עיבוד של יצירת אמנות ממבנה אחד לאחר היא אף פעם לא עניין טבעי – בין אם זה ספר שעובד לסרט או כל ז'אנר אחר. במקרה של הצגת הפרינג' "מייקל", המעבר למסך הקטן כסדרת טלוויזיה מורכב אפילו יותר. מי שזכה לראות את המופע הגאוני, שרץ כבר במשך 11 שנה, יודע שלא מדובר בהצגת תיאטרון שגרתית. מדובר באירוע נונסנס מטורלל, שסובב כמעט בכל פעם סביב אלתורים של משתתפיו.
נקודת הפתיחה לאירוע הזה היא טקס הזיכרון למייקל המנוח, שמתרחש ביום השנה לזכרו. משפחת ברוש מתכנסת כבכל שנה כדי לשיר את השירים שאהב, לספר סיפורים על אודות הילד שכבר לא איתנו ולחלוק לו כבוד. זה, כמובן, רק ברמת הכותרת. בפועל, מדובר במשפחה ביזארית, שלא שמעה מעולם על פוליטיקלי קורקט. נדמה שכל מי שאי פעם הכיר את מייקל מתהדר באינטליגנציה רגשית של כלבלב; בני המשפחה שלו רואים רק את עצמם, ומדברים בדיוק – אבל בדיוק – כמו שהם חושבים, בדיוק כפי שזרם תודעה לא ברור עשוי להישמע. הם אוחזים בשמרנות ודעות קדומות, לא מרפים מהעבר, ובאופן כללי פשוט לא מחוברים למציאות. הצופים מבינים די במהירות שמייקל הוא סוג של מנגנון הגנה עבור בני המשפחה, שעסוקים בעצמם ולא באמת במייקל האדם. היעדרו של מייקל, ככל הנראה, תופס נפח גדול יותר בחייהם מאשר נוכחותו.
אז איך מעבדים אירוע כזה – שמצליח בערב אחד להביא אותך לדמוע מצחוק ולהרגיש כאילו בעטו לך בבטן – לטלוויזיה? לצורך המשימה חבר במאי ההצגה איתי וייזר לתסריטאי מויש גולדברג ("נעורים"), ויחד השניים זכו לתמיכה המוחלטת של "יס" – שהבינו מראש שמדובר פה בסדרת קאלט קשה לעיכול שככל הנראה לא תדבר לרוב הצופים. החירות האמנותית בהחלט מורגשת בסדרה, שמצליחה לשמור על הנונסנס ועל התחושה שהכול מאולתר במקום, אבל גם מצליחה לטפל בנושאים באופן מעמיק יותר. כך, סצנות מסוימת מתמקדות בהומור נטו, ואחרות מורכבות במבנה דרמטי שיגרום לכם לחשוב.
אין ספק שמה שמחזיק את הסדרה על הרגליים, מעבר לרעיונות תסריטאיים מוצלחים, הם "אנסמבל מייקל", חמשת החברים שמגלמים את הדמויות הראשיות ביצירה. אבי דנגור, שכל דמות שלו מדויקת יותר מהשנייה, מגלם כאן את דובי הגמלוני, שעובד במפעל לייצור פריכיות(!) ומציף כעסים בכל הזדמנות נתונה; הילה גולדברג היא אחותו רבקה, פולנייה לפי־הספר שלוחצת על הנקודות הרגישות של כל דיירי הבית; מיטל רז מגלמת את הבת שלה, יסמיניש, שבתור מתבגרת קלאסית היא השפויה ביותר מבני המשפחה; נטליה פאוסט היא הדודה הזקנה טוטה, בעברה מתעמלת מקצועית והיום בעיקר נתקעת בפוזיציות בלתי אפשריות וממלמלת בשפה לא ברורה; ונדב הולנדר הוא פלג השתקן, חבר של מייקל שרבקה מתעקשת להזמין שוב ושוב הביתה כדי לנגן את "דרישת שלום" של ירדנה ארזי, כביכול השיר האהוב על מייקל.
חמשת השחקנים המוכשרים האלו מכירים היטב את הדמויות שהם מגלמים כבר למעלה מעשור. סביר להניח שכל אחד מהם יודע את האלטר־אגו שלו כמעט כמו את עצמו, והעומק הזה נותן גם לסדרה ממד של אמינות. כך מתקבלת קומדיה שהיא לא ממש קומדיה, יותר כמו דרמה קומית שחורה. זו סאטירה מרירה־מתוקה על פולחן השכול הישראלי, על משפחות שמרניות, על הסתמיות של החיים לפעמים, על האמת המכוערת שאף אחד לא רוצה להישיר אליה מבט.
"מייקל" בהתחלה לא נעימה לצפייה. היא לא קורעת מצחוק, ובעיקר גורמת לצופה לזוז באי־נעימות. אבל אחרי כמה פרקים קשה שלא להתאהב בשבריריות מלאת התמימות והחן של משפחת ברוש. חובבי הומור מופרע ומאתגר יעריכו את הסדרה מהרגע הראשון, השאר ייאלצו לתת לה קצת יותר זמן צפייה עד שהקסם יקרה. "יס" צדקו כשהגדירו את הסדרה כקאלט – ככל הנראה היא לא תדביק אתכם למסך, אבל בעוד כמה שנים תקראו עליה ברשימת צפיות החובה.
