עוד לפני שהאזנתי לצליל אחד מתוך האלבום של שחר אריאל, דבר אחד היה לי ברור: אני לא מקנא במעמסה הכבדה שנמצאת על כתפיו. עם דמות כל כך דומיננטית כמו מאיר אריאל שנמצאת מעליך, קשה מאוד לצפות שתצליח להסיט את תשומת הלב מהזיכרונות ולמקד את המאזין בכאן ועכשיו.
במידה מסוימת, לאורך הרבה מאוד שנים גם שחר וגם אהוד, בניו של מאיר אריאל, עשו הכול כדי שהשיוך המשפחתי יהיה הדבר הראשון שיקפוץ לאוזן כשמאזינים לחומרים שלהם. זה התחיל זמן קצר יחסית אחרי פטירתו של האב, כשהחלו לשיר חומרים שלו במופע משותף תחת השם "האחים אריאל". את המופע הזה אני זוכר כצופה מהורהר אי שם בתחילת שנות האלפיים, במקום שנקרא חוות החיות בקריית־טבעון. מעבר לעובדה שהיינו שם בערך חמישה אנשים בקהל, היה משהו מאוד לא טבעי באופן שבו שניהם ניסו להיות אבא.
קשה כמובן להאשים אותם שזו הייתה הבחירה הראשונה שעשו. בשל החלל העצום שאביהם הותיר אחריו בזכות הייחודיות שלו – שהתבטאה הן בעברית ובטקסטים והן בהגשה הכל כך מיוחדת שלהם – ולנוכח העובדה שהמוות שלו היה פתאומי למדי, יש לא מעט היגיון בכך שמי שינסה להמשיך אותו יהיו אלו שגדלו על ברכיו ושינקו את התורה הזו מיומם הראשון. גם הגעגועים היו נוכחים לא רק ברובד האמנותי, אלא גם בזה האישי.
וכך, הם מצאו את עצמם עומדים על הבמה, שרים ומספרים את "ארול", את "בס בבלון" , את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", מנסים לדבר בעברית הייחודית ועם הטונציה המפורסמת ומשחקי המילים, כשנדמה שגם הם יודעים שלהיכנס לנעליים גדולות כל כך זו משימה בלתי אפשרית.
במובן מסוים, כמעט עשרים שנה אחרי פטירת האב, אפשר להגיד שהגענו לקלוז'ר בסיפור. אפשר להניח את האצבע על הנקודה שהמעגל נסגר בה כששחר אריאל מנתק עצמו מן המצנח המשפחתי, קם מכמה נפילות מטלטלות שהגיעו עם הצניחה הזו, ומתחיל ללכת על הרגליים בכוחות עצמו.
אריאל עשה את המעשה הנבון כשהפקיד את הפקת האלבום הזה בידי פטריק סבג, אחד המפיקים העסוקים ביותר במוזיקה הישראלית (שלמה ארצי, עידן עמדי, ארז לב־ארי). סבג מתמחה בעיקר בעבודה מול אמנים שצריכים מצד אחד לפרוש כנפיים משל עצמם ומצד שני לקרוץ אל המקורות שלהם.
התוצר הוא אלבום רוק ישראלי פשוט במובן הטוב והאותנטי של המילה, שלצערי הרב כבר לא שומעים יותר כמותו. אריאל מתפקד בו אמנם כסטורי־טלר, אבל בסגנון עצמאי ומשוחרר לחלוטין מכבלי עבר. הלחנים מאוד מלודיים, לא מסובכים, ומתלבשים על טקסטים אישיים של התבוננות, חזרה בתשובה שליוותה אותו בשנים האחרונות, חשבונות נפש, התחבטויות וגם געגועים.
ודאי שהמילה "אבא" מופיעה, וגם השפה המליצית מגיעה לבקר מדי פעם, אך בזכות המעטפת השלטת בהפקה הזו, שניתקה אותו מהמחויבות להיות "ממשיך דרך", שחר אריאל נשמע כמו הזמר שאמנם ירש כמה וכמה דברים מאביו, אך עומד על הרגליים לגמרי בזכות עצמו. הרווח כולו שלו ומשם גם הרווח שלנו, המאזינים.
