במשך שנות דור משלים את עצמם בני משפחתו של אלישע־חי, החיים בעיר נידחת באפגניסטן, שאחרי עלותו ארצה הוא יישא אותם על כנפי הסימורג, ציפור האש, ויביאם לארץ האבות, במין גרסה אפגנית צבעונית למרבד הקסמים של יהדות תימן. הם לא מודעים כלל לעובדה שאלישע־חי הפך בינתיים מנער שגדל בעוני מחריד למולטימיליונר בשם ליאון פוקס, שעשה כל מאמץ לשכוח אותם, למחוק את עברו וזהותו הקודמת, שבהם התבייש ("רק בטעות נולדתי באותו חבל ארץ", הוא אומר) ואימץ לעצמו גינונים אירופיים מזויפים.
כחלק מהתכחשותו למוצאו ולמשפחתו טורח פוקס לשלוח לבני משפחתו, המחכים לסרטיפיקט הגואל שהוא ישיג להם, מכתבים ובהם הוא מתלונן על מצבו הכספי הדחוק. "אני מתבייש לתאר בפניכם את מצבי. את הדלות והמחסור והחובות שאני שרוי בהם… אני חי בצריף עץ שבו חדר עלוב אחד", כותב המיליונר המתגורר בארמון פאר בראש הכרמל בחיפה, וכל זאת על מנת שלא יתפתו לעלייה בלתי לגלית לארץ ויהפכו לעול על צווארו.
אלא שהשמועה שלפיה הפך לעשיר כקורח מגיעה לבסוף לבני משפחתו, המתפכחים מתמימותם. הם מחליטים לקרב את הגאולה ולצאת למסע מפרך לארץ ישראל, ששעריה נסגרו בצו הספר הלבן הבריטי. פוקס השאנן לא יודע איזו הפתעה בני משפחתו מכינים לו וממשיך את חייו הסכיזופרניים כרגיל.
אסכולת ירושלים
הרומן של בן ציון יהושע־רז בנוי על סודות ורזים שסופם להתגלות: סודו של אלישע־חי־ליאון־פוקס, גיבור הרומן, הסוד של בת זוגו ואם תאומיו טרודה שיף, בת אצולה מעודנת שניאותה עד שלב מסוים לחיות תחת מסכת השקרים שלו, וסודות משניים נוספים שיתגלו במהלך קריאת הרומן האפי הכרסתני והשאפתני של יהושע.
בן־ציון יהושע הוא סופר ירושלמי ותיק וססגוני מהזן הישן שהצליח לא מעט שנים, ושלא באשמתו, להתחמק מאור הזרקורים והרדאר של מדורי הספרות, אף שהיה ראוי להכרה גדולה יותר כסופר בזכות היותו סטורי־טלר אמיתי, שמסוגו חסרים בימינו על המדפים. הספרות העברית נחלקה בשעתה ל"אסכולת תל אביב" לעומת "אסכולת ירושלים", שיהושע הוא ללא ספק אחד מממשיכיה המובהקים. הוא תויג למעשה כ"סופר ירושלמי", בן הדור של דן בניה סרי, אורציון ישי ואחרים.
אבל בעוד התיוג הזה שיחק לטובת בניה־סרי, שהושפע מכתיבתו של עגנון ושתיאר ברומנים ובסיפורים שלו את העולם הייחודי של שכונת הבוכרים, הוא לא שיחק תמיד לטובתם של מספרי הסיפורים הטבעיים כאורציון ישי, שתיאר את השכונות הספרדיות של נחלאות, ויהושע שתיאר את שכונות ילדותו, אולי בגלל התיוג האתני־פולקלוריסטי מדי שהודבק לספריהם. קראתי בשעתו כמה מספריו של יהושע ובהם "שתיקת התרנגול", ספר חניכה ירושלמי משובח, וכן ספר המסעות שלו "אוק־יול" ו"מנידחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן", וכך זכיתי לגלות את יכולותיו כסופר ומתעד מרתק ומיומן אם כי לא נקי מפגמים.
באופן מפתיע, ובניגוד לספרי הפרוזה הקודמים, ברומן החדש של יהושע, "סימורג ציפור האש", יש ייצוג יחסית קטן לירושלים, אם־כי עדיין לא מבוטל. גם כשיהושע לא כותב על ירושלים הוא מוכיח את היכולות שלו. לתוך הרומן החדש הוא יוצק את כל ניסיונו כמספר, ועושה שימוש מושכל בידע העצום שלו על חיי הקהילה היהודית באפגניסטן במאה העשרים ועל ימי המנדט בארץ ישראל, ידע שעוזר לו לרקוח את הרומן המקיף ביותר שכתב עד כה. התוצאה היא רומן ריאליסטי ואקזוטי מאוד, כמעט נטורליסטי, שמצליח להחיות את התקופה בנאמנות ולפרטי פרטים. הספר כתוב אולי בסגנון ארכאי מדי, אבל עדיין כזה שאפשר ליהנות מקריאתו.
"סימורג" הוא רומן המציע לקוראיו שני ספרים בכרטיס אחד. הספר הראשון, עד עמוד 176 לערך, הוא סיפור תולדות משפחה יהודית מוכת גורל המתרחש בעיר הראת באפגניסטן, עיר שזכתה לפני כשנתיים לתיעוד ספרותי גם ברומן של יוסי אבני־לוי, "רוכלי האהבות". אב המשפחה, אלישע שמו, הוא רוכל נודד בכפרים המוסלמיים בהרים, המוכר בדים יקרים לכפריים ונרצח לבסוף על ידי שודדים כשאשתו חנה הרה. הבן שנולד לה, אלישע־חי, קרוי על שמו. מדובר בנער מרדן המסרב לקבל את כללי השבט ומנהגיו. הוא מסרב להינשא לנערה ששודכה לו עוד לפני הולדתו, ומחליט לבסוף להימלט ממנה בליל החופה ולהותיר אותה עגונה. אחותו בלור נוהגת כך אף היא כשהיא נמלטת מחופתה, אבל בניגוד אליו היא עושה זאת בבוקר יום החופה. בלור מתאסלמת ולימים תחזור ליהדותה, ואילו אלישע־חי גונב בליל חופתו את עצמות אביו וגולגולתו מבית העלמין ויוצא למסע הרפתקאות, המעניק לרומן צביון פיקרסקי המזכיר במשהו את עלילותיו של דון קישוט של סרוונטס, וכך עד שהוא מגיע לארץ ישראל, שם הוא מגשים את חלומו לקבור את אביו בהר הזיתים.
הצצה לעולם מרתק
תיאור החיים באפגניסטן ערב הפיכה דתית ומלחמת אזרחים שמתרחשת בה; מערכת היחסים בין הקהילה היהודית והמוסלמים, ובעיקר היחסים עם שבט הפושטו, המייחס עצמו לצאצאי עשרת השבטים ובניו נשמעים כמו אנוסי האסלאם; העימות בין החיים המודרניים לשמרנות של הקהילה היהודית; ובהמשך תיאור המסע לארץ ישראל ובדידותו הגדולה של אלישע חי – הם מיטב חלקו הראשון והמוצלח של הרומן, המעניק אשנב הצצה מרתק לעולם נכחד שסופרים בימינו כמעט לא כותבים עליו.
החלק השני של הרומן, או שמא הספר השני, עוסק בחייו של הגיבור הבוגר, והוא מתרחש ברובו בחיפה וגם בירושלים, לאחר שאלישע־חי משלים את מסעו לארץ ישראל וקובר את עצמות אביו בהר הזיתים. בחלק זה הרומן תופס תפנית ומתרכז כמעט כולו בדמותו של אלישע־חי, הממיר את שמו לליאון פוקס ומנסה לשכוח את שורשיו. זהו סיפורו של גונב דעת ונוכל, המנסה לרמות את כולם – נשים, יהודים, ערבים, בריטים – וגם את עצמו, ובהחלט מצליח בכך עד שהוא מסתבך בתוך רשת קורי העכביש שטווה. עושרו מנקר העיניים ואופיו הבעייתי יגרמו לו לבסוף ליפול לבור שכרה לעצמו.
ליאון, שהתחיל בתור סוור בנמל חיפה, הופך לעמיל מכס, חלפן וספסר קרקעות שידו בכול. הוא משמש סוכן כפול, הן של הבריטים והן של האצ"ל והלח"י, אבל מסתבך לבסוף עם ארגון ההגנה, השנוא עליו. ליאון פוקס נוטר לסוציאליסטים כיוון שהשפילו אותו בימיו הראשונים בחיפה כנער עני, אבל אלה עוד ינקמו בו ויסגרו איתו חשבון.
במישור האישי, ליאון פוגש את העולה החדשה טרודה, אישה יפה ומעודנת מאוד שהלבנט זר לה והיא מגיעה ארצה בניגוד לרצונה, כשהיא מסתירה סוד עמוק. ליאון פותח בפניה את דלתות הלבנט ומנסה בעזרתה להימלט מעולם השדים והרוחות המאגי שאפף אותו בימי ילדותו, בעוד היא פותחת בפניו את דלתות אירופה הקורצת לו. פוקס משתלט על רכושה, חי איתה בזוגיות (נולדים להם תאומים), אבל ממאן להינשא לה. הוא קובר בתוכו את סוד נישואיו המוקדמים באפגניסטן, ומשלה את עצמו שהוא לא ביגמיסט. כמובן שהחיים הכפולים והסודות הכפולים, גם אלו של טרודה וגם אלו שלו, והפערים התרבותיים העמוקים ביניהם יובילו לבסוף לפיצוץ.
פוקס הופך לאדם שנוא מאוד בחיפה. שנוא על ידי אשתו, שנוא על ידי ילדיו ושנוא על ידי ערבים, יהודים ובריטים כאחד, וכל זאת בגלל עושרו וקמצנותו – עוינות שלא מפריעה לו להמשיך לשתף פעולה עם הבריטים, הנמנים עם באי ביתו במסיבות שהוא עורך שם לבכירי המנדט. כשההגנה והבריטים הולכים וסוגרים עליו, עולמו הקודם קם עליו ולופת אותו בגרונו ושב ומבצבץ אלישע־חי הישן, הנער העני מאפגניסטן שאותו הוא ניסה למחוק בלא הצלחה יתרה.
סוכן כפול שנוא
פוקס שואל את עצמו מיהו, וגם הקוראים ישאלו זאת את עצמם. לכאורה, קשה לגלות אמפתיה לגיבור ספרותי השנוא על כולם, אבל איכשהו יהושע, המגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של גיבורו, מצליח לעצב דמות רב צדדית שלא תרחיק מעליה את הקורא. לטעמי, הצד המעניין בחלקו השני של הרומן הוא לא בהכרח התיאור של נכליו הרבים של פוקס, אלא סיפור התקופה וסיפור היישוב הארץ ישראלי. תיאור החיים הפרטני והאמין מאוד של ימי המנדט, הנופים של ארץ ישראל (חיפה, ירושלים, יפו ועוד), חיי העמל בארץ, המאבקים בין המחתרות, היחסים עם הבריטים, היחסים עם הערבים ובעיקר אלו עם הסוציאליסטים, הזוכים כאן לתיאור מאוד אירוני ולא מחמיא.
ובנוסף, תיאור נפתולי נפשו של סוכן כפול החי על פי התהום, מנסה לרצות את כולם ומסתבך לבסוף עם כולם. כשהסימורג, ציפור האש הסמלית, שאולי תביא לבסוף ישועה לבני משפחתו, לא בהכרח תביא הפעם ישועה גם לו.
"סימורג" הזכיר לי במשהו את הרומנים של יהודה בורלא וחיים הזז. מדובר ברומן עשיר מאוד בסמלים, מיתוסים, פתגמים, משלים, שירים, טעמים, מאכלים, צבעים, ריחות ומנהגים. אמנם לעיתים העושר האתני־פולקלוריסטי הזה קצת מוגזם והוא עלול להיות שמור לבעליו במקצת לרעה. לטעמי, מוטב היה להנמיך פה ושם את האש בכיריים שעליהם התבשל הרומן, לוותר פה ושם על דיאלוגים ארוכים מדי, פסקאות וסצנות הסוטות מהעלילה, ולהעביר אותו עריכה רצינית יותר. עריכה כזו הייתה עשויה להפוך את "סימורג ציפור האש" לסאגה שבה שני חלקיה, זה על אפגניסטן וזה שעל ארץ ישראל, יתלכדו טוב יותר. אבל גם כך, מדובר ברומן מפתח על יהדות אפגניסטן ועל התקופה ההיא, ספר שכתוב בסגנון של פעם, אבל בהחלט תקף ברובו מבחינה ספרותית גם לימינו.
סימורג ציפור האש
בן ציון יהושע
צביון, 2018, 432 עמ'
