נאור כרמי, שהוכרז השבוע על ידי שר החינוך נפתלי בנט כזוכה בפרס תרבות יהודית ע"ש אורי אורבך 2018, לא הבין את חוק המואזין שחזר לכותרות לפני כמה חודשים. הוא חסיד חב"ד ומוזיקאי מוערך שעובד עם מיטב האמנים הישראלים, אבל מה שמחזיר אותו הביתה הוא דווקא קולו של המואזין. "גדלתי בעיר העתיקה בעכו. הבית שלי היה מאתיים מטר מהמואזין, ואני עדיין מחובר לזה חזק. זה משהו שצרוב בי והשפיע גם על הכיוון המוזיקלי שבחרתי. המואזין זה כמו ריח של ילדות, שאתה פתאום חוזר אליה כשאתה שומע אותו, יחד עם המראה של הים והריח בעכו", הוא אומר.
הלו"ז המוזיקלי של כרמי צפוף במיוחד בימים אלה: הוא מנהלה המוזיקלי של "התזמורת העממית", מייסד ההרכב "הלב והמעיין", והרוח המוזיקלית החיה מאחורי פרויקט "צמאה" המחבר אמנים ישראלים לניגונים של חב"ד. אבל אל תיתנו לרפרטואר החסידי העשיר להטעות אתכם: כרמי, שנולד בעכו למשפחה חילונית, החל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל עשר בזכות מנהל הקונסרבטוריון המקומי, שמואל כהנא, שפעל לחינוך מוזיקלי בעיר. "עכו היא עיר מאוד מוזיקלית. יש שם 800 ילדים שמנגנים, יהודים וערבים. היו עושים לנו מבדקים בבית הספר מי מתאים לאיזה כלי. כשראו אותי אמרו לי: 'וואו, יש לך שפתיים מתאימות לבריטון', שזה כלי נשיפה דומה לטרומבון. כנראה פשוט היו צריכים מישהו שינגן על הכלי הזה, ולקחו אותי", הוא מחייך.
וכך הוא התחיל, נסחב בסמטאות העיר עם הבריטון, מנגן בתזמורות, לומד מוזיקה קלאסית, אבל שומע בעיקר מוזיקה ערבית מהשכנים. בגיל 17 החליף את הבריטון בכלי עדכני קצת יותר, "כדי להרשים את החבר'ה", ועבר לגיטרה בס.
הוא התקבל ללהקה צבאית וניגן במהלך שירותו בלהקת פיקוד מרכז. לאחר שחרורו המשיך לנגן בפאבים, עד שהתגלגל להיות נגן בהרכב של מאיר אריאל וחייו השתנו. "זו אחת מנקודות המפנה בחיים שלי, שם התחילה החזרה בתשובה שלי. למדתי פילוסופיה באוניברסיטה, חיפשתי רוחניות, אבל רק כשהגעתי לנגן עם מאיר אריאל קיבלתי 'זץ'. הבנתי שהיהדות היא דבר עמוק. זה מה שהעסיק אותו. הוא דיבר איתנו כל היום רק תורה. כל הזמן. בתקופה שלי הוא למד ולימד את ספר דניאל, מה שהוליד בהמשך את השיר 'חיית הברזל'. הוא היה מדבר איתנו על כך בדרך להופעות, בדרך לחזרות. זה מה שהיה לו בראש".
מה עשה לך המפגש איתו?
"הפגישות איתו היו עוצמתיות, אבל לקח לי הרבה זמן להבין את זה. מאיר אריאל הקדים את זמנו. הופענו פעם גם לפני אדם אחד, בלי קהל. בהופעות אחרות היו לפעמים שמונה אנשים בקהל. בקיץ היו אמנם הופעות מלאות, אבל בגדול זו לא הייתה הצלחה בזמנו. ניכר היה שאנחנו נמצאים עם ענק רוח, אבל היינו ילדים ולא ידענו להגדיר למה בדיוק. מאיר היה מורה רוחני שלי".
איך הוא השפיע עליך?
"זכורה לי שיחה שהייתה לנו על הטלוויזיה. הוא דיבר איתנו שעתיים וחצי על מה שהטלוויזיה עושה לנפש האדם. מאותו יום, לא ראיתי יותר טלוויזיה. ולא שהיה לי איזה מאבק, מאיר גרם לי לא לאהוב
את זה יותר. אנשים שהיו שם בחבר'ה סביבו באותה תקופה אומרים שהייתה לו רוח הקודש. הוא אגב לא רצה חסידים, הוא ברח מזה והיה עובד בעיקר עם עצמו".
עד שהגעת אליו, היית במהלך של חיפוש עצמי?
"כן, כי המוזיקה לא הספיקה לי. הצלחתי, ניגנתי עם הרבה נגני ג'אז, התפרנסתי ממוזיקה וזה לא מובן מאליו, אבל זה לא הספיק לי. הייתי עצוב. שנה אחרי שהשתחררתי גרתי בתל־אביב והייתי חלק מסצנה של נגנים. ואז החלטתי לחפש משהו עם משמעות, הלכתי לקורסים של אסא כשר באוניברסיטה, וזה היה הרבה פחות עמוק ממה שמאיר דיבר איתי, הרבה פחות מעניין ויותר ושטוח".
תשובה מאהבה
אחרי העבודה הצמודה עם מאיר אריאל הגיעה הזדמנות נוספת, שבדיעבד הפכה לעוד אבן דרך בחייו של כרמי. חבר שהיה באותם ימים הבסיסט בלהקת "הברירה הטבעית" נסע לחו"ל, וחיפש מחליף. הוא פנה לכרמי שהשיב בחיוב, ועם הזמן הפך לנגן הבס הקבוע.
"התקופה ב'ברירה הטבעית' הייתה פרק משמעותי, כי התחלתי להתעסק עם מוזיקה ששייכת לעם שלי, למקום הגיאוגרפי שלי, לתרבות שלי. עד אז הייתי מנגן בעיקר ג'אז, פתאום התחלתי לנגן מוזיקה ששייכת לאזור שאנחנו נמצאים בו, מוזיקה מזרחית של אזור הים התיכון. שם התחברתי לשורשים של המוזיקה הערבית שעליה גדלתי, ולמדתי מקצבים א־סימטריים".
אפשר לומר שבזכות "הברירה הטבעית" הוא גם מצא אהבה – את אשתו תמר. "הכרנו בגיל 14. שלחו אותי מעכו, בתור ילד מעיר מצוקה, לאינטגרציה עם ילדים 'נורמלים' כביכול במסגרת מחנה אמנות בירושלים. אחרי המחנה התכתבנו במשך שלוש שנים, ואז הקשר נותק. כמעט עשור אחר כך, היא באה להופעה שלי כשניגנתי ב'ברירה הטבעית'. ראיתי אותה לפני ההופעה יחד עם חברים, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להזדקן עם האישה הזו. רק כשהיא אמרה לי את השם שלה עשיתי את החיבור, והבנתי שזאת אותה אחת. לקחתי את הטלפון שלה, אבל עברו עוד כמה שנים עד שהתחלנו לצאת".
יחד עם הקשר שנבנה, השניים היו שותפים לדרך של חיפוש, וכרמי ורעייתו לעתיד התחילו להתקרב ליהדות. "מהשלבים הראשונים היה בינינו דיבור על חיפוש, היא עם עצמה ואני עם עצמי. הבנו שיש אלוקים ויש תורה ויש יהדות, ורצינו מציאות נורמלית בתוך כל הכאוס, החידלון והשיממון".
לקראת החתונה, החליט כרמי לנסוע לשבוע לישיבת "מכון מאיר" בקריית־משה בירושלים. "שם, מתחת לפלורסנטים, למדתי על אהבה, ראיתי איך היהדות מתייחסת לאישה, לבית. באתי לשבוע ונשארתי. באותה מידה יכולתי לנסוע להודו, אבל ללמוד בישיבה היה יותר זמין".
מתי מבחינתך חזרתם בתשובה?
"בחתונה עצמה, מתחת לחופה. כל החברים מהישיבה במכון מאיר הגיעו לחתונה, הרב מקבל בברכה את 'תלמידי הישיבה של נאור', ואמא שלי לא הבינה, איזו ישיבה? היא לא ידעה אפילו שהתחלתי ללמוד שם. עמדנו מתחת לחופה, הסתכלנו זה על זה, לא דיברנו, ופשוט הבנו שאנחנו רוצים בית של תורה. ושיחקנו אותה. זה אחלה חיים. עמוקים, מעניינים, מסעירים, מאוזנים. שני אנשים שחיים יחד צריכים דבק ביניהם, והתורה היא דבק".
את ירח הדבש הם בילו בטורקיה. כרמי נסע לחודש לאיסטנבול ולחבל קפדוקיה, ולמד שם מוזיקה טורקית. "עוד ב'ברירה הטבעית' התחברתי למוזיקה הזו, אבל בטורקיה נכנסתי אליה עמוק. למדתי מוזיקה דתית סּופית, קניתי תווים ולקחתי שיעורים ממורים מקומיים על טנבור ועל סאז".
כשחזר לארץ, הבין כרמי שהחיפוש עוד לא תם. אחרי הישיבה הדתית לאומית הוא ניסה ללמוד בישיבה ליטאית, אבל את החיבור האמיתי מצא אצל הרבי מלובביץ'. "אבא שלי גם חזר בתשובה, וכשהייתי הולך איתו לבית הכנסת שלו בעכו, היו לומדים שם שיעורים בתורת חב"ד. זה הדליק אצלי משהו, הייתי בשוק. מבחינתי זה היה הדבר הכי מדהים שראיתי אי פעם, רוחניות בשיאה. עד אז הייתי לומד כל מיני וורטים ודרשות, אבל פתאום הייתי צריך להתמודד עם תורה שבה כדי להסביר נקודה עוברים דברים עמוקים מאוד. מצאתי השקפה מסודרת ומובנית, שאומרת שהמציאות הגשמית למטה היא השתקפות של מציאות רוחנית למעלה, שהיא הרבה יותר משמעותית. זו תורת החסידות.
"יש שלושה דברים שתפסו אותי בחב"ד. קודם כול, אהבת ישראל שראיתי שם. כולם מדברים על אהבת ישראל, אבל פה באמת ראיתי לראשונה אנשים שמוותרים על החיים שלהם בשביל מישהו אחר. אנשים שיורדים באיכות החיים שלהם למען הכלל. הדבר השני הוא הניגונים שפגשתי שם, אבל הדבר הכי משמעותי זה הרבי מלובביץ', האדם שהכי השפיע על החיים שלי. כל חיי סביבו. אני לא יכול להסביר את הקשר שלי איתו – חיבור עמוק עם אדם שאף פעם לא ראיתי ולא שמעתי, רק קראתי, שמעתי דברים שהוא כותב. הוא הפך את חיי".
כששיגעון פוגש טירוף
כרמי ורעייתו קבעו את משכנם בקהילת חב"ד בקריית־מלאכי. היא מלמדת במדרשה לבנות, הוא מלמד בבית הספר למוזיקה "מזמור", שם הוא מעביר שיעור שבועי ב"תניא" וקורס שנתי בנושא המוזיקה בחסידות. בשבוע שבו אנחנו נפגשים, מתקיים בניו־יורק כנס השלוחים השנתי של חב"ד.
"אלו הסיירת, ה'שפיצים'. אנשים שחיים פעמים רבות בבדידות ממש, חלקם אפילו בעוני, וכשהילד שלהם רוצה לבקר ילד יהודי אחר, הוא צריך לטוס שלושה ימים. הם באמת חוד החנית. דודה של אשתי היא סוציולוגית שעשתה דוקטורט על יהדות דרום־אמריקה. כשאשתי שאלה איך חב"ד
השפיעו על המחקר שלה, היא ענתה לה שאם לא היה שם חב"ד לא בטוח שהיה מה לחקור. אתה מבין כמה זה משמעותי? הרבי קיבל את העולם אחרי המלחמה, עולם יהודי שבור ורצוץ, אודים מוצלים מאש, והפך את העולם כדי לתקן עולם. המוטו הוא להביא את המשיח, עד שזה לא יקרה לא נשקוט על השמרים".
מהי בעיניך השליחות שלך בעולם?
"אני עובד עליה. הרבי מסביר שלאדם יש שני אופנים שיידע מה השליחות שלו. אחד – במה שהוא טוב בו, משום שהוא קיבל מתנה מאלוקים, כישרון למשהו מסוים. והדבר השני זה מה שהוא לא טוב בו, שגם בזה צריך להשקיע כדי לתקן ולהשתפר. ידעתי שאני טוב במוזיקה, זה הכישרון שלי, אז אני מפיץ דרכה את תורת החסידות. דרך השיעורים ב"מזמור" אני זוכה להתעסק עם יהודים וסטודנטים, אנשים בתקופה סוערת של חייהם, ואני משתדל להיות שם עוגן, לעזור לאנשים. באים ומתייעצים איתי, לא רק מוזיקלית".
כששואלים את כרמי על השפעות מוזיקליות חוץ מהמוזיקה הערבית והטורקית, הוא נוקב בשמם של יוצרים קלאסיים כמו ברהמס, חצוצרן הג'אז מיילס דיוויס ואמן הקלרינט חיליק פרנק. "חיליק חשף אותי למוזיקת כלייזמר, לפני כן לא הכרתי כמעט כלום בתחום של מוזיקה יהודית. הוא מכיר אלפי ניגונים, אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום, וללא ספק נגן הקלרינט הכי טוב בעולם בז'אנר הזה. הוא מאסטר, הוא כבר מעבר לנגן", הוא אומר.
השניים נפגשו כשכרמי ערך בבית אבי חי בירושלים סדרת מופעים של מוזיקה חסידית. "שמעתי עליו והזמנתי אותו לחזרות. הוא הגיע אליי לאולפן שלי, בקרוון במוצא, והיה חיבור שאין כדוגמתו. על הצליל הראשון הבנו שיש שם משהו שמימי – אש, מים, רוח ואדמה. הוא על הקלרינט ואני על הקונטרבס, הוא מברסלב ואני מחב"ד, הוא הביא את היידישקייט ואני את המוזיקליות".
מתוך החיבור הזה נולד ב־2009 הרכב 'הלב והמעיין', שם שמגיע ממדרש של רבי נחמן. ההרכב של כרמי ופרנק, שאליו הצטרפו נגן האקורדיון אריאל אלייב והכנר אורן צור, הוציא כבר שישה דיסקים מצליחים של עיבודים מקוריים לניגוני חב"ד, ויז'ניץ וברסלב. בימים אלה הם עובדים על הדיסק השביעי, שיוקדש ללחנים לטקסטים קבליים עתיקים – מ"לכה דודי" ועד "ידיד נפש" ו"אסדר לסעודתא". במקביל, יצא ההרכב לסיבוב הופעות ייחודי עם שלמה גרוניך. "מטורף מה שקורה שם. כל ההופעות סולד אאוט, מפוצצים אולמות, והחיבור עם שלמה מדהים, עם כל הטירוף שלו והטירוף שלנו נוצר טירוף חדש. כיף לנו מאוד על הבמה וזו חוויה עבורנו".
להביא את המשיח
פרויקט הדגל העכשווי של נאור כרמי הוא "צמאה". המיזם השאפתני, שכרמי מופקד על הצדדים המוזיקליים השונים שלו, כולל סדרת דיסקים ובה ביצועים של אמנים ישראלים מובילים לניגוני חב"ד. לצד האלבומים, מופקת מדי שנה סדרת אירועים לציון י"ט כסלו, החג החב"דניקי המכונה גם "ראש השנה לחסידות". המיזם הייחודי הזה הוא גם אחד הדברים שהביאו את שר החינוך בנט להעניק לכרמי את הפרס. בנימוקים לזכייה צויין כי "כרמי הוא מחלוצי המוסיקה האתנית בארץ, יוצר ומחדש את הניגון האשכנזי הנסתר. מלחין ומנהיג הרכבים, מעבד ומפיק מוסיקאלי פורה ומוכשר. כרמי מפיק מזה שמונה שנים את האירוע המוסיקלי הגדול ביותר של המוסיקה היהודית וכן את התקליטור 'צמאה'". השופטים הוסיפו כי "סדרת צמאה זכתה להצלחה מסחררת ונהפכה לתופעה במוסיקה ובתרבות היהודית. ועדת הפרס מצאה אותו ראוי בזכות סגנונו הייחודי, המלווה את יצירותיו והפקותיו המוסיקאלית לאורך השנים".
לצד כרמי, הרוח החיה מאחורי המיזם הוא משה שילת, בנם של הרב יצחק שילת והרבנית יהודית שילת, בן למשפחה דתית לאומית שהפך לחב"דניק בגיל צעיר. "הוא אחראי לכל זה בגאונותו ובמעוף שלו, הוא תמיד חושב כמה צעדים קדימה", אומר כרמי.
שילת עצמו היה נרגש לשמוע את דבר הזכייה: "מפעים לראות איך שהניגונים החסידיים האותנטיים הפכו בחמש השנים האחרונות לנחלת הכלל ממש. נאור הצליח להוציא מביצועים עתיקים, עיבודים מודרניים וחדישים שהנגישו את עולם הניגון לכל דורש. אנו מברכים אותו ומחכים לפגוש את עשרות האלפים באירועי צמאה בפעם התשיעית השנה"
הפקת הענק של "צמאה", נזכר כרמי, החלה מהתוועדויות קטנות של 800 איש, רובם חב"דניקים, בבנייני האומה. שילת, שעומד בראש גוף שנקרא 'תורת חב"ד לבני הישיבות', רצה לחשוף את האירועים האלה לתלמידי הישיבות התיכוניות. "למה שבחור ישיבה תיכונית מפתח־תקווה לא יכיר את הבעל שם טוב? למה שהוא לא יכיר ניגונים של האדמו"ר הזקן? כמו שכשאתה אוכל במסעדה טובה אתה רוצה לספר על כך לחברים שלך, גם אנחנו רוצים. אנחנו חושבים שזה יביא את המשיח.
"בתחילת הדרך", נזכר כרמי, "הייתה תזמורת קטנה שמלווה, אבל היום זה מופע גדול ומרכזי. כל מי שנמצא שם, מוזיקאים, נגנים, זמרים, אומר שזה השיא. זאת לא עוד הופעה, זה הטיש הכי גדול בעולם. הציבור צמא לא רק לש"ס ופוסקים, אלא גם לניגונים ולמוזיקה טובה, לסיפורים, לאמנות. יש שם תערוכות של אמנים והתוועדויות, ואנשים יוצאים אחרת לגמרי מאיך שהם נכנסו. זו חוויה עוצמתית שאין כדוגמתה".
מההיכרות שלי עם האירועים הללו, יש שם בעיקר כיפות סרוגות ופחות חב"דניקים.
"כי זה לא קהל היעד, למרות שהם באים יותר ויותר. היה גם פחות שמח אם היו רק חב"דניקים", הוא צוחק.
בין האמנים שהשתתפו עד היום באלבומי "צמאה" אפשר למצוא את ברי סחרוף ושי צברי, שולי רנד, ישי ריבו, אביתר בנאי, ארז לב ארי, אריאל זילבר, יונתן רזאל וגם את רמי קלינשטיין, עם ביצוע יפהפה ל"אלי אתה ואודך". "שיתוף פעולה בין אמנים הוא לא דבר פשוט, אבל אני נמצא בתוך התעשייה הזו, אני מכיר אותם, יש לי חברים משותפים ואני עוקף את כל האינטרסים וכל היחצנים. הרמתי טלפון לרמי קלינשטיין, שלחתי לו את השיר וסקיצה עם העיבוד של 'אלי אתה', הוא אמר 'אני רוצה את זה' ובא לשיר".
מה סוד ההצלחה של הדיסקים?
"'צמאה' זו הפקת בוטיק בכל קנה מידה עולמי. כל מה שקורה שם – מבחירת הנייר לחוברת, דרך הטקסטים, הצילומים, הגרפיקה, האריזה, וכמובן המוזיקה – אין פרט אחד שהוא לא הכי טוב שיכול להיות. אין פשרות על כלום. הקהל מרגיש את זה, וזאת הסיבה שזה מצליח. סליחה שאני אומר את זה, אבל באלבומים האלה מעורבים האנשים הכי טובים שיש. אין למעלה מזה. האולפנים הכי טובים, הנגנים הכי טובים, הטכנאים, הקצה של התעשייה. זמרים לא אוהבים להתארח בדרך כלל, אבל ל'צמאה' הם באים פעם אחרי פעם, כי הם מזדהים עם מה שהם עושים, עם המוזיקה, עם הכול".
כרמי, שיחד עם שילת בוחר בכל פעם את הניגונים שייכנסו, מקפיד שבכל דיסק יהיו 'פנים חדשות', אמן שלא השתתף בדיסקים הקודמים. בשנים הקודמות היו אלה עמיר בניון ששר את 'בך השם חסיתי', אודי דוידי שמשתתף עם ניגון 'תרננה שפתיי', וחנן בן ארי בביצוע מרגש ל'אנה אלך'. מבחינת כרמי, בן ארי הוא מבשר של עידן חדש ביצירה בקרב הציבור הציוני־דתי. "הוא לא מתחנף, וזה
מה שאני רוצה מהציבור הזה. שיהיה גאה בתרבות שלו, שיידע להביא את מה שיש לו עד הסוף, ולא לנסות להיות משהו אחר. ללכת עם האמת. זה הסיכוי היחיד להצליח, כי כל התחנפות או ניסיון למצוא חן בעיני מישהו – לא שייכים לעולם היצירה. וכמותו יש הרב שבתאי סבתו, וגם הקריקטוריסט אור רייכרט, שראיתי תערוכה שלו והשתגעתי, וגם מה שקורה בזכות בית ספר מזמור שחנן הוא בוגר שלו. זה מה שאני מצפה מהציבור הזה".
מה לגבי שילוב נשים?
"אני בעד דיסק לנשים, עם זמרות ונגניות. גם עכשיו יש בהופעות נשים רבות בקהל, ופתחנו ערבים מקבילים לנשים, עם הרכב נשי על הבמה, יחד עם אתי אנקרי ובניהולה המוזיקלי של אודהליה ברלין".
מי היית חולם שישתתף ב"צמאה"?
"שלמה ארצי. אני יותר חושב עליו מאשר עליי. אני חושב שהוא בעצמו יעבור חוויה שהוא אף פעם לא עבר. הוא מצד אחד סמל לישראליות, ומצד שני אני מרגיש אצלו חזק שיש לו נקודה יהודית בוערת. הזמרים עוברים אצלנו תהליך, אז אני בטוח שגם איתו זה יקרה. זה לא שהוא יחזור בתשובה, אבל יהיה קירוב חזק בין העולמות. אנחנו מתחילים כבר לחשוב על הדיסקים הבאים ואשמח לראות שם את שלמה גרוניך ואת דויד ברוזה, ובאופן כללי הייתי רוצה לראות בדיסקים הבאים גם יותר אמנים מזרחים, כמו אייל גולן ושלומי שבת".
כשאתה נמצא שם על הבמה ורואה את האלפים רוקדים לצלילי עיבודים חדשים לניגונים שנכתבו לפני מאות שנים, איך אתה מרגיש?
"אני בעיקר מתפלא שהתקרה עומדת על תילה, זה נס. אני מסתכל על הקהל בהופעות, תוהה לעצמי איך הקירות והכיסאות עומדים בעומס, וחושב לעצמי: כנראה יש פה אדריכל טוב".
