הלוק המעודכן, השם האשכנזי למהדרין, הזקנקן האופנתי, הרזומה התקשורתי־ברנז'אי העשיר – שום דבר מהאלמנטים החיצוניים שלכאורה מרכיבים את לי־אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של תאגיד השידור הציבורי "כאן", לא מכינים אותך לווידוי שיוצא מפיו: "ב־2005, כשהגעתי לעבוד בתל־אביב באתר 'וואלה', היה לי כבר ניסיון לא מועט כעורך ומגיש של יומן בוקר ברדיו דרום, ואפילו היה לי תואר ראשון. שום דבר מזה לא נזקף לזכותי בעיר הגדולה. נאלצתי להתחיל את הדרך מההתחלה כעורך טקסטים בחדשות, לצד משוחררי גל"צ שכתבו טורים מושחזים על תרבות אלטרנטיבית מגניבה. אחרי כל הכיף והאהבה ששררו ברדיו בבאר־שבע, ישבנו פתאום בחדר קטן ארבעה אנשים עם הגב אחד לשני, כשכל התקשורת בינינו מתנהלת במסנג'ר – בלי להחליף מילה. הרגשתי בעולם אחר, שאני לא מדבר את השפה שלו, לא מבין את השיטה, לא מכיר את המוזיקה או התרבות שכולם מדברים עליה. הרגשתי ממש מטומטם. תחושת נחיתות מאוד גדולה".
ואז מונית להיות כתב מדור הברנז'ה, ופתאום נהיית "אחד משלנו".
"כשהוקם 'וואלה ברנז'ה' וביקשו ממני להיות הכתב הראשון שלו, חשבתי שאני קופץ למשהו שהוא לחלוטין גדול עליי. לאור העובדה שמאז – לאורך שנים – הרגשתי תחושה דומה כלפי כל תפקיד שנקראתי לעשות, הבנתי שאלה לא התפקידים שגדולים, אלא שהכול בראש שלי. הבנתי שגם אם יש קליקה, וגם אם אתה לא שותף לקודים המקובלים, וגם אם יש מי שמתנשאים עליך, הבחירה להרגיש לא שייך, להיפגע או להיות מוקטן – היא לגמרי בידיך. יש נטייה לחשוב שכתבי תקשורת הם אנשים מאוד מעורבבים וברנז'איים, אבל אני תמיד הרגשתי אאוטסיידר לאורך השנים, ושאני צריך לעבוד קשה מאוד כדי להצדיק את נוכחותי בתעשייה".
כשמסתובבים עם אברבך ברחבי קומת הרדיו של "כאן", שעדיין משדר מתל־אביב, קשה להיות ציניים לגבי תחושת השליחות שלו, זו שקשורה בעבותות לאותן תחושות זרות וניכור שחש כשנכנס לעולם התקשורת התל־אביבי. ההרכב האנושי מגוון עד להתפקע – דתיים וחילונים, חרדים ומזרחים, יוצאי אתיופיה ועולים מרוסיה – עד שכמעט נדמה כי מדובר בניצבים שהובאו במיוחד לצורך הריאיון.
"זה אחד הדברים המדהימים שיש בחטיבת הרדיו", הוא אומר, "ושאני הכי אוהב בעבודה: לבוא בבוקר, ועד שאני מגיע לחדרי שבסוף המסדרון, אני מספיק לעבור דרך כל נציגי מדינת ישראל. וזה לא רק הגיוון אלא גם ההתייעצות. יש כאן ממש הנחיה שכולם מתייעצים עם כולם. זה משהו כמעט אידילי – אני בחיי לא עבדתי למשל עם חרדים עד שהגעתי לכאן".
החוויות שתיארת מ"וואלה" מזכירות לי את החוויות שעברתי ב"מעריב" בערך באותה התקופה. אתה חושב שמה שעושה כיום את ההבדל הוא המקום – כלומר מה שהקמתם כאן, או הזמן – כלומר שבכל זאת חלפו כמה שנים מאז והתקשורת הישראלית פשוט השתנתה לטובה?
"אין מה להשוות את התקשורת של לפני עשרים שנה להיום. היא הרבה יותר מעניינת, מגוונת ופתוחה. יש בה עדיין חוליים, שטאנצים שצריך לשנות, אבל בכל מקום יש למשל נוכחות נשית ודתית הרבה יותר גבוהה. הכניסה של הציונות הדתית לעולם התקשורת המיינסטרימי, מה שנקרא מהפכת אורי אורבך, היא הדבר הכי טוב שקרה לתקשורת ב־15 השנים האחרונות. הכניסה של חובשי הכיפות הסרוגות שברה את התפיסה שבתקשורת הלא מגזרית יש רק דרך אחת שאפשר לחשוב ולדבר בה. המהפכה הזו לא הושלמה – לא רק בעבור הציונות הדתית, אלא בעבור החברה הישראלית כולה.
"בכל מה שקשור לציונות הדתית, אין ספק שבניה ובנותיה שמשתלבים היום בתקשורת הם אחרים מאלה שהיו שם בראשית הדרך – הם אמיצים, מעיזים וגאים יותר בחזותם ובערכיהם. הם משנים את השפה ואת אופן החשיבה – גם בחברה שלהם וגם בחברה הישראלית כולה. אבל חשוב מזה, אחרי הסרוגים מגיעים גם כל המעגלים החברתיים הישראליים האחרים ויודעים שגם להם יש מקום. לא מספיק לראות ולשמוע נשים, מזרחים, רוסים, חרדים וערבים, צפוניים ודרומיים – צריך לראות ולשמוע את הערכים שלהם, את האג'נדה שלהם, ולהבין שאין להם שום סיבה לשנות משהו בעצמם כדי לעבוד בתקשורת.
"למה ערבים בקושי באים לעבוד בתקשורת? כי האבא הערבי עדיין אומר לבנו 'עזוב זה לא בשבילך, הם לא יקבלו אותך'. כשיהיו מספיק אמיצים שיבואו למרות זאת, הם יגלו שזה פשוט לא נכון. זה לא אומר שכולם צריכים לנהור עכשיו לתקשורת. זה לא מתאים לכל אדם ולא נתחיל לחפש בכוח. צריך להיות אדם מסוג מאוד מסוים בשביל להצליח בתחום – פתוח, מכיל, עקשן, אובססיבי, קצת דפוק בראש לפעמים – אבל בהחלט לא משנה מאיזה מגזר אתה".
בעשר אצבעות
הוא נולד ב־1979 לעולים שהגיעו מליטא, וגדל בשכונת מרמורק התימנית ברחובות. בצבא הוצב בחיל החימוש, תחילה כמכונאי ובהמשך כרס"פ משמעת. השירות ליד באר־שבע גרם לו להישאר בעיר עוד שנים לאחר השחרור. "הבנתי הרבה דברים על המדינה בין השכונה שבה גדלתי לבין הבסיס שבו שירַתִּי", הוא נזכר, "ושם גם התפתחה התפיסה החברתית שלי. כמעט כל החיילים שלי היו תושבי הדרום, כמעט כולם מזרחים, רוסים או אתיופים, כולם עבדו עבודת כפיים בסדנאות החימוש כל היום, וקיבלו אישור עבודה כדי לצאת מוקדם ולעבוד במשמרת שנייה באזרחות ולסייע בפרנסת המשפחה. אתה מזהה את המעגלים שאנשים פשוט לא מצליחים להיחלץ מהם, מעגלים שגם לצבא יש תפקיד מכריע בהם. בעוד שבעבור אנשים מסוימים הצבא הוא הזדמנות להתקדם בחיים, להרבה אחרים, זה מנגנון מדכא".
במשפט הזה אברבך יותר מרומז למשרתים בגל"צ, ואליהם אכן עוד נגיע בהמשך. לתקשורת הגיע בעקבות מודעת דרושים שראה בעיתון לקריינים ברדיו דרום: "אני זוכר את היום הראשון ברדיו, מחכה לאודישן. פתאום אני רואה את דני קושמרו והדבר היחיד שיכולתי לומר הוא 'וואו'. הייתי ה'אליקו' של רדיו דרום; הייתי נוסע עם ניידת שידור בכל יום לחנות רהיטים ועושה משם 'פריצות' בדיווחים על מבצעים. ככה מימנתי חלק מהלימודים שלי".
כאמור, לאחר כמה שנים בדרום הגיע לתל־אביב והחל לעבור ב"וואלה". ב־2009 עבר ל"מעריב" והיה שם כתב תקשורת, שנה לאחר מכן עבר ל"גלובס" לאותו התפקיד ובשלב מסוים אף קיבל את עריכת המגזין "פירמה". מ־2016 הוא בתאגיד "כאן", בשנה הראשונה כמנהל פיתוח התוכן בתאגיד, מנהל תחנות "כאן תרבות" ו"רקע" ומערך הפודקאסטים, ומאז 2017 משמש בתפקידו הנוכחי כסמנכ"ל חטיבת הרדיו. כיאה למי שסלל את דרכו תמיד בעשר אצבעותיו בלבד, גם הדרך למינוי הזה לא הייתה מיידית. במכרז הראשון שיצא לתפקיד, אברבך כלל לא התמודד כיוון שלא עמד בתנאי הסף, ורק לאחר מכן, כשהשתנו תנאי המכרז, התמודד וזכה.
"בכלל לא חשבתי שאחרי שנה בתאגיד אהפוך להיות סמנכ"ל הרדיו", אומר אברבך, "אף אחד לא הבטיח לי כלום, להפך – התחושה הייתה 'תתמודד, ויהיה מה שיהיה'. לקחתי בחשבון שלא אתקבל ושאמשיך לעשות בהצלחה ובשמחה את מה שעשיתי עד אז, ואכן הייתי חי עם זה בשלום. הכנתי תוכנית עבודה, שאלו אותי שאלות קשות, עניתי על כולן וקיבלתי את התפקיד. אחרי כמעט עשרים שנה בתקשורת, אני חושב שהעשייה שלי מדברת בעד עצמה. אני לא האדם הנכון לענות על השאלה למה בחרו בי ולא באחרים".
על סדר היום
כל מי שלא היה בסיור במאדים בשנתיים האחרונות מכיר בגדול את סאגת תאגיד השידור הציבורי. אינספור לחצים וניסיונות סגירה, התכתשויות בין מנהליו לשרים בממשלת ישראל, כולל ציטוטים שכבר נכנסנו לפנתיאון כמו "מצטער על הקמת התאגיד, זה חמק לי בצוק איתן" (ראש הממשלה נתניהו) ו"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" (שרת התרבות מירי רגב). ולמרות הכול, התאגיד קם. ומחודש מאי האחרון, במלאת שנה לעלייתו לאוויר, הוא כבר לא "בהרצה". אני מבקש מאברבך, שבמסגרת תפקידו אחראי על כל תחנות הרדיו של התאגיד מלבד רשת ב' השייכות לחטיבת החדשות ולתחנה נוספת המסונפת לחטיבה הערבית, לספר מה הוא חש במבט של שנתיים לאחור.
"זה נס", הוא מצהיר, "ההישגים שהגענו אליהם מרשימים. במאי 2017 התחלנו ממש מאפס. קלטנו ביום אחד מאות עובדים מרשות השידור שבקושי הכרנו. התחלנו לוחות שידורים חדשים, ותוך כדי עבודה שינינו. מבחינה תוכן, התחנות שלנו מצוינות. הפודקאסטים שלנו זו מהפכה בישראל. יש לנו תוכן ברמה הגבוהה ביותר. אבל התאגיד הוקם לא רק בגלל תוכן. רשות השידור הייתה גוף חולה ובעייתי עם יותר מדי עובדים, בזבוז כספי ציבור ומִנהל לא תקין. בגלל זה המחוקק החליט לסגור ולפתוח מחדש. הדבר הזה עומד לנגד עינינו ולפעמים אנחנו משלמים על כך מחיר – הרבה פחות תקנים, הרבה יותר מאבקים על שבריר תקן, תנאי עבודה נוקשים כמו כרטיס יציאה וכניסה, ורמת השכר נמוכה יותר. זה לא תמיד פשוט, אבל מרתק בכל רגע מחדש".
אתה אומר שהתחלתם מאפס, אבל אנשים עשו כאן את רשת ג' ורשתות אחרות עשרות שנים לפניכם.
"בנינו את התחנות מחדש. גם ברמת הרציפות מול הרשות, לא היה מצב שאתה לוקח תחנה עם האנשים והתוכן, ומעביר אותה כמו שהיא. הייתה לנו הזדמנות פז לחשוב האם התחנות עובדות נכון, איך מייעלים. לבדוק האם אנחנו עובדים רק מכוח האינרציה. מצד אחד זו הזדמנות מדהימה, מצד שני לא קיבלנו מידע, לא ארכיונים – לא כולם שיתפו איתנו פעולה. ברמה המאורגנת, הרשות לא שיתפה איתנו פעולה. מנהלי רשת ג' ו־88 הם אנשים שהמשיכו לתאגיד, אבל עם הרבה אחרים לא היה לנו הקשר הזה. אפשר גם להבין חלק מהעניין: השאירו את עובדי הרשות על אש קטנה כל הזמן, המדינה העבירה אותם זובור מטורף. יום אחד עובדים במקום אחד, יום למחרת במקום חדש שבו לניסיון שלך אין רלוונטיות לרמת השכר שלך. רוב העובדים בחטיבה הם עובדי הרשות לשעבר – יותר מ־60 אחוז, אולי אפילו 70. יש לנו 90 תקנים שאותם ממלאים 150 עובדים, ובנוסף גם פרילנסרים. השכר נמוך, הלוואי שהיו מרוויחים יותר. כשאני אומר שכר נמוך, אני מתכוון לפחות מאשר ברשות השידור. לגבי מה שנהוג בשוק התקשורת, ודאי יחסית לשוק הרדיו, נראה לי שהשכר בסדר".
לעומת הרבה תחזיות שצפו את סופו, הרדיו דווקא פורח בשנים האחרונות – אבל לא הרדיו הליניארי של תחנות ושידורים בשעות מסוימות, אלא רדיו אינטרנטי מוכוון ז'אנרים. אני מעריך שרוב התקנים שלכם שייכים לתחנות בסגנון הישן. יש לזה עתיד?
"לגבי הכיוון, ברור שזה הולך למקומות שאתה מדבר עליהם. אבל בישראל אנחנו עדיין לא מתקדמים מבחינת האפליקציות ברכבים, ועובדה שעדיין רוב הציבור שומע במכוניות את השידור הליניארי. כשהטכנולוגיה תאפשר את השינוי, אנחנו נהיה שם. הישראלי הממוצע עדיין רואה ברדיו משהו שמכתיב לו סדר יום, חלק מהחיים שלו. סדר היום הזה נותן לאנשים ביטחון, משמעות ויציבות.
"ואכן, אם תסתכל על תוצאות ה־TGI (מחקר הבודק בין השאר את הרגלי צריכת התקשורת בציבור הישראלי ושמתפרסם פעמיים בשנה, א"ש) התחנות שלנו מזנקות. בשנה שאני מכהן בתפקיד הפכה 'כאן 88' לתחנה השישית הכי מואזנת בישראל, 'כאן גימל' זינקה ב־23% בתקופה הראשונה של התאגיד (ונסוגה בחציון שאחר כך). בחציון השני רואים עלייה ב'כאן תרבות', ו'קול המוסיקה', וניתור של למעלה מ־60 אחוז בחשיפה ל'כאן מורשת'".
ומה לגבי העתיד?
"הקמנו את מערך ההסכתים, פודקאסטים, ששינה לחלוטין את התעשייה הזו בישראל. בתוך שנה וחצי ייצרנו אלפי שעות תוכן בכחמישים כותרים – בתחומי המדע, התרבות, המוזיקה, ההיסטוריה והחברה. עשרות אלפי מאזינים בשבוע לתוכניות הללו, מיליוני האזנות עד כה. ובתפיסה שלי אני כבר חושב קדימה – אכפת לי אם הם ישמעו אותנו בשידור חי, באפליקציה או בספוטיפיי? אנחנו שם וזו חלק מהתפיסה שלנו – שהתוכן שלנו ידבר. אתה תחליט איפה לשמוע. בעבורי אין חשיבות דרמטית איפה זה יהיה".
לשבור את השטאנץ
מעבר למאבקים הקיומיים מול הממשלה, אנשי "כאן" עמדו גם מול חזיתות הקשורות לתוכן. המקרה הידוע ביותר הוא של תחנת "כאן 88", ששינוי הקו המוזיקלי בה מהאלטרנטיבי לקרוב יותר למיינסטרים גרר תגובות עזות, התפטרויות של שדרנים בכירים ואפילו הפגנות.
"התחנה אכן שונה מזו שהייתה בתקופת רשות השידור", מודה אברבך, "אם כי מרבית עובדיה עבדו גם בגלגולה הקודם וגם הקו המוזיקלי נשמר בעיקרו – מוזיקה איכותית עם דגש על שירים טובים מכל הזמנים ואלטרנטיבי מהארץ ומהעולם. כן, יש עריכה קפדנית יותר בתחנה כפי שהיא היום, ויש עבודה מאומצת של אביעד רוזנבוים, עורך המוזיקה הראשי, ושל צוות העורכים והמגישים המוכשר כדי לשמור על קו בהיר ותקשורתיות מול המאזינים. זה עובד, כפי שהזכרנו קודם את נתוני ההאזנה שעלו. אני מאוד מעריך את המסירות של המאזינים שיצאו במחאה לאחר השינוי בתחנה, זה מראה על מחויבות אמיתית של מאזינים לרדיו, ומראה כמה זה מדיום רלוונטי.
"ואגב, לא רק שם שינינו. הוספנו מוזיקה מזרחית לקול המוסיקה בשעה שמונה בערב. אני כל כך גאה ברצועה הזו. אנחנו יושבים לחופי הים התיכון, כל מי שנולד פה הוא מזרחי בעיניי, ויש לנו תחנה שלמה שמשמרת את תרבות אירופה של המאה ה־18. זו תרבות חשובה שיש לשמרה, אבל הלו – אתה לא יכול להיות עד כדי כך מנותק מהזמן והמקום שבהם אתה חי. יש מורשת מוזיקלית עולמית אדירה בארצות ערב. זו התחלה, שמנו רגל בדלת".
דיברת על כך שרדיו נותן לאנשים יציבות וסדר יום, ופתאום אתה הוא זה שבא ומשנה סדרי בראשית.
"לפעמים מתבקש וחובה לעשות שינויים, ולפעמים יש שינויים שאתה עושה לאט־לאט. המדינה משתנה, השפה, האנשים, התפיסה של אנשים את עצמם, הזהות – הכול משתנה. איך יכול להיות שדברים נשארים ולא זזים עשרות שנים – לא רק ברדיו אלא בכלל בתקשורת? כי לאנשים בתקשורת קל יותר ככה. קל ונוח להם לעשות משהו מסוים.
"חלק מהעניין קשור לכך שמדובר בתקשורת שרובה המוחלט נאבק על קיומה, רעבה וענייה. כל הדברים האלה גורמים לה לא להשתנות, מקסימום לעשות קיצורי דרך. במצב כזה אתה מביא את האנשים שחושבים בדיוק כמוך, שיש לך איתם שפה משותפת. אנשים שעוצרים רגע וגורמים לך אתגר חשיבתי, אין לך זמן בשבילם. ואז הפרקטיקות מאוד קבועות, שטאנצים במשך המון שנים פשוט מתקבעים. אותו שיח, אותו דיבור, אותה שפה".
ובשתי מילים: גלי צה"ל.
"אין בכלל ספק שבגל"צ עבדו ועובדים לאורך השנים אנשים מוכשרים מאוד. כשעומד מולי בוועדה לקבלת עבודה מפיק מגל"צ, הוא יודע מה זה ליין־אפ, יודע איך להשיג מרואיין, מחר הוא יכול להתחיל לעבוד ולא צריך דקה חפיפה. הבעיה מתחילה בזה שכולם מדברים אותו דבר, חושבים אותו דבר, תהליכי קבלת ההחלטות שלהם אותו דבר. הם פשוט שכפלו את עצמם. אז הם אומרים לך – 'הבאנו אנשים מעפרה ומאופקים'. נכון, אבל אימנתם אותם לחשוב את אותה החשיבה שלכם. אני רוצה לקעקע את הדבר הזה, גם ברמת הדיבור. מבזק החדשות הגל"צי משפיע על כל מהדורות החדשות בטלוויזיה. הטקס הקבוע הזה, מתי מנמיכים את הקול, מתי מרימים אותו, על מה מדברים".
ובתחנות הרדיו שלך זה לא קיים.
"כאן יש לנו הזדמנות לעצור רגע ולתקן. לפני כמה ימים אחד המגישים ב'כאן תרבות' ראיין שחקנית. הוא שאל אותה מה דעתה על מירי רגב, ניסה לחלץ תשובה 'חזקה'. שמעתי אותה מיד אומרת שזה מאוד גרוע ואיך שהשרה מדברת וכו'. ואז הוא שאל אותה האם היא מרגישה קושי להיות שחקנית בעידן מירי רגב. ותכלס, השחקנית ענתה שלא. לא קרה לה כלום מאז שרגב נהייתה שרה. ואז אתה מבין שיש פה מנטרה של שאלות ומנטרה של תשובות. ישבתי עם השדר, דיברנו והגענו למסקנה שמספיק לשאול את השאלה הזו על מירי רגב, שהייתה פעם קשה ומאתגרת והפכה לשאלה קלה, שכולם יודעים לדקלם את התשובה הנכונה אליה. אנחנו שוברים פה את השטאנץ".
אגב שטאנץ, "כאן מורשת" היא לא קצת המשך הדרך של התקשורת הישראלית לשים את כל ענייני היהדות והדתיים במעין גטו?
"גם ב'כאן תרבות' יש עיסוק במורשת ברמה היומיומית. דתיים מעורבים אצלנו בכל התחנות. ומצד שני בכאן מורשת יש תוכנית אקטואליה יומית מצליחה ומוצלחת בעיניי של מנדי גרוזמן ואלי ביתאן. אתה נותן בתחנה הזו השלמה וזווית לדברים שמדברים עליהם ברשת ב' וגל"צ, זווית אחרת למציאות היומיומית, ולכן יש חשיבות מאוד גדולה לתחנה כזו ולאנשים שעובדים בה. חוץ מזה, הרי דיברנו שהעתיד כבר כאן ושכל אחד ישמע איפה שבא לו. מה זה כל כך חשוב איפה התכנים משודרים?"
כי אמרת לי שהישראלים עדיין שומעים את הרדיו הליניארי.
"נכון שזה חשוב, אבל פחות מפעם. אם אתה בעניין של מורשת, יש לך ב'כאן' אינספור אפשרויות בטלוויזיה, ברדיו ובדיגיטל. מה ההתעקשות הזו לקעקע עדיין את רשת ב' וגל"צ?"
ההתעקשות הזו נובעת מתחושה של ציבור שהמון שנים סתמו לו את הפה ושמרגיש שהשינויים שקורים קטנים מדי, נמשכים זמן רב מדי ושעדיין מתייחסים אליו בפטרונות.
"זו לא הייתה תחושה, באמת הייתה סתימת פיות. אני מתחבר מאוד למה שאתה אומר, אבל הסיפור הוא לא ימין שמאל, וגם החברה הדתית־לאומית חוטאת בזה. זו טעות מרה כי הסיפור הישראלי הוא לא ימין־שמאל אלא אשכנזי־מזרחי ותל־אביבים מול פריפריה".
המעגלים האלה מאוד משיקים.
"נכון, אבל לדעתי הם קומה גבוהה יותר של הוויכוח ימין־שמאל. וכשאתה מאזין לתקשורת, נדמה שהכול מרודד לזה בלבד. אחת הדרכים שלי להתמודד עם הפטרונות הזו היא לעקוף את הפוליטיקה ולהסתכל על התוכן. ההסתכלות המקובלת על אנשים בתקשורת מזקקת את תפיסות העולם, את הערכים ואת העולם שלהם לפתק בקלפי. לשאלה האם אתה בעד או נגד החזרת שטחים. זה חטא מאוד גדול בעיניי".
למרות כל הגיוון האנושי, ישנה טענה שנשמעת כלפי הרדיו בתאגיד, שבסופו של יום לקחתם מדיום שהיה שייך ל"מבוגרים ירושלמים" והפכתם גם אותו ל"תל־אביבי צעיר".
"קודם כול יש לנו הרבה עובדים ירושלמים שנאלצים להגיע לכאן בכל יום באוטובוסים עד שנעבור בעזרת השם לבניין בירושלים במהלך השנה הבאה. אגב, אני הייתי שמח לעבור לבאר־שבע, אבל ירושלים היא בליבי ונשמח לפעול כפי שהחוק מחייב אותנו. אני כופר בכך שאנחנו תל־אביבים. והמושג הזה – 'המבוגרים הירושלמים' – הוא חלק מתפיסה שהשתרשה בתקשורת שאם זה צעיר, עדכני, קצבי, גבוה, חתרני – זה כנראה תל־אביבי. זו הנחה שגויה מיסודה.
"התרגלנו בתקשורת הישראלית שכל מה שגבוה, אינטליגנטי ומגניב זה תל־אביב, כי כל השאר סתומים. אז לא. יש אנשים יוצרים, סקרנים ומפותחים תרבותית בכל עיר במדינת ישראל – בתל־אביב, ירושלים, באר־שבע וקריית־שמונה. צריך לתת לקהל הישראלי קרדיט. יש דבר כזה 'נושאים תל־אביביים', או 'שיח תל־אביבי', ואני מבין את העייפות מהם, אבל אין בעיה לתת לזה מקום, כל עוד יש מקום גם לכולם, ואני בטוח שיש אצלנו מקום כזה יותר מאצל המתחרים".
מתוך תקציבו הכולל של תאגיד השידור הציבורי, כ־750 מיליון שקלים בשנה, חטיבת הרדיו שבראשה עומד אברבך מתוקצבת בפחות מעשרה אחוזים – כ־63 מיליון שקלים. מתוכם למעלה ממחצית – כ־38 מיליון – הולכים לתשלומי זכויות יוצרים. אבל מבחינת הישגים, לפחות לדבריו של אברבך, הרדיו מחזיק בכתר: "אנחנו הכי מצליחים. תחנות הרדיו של קול ישראל הן הגוף שהכי מתקתק והכי מספק את הסחורה מבחינת האזנה. יש לנו יותר מאזינים מאשר צופים בטלוויזיה. האם אני רוצה יותר תקנים וכסף? כן. כולם רוצים, ובצדק. אבל אני מבין את ההחלטה שכולנו נהיה רזים ומצומצמים. התחייבנו למדינה, ועם זה ננצח". 
