באותו בוקר היו לנו תוכניות אחרות: הגענו לבית קפה שנשמע מבטיח כבר מהשם שבחרו לו. אבל איך שהגענו, התאכזבנו – במקום נוף פסטורלי, השקפנו לבריכת שחייה פעילה. אבל התפאורה עוד הייתה נסלחת. מה שלא היה נסלח, הוא מאפה המנצ'גו שהזמנתי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני מזמינה מאפה שקוראים לו "מאפה מנצ'גו" אני מצפה שתהיה בו גבינת מנצ'גו. אבל כנראה הציפיות שלי מוגזמות, כי הגיע מאפה עם גבינה מקושקשת, לכל היותר טבורוג או חמד. שאלתי את המלצרית "איפה המנצ'גו?" והיא אמרה: "הנה, בתוך המאפה". התעקשתי: זה לא מנצ'גו. אמרה: זה כן. ביקשתי שתלך לשאול את הטבח מה קרה למנצ'גו. חזרה ואמרה: "הטבח אמר שזה המנצ'גו שלנו".
ואם יש משהו שאני לא סלחנית לגביו, זה כזבים. נגמרו הימים שאפשר סתם כך למלא תפריטים במילים ריקות מתוכן. הזמנו חשבון ויצאנו מהעיר לכיוון בית־נקופה, אל "לה ז'ומל", בית קפה קטן ומתוק בצבעים פסטליים.
אנחנו נכנסים ומישהי מאירת פנים מאוד עורכת שולחן מולנו תוך כדי שהיא מרימה את העיניים ואומרת "בואו, חיכיתי לכם". אני אף פעם לא יודעת אם המחוות האלה נעשות ברצינות או בצחוק, אבל זה נעים. כי החיוך שלה הוא מסוג הדברים שנכנסים ללב ומשפיעים ישירות על החוויה שתגיע מיד אחרי.
המקום מהמם, המון רהיטים מעץ בגוונים בהירים של תכלת וורוד, כריות תואמות, תמונות וכלי חרסינה ישנים. אנחנו מזמינים סלט קטניות, קראנץ' קרואסון, כריך עיזים ושקשוקה של עגבניות מעושנות. על האחרונה התלבטנו, אבל המלצרית אמרה שזו מנה מצוינת שלקוחות מתעלפים עליה. אלון תמיד אומר לי לא להאמין למלצרים, ותמיד אני נופלת בזה. לקחנו גם שקשוקה. אני אתחיל איתה, כי כל מה שבא אחריה היה טוב יותר ממנה ועדיף לסיים כך.
השקשוקה הייתה סתמית כמו כל שקשוקה שאכלתי אי פעם מחוץ לבית: רוטב עגבניות סמיך ורסקי, גס, בלי שום טעמים של עגבניות מעושנות. בתוך הרוטב היו עלי תרד שסתם נחו שם בעייפות, ומעל הכול מוצרלה, שאם היו משאירים אותה עוד שתי דקות בתנור היא הייתה מושלמת, אבל הוציאו אותה לפני הזמן ואנחנו קיבלנו מוצרלה שהיא בדרך לאנשהו, לא אלינו. בקיצור, לא שקשוקה.
סלט הקטניות היה מעולה. למרות שהיו בו קטניות רק מזן אחד – עדשים. הוא היה מופלא כי יחד עם החיטה שהייתה עשויה פרפקט, קוביות הבטטה המוקפצות, השקדים הקלויים והטחינה הגולמית זו היתה חגיגה של מרקמים בפה. השלם עלה על סך חלקיו לגמרי.
הכוכב שלי על השולחן היה הטוסט קרואסון – פשוט לקחו קרואסון (כנראה כזה שנשאר מאתמול, אבל למי אכפת?) פתחו אותו לאורך, מרחו גבינת שמנת, פסטו וכמה פרוסות מוצרלה, סגרו והכניסו לטוסטר פסים. התוצאה הסופית הייתה מעיפה. הקרואסון היה פריך־פריך וחמאתי וההגשה הייתה עדינה ויפה, יחד עם פלחים גסים של עגבנייה טובה ובזיליקום טרי, מלח ופלפל.
גם כריך העיזים היה טוב: שני סנדוויצ'ים ענקיים משולשים מלחם דגנים טוב, בטטות ופלפלים קלויים וגבינת עיזים. כמה פשוט ככה טוב. מנה מפנקת של כריך צבעוני שכיף לקחת כל יום לעבודה. יש פה חומרי גלם טריים ומישהו שיודע איך לעבוד איתם.
לא ידענו איזה קינוח לבחור, ואז אותה אחת שחיכתה לנו בכניסה הופיעה שוב בתזמון מושלם וסגרה מעגל. היא נלהבת ומזמינה אותנו לחזור לאייטיז עם עוגת גבינה קלאסית. קשה מאוד לסרב לה, ובכל זאת אנחנו מחליטים להישאר במילניום הנוכחי ולהזמין את אותה עוגה, רק עם תחתית קראמבל ועם שוקולד מריר מלמעלה. זאת עוגת גבינה רכה, לא אפויה, קלאסית של ממש, עם קראמבל אמיתי, עדין ונימוח. ציפוי השוקולד רך והעוגה חלומית. אחת העוגות הטובות שאכלתי, נשבעת.
