"לשכונה ההיא קראו על שם יושב ראש הכנסת", שורר ברי סחרוף ב"כמה יוסי". יושב ראש הכנסת הוא יוסף שפרינצק, והשכונה היא רמת־יוסף בבת־ים. הגעתי לשכונה כשביקרתי בתערוכה "שפע", המוצגת במוזיאון העירוני – מוזיאון בן־ארי לאמנות עכשווית. המוזיאון שוכן בצל מגדל מים בלב השכונה, בינות שבילים ירוקים שמתפתלים בין מבני הבלוקים. בטרם נכנסתי למוזיאון, שמתי צעדיי אל השבילים – בו בעת שהם שידרו הזנחה מסוימת, הם גם תוצר של תכנון עירוני מוצלח ביותר, המעניק לתושבים פארקים ומבני ציבור מרשימים – כדוגמת בית הכנסת "האוהל". השיטוט המוצלח הסתיים בכביש ראשי שמעברו ניצב קניון בת־ים עם שלל שלטי פרסום, והוא אותת לי שהגיע הזמן להסתובב ולחזור למוזיאון.
האוצרת כותבת שלשם התערוכה יש קשר דווקא לשכונה המעט מתקלפת, ולא לקניון שמסמל את תרבות השפע. "השפע שמתייחסת אליו התערוכה נובע מהחומר עצמו או מאובייקטים המצויים בסביבה היומיומית, דוגמת פח זבל עירוני… כיסא כתר או חול… שפ"ע הן גם ראשי התיבות של "האגף לשיפור פני העיר…". למעשה, מדובר בשפע שמקורו במחסור. קצת כמו הכרכרה של סינדרלה שנוצרה מדלעת. אלא שמ"הכרכרות" המוצגות בתערוכה עוד מבצבצים ענפים ונושרים גרעינים – "איכות נשגבת שנותרה מעט מפונצ'רת", כדברי האוצרת. כך בחלל בקומת הקרקע נתקל המבקר בין היתר במגדל שיצרה נרדין סרוג'י מדליים שחורים, המוכרים מעבודות בניין. הפסל יכול להזכיר את העמודים של הפסל ברנקוזי, רק שכאן השאיפה השמיימה נכשלת, והמגדל מתעקל בקצהו לכיוון האדמה ופולט יציקת בטון.
גם בפסל של זוהר גוטסמן, "חומר לעוס", ניתן למצוא את השפע, המתבטא הן בשיש והן ב־4,000 מסטיקי בזוקה. השיש, חומר הפיסול הקלאסי והרציני, משמש בפסל ליצירת דמות אדם, והמסטיקים כחומר גלם מנוגדים לו, אך גם משתלבים היטב בפיסול הפיגורטיבי כשהם מזכירים שרירים וגידים. יצירה נוספת שמשחקת על עיקרון זה היא עבודתה של ורד ניסים, שלקחה חובטי שטיחים והפכה אותם למעין אביזר דקורטיבי יוקרתי, מעוטר בפרחים ואבני חן.
התערוכה ממשיכה בקומה הראשונה של המוזיאון, שכל מדור בה משמש מעין במה לכל אמן להפגין את יכולותיו. את העבודות המעניינות מלווים הסברים קצרים קולעים ונהירים של האוצרת, אם כי בחלקם הפרשנות היא חד־משמעית מדי, ועלולה לחסום כיוונים ואסוציאציות נוספים.
בין המציגים בקומה השנייה נמנות האמניות דרורה דומיני ואירית חמו, שיצרו שולחן פינג־פונג המוצב מאחורי פריקסט בטון; דוד בן הרא"ש, שיצר חיבור מפתיע אך מתבקש בין מכסה מנוע של מכונית לפסנתר כנף; מארק יאשאייב, שיצר חיבורים מעניינים בין צילומים שונים; ותומר דקל, במיצב מרשים בשם "אזור נוחות", שבו העניק חיות מסוימת לפחי זבל עירוניים, וכמו לווייתנים אבודים ריסק אותם אל חוף המוזיאון.
שפע מוזיאון בן–ארי לאמנות עכשווית, בת–ים
