–שבע
כשרות: בד"ץ
