בראש חודש ניסן לפני כשלוש שנים וחצי, רן ראשון עלה לבמה ושר שני שירים. הוא לא ידע שהיום הזה הולך לשנות את חייו. המופע הקצר נערך במסגרת הילולה לרב שאליו היה מחובר, ובתומה ניגש אליו אדם עם פאות ארוכות ועיניים כחולות, ושאל אותו מה הוא עושה עם השירים שלו. ראשון השיב לו בכנות, שחוץ מלנגן ולשיר אותם מדי פעם, הוא לא עושה איתם דבר.
"לא הכרתי אותו, רק ידעתי שקוראים לו מתן. הוא אמר לי 'שמע, חייבים להקליט אותך'. אמרתי לו 'בסדר, תגיד לי לאן ומתי להגיע ואני אבוא'. כמה ימים לפני פסח הוא קרא לי לבוא לסטודיו של המוזיקאי אליעזר בוצר שהכרתי. מתן הביא איתו עוד שני חברים, ואני התחלתי לנגן את השירים שלי, עשרים ומשהו שירים. ראיתי שהם ממש נהנים. בסוף היום הוא אמר לי שוב שחייבים לעשות עם זה משהו. אמרתי לו 'שמע, זה לא בכוחות שלי, אין לי את הכלים האלה, אני לא מזיז מערכות, אני לא יודע איך עושים את זה, איך לבוא ולהגיד לכולם: בואו תראו אותי. אני לא יודע מאיפה מתחילים בכלל. אם אתה אומר לי שאתה בא ועושה איתי את הדרך, סבבה. אבל זה אומר שאתה חייב לעשות איתי את הדרך'. הוא הסכים, ואחרי שבועיים גיליתי שלאיש הזה קוראים מתן נויפלד, לימים נתן, והוא זה שייסד את פסטיבל אינדינגב".
בדיעבד התברר שבן־רגע הסקיצות האלה נשלחו למספר מפיקים מוזיקליים, ביניהם גם יהוא ירון, שהחליט לקחת את הפרויקט לידיים. כולם היו משוכנעים שמדובר בסוס מנצח, ורק ראשון היה מהוסס. "הייתי אז תלמיד ישיבה, והפרויקט הזה עלה הרבה כסף. זו חתיכת החלטה. תמיד יותר נוח לנו להישאר במחשבה מה יכולנו להיות, עד 120. זה יותר נחמד מאשר לעשות משהו ואז לשמוע את המציאות אומרת לך 'זה לא בשבילך'. אדם יכול להישבר מזה. בשלב מסוים הבנתי שיכול להיות שיבואו אליי בטרוניה בשמיים, ויגידו לי 'קיבלת כישרון ולא השתמשת בו. הביאו לך טנדר גדול בשביל שתעשה הובלות, ואתה משאיר אותו בחניה?' כשהסתכלתי על הדברים ככה הייתי מסוגל ללכת על זה".
במבט לאחור ההזדמנות הזו הייתה עבורו חבל הצלה. כבעל תשובה טרי יחסית, חייו היו מלאים בקונפליקטים. הוא התגורר עם אשתו בקיבוץ חילוני למהדרין, כשבמקביל למד במדרשת זיו, ישיבה חרדית בירושלים. "הרבה דברים קורים לך בתקופה כזאת. אתה במגננה פנימית. כולם אומרים 'לא' על מה שאתה חושב. אחד הדברים הכי חזקים שקרו לי אז בתוך לימוד התורה הוא שמצאתי את עצמי לא אוהב אנשים אחרים, לא מצליח להכיל אותם. ככל שהתחזקתי יותר, מצאתי את עצמי מתקשה יותר מול אנשים.
"דווקא בישיבה מצאתי את המידות הרעות שלי משתוללות", הוא נזכר, "קנאה למשל. האמת היא שהתורה צריכה להאיר על המידות הרעות שלנו. התורה מנסה לתקן אותך. עלינו לבוא עם עצמנו, עם כל המידות הרעות, שם אנחנו נפגשים באמת. נהניתי בישיבה, אבל התקופה הזאת הציפה בי המון מידות רעות. לא היה לי מושג שאני אדם קנאי. פתאום אתה רואה מישהו שנחת אתמול מהודו, והוא וואו בגמרא. ואני כזה טמבל. כולם בתוספות ואני עדיין ברש"י. וזה הרי כל כך מלוכלך לקנא, זה אומר עליך שאתה מאמין שאתה אפס, שאין לך כלום, שאתה רוצה את מה שיש לאחר".
"בשלב מסוים הבנתי שיכול להיות שיבואו אליי בטרוניה בשמיים, ויגידו לי 'קיבלת כישרון ולא השתמשת בו. הביאו לך טנדר גדול בשביל שתעשה הובלות, ואתה משאיר אותו בחניה?' כשהסתכלתי על הדברים ככה הייתי מסוגל ללכת על זה"
בזכות החברותא
אחרי שהתגבשה סביבו חבורת מפיקים ומוזיקאים מהשורה הראשונה והעבודה על האלבום הייתה בעיצומה, הם חשבו כיצד ניתן למנף את הכישרון שלו. אחת מהן הייתה הופעת אורח של אמן מוכר. כשנתן נויפלד שאל אותו עם מי הוא היה רוצה לשיר, ראשון הציב רף גבוה ובחר מיד באביתר בנאי. למרבה ההפתעה והשמחה של ראשון, משאלתו התגשמה.
"נתן העביר את ההקלטות לרב עופר גיסין שמאוד אהב את זה, והוא שלח אותן לאביתר שגם התלהב. במקביל, באותה תקופה יהוא ניגן עם אביתר, וביקשנו ממנו שגם ינסה איתו. יהוא לא הצליח לעשות את זה, הוא אף פעם לא מצא את הרגע הנכון, ולא הרגיש בנוח. ואז יום אחד הייתי בחזרה עם יהוא באולפן. באותו יום לאביתר הייתה הופעה במקום קרוב, והוא הגיע כדי לחכות באולפן לפני ההופעה. הוא עבר ליד חדר החזרות, שמע אותנו, והתלהב. למחרת יהוא ניצל את המומנטום, ושאל אותו אם הוא רוצה להתארח באלבום, ואביתר פשוט הסכים".
אחרי שאביתר אמר "איי דו", התקשו המוזיקאים למצוא מועד מתאים להקלטה. אבל הסיפור של ראשון כבר הוכיח – אם ההצלחה לא נכנסת בדלת, היא מתפרצת דרך החלון. "פתאום אביתר התחיל ללמוד במדרשת זיו, בלי קשר בכלל. תביני את הסיטואציה, אנחנו לא מכירים אישית, הוא עומד להקליט איתי באלבום, והתחלנו להיות חברותא. נרקמה בינינו מערכת יחסים מאוד מיוחדת, אמיתית, אמיצה וכנה. הוא הזמין אותי להתארח בהופעות שלו, בבארבי בתל־אביב ובזאפות".
מהר מאוד הם גם מצאו זמן להקליט את השיר "עת לזרוע", המוכר ביותר של ראשון. בהאזנה ראשונה אי אפשר להתעלם מכך שהקולות שלהם דומים מאוד. ראשון מספר שאפילו הסביבה הקרובה ביותר מתבלבלת. "אני לא שמתי לב לזה, אבל אומרים שיש לנו גון קול דומה. אחרי ההקלטות אביתר השמיע את השיר לרות אשתו, והיא אמרה לו שהיא לא מבינה מי שר מתי. הוא לא הבין על מה היא מדברת".
"יום אחד הייתי בחזרה עם יהוא ירון באולפן. באותו יום לאביתר בנאי הייתה הופעה במקום קרוב, והוא הגיע לחכות באולפן לפני ההופעה. הוא עבר ליד חדר החזרות, שמע אותנו, והתלהב. למחרת יהוא ניצל את המומנטום, ושאל אותו אם הוא רוצה להתארח באלבום, ואביתר פשוט הסכים"
באותה תקופה גם הזמר ישי ריבו התחיל ללמוד במדרשה, בטרם הקליט את אלבומו הראשון. גם איתו, ראשון למד בחברותא לתקופה קצרה. "יום אחד פגשתי אותו בתחנה המרכזית והצעתי לו להתארח באלבום, והוא פשוט הסכים". יחד הם הקליטו את השיר "המסובב".
האלבום יצא לפני כשנה והיו שותפים בו גם מוזיקאים כמו יגל הרוש ואביב בכר. הוא הוקלט כולו בלייב באולפן. "זה היה בלי הדבקות, והיה שם חיבור אנושי של כולם אחד עם השני, ועם המוזיקה והתוכן. כולם הביאו מאתיים אחוז מעצמם לתוך היצירה הזאת".
בזכות ההופעות שלו, ראשון מצליח להתפרנס מעט ממוזיקה. לעיתים הוא מופיע בהופעות סלון אינטימיות, ז'אנר שאהוב עליו במיוחד. הוא השתתף כבר ארבע פעמים בפסטיבל "אינדינגב". תחום נוסף שהוא סולל בו כעת דרך הוא חינוך, והוא מלמד בישיבת "דרכי איש" ביד־בנימין. "זה נוער חרדי לכל דבר, שלומד גמרא כל היום, אבל הוא ער לפיתויים של העולם. יש שם בחור שלא מצא את עצמו בתורה והיה אמור לעוף מהישיבה, ובניתי לו תוכנית שאמורה ללמד אותו לאהוב את התורה".
למה אתה מתאים לזה? אתה הרי לא איש חינוך בהכשרה שלך.
"יש לי יכולת מסוימת בתחום, וגם עברתי כמה דברים בחיים. בן אדם יכול להיות תלמיד ישיבה אבל כל תפיסת העולם שלו היא כמו בעולם המערבי, בהישגיות. אז ההוא ההישגיות שלו היא בלהיות טייס בצה"ל, וההוא ההישגיות שלו היא להיות מסוגל ללמוד דף גמרא אחד עם התוספות שלו. ואם הוא לא מצליח לעשות את זה הוא מרגיש אפס, ושהתורה לא קשורה אליו. ואז אתה בא אליו ואומר לו, שמע חבר, לא הבנת. רש"י מפרש ש'והגית בו יומם ולילה', זה 'והתבוננת'. פתאום אתה יושב איתו על חצי דף והוא מתחיל לשאול שאלות".
במקביל הוא מנחה סדנאות יצירה, מכין נערים חילונים, דתיים ומסורתיים לבר־מצווה, "הכנה פנימית של עבודת המידות", ולאחרונה החל לעבוד גם על ספר ילדים חדש.
אותיות פורחות בפלורנטין
השירים של ראשון מדברים בעיקר על התמודדויות אמוניות בתוך היומיום. "עת לזרוע אמונה בין חיתולים והפרעות שינה", הוא שר בשיר הנושא באלבום. "החיים הם מלאי אתגרים", הוא מסביר. "אם לוקחים שתי ידיים ומחככים אותן אחת בשנייה החיכוך הזה יוצר חום, אנרגיה. יש אותי וישנו הפינוק שאני רגיל לחיות איתו, ופתאום מגיעים חיים שדורשים ממני לגדול, להתמודד עם כישלון, וזה יוצר חיכוך. החום הזה יוצר אצלי שיר. אני לא כותב שיר כי אני בעל דעה ואני צריך להנהיג עם. אני צריך להצליח לחיות בשמחה. אנחנו פה בשביל להעלות את המציאות לשורש שלה, לבהירות. אני כותב מתוך מקום כזה. ואיפה החיכוכים נמצאים? הם נמצאים בחיתולים ובהפרעות שינה, בפחדים שלי להסכים להיות מי שאני".
אתה אבא מעורב?
"מאוד. אבא שלי היה איש צבא, וזה היה חסר לי. אני מרגיש שכל אדם צריך להרגיש נאהב, ואם אנחנו לא מקבלים את זה בבית, אנחנו מהר מאוד הולכים לחפש את זה בחוץ. והעולם אלוף בלהעניק אהבה מזויפת. מיטב מאמציי ורצונותיי הם שהילדים שלי יקבלו אהבה אמיתית, וכשהם יגדלו, הם ידעו להבחין בין אהבה אמיתית למזויפת".
איך אתה עושה את זה?
"זה בדברים הפשוטים. אני הולך איתם ליער, אנחנו אוספים קרשים ועושים מדורה. הולכים למעיינות ביחד. לומדים לעשות תשובה. נניח ילד שעושה משהו לא בסדר, לתת לו את התחושה שהוא יצור שמשתנה וגדל, ולא משנה מה – תמיד יש לו תקנה, גם אם זה מציק מאוד לאבא. להיות קשוב ולתת זמן לכל ילד בפני עצמו, לתת לו את הביטוי שלו.
"יש הבדל בין אחדות לבין שלום. אחדות זה שהכול אחד, שאין שוני, אנחנו בדרך כלל שואפים לאחדות. שהכול יהיה מתוקתק, ושהילדים יתנהגו ככה וככה, ואז לא יהיו לנו קונפליקטים. אני רוצה אחדות אבל למעשה חז"ל אומרים לנו שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. שלום זה חלקים שונים שהם כרגע לא מסתדרים אחד עם השני, ואנחנו ביחד יוצרים את החיבור הזה, אנחנו הפכים אבל אנחנו עושים שלום. העולם הבא זה אחדות, העולם הזה זה לעשות שלום. הילדים נושאים בקרבם את מה שקמוץ בתוך הלב שלנו. אם זה המידות הרעות או הטובות. פתאום אתה רואה הכול לנגד עיניך. כבעל תשובה אתה מאוד־מאוד נבהל, כשאתה מזהה 'הנה! התכונה הזאת הרסה לי את החיים, ועכשיו היא בו, ובגיל כזה, ומה יהיה איתו'. אנחנו צריכים לעשות שלום, ללמד את עצמנו ואת הילד לעשות שלום בינו לבין עצמו. להכריח את הילד להתנהג בכל מיני צורות זו לא אהבה, פעמים רבות זו אלימות".
ראשון (33), נשוי לעירית ואב לשלושה בנים ובת, מתגורר כיום ביד־בנימין. הוא גדל במשפחה חילונית מיבנה, יחד עם עוד שתי אחיות. "גרנו בשכונה של אנשי קבע ביבנה. גדלתי במקום, שבלי קשר לדת, יצר אצלי הרבה קונפליקטים. משהו בערכים לא עבד לי. כל הזמן ניסיתי להשתלב ולא הצלחתי. זה ייצר אצלי איזה תסכול. יש משהו לא הגיוני בחילוניות, שכולם חייבים להיות כל הזמן יפים ומוצלחים וחזקים. זה עולם שהכישלון הוא כזה טאבו, כשמישהו שנכשל צוחקים עליו. כשיצאתי מהתיכון והתחלתי את החיים שלי, זה מאוד שחרר אותי".
אחרי התיכון הוא התגייס לגדוד דוכיפת, וכשהשתחרר טס לעבוד בעבודות מזדמנות בארצות־הברית. הוא נתקל בספר של הגורו אושו, ושקע בקריאה. "הייתי ילד דיסלקט, ופתאום מצאתי את עצמי קורא ספר באנגלית ובולע ספר אחרי ספר", הוא מעיד, "במהלך קריאת אחד הספרים על אומץ, הבנתי שאני בארה"ב רק כי אני מפחד לעזוב אותה. נתתי סוג של מכה על השולחן ועזבתי הכול, ותוך כמה שבועות חזרתי לארץ".
אך גם בישראל, ספרים רוחניים מהמזרח הרחוק המשיכו לעורר בו עניין. "הייתי בן 24, עברתי לגור בפלורנטין. עד אז לא ראיתי אנשים דתיים בכלל, הם היו אוויר בעיניי. ואז קראתי את 'ספר החיים הטיבטי', והוא דיבר שם על גלגולי נשמות. פתאום הבנתי, אני נולדתי פה ואני שייך לפה, יש לזה סיבה. פגשתי מישהו ברחוב, עם כיפה, ושאלתי איזה ספר טוב יש בעברית שמדבר על רוח ונפש. הוא אמר לי 'פרקי אבות'".
זו הייתה עצה טובה?
"זו הייתה חוויה מיסטית ברמות שאי אפשר לתאר. עד אז קראתי הכול באנגלית, פתאום קראתי משהו בעברית והרגשתי את האותיות נכנסות לי לגוף. עד עכשיו קראתי והכול נכנס לי לשכל, ופתאום האותיות האירו לי את כל הגוף. זה בכלל לא היה התוכן, זה היה מפגש עם האותיות, עם השפה. השפה נהייתה אהובת ליבי".
ואיך התמודדת עם מכשול השפה לפני כן?
"עם הזמן הבנתי שלא היו לי שום הפרעות קשב, פשוט מה שלמדתי לא עניין אותי. כשהתחלתי ללמוד תורה הייתי מסוגל לשבת הרבה שעות וללמוד תורה וליהנות מזה. פשוט כל מה שעשיתי לפני כן לא היה שייך אליי, אז למה שלא יהיו לי הפרעות קשב?"
בהמשך מצא את עצמו בשיעור יומי בגמרא יחד עם נגר מפלורנטין ונרקומן לשעבר. "הרגשתי שאיפה שאני נמצא ועובד זה שיא התל־אביביות, ושאני לא יכול לדבר על זה בכלל. הנחתי שהם ישמעו שאני מניח תפילין ויחשבו שהשתגעתי. החלטתי לעשות שינוי רציני, ועברתי לגור בקדיתה. זה הר ליד צפת שהתנחלו בו כל מיני היפים כאלה, ובגלל שיש בו בעיות של אישורי בנייה לא היה שם חשמל. עברתי לגור בבקתה מעץ בלי חשמל. התחלתי להתמודד עם עצמי ועם הקשיים שלי.
"התחלתי לצאת עם מישהי, והפכתי להיות דתי כזה שיודע מה נכון לעולם. זה קרה מהר מאוד. מלחפש שלווה מצאתי את עצמי דיין של כל העולם. כמובן שהיא לא נשארה איתי, וכל הכסף נגמר לי. מצאתי את עצמי שבור לחלוטין, בלי כסף, בלי בית, בלי האישה שחשבתי שתהיה אשתי. נדדתי בחזרה לבית של ההורים, ולמדתי את השיעור הכי חשוב ביהדות – לשתוק. למדתי לא לבקר אף אחד". בשלב הזה, ראשון החל להפריח ניצנים מוזיקליים. "לפני כן רק למדתי קצת לנגן על גיטרה. ואז דווקא המשבר הזה גרם לי להתחיל לכתוב ולשיר".
תהליך התשובה שלו היה בנסיקה, אולם המוזיקה לא המריאה. עברו שנים עד המפגש האקראי ההוא עם נויפלד. בינתיים הכיר את אשתו, בת קיבוץ רבדים, שהתחילה גם היא בתהליך תשובה. השניים עברו לגור בקיבוץ, ולפני מספר שנים עברו לגור ביישוב הדתי יד־בנימין. "זה מקום נפלא, נמצאת פה הישיבה של הרב שמואל טל, ואני יושב לצד הקהילה הזאת, שיש בה הרבה יראת שמיים ורצון לעבוד את השם בכנות. ברבדים גרתי ארבע שנים בלי בית כנסת, כשכיסחו לי דשא מול הפרצוף בשבת. השכנים היו קוטפים אפרסקים מהעץ בשבת, והילדים הקטנים שלי גם רצו, וכשאמרנו להם לא, השכנה הציעה 'אני אקטוף להם'. עכשיו אנחנו לפני הכול גרים ביישוב דתי בלי מאבקים. יש בזה משהו קסום. יש שבת, טעם של מעין עולם הבא. אבל אני לא יודע להגיד לך אם כאן נישאר לתמיד".
להיות דתי בקיבוץ נשמע כמו תסריט דמיוני והזוי.
"כשגרתי שם ליד חילונים היה בזה משהו שהציל אותי, כי יכולתי להיות בכל שלב נתון מי שאני. יכולתי לצאת עם גופייה מהבית, יכולתי לשים פול ווליום במערכת ולשמוע את אביב גדג'".
איך אתה מגדיר את עצמך מבחינה דתית?
"בואי נאמר שביום העצמאות אני לא אומר תחנון אבל גם לא אומר הלל".
אתה מרגיש שייך?
"חבר אמר לי שבעלי תשובה הם כמו גרים. זה מורכב. אני מנסה למצוא את השייכות שלי בכל מפגש. אנחנו החוט המקשר בין הכול, בין החרדים לבין הציונות הדתית לבין החילונים. אנחנו מדביקים את כולם, מבינים את השפה של כולם, אנחנו מבינים איפה הרגישויות של כולם. היה איזה שלב בחיים שהייתי כל אחד מהם. אז מי אני? אני יהודי".
אבל לא היית מצפה שיהיה מקום שמקבל בעלי תשובה בידיים פתוחות?
"אני רואה את זה הפוך. בעלי תשובה חושבים שלחברה החרדית יש הרבה מה לתת להם, וזה נכון, אבל גם לנו בתור בעלי תשובה יש המון מה לתת. אני לא הנזקק פה. אנחנו בעלי התשובה פיתחנו בלי לשים לב שריר מאוד מיוחד, שאין לאנשים אחרים שלא נדרשו לבטל את כל מה שהם מאמינים בו ולבנות את עצמם מחדש – אנחנו יודעים לבנות את עצמנו.
"אבל מגיע שלב בתשובה שהוא שלב מזעזע, ומסוכן. שאתה מתחיל פתאום לקרוא ללב שלך – אותו הלב שהחזיר אותך בתשובה וקירב אותך לתורה – יצר הרע. פתאום אני רוצה לשים את הילדים שלי באיזה תלמוד תורה, ואני מוצא שאני צריך להתנהג לפי כל מיני חוקים ותנאים שזה לא המקום שלי בכלל. והלב שלי צועק 'חביבי, לא' ואני אומר לו – לא, אתה היצר הרע, בגללך בכלל לא רוצים אותי. אותו אחד שהביא אותנו, באיזשהו שלב אנחנו מתחילים לקרוא לו הרשע, זה שמרחיק אותי. ואי אפשר להעביר את זה לילד. את עצמנו אנחנו יכולים לאלף, אבל מישהו אחר, זה אתגר אחר לחלוטין. בדרך אתה שוכח את כל האמונה שלך בהשם".
אחד הדברים שהכי מבטאים את הניגודיות בחיים שלך הוא ההופעות באינדינגב. איך החוויה הזאת הייתה עבורך?
"אתה מגיע לשם ורואה אנשים שכך הם מתנהגים, זו הנורמה, אישה הולכת לבושה ככה, ואנשים רוקדים ככה. זה העולם. לראות את זה, ולראות את המקום שעם ישראל נמצא בו, זה דבר לא פשוט, אבל חשוב. הרבה דברים שלא שייכים לילדים שלי, לי הם שייכים, כי יש בהם דברים שאני צריך לברר. לא שאני צריך לחזור להיות חילוני חס ושלום. אבל גם בשקר הכי גדול צריכה להיות אמת שמחיה אותה. בתהליך התשובה אתה הרבה פעמים אומר 'שקר' על הרבה דברים. נכון שזה שקר להיות לבוש לא צנוע, ולחלל שבת, אבל יש בה גם אמת. יש שם תמימות מסוימת, ומתוכה אתה רוקד ככה, כמו שרוקדים ב'אינדינגב'".
