"מאז שהתחלתי לשחק כדורגל כולם אמרו לי לסמן מטרות, אבל אף פעם לא האמנתי בזה", מודה שחקן הכדורגל מיכאל זנדברג (38), שהודיע לאחרונה על פרישה. "לא חלמתי להגיע לנבחרת ישראל, לזכות באליפויות או לשחק מול מנצ'סטר יונייטד. הייתי מציאותי. הייתי בקבוצה, במגרש היה כדור, ואמרתי לעצמי – בוא נעשה את המקסימום ונראה לאן נגיע".
זנדברג סוגר מאחוריו קריירה בת עשרים שנה, שבמהלכה נגע בפסגות הכדורגל המקומי עם זכייה בחמש אליפויות רצופות ובשלושה גביעי מדינה, לצד משחק בקבוצות קטנות ובליגת המשנה. "אני מרוצה מהקריירה שהייתה לי, עם כל המרכיבים בתוכה: של רגעי שיא ואליפויות בקבוצות גדולות מצד אחד, ומצד שני גם קבוצות קטנות יותר בליגה הראשונה והשנייה. אני שמח על כל מה שעברתי בפסיפס הזה שנקרא הכדורגל הישראלי".
איך אתה מרגיש עם ההחלטה הזו, כמה ימים אחרי?
"קשה לי עדיין לעכל את הדברים ולהבין בדיוק מה אני מרגיש, זה ייקח קצת זמן. דיברתי עם חברים מהענף שפרשו והם סיפרו שאחרי תקופה יש תחושת ריק, קמים בבוקר ואין כלום. זה משהו שצריך יהיה לתת עליו את הדעת".
מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב?
"אני מאמן כרגע בשתי מסגרות – בשפיים, במסגרת פרויקט של ההתאחדות לנערים מצטיינים, ובפרויקט נוסף של אימונים אישיים. זה עדיין לא לאמן קבוצה, אבל בחינה טובה עבורי אם זה מה שאני רוצה לעשות בהמשך כי אני יודע שאני רוצה להמשיך בתחום הכדורגל, אבל עדיין לא באיזו קונסטלציה. בנוסף, אני קשור לכמה עסקים, ולהיות אבא לשלושה ילדים – גם זו עבודה מסביב לשעון".
אך יחד עם זאת, זנדברג מציין שהבחירה בצעד הזה היא לא קלה. "בוודאי שיש חששות, בטח כשאני לא יודע באופן ודאי מה אעשה בהמשך, אבל מצד שני זה גם מרגש, דברים חדשים יתחילו ופרק גדול עוד לפניי".
ובינתיים חזרת למרכז העניינים מבחינת תקשורתית. אתה נהנה מזה לפחות?
"אין לי בינתיים אפילו שנייה לעצור וליהנות, אבל באמת שאין לי תלונות. אני שמח שפונים אליי ומבקשים לשמוע אותי. זה נותן לי הרגשה טובה שעשיתי משהו בכדורגל הישראלי, שהגעתי להישגים ושזוכרים אותי". לאחר שזכה בתארים רבים, זנדברג בהחלט יכול לסמן לעצמו כמה רגעי שיא בקריירה. "כל זכייה באליפות היא רגע שיא בפני עצמו. ההופעה עם מכבי חיפה בצ'מפיונס הוא זיכרון בלתי נשכח, ולשמחתי היו לי הרבה רגעים טובים".
מי השחקנים הגדולים ביותר ששיחקת לצידם?
"זכיתי להיות לצד כמה דורות של שחקנים נהדרים, עם כוכבי שנות ה־90 כמו אייל ברקוביץ', חיים רביבו ואבי נמני. משם המשכתי לשחק עם כישרונות כמו אריק בנאדו, וואליד באדיר ואדורם קייסי, וזרים מופלאים כמו ג'ובאני רוסו, איגביני יעקובו, ז'וטאוטאס, פראליה ובואטנג. היום אפשר רק לחלום שיהיו שחקנים כאלה בליגה שלנו".
ומי היריבים שהכי זכורים לך?
"נבחרת צרפת הגדולה עם זידאן והנרי, נבחרת אנגליה עם אואן, בקהאם וסקולס ומנצ'סטר יונייטד עם ואן ניסטלרוי, ריו פרדיננד סולשייר וטדי שרינגהאם".
אגדת הפסנתר
זנדברג, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל ברמת־גן. בגיל שמונה החל לשחק בתור רכז בקבוצת הכדורסל המקומית. כעבור ארבע שנים שוכנע על ידי חבריו לעבור לשחק כדורגל בהפועל גבעתיים־רמת־גן, שם החל את דרכו בתור מגן שמאלי. האגדה מספרת שמשפחתו של זנדברג התנגדה לעיסוק הספורטיבי שלו, כי קיוותה שיהפוך לפסנתרן. "הפסנתר זו אגדה אורבנית שאני שמח להכחיש בכל פעם מחדש", הוא צוחק, "הסיפור היה שבימים שעדיין שיחקתי כדורסל נסעתי עם ההורים לחו"ל בלי להודיע לאף אחד, כי מבחינתי זה היה אז עדיין במסגרת חוג ולא משהו מקצועני מחייב. במועדון צחקו עליי שאני לא רוצה להיות ספורטאי אלא נגן פסנתר, וזה איכשהו נדבק, וכשחזרתי הזכירו לי את זה כל הזמן. עם השנים המידע הזה הפך להיות גם חלק מהוויקיפדיה שלי ולמרות שמדי פעם מציעים לי לעשות עם זה משהו, אני דווקא אוהב שזה נמצא שם".
מה גרם לך לעשות את השינוי לעבור לשחק כדורגל?
"שיחקתי כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי, זה משחק נהדר והמעבר היה מאוד טבעי עבורי. היום במבט לאחור אני יכול להגיד שלא קיבלתי את כל מה שצריך כדי להתפתח בצורה הטובה בתור כדורגלן, אפילו רחוק מזה, בטח בהשוואה למה שקורה היום מבחינת אימון, אבל עדיין נהנתי לשחק ולהתקדם בדרך שלי".
ב־1997 עבר זנדברג לשחק במחלקת הנוער של הפועל פתח־תקווה ובמהלך העונה הראשונה הפך לחלק מהסגל של הקבוצה הבוגרת, שם גם עשה את הפריצה המקצועית שלו בענף בתור קשר התקפי. בחמש העונות אצל המלאבסים רשם זנדברג 109 הופעות, כבש 14 שערים, הפך לאחד מסמלי הקבוצה והישגו הטוב ביותר במועדון נרשם כשהוביל אותו למעמד חצי גמר גביע המדינה ב־2002. "תמיד יישאר לי מקום חם בלב להפועל פתח־תקווה, ויש לי רק מילים טובות להגיד על השנים שהיו לי שם. הם והפועל רמת־גן היו המועדונים הראשונים שנתנו לי את ההזדמנות לשחק בקבוצת בוגרים ולעולם לא אשכח את זה".
מה דעתך על המצב כיום של הפועל פתח־תקווה שמדשדשת בליגה השנייה?
"כואב לראות מה קרה עם המועדון הזה עם השנים. נעשו שם הרבה החלטות רעות, הגיעו אליו האנשים הלא נכונים והקבוצה הלכה והידרדרה. אני לא נמצא שם בסוד העניינים אבל התחושה כרגע שדברים מתחילים להתאושש. הקבוצה הפכה לקבוצת אוהדים, למועדון תמיד היה קהל נהדר ונראה שעכשיו הם מתחילים ללכת בכיוון חיובי".
באותן שנים הפכת לכוכב. איך הפריצה זכורה לך היום?
"אלו היו שנים בלי פייסבוק ואלף אתרים ועיתונים, אבל השינוי בחיים שלי היה ברור. מי שעזר לי להישאר עם הרגליים על הקרקע ולשמור על פרופורציות, גם בימים נהדרים וגם כשדברים עבדו פחות טוב, הייתה המשפחה שלי ואני מודה להם על זה מאוד".
בקיץ 2002, בעקבות היכולת הגבוהה שהציג, רכשה מכבי חיפה את שירותיו של זנדברג בתמורה ל־270 אלף דולר. כבר בעונה הראשונה שלו במועדון, תחת יצחק שום, זכה זנדברג להיות חלק מהקבוצה הישראלית הראשונה שהעפילה לשלב הבתים בליגת האלופות. הוא כבש 14 שערים באותה שנה, סייע למועדון לזכות בגביע הטוטו וסיים איתה במקום השני בליגה, כשחיפה מפסידה את האליפות למכבי תל־אביב בשל יחס שערים שלילי מולה. בעונה לאחר מכן מונה רוני לוי למאמן הקבוצה ומשם יצאה חיפה לשלוש עונות קסומות שבהן זכתה באליפות המדינה. "קשה לי היום להאמין שהייתי חלק מהשנים האלה במועדון שהיה אז הטופ של הטופ של הכדורגל הישראלי, עם השחקנים הישראלים מהטובים שגדלו אצלנו ועם זרים אדירים ששיחקו איתנו. אין ספק שהשנים בחיפה הקפיצו אותי קדימה מבחינת המקצוענות, התנאים והמאמנים, ובאמת שנהנתי כמעט מכל רגע שהייתי ירוק".
איך אתה מסביר את זה שהמועדון הזה לא מצליח לחזור לימיו הגדולים וכישלון רודף שם כישלון?
"כשהייתי בחיפה היה למועדון הזה הילה – ממש יראת קודש, שעולים ולא מפסידים. הם היו שם נרדף לחדשנות ולמקצוענות ולפעמים נראה היום שזה בדיוק להפך. אני לא בפנים ולא מכיר בדיוק מה שקורה שם אבל התחושה שהבעיה הגדולה ביותר שלהם היא בניהול. משהו פשוט לא קורה שם נכון. במקביל, הפועל באר שבע ומכבי תל־אביב השתלטו על הכדורגל שלנו, כשהם נותרו מאחור".
בארבע העונות בחיפה רשם זנדברג 116 הופעות וכבש 33 שערים. בקיץ 2006, שנה לאחר שהאוליגרך ארקדי גאידמק רכש את בית"ר ירושלים, שפך סכומי עתק ובעיקר יצר מהומה שלמה שלא הובילה לכלום, הונחה על שולחנו של זנדברג הצעה שהתקשה לסרב לה – חוזה לשלוש עונות על סך מיליון דולר נטו. זנדברג נענה לאתגר, הגיע למועדון יחד עם אריק בנאדו, שמעון גרשון וטוטו תמוז, כשיוסי מזרחי על הקווים בתור מאמן, עם קבוצה שנבנתה בתקציב שיא לכדורגל הישראלי – 193 מליון שקל. זנדברג הציג בעונת הבכורה שלו יכולת שיא, כבש 9 שערים, בישל 13, הוביל את הקבוצה לאליפות (רביעית אישית רצופה עבורו) וזכה בתואר שחקן השנה בישראל. "התקופה בבית"ר הייתה שונה מאוד מכל מה שעברתי לפני כן, עם משהו חדש בנוף אצלנו של איש עסקים שמגיע ומשקיע המון כסף. זה היה מרגש וחדשני. הגענו להישגים גדולים ועבורי זו הייתה עוד חוויה ענקית".
היה לך קשר כלשהו בזמנו עם גאידמק?
"הוזמנתי אליו יחד עם הקבוצה כמה פעמים לארוחה בבית, אבל מעבר לזה לא הייתה בינינו שום אינטראקציה או שיחה".
זנדברג הוא אחיה של תמר זנדברג, היום מנהיגת מרצ, וכשעולה השאלה איך לדעתו היה הקהל של בית"ר מקבל אותו היום אם היה חלק מהקבוצה, הוא מחייך חיוך גדול. "יכול להיות שהיום היו מקבלים אותי אחרת, אבל גם אז זה לא היה סוד שאני שמאלני, שמגיע ממשפחה של שמאלנים. גם כששיחקתי מול עשרים צופים בסוף הקריירה, היו כאלה שדאגו לקלל את אחותי מהיציע", הוא אומר, "בכדורגל, בשורה התחתונה, כשאוהדים רואים שאתה נותן את הכול על המגרש, שאתה מצטיין ושהקבוצה מגיעה להישגים, אז הכול בסדר ואין שום בעיה עם כלום. האמת שאני גם פחות זוכר שבתקופה שלי שייכו את השחקן מיד למחנה פוליטי זה או אחר. השיח הפוליטי היה שונה ופחות קיצוני ודרמטי ממה שהוא היום וכל עניין השחקנים הערבים בבית"ר – כן או לא – היה פחות בכותרות. אני זוכר שבמשפחה שלי דווקא אהבו שאני נמצא שם ובטח שאני מצליח".
מדמות מפורסמת הפכת בשנים האחרונות ל"אח של", איך אתה מרגיש עם זה?
"התהילה והפרסום היו תמיד משניים עבורי וזה לא יחסר לי. אני אח של תמר הרבה מאוד שנים וזה לא חדש לי, ואני מאוד גאה בה ומפרגן לה על ההצלחה שלה ועל מה שהיא עושה. מה שחבל לי הוא לאן המדינה הולכת מבחינת השיח הכולל, מבחינת הגסות והאלימות, ולא משנה כרגע ימין או שמאל. קשה לי לראות אותה חוטפת כל כך הרבה אש לפעמים, כי היא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית וזה משהו שהיא צריכה להתמודד איתו מדי יום".
"יכול להיות שהיום היו מקבלים אותי אחרת בבית"ר אבל גם אז זה לא היה סוד שאני שמאלני, שמגיע ממשפחה של שמאלנים. גם כששיחקתי מול עשרים צופים בסוף הקריירה, היו כאלה שדאגו לקלל את אחותי מהיציע"
המצאתי את עצמי מחדש
בסופו של דבר שיחק זנדברג שלוש עונות בבית"ר ירושלים, הוסיף אליפות חמישית ברציפות לרזומה ורשם 86 הופעות ו־10 שערים. בסיום החוזה החלה עבורו תקופה חדשה בקריירה, זוהרת הרבה פחות. "אחרי בית"ר חתמתי בהפועל ת"א, הייתי כבר בן 30, קרעתי שם את השריר בצורה חמורה ונאלצתי להיות ארבעה חודשים בחוץ. חזרתי מהפציעה הזאת לא טוב מבחינה גופנית והתחילה אצלי דעיכה בכל מה שקשור ליכולות הפיזיות".
הדעיכה הזו הובילה אותו גם לנדוד בין קבוצות. מהפועל ת"א עבר לבני יהודה, משם למכבי פ"ת, הפועל חיפה, הפועל ר"ג (איתם זכה בגביע) והפועל רמת השרון. "באותה תקופה הבנתי שאני חייב להשתנות מבחינת המשחק כדי להמשיך, ובמקום 'קיצוני סופה' הפכתי לשחקן קישור במרכז השדה והתחלתי להשתמש בתכונות אחרות שהיו לי או שפיתחתי כמו מסירה, סגירות נכונות, שכל וחוכמת משחק. היום אני מסתכל על התהליך שעברתי כמשהו טבעי אצל כדורגלן שמתחיל להתבגר, ועדיין נהניתי לשחקן בקבוצות הקטנות יותר. היה לי מעניין ואפילו מרגש להמציא את עצמי בתפקיד אחר על המגרש".
בשנות הזוהר של זנדברג התפרסמו מדי פעם ידיעות על בילויים שלו במועדונים בשעות לילה מאוחרות, מה שהדביק אליו סטיגמה של מי שמנהל לפרקים חיים לא ספורטיביים. "אני לא חושב שעשיתי אז דברים יוצאי דופן לשחקן כדורגל או לבחור צעיר ורווק", הוא קובע, "הייתי צעיר, מושך כותרות, סוג של כוכב בזמנו, וכל יציאה שלי עשתה הד גדול יותר משל מישהו אחר וזה נתפס. כבר אז אמרתי לכולם להתרכז במה שאני עושה על המגרש".
במבט לאחור, יכול להיות שההתנהלות הזאת תרמה למצב הפיזי שלך כבר בגיל 30?
"יכול להיות שהיו ימים מסוימים שהייתי צריך ללכת לישון מוקדם יותר ולא עשיתי את זה, ועדיין, תמיד הייתה לי משמעת עצמית גבוהה וידעתי בדיוק איך למנן בין הדברים. יש כאלה שמסתכלים על זה שבגיל 30 חוויתי ירידה מבחינה גופנית, אבל אני מסתכל על זה שהצלחתי להחזיק עם הגוף שלי עד גיל 38 ברמה יחסית נאותה, בעזרת שמירה על תזונה וחיים ספורטיביים. אני מניח שהיום עם המודעות והידע שקיים היום המקצוענות גבוהה יותר, אבל גם בזמן שלי, אי אפשר היה לצאת כל יום ולהתאמן בצורה טובה, זה פשוט לא עובד יחד".
בסיום עונת 2013/14 ירד זנדברג ליגה עם הפועל רמת־השרון, במה שהפכה להיות העונה האחרונה שלו בליגת העל. "ברמת־השרון הציעו לי שאמשיך להתאמן איתם ואם אקבל הצעה מליגת העל אז אחתום שם. הזמן עבר, ההצעה לא הגיעה ונשארתי. אהבתי את המקום והאנשים, והדברים התגלגלו ומאז לא חזרתי יותר לליגה הבכירה".
איך זכור לך המשחק הראשון בליגה הלאומית?
"האמת שאני לא זוכר אותו. למרות המקומות שהייתי בהם לפני כן, הכרתי היטב את הכדורגל הישראלי וגם הלאומית לא הייתה חדשה עבורי ומבחינתי זה היה טבעי. שאלו אותי לאורך השנים איך מישהו שהיה באולד טראפורד יכול לשחק במגרשים האלה אבל באמת שלא ראיתי את הדברים בצורה הזאת וזה לא ביאס אותי. נכון, המתקנים, הציוד והחשיפה היו ברמה נמוכה יותר אבל בשבילי המשחק תמיד היה הדבר החשוב ביותר, וגם אם היו רגעים פחות טובים, תמיד באתי לשחק מאהבה".
יש משהו בבחירות שלך לאורך השנים שהיום אתה מצטער עליו?
"אני חושב שההחלטות שלי בדיעבד היו נכונות ונעשו בהתאם לסיטואציה שהייתה. אני לא יכול להגיד שהייתה איזו טעות מרכזית שאני מאוד מצטער עליה היום. חבל לי שלא יצא לי לחוות מה זה לשחק באירופה, אבל יחד עם זה לא הייתה לי הצעה על השולחן שהיום אני מצטער שלא לקחתי".
מה כן הציעו לך?
"קיבלתי כמה הצעות מעניינות שמעולם לא הבשילו באמת, בנוסף להצעות ממקומות לא אטרקטיביים עבורי כמו טורקיה, בלגיה ורוסיה, ולא היה שווה מבחינה כלכלית ומקצועית לעזוב את חיפה או ירושלים כדי לעבור לשם. גם היום הייתי מחליט את אותו הדבר".
יכול להיות שהעובדה שלא נעזרת בסוכן פגעה בך?
"בתקופה שלי הדברים היו שונים ולא לכל שחקן בארץ היה סוכן. לא הרגשתי צורך בזה וגם כשנפגשתי עם כמה מהם בהמשך הרגשתי שאין להם באמת משהו מעניין להציע לי ושזה מיותר".
כואב בכל יום
בימיו הגדולים היה זנדברג גם חלק מנבחרת ישראל אבל בסופו של דבר רשם רק 20 הופעות בלבד וכבש 4 שערים במדים הלאומיים. "אני חושב ששחקן כמוני שהיה כל כך הרבה שנים בצמרת של הכדורגל הישראלי היה צריך לתרום הרבה יותר לנבחרת, ומבחינתי מדובר כאן בפספוס. האשמה היא קודם כול שלי, שלא סיפקתי את הסחורה שציפו ממני ולא הייתי מספיק טוב. היו עוד גורמים, מקצועיים יותר או פחות שגרמו לזה לקרות. ב־21 שנות קריירה קשה שלא להיכנס לתָקל עם אף מאמן, וגם זה קרה, אבל בימים שאני פורש אני מעדיף לא להרחיב על הנושאים האלה".
מה דעתך על ההצלחה של הנבחרת?
"הנבחרת זה חלון ראווה לכדורגל שלנו וחשוב מאוד שהם ניצחו פעמיים עכשיו, כי אנשים אוהבים להידבק להצלחות וזה מוביל לתנופה ולרצון של אנשים להשקיע יותר בתחום. יחד עם זה חשוב שלא נסתנוור. הכי חשוב הוא לבנות תוכניות לטווח ארוך לבניית שחקנים ומאמנים ולחיזוק הקשר בין המועדונים לבין בתי הספר. יש הרבה מידע בעולם שאפשר לקחת וללמוד ממנו וככל שנקדים לעשות את הדברים יהיה טוב יותר".
"אני חושב ששחקן כמוני שהיה כל כך הרבה שנים בצמרת של הכדורגל הישראלי היה צריך לתרום הרבה יותר לנבחרת, ומבחינתי מדובר כאן בפספוס. האשמה היא קודם כול שלי, שלא סיפקתי את הסחורה שציפו ממני"
מה דעתך על הכדורגל הישראלי בראייה של תחילת הקריירה שלך וסיומה?
"בתקופה שלי היו שחקנים מוכשרים יותר מבחינת כדורגל אבל בכל האלמנטים האחרים הדברים עברו שינוי גדול לטובה; המשחק הרבה יותר אתלטי, מהיר וחזק עם מאמנים טובים יותר, שהוסיפו ממד טקטי שבו השחקנים הרבה יותר ממושמעים על המגרש. בחלק מהמועדונים הגדולים שהייתי, רמת האימון הייתה מאוד נמוכה מכל בחינה ועד היום הרבה מאמנים שנחשבים בכירים הם ברמה מאוד לא מספקת, בלי להזכיר שמות. המשחק בארץ מאוד השתפר מאז הימים שהתחלתי לשחק בהם, יחד עם כל הבעיות שעדיין קיימות".
אילו בעיות?
"אנחנו נחותים מבחינה טכנית מהכדורגלנים האירופאים וזה תוצר של חוסר באקדמיות, מתקנים, מאמנים ומספיק שחקנים שמשחקים, שאפשר לבחור מהם. הרבה מדינות בסדר גודל שלנו הבינו את זה מזמן ואנחנו עוד קצת מדשדשים, אבל יש רוחות של של שינוי עכשיו עם המנהל המקצועי החדש בנבחרת, המאמנים הצעירים שרוצים ללמוד ולהתפתח, דור חדש ומוכשר של שחקנים ויושב ראש התאחדות חדש ומבטיח. אני מרגיש שזה הולך לעתיד טוב".
עד כמה כאב הוא חלק מחייו של ספורטאי מקצוען?
"הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהקריירה ובעשר השנים האחרונות אני לא זוכר מתי עליתי לאימון או למשחק בלי שמשהו כאב לי. זה משפיע גם ביומיום, אני לא יכול לשבת בסרט במשך חצי שעה ברציפות באותה תנוחה, מתעורר בלילה מכאבים וזה משהו יומיומי. מאז שהפסקתי להתאמן התחושה היא טובה יותר גופנית אבל עדיין חשוב שאשמור על הגוף ואני מתחזק אותו בעזרת אופניים, שחייה וטניס, במטרה לשמור על הכושר".
למה הכי תתגעגע אחרי הפרישה?
"קודם כול לכדורגל, למשחק עצמו שהוא הדבר הכי כיף בעולם. אהבתי גם את כל מה שמסביב – את הדינמיקה בחדר ההלבשה, את השיחות והאינטראקציה בין השחקנים. זה יחסר לי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני נמצא היום בחמש עם סימן קריאה. יש מקומות שבהם אני אחת, אבל אם אני מסתכל כרגע לאחור, כמה ימים אחרי שפרשתי, אני מרגיש סיפוק גדול והנאה ממה שעשיתי. מחר זה יכול להשתנות".
