יום שישי, תשע בבוקר, ובשביל זוג צעיר שבדיוק פיזר את הילדים בגן – זה המקום המושלם לבלות בו את הבוקר: מרפסת רחבה, סוג של טרסה על עמודים, צל עצים, ריח של תל־אביב, הרבה זוגות כמונו ושקט.
כשמדובר בארוחות בוקר אני נותנת לאלון להזמין גם עבורי, כי הוא יודע לתרגם את המילים הכתובות למנה של ממש במציאות. אני לעומתו רואה מילים, שמות של חומרי גלם, ומדמיינת את מה שהייתי רוצה לקבל, ולא את מה שאקבל באמת.
התפריט מאוד פשוט והגיוני והוא מחולק לשתי חטיבות: "ארוחות בוקר" ו"בנוסף לארוחות בוקר". אנחנו שני אנשים שמזמינים שלוש ארוחות בוקר ועוד תוספת אחת. זה המון אוכל אפילו ביחס אלינו, אבל הכול פה פשוט נראה מעולה, ומי יודע מתי נזכה שוב לרגע חסד שכזה?
מתחילים עם ארבעה סוגי לחמים, ברמות דחיסות שונות. אחד ללא גלוטן, דחוס כמו עוגה בחושה ששכחו לשים בה אבקת אפייה, אבל באופן מוזר זה טעים. לאחר בירור מתברר שקוראים לזה "לחם שעתיים" – מערבבים כמה דברים בקערה ומכניסים לתנור לשעתיים. היו גם לחם לבן צרפתי, לחם דגנים ולחם זיתים סגולים. כל אחד היה מעולה בדרכו. עם הלחמים קיבלנו גם ממרח פלפלים עם קוביות פטה מצופות קצח, טחינה וסלט חציל קלוי. אלון מרחרח את הלחמים וכבר יודע שהוא אוהב את המסעדה הזאת, כי היא מובנת – אין חתולים בשק.
הקצב של המקום איטי אבל לא זוחל. רגוע. נכון. אף אחד לא מאיץ בי. ראשונה ויפה עולה על השולחן צלחת חגיגית של סלט פאטוש מהמם שמוגש על לאבנה טובה וסומק שטריותו מורגשת. בסך הכול ירקות רגילים – עגבנייה, מלפפון וצנון – אבל הם חתוכים נכון, טריים, מתובלים היטב ועושים טוב זה לזה. ביניהם היו גם קרוטונים פריכים שעשויים בול.
שנייה ורכה עלתה הקובנה. יפהפייה, פרועה ושחומה. קריספית מבחוץ והו כמה רכה מבפנים. העגבניות שלצידה היו מרוסקות בלי שום התחכמות, עם מעט חריף, טחינה, ביצה קשה ושמנת חמוצה. אם אתם לא בדיאטה – זו בדיוק הדרך הנכונה לשמח את הגוף.
המנה הבאה הייתה קרואסון דייגים – מנה שקצת התלבטנו לגביה אבל התגלתה כבחירה נבונה. פשוט לקחו קרואסון שעשוי טוב ומילאו בתוכו כמה מהדברים הטובים שיש לעולם להציע. התכולה דומה לסנדוויץ' תוניסאי טוב: קונפי טונה, ביצה עלומה, תפוח אדמה ולימון כבוש. לצד הקרואסון הוגש סלט חסה עם כמה סוגי פלפלים חריפים, שנראה תמים אבל היה מפתיע ממש. כל המנה הזו הייתה ערבוב עולמות בהרמוניה מוצלחת.
המנה המלוחה האחרונה שהוגשה הייתה האש בראונז, שזו בעצם גרסה של "ארוחת בוקר פועלים/איכרים", שמוגשת היום ברוב בתי הקפה – תפוחי אדמה שחומים ועליהם ולצידם חגיגה שלמה של ביצי עין ודברים טובים. השם האש בראונז הוא למעשה קיצור של hashed brown potatoes – תפוחי אדמה קצוצים מושחמים. הבסיס של המנה הוא תפוחי אדמה, ועליהם מורכב הכול. הם יכולים להיות קצוצים, בצורת צ'יפס או קוביות. בגרסה של לורנץ ומינץ הם הוגשו בצורת קוביות, עליהם נחו שתי ביצי עין מושלמות, בצל מקורמל, נתח יפהפה של סלמון כבוש בסלק, גבינה רכה ועליה כדורים קטנים ופריכים של קוויאר שחור. מנה נדיבה ומלכותית.
לקינוח הזמנו פרנץ' טוסט שהיה לא פחות מ"אמא'לה". שתי פרוסות בשרניות של בריוש מלאות חמאה וקרם שקדים בחמאה, וכל זה לפני הטיגון בחמאה וקינמון – אבל כמה שזה עושה להן טוב. הן היו רכות ופריכות והוגשו עם תאנים ואגס מקורמל. חם, קר, הפה מתפוצץ – זו הייתה ממש חוויה על־חושית.
נראה שבלורנץ ומינץ חושבים על המנה מרגע שהיא נוצרת ועד לרגע הגשתה ללקוח. כל המנות שם פשוט יפהפיות, מוגשות בעדינות ובחן אל הצלחת. יש פה טבח עם תבונה להתקין מנות שנחרתות בזיכרון ונותנות השראה. זה ללא ספק מקום קסום עם מנות שעושות חשק לחזור שוב ושוב.
